אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הודו 9
מההתחלה: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
בנגלור, בירת קַרנאטאקה, ממוקמת על רמת דקאן כמעט קילומטר מעל פני הים, והרבה יותר יבש וקריר פה, במיוחד בשש בבוקר, כשאני יוצא עם סוואמי לריצת בוקר בגני לאלְבּאג. הגנים משופעים בעצים, בריכות לוטוס ושפע פרחים – בעיקר שושנים אדומות, שעל שמם נקרא המקום 'לאלבאג' – הגנים האדומים. טיפּוֹ סולטן בנה אותם במאה ה-18, והבריטים הוסיפו להם פאוויליון זכוכית ענק. זוהי עונת הפריחה, ולכבודה הוקמה בלב הגן סְטוּפּה – עמוד תפילה בודהיסטי ענק, שעשוי כולו מפרחים. הבודהה יושב פה על במה של פרחים ובהשוואה לבודהות השמנמנים של סין ויפן הוא כחוש כנהוג בבודהיזם הדרומי, הטהאראוואדה, שחוזר הנה משרי-לנקה, ורווח פה יותר ויותר בין הדאליט.
מאוחר יותר חוזרים העוזר, סובראמאניאם והנהג, נאטְראג', ואנחנו נוסעים למוזיאון הממשלתי שבו שרידים מלפני חמשת אלפים שנה, מתרבות מוהנג'וֹדארוֹ, שרידים מערים שונות מלפני אלפיים שנה, וגם אוספים של כלי מוזיקה, פסלים, וכלי נשק מתקופת טיפו סולטן, מהמאה ה-18. ההסברים לקוניים ביותר – המוזיאון עצמו הוקם במאה ה-19, ולא נראה שהשתנה בו הרבה מאז. אנחנו עוצרים בעוד גנים – גני קובאן – שבתוכם המוזיאון ובית המשפט העליון. כל כך הרבה גנים כאן, שתחושת העיר הצפופה מעיקה הרבה פחות. מול הגנים נמצא בניין הווידהאנה סוּדהה, הבניין המרהיב והענק של ממשלת קרנאטקה והפרלמנט שלה. אנחנו עוצרים אצל מוכר הקוקוסים שפותח לנו אגוזים לשתיה וכשאנחנו מסיימים פותח את האגוז וחותך לנו 'כפית' מן הקליפה, לאכול את בשר הקוקוס.
משם אנחנו נוסעים למקדשו של נאנדין, השור שעליו רוכב שיווה, שהוא אל בזכות עצמו. הפולחן לנאנדין מתחיל כבר מתרבות האינדוס, לפני הפלישה ההודו-ארית, שם היה אל שומר עדרים. בהמשך הקריירה שלו נאנדין הפך לשומר ראשו של שיוה ולגורו חשוב, שבין תלמידיו גם פטנג'אלי, אבי היוגה.
פסלו השחור הענק של נאנדין ממלא את רוב החלל הלא גדול של המקדש שבלי ספק הוקם סביב הפסל. הכוהן מושח את העין השלישית שלי באבקה אדומה, וברכתו של נאנדין מובטחת לי. צמוד למקדש גן השור – גן נעים ולא גדול שבפינותיו המוצלות אפשר לראות זוגות צעירים לא נשואים מתחבקים, מעשים שאיש לא מעז עדיין לעשות בערים של קֶראלה.
אחרי הצהרים אני קורא משיריי באקדמיה של סאהיטיה. סוואמי שמציג אותי, גם מספר לקהל איך נפגשנו לפני שנים בניקרגואה ומשוררת מקסיקנית אחת התאהבה בשנינו. כך חולפת לה תהילת עולם… הפורום שנאסף פה הוא מוקפד למוזמנים בלבד, ששמותיהם נשלחו אליי מראש עם פירוט ארכני של עיסוקיהם ותואריהם – משוררים, עורכים, מתרגמים, עיתונאים ואפילו שני פוליטיקאים… למרות שזה נשמע סנובי למדי, זהו קהל קשוב וסופר-אינטיליגנטי, ואחרי הקריאה מתפתחת שיחה רצינית. משוררת אחת שואלת אותי על מעמד האישה בישראל, ומשורר אחר שואל אותי מדוע אני לא כותב יותר שירה פוליטית. אני מספר על בית הספר העברי ערבי שייסדתי, ואיך במקום לעסוק בסכסוך ניסינו ברמה האנושית לפתור אותו קצת בעבודה משותפת. כל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול, והתיקון צריך לטעמי להתחיל בנו עצמנו. לכולם יש הערות ושאלות על העברית ועל השירים עצמם. במיוחד מרשימים אותם השירים "בירה", שבו אני נותן את המיקרופון לנאצי בדימוס, ו"השפה אומרת", שאותו אני קורא גם בעברית.
השפה אומרת: מאחורי השפה
עומדת שפה. שפה היא עקבות
עקובים משם.
השפה אומרת: שמע, עכשיו.
אתה מקשיב: היה פה
הד.
קח את השתיקה ונסה לשתוק.
קח את המלים ונסה לדבר.
מעבר לשפה, השפה היא פצע
שממנו ניגר וניגר העולם.
השפה אומרת: יש, אין, יש
אין. השפה אומרת: אני.
השפה אומרת: בוא, נדבר אותך,
בוא, נמשש אותך, בוא, תגיד
שאמרת.
למה השפה היא פצע שממנו ניגר העולם? שואלת אותי אמביקה, וכאן אני מהסס לרגע. מה אומר? שהשפה עצמה היא חיתוך העולם? שהיא מסננת ומעצבת את המציאות שלנו? הרי כל תשובה תהיה רדוקציה של מה שנאמר בשיר.
לא סתם שאלו אותי על מצב הנשים. זו בעיה מתמדת. בנישואי שידוך יש מי שמוצאים אהבה מחוץ למשפחה, אבל רבים פשוט חיים בלי להתאהב אי פעם. לאישה הכל יותר קשה – אישה לא יכולה לשוטט לבדה, וגם לא לבדה זו עלולה להיות בעיה. הנושא הזה והנושא של הדאליט חוזרים כל הזמן.
בערב אנחנו מתכנסים לארוחה חגיגית שסוואמי עורך לכבודי במועדון סנטיורי, וגם שם, במועדון המפואר, איכשהו עולה שוב עניין האסורים במגע. חמישה מהנוכחים הם 'דאליט' ושום הישג אישי שלהם – והאנשים האלה רבי הישגים – אינו יכול לשנות את זה. דאליט הוא מצב שאפשר ליצור גם בעבירה על החוקים הלא כתובים של נישואי השידוך. ככה למשל הוריה של המשוררת אראטי, שנישאו בנישואי אהבה בין ג'ייני (עוד אחת מדתות הודו) לבין בת לקהילה שבטית. שניהם מלומדים נודעים, אבל זה לא משנה. גם במעמדנו, מסביר לי הנומאנתאיה – משורר ופעיל דאליט מסור – אם אני או סוואמי ניסע לכפר הולדתנו לא ירשו לנו להיכנס למקדש או לשאוב מים מהבאר המשותפת. כמובן, אף אחד לא ישיא לנו את הבת שלו. ממש לא מזמן, במאנדיה – כשישים ק"מ מבנגלור –בת למשפחה ברהמינית התאהבה בבחור דאליט, ממש כמו בשירו של קומאראן אסאן. בשיר של אסאן הם חיו באושר עד עצם היום הזה, אבל במאנדיה האב הברהמיני רצח את בתו כדי לשמור על כבוד המשפחה.
המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22719&blogID=182
עוד פרק יפה ממסע מעניין
אני קורא בשקיקה
איזה עולם נפלא למרות הטירוף כשאב רוצח את בתו
למען דבר כל כך פריטיבי שקיים גם בסביבתינו
יפה שאתה ממצה כל כך טוב את הביקור בהודו
תמשיך לכתוב
גם דרך המילים אפשר לגעת
תודה
הי דוד, נכון, גם מארצנו מוכרת לנו רצח בגלל "כבוד המשפחה" וכאן כמו שם זה מגיע מהמקומות החשוכים ביותר. אני פשוט לא מסוגל להעלות בדעתי ובליבי שום מצב שבו אב או אח מסוגל לשחוט את אחותו.
אפילו אצל אבותינו הקדומים שאבו מים רועים ובנות גביר כאחד
באמת חברה חשוכה ,סורי, אם יש בה אפליה שכזאת ועושים דליט על הדאליט , מזעזע
יותר מטלנובלה
ומר..ת..ק
תרבות אחרת סמיכה ואלילית, נאורה ופרימיטיבית כאחד
איך אפשר לגשר בין הנגודים האלה?
ותשלח תמונה, אמיר, מתה לראות את הנקודה האדומה שהטביעו לך על העין השלישית במקדש האל השור או איך שהם קוראים אותו שפ באינדיה.
אקזוטי ומרתק אחכה להודו
עשר
והשיר שלך על השפה הוא עשר שבעשר מאוד אוהבת את השיר הפוצע הזה,אמיר
צ"ל שמה באינדיה- תיקון טעות מלמעלה
לא מבינה כלום מן המסע הזה,
ואם יצא לי להגשים חלומות בלי עיין הרע, זה לא בשבילי – זה נראה לי מאוד רחוק.
אלא אם כן החלטת לכתוב ספר
חוה
תודה, חנה. אכן חשכה ואור גם יחד, הכל מעורבב. יש פה לא פחות ובעצם יותר מקרים של עזרה והקרבה עצמית מופלגת, אבל כך בכל מקום – האנשים והדברים מעורבבים, לא כן?
אין לי איך להקטיןאת התמונות מהמחשב שאני משתמש בו, אבל אולי אוסיף תמונות בהמשך לכל הפוסטים ההודיים האלה 🙂
לאל השור ששיווה רוכב עליו קוראים נאנדין
תודה, חנה. אכן חשכה ואור גם יחד, הכל מעורבב. יש פה לא פחות ובעצם יותר מקרים של עזרה והקרבה עצמית מופלגת, אבל כך בכל מקום – האנשים והדברים מעורבבים, לא כן?
אין לי איך להקטיןאת התמונות מהמחשב שאני משתמש בו, אבל אולי אוסיף תמונות בהמשך לכל הפוסטים ההודיים האלה 🙂
לאל השור ששיווה רוכב עליו קוראים נאנדין
תודה, חנה. אכן חשכה ואור גם יחד, הכל מעורבב. יש פה לא פחות ובעצם יותר מקרים של עזרה והקרבה עצמית מופלגת, אבל כך בכל מקום – האנשים והדברים מעורבבים, לא כן?
אין לי איך להקטיןאת התמונות מהמחשב שאני משתמש בו, אבל אולי אוסיף תמונות בהמשך לכל הפוסטים ההודיים האלה 🙂
לאל השור ששיווה רוכב עליו קוראים נאנדין