בננות - בלוגים / / הודו 8 – בנגלור
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 8 – בנגלור

 

 

 הודו 8


מההתחלה:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

 

בארבע אחר הצהריים אני נוחת בשדה התעופה של בנגלור, שם מחכים לי הנהג והעוזר של מארחי, המשורר מודנאקודו צ'ינאסוואמי. סוואמי, כפי שקוראים לו ידידיו, הוא דאליט, כלומר בן לקאסטה של אסורים במגע. הוא נולד למשפחה כפרית, ובנה את עצמו במו ידיו. יש לו תואר במנהל עסקים ודוקטורט בספרות, והוא מנהל מחלקת החשבונות של חברת התעבורה הממשלתית.

מצבם של הדאליט הוא הנושא המרכזי של שירתו ופעילותו להקמת מרכזי תרבות ויצירה עבורם. כדי להשתחרר לחלוטין משיטת הקאסטות המשפילה הוא גם הפך לבודהיסט.  בעבר רבים מהדאליט התאסלמו או התנצרו, אבל עכשיו, ללא כפייה רבים מעדיפים פה את הבודהיזם, ויש פה כבר כמיליון מהם. קשה להפריד את ההינדואיזם משיטת הקסטות, ובמידה רבה ההינדואיזם הוא ההירארכיה הזו עצמה. זו הסיבה, מספר לי סוואמי ששאנקרה רדף את הבודהיסטים את שלא נשאר להם זכר בהודו. אני שומע באכזבה וצער איך בחסותו של שאנקרה המלך ההינדי פּוּשְיה מיטרָאשוּנְגה הציע לציידי ראשים מאה מטבעות על כל נזיר בודהיסט שיחסלו. הייתכן? אותו גורו נאור שלימד שהאל הוא בכל?  אני מחפש סימוכין לרדיפות האלה ולא מוצא. כך או כך, ההירארכיה של המעמדות והקאסטות חזרה, וביתר שאת.

ב-1947 אפליית האסורים במגע הוצאה מחוץ לחוק, וגנדהי שרצה לשנות את תדמיתם קרא להם "האריג'אן" – אנשי האל, אבל האסורים במגע לא אהבו את המילה המכובסת, ומשנות השבעים כינו את עצמם "דאליט", כלומר 'העשוקים'. עד שינוי החוק הם היו למעשה עבדים לכל דבר. הם גרו בבקתות מרופשות על גדות שדות האורז שבהם בוססו בעבודה מבוקר עד ערב, מנעוריהם ועד זקנתם, בחיים מדורדרים אל מחוץ לגדר הציוויליזציה, ללא רופאים או מורים, ללא תנאים סניטריים בסיסיים וללא קשר אל החברה שמחוץ להם. את הילדים היו כולאים בבור גדול עד לחזרתם של ההורים, ואת החולים היו מרפאים בסגולות ולחשים. אם אישה מבני הדאליט היתה קונה לה סארי, היא הייתה קורעת חור במרכזו ומלכלכת אותו בבוץ, כי אסור היה לה ללכת בבגדים חדשים. כיום מצבם טוב יותר, אבל עדיין רחוק מאוד משוויון הזדמנויות. גם הודי 'נאור' מקאסטה ברהמינית שמתנגד לאפליה של שיטת הקאסטות לא ישיא את ביתו לדאליט.

סוואמי נולד למשפחה ענייה מבני הדאליט בכפר מודנקודו, והאפליה, ההשפלה והביזוי  היו עניין יומיומי עבורו בבית הספר ובכפר. הכי נוראה, אולי, היתה ההפנמה של הדיכוי, העובדה שמצבם נראה להם "טבעי" והם ראו את עבדותם כזכות. כיום המצב שונה, אבל זהו רק עניין של מידה. סוואמי כותב על כך בשירו "אסורים במגע":

 

עֲמוּסֵי נְחיתֻיּוֹת, בתוֹכם ומִחוּץ,

חוששים למְעֹד, מכַסים גאוָתם,

גוּפיהם מכֻוָּצים פְּגוּעֵי מַבּטים,

הם מִשְׂתָּרכים להם הלאה.

 

צמחים שאינם יכולים לנבֹּט,

צִפֳּרים שאינן יכולות לעוּף –

תמיד מכסָה מסֵכָה על הרגָשוֹת.

כל שְׁאַר-רוּח כבר מֵת, הנפש קמְלה;

הם יושבים בלי הגֶה, בלי נוֹע.

טִבעָם הוא הפַּחד.

 

אין זה רִחוּק שָׁלֵו,

אין זה קֹר-רוּח.

פָּנֵינוּ ארֻכִּים

ויש לנו דאגוֹת.

 

אנוּ נעים קדימה, כמו זַחל בִּזחילתוֹ

עִוְּרים לחיי האור,

וּכשהקרוּיים 'נַעֲלִים'

קרֵבים אל צִלֵּנוּ

אנו מתכַּדְּרים אֶל הארץ;

מגע הוא כְּאֵב – כך נולדנו,

כצמח ה'אַל-תִּגַּע-בּי'.

 

אנו באים והולכים

כִּנמָלים אדֻמּוֹת, בִּמנוּסה;

לנוֹעצֵי המבטים אנו רק

ממזרֶיהָ של אִמא אדָמה.

 

השכָּלתנו היא וִתּוּר,

כִּשְׁרונֵנוּ –  נחוּת.

בעִצוּמו של הלַּעג, דְּחוּיים, חֲריגים,

אנחנו הולכים סָביב,

הודפים את התבוּסה.

 

הנושא הזה לא חדל לעלות, ואין לי ספק שעוד אחזור אליו. הפער בין שיטת הקאסטות הנחשלת לבין החיים המודרניים מקבל חידוד נוסף כאן, בבאנגלור, שהיא מרכז של הייטק  וחיי מסחר. זהו כרך  שמספר תושביו כמספר תושבי ישראל, ובהשוואה לערים של קראלה הכל נראה בו הרבה יותר מערבי – הלבוש, המבנים, האנשים.   

 

  המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22716&blogID=182

 

10 תגובות

  1. תודה אמיר על ההתמדה
    עניין הקסטות בהודו מצמרר אותי תמיד
    תמיד בני האדם המציאו שיטות איך לשלוט באחרים
    כל חברה ושיטתה כל חברה ובשם שהיא נותנת למעשה נבזה כזה של דיכויי האחר
    ושליטה באחר
    אכן השיר מבטא זאת יפה

    • דוד, אתה צודק. דברי ימי הדיכוי כדברי ימי האנושות, ובכל זאת המוח האנושי ממציא בכל מקום פטנטים חדשים. את האופן שבו הפנימו בדאליט את נחיתותם אפשר אולי להשוות רק לעבדות באמריקה ובאפריקה .

  2. הדאליט והעילית – סדנא דארעא חד הוא ולא משנה כמה רוחניים ואוריריים יהיו ההודוהיסטים:)
    מרתק מבחינה ספרותית ואנתרופולוגית ומחזק את מה שחשבתי
    שבוע טוב

    • רוחניים? הודו היא קן נמלים אנושי, שרובו עסוק בהישרדות . הרוחניות שורה פה גם היא, אבל היא חלק ממציאות מגוונת במידות גדושות ביותר, ואולי גדושות מדי :). מה חשבת? מה הדברים מחזקים?

      • שלא משנה באילו עטיפות נתעטף וכמה לבושי דת נעטה על עצמנו
        אותו יסוד משותף לכולנו- הרצון לשוב הביתה אל מולדת שאין בה תחרות ,קיומיות נואלת ואנוכיות
        ושוב ,הבית בשבילי תמיד זוהי יהדותי שורשי מבית סבא, התניא הקבלה , האמת
        נשמע באנלי נכון ?
        אבל דבריך ,אמיר היקר, חיזקו בי את ההרגשה הפנימית שהכל מסביב הבל הבלים מלבד אמת אחת
        אותי השפע הזה מבלבל
        פיתויי הקליפה ומדוחיה אלילים בשלל צבעים -תחפושות ,קרנבל של תשוקות.
        כמה כואב הסבל האנושי מבעד לקליפה המחוספסת הזאת שיש הרבה ממנה
        פה ובעיקר שם
        בוקר נפלא
        תמיד עונג לדבר איתך ,משורר ומורה חכם שאתה

        • 'פיתויי הקליפה ומדוחיה(!)? למה קליפה? זאת, נדמה לי, מין קללה בקבלית מדוברת 🙂
          אין פה יותר קרנבל תשוקות מאשר במערב – סדנא דארעא חד הוא, והמולדת, כדברייך, ממתינה.
          לזכותם פה ייאמר שהם פיתחו במשך אלפי שנים שיטות ומדע של הרוח וגאולתה באופן מרשים ביותר. כשקוראים את התובנות שמכילים כתבים בני שלושת-ארבעת אלפים שנה פה, אי אפשר שלא להתרשם ביותר.

  3. תלמה פרויד

    "ממזריה של אמא אדמה". כמה עצוב, כמה מקומם. ואם אינני טועה גם אין ניידות מקאסטה לקאסטה. יש סיכוי שזה ישתנה, אמיר? אתה תרגמת את השיר? מאחלת להם שלא יהיו יותר 'טמאים' בהודו. המשך מסע מוצלח, אמיר. הדיווח מרתק.

    • תודה תלמה יקרה.
      לא אין שום ניידות, ואין דרכי יציאה. מלידה עד מוות.
      וכן, אני תרגמתי – את כל מה שמופיע בטרוולוג הזה. לבריאות והנאה 🙂

  4. לאמיר
    לא התכוונתי לקרנבל התשוקה והיצרים של אחד העם בהודו, אלא לאלילים הנוקמים אוהבים, נוטרים, מתחפשים מזכירים את האולימפוס היווני
    ובאשר לקליפה(קל -ויפה)
    היא הפך הקדושה
    ועכשיו ברצינות איך פיל עם חדק עד עכשיו, יכול להיות אל או הסגן שלו:)
    נו באמת או אפילו מתווך עם כל הכבוד לזכרון הפילי
    עיניים להם ולא יראו אזניים
    ואני מחכה בכליון ליום שיבוא וידברו קבלית
    ואף יקללו קבלית
    ותמלא הארץ דעת השם

    • חנה, אותו דבר אפשר היה לומר על האורגיה שמתנהלת בספר הזוהר. אבל המיניות שם היא סימבולית, וכך גם סיפורי האלים ההודיים – יש לקוראם עם היגיון של מטפורה וסמל, ואז מגיעים לעומקם המרשים ביותר של הסיפורים האלה, שמאחוריהם תורת הכרה, ותורת ישות ותובנות עמוקות לגבי העולם המקרוקוסמי והמיקרוקוסמי. האלים הם בתוכנו, לא מחוץ. כך למשל, לפי התפיסה הוודאנטית העקרונות של שיוה ושקטי, למשל, הם מרכיבי גופנו ורוחנו. יקצר המצע, אבל באמת לא כדאי להחפז למסקנות פשטניות על תורות מורכבות לתפארת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור