בננות - בלוגים / / שיר פרא (לשבוע החשק)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שיר פרא (לשבוע החשק)

 

  


Requiem Aeternum
כבר לא נזכה לראות פה – להפך – רץ פה שבוע שמעיר ממשכבם  מתים ומיטות, והבננייה נראית לי שוקקת חיים ברמות מסוכנות לבריאות J

חככתי בדעתי – ההולכת ומתמסמסמת ככל שפסטיבל החשק שלנו הולך ומתחמם – מה אתרום פה אני לטמפרטורות. הכנסתי יד למעמקי המגירה, והעליתי  מחביונה שיר עם הטמפרמנט ההולם. 

כתב אותו משורר סורי,  שהיה גם לאומן ערבי ושונא ישראל לא קטן. אבל אם תזכרו שבמזרח הנכון נכתבו גם שירי החשק של אבו נוואס, מדריך האהבה של שייך נפזאווי, וסיפורי אלף לילה ולילה – אני מקווה שתסכימו להתייחס אליו כאל משתתף ראוי באולימפיאדת החשק. ובאולימפיאדות, כידוע, הונחו יריבויות ושנאות הצידה, וכולם שיחקו יחד בלי הבדל דת, גזע ולאום.

קבאני, שהשנה מלאו עשור למותו, הותקף דווקא בגלל שירי החשק שלו. הוא סגד לאישה כמו לאלילה, אבל היו שטענו שבו בזמן גם הפך אותה לשפחה. תרגמתי משיריו עם השחקנית החיפאית סאלווה נקארה חדאד – והנה אחד:

 

ניזאר קבּאני

שִׁיר פֶּרֶא

 

אֶהֱבִי אוֹתִי בְּלִי תַּסְבִּיכִים,

לְכִי לְאִבּוּד בְּקַוֵּי כַּפּוֹתַי

אֶהֱבִי אוֹתִי לְשָׁבוּעַ, לְיָמִים, לְשָׁעוֹת.

לֹא אִכְפַּת לִי הַנֶּצַח.

אֲנִי תִּשְׁרֵי

חֹדֶשׁ הָרוּחַ, הַגְּשָׁמִים וְהַקֹּר;

אֲנִי תִּשְׁרֵי

הִכָּתְשִׁי כַּסַּעַר עַל גּוּפִי…

 

אֶהֱבִי אוֹתִי בְּכָל פִּרְאוּת הַטַּטָּרִים

בְּכָל חֹם הַגּ"וּנְגֶל

בְּכָל טוֹרְפָנוּת הַגֶּשֶׁם

אַל תִּשְׁמְרִי, וְאַל תַּשְׁלִיכִי,

וְאַל תֵּעָשִׂי לְעוֹלָם מְתֻרְבֶּתֶת;

עַל שְׂפָתַיִךְ כְּבָר נָפְלוּ כָּל תַּרְבֻּיּוֹת הַמְתֻרְבָּתִים.

אֶהֱבִי אוֹתִי כִּרְעִידַת אֲדָמָה

כְּמוֹ מָוֶת פִּתְאוֹמִי.

הַנִּיחִי לְשָׁדַיִךְ, שֶׁמִּגָּפְרִית וָצֹר נָלוֹשׁוּ,

לְהִסְתָּעֵר עָלַי כִּזְאֵב קַטְלָנִי וְרָעֵב

נוֹשֵׁךְ אוֹתִי, מַכֶּה בִּי

כְּמוֹ שֶׁמַּכִּים הַגְּשָׁמִים בְּחוֹפֵי הָאִיִּים.

אֲנִי גֶּבֶר בְּלִי גּוֹרָל.

אַתְּ תִּהְיִי גּוֹרָלִי,

תְּקַיְּמִי אוֹתִי עַל שָׁדַיִךְ, כְּחוֹקֶקֶת בָּאֶבֶן.

 

אֶהֱבִי אוֹתִי; אַל תִּתְלַבְּטִי כֵּיצַד

אַל תְּהַסְּסִי מִבֹּשֶת, אַל תִּמְעֲדִי מִפַּחַד

כְּשֶׁאַהֲבָה מַכָּה בָּנוּ.

אֵין "מָה" וְאֵין "אֵיךְ"…

אֶהֱבִי אוֹתִי בְּלִי תְּלוּנוֹת.

הֲיִתְלוֹנֵן הַנָּדָן בְּקַבְּלוֹ אֶת הַחֶרֶב?

הֲיִי הַיָּם וְהַנָּמֵל, הֲיִי הָאָרֶץ וְהַגּוֹלָה

הֲיִי הַפִּכָּחוֹן וְהַסּוּפָה

הֲיִי הָרַכּוּת וְהָאַלִּימוּת.

אֶהֱבִי אוֹתִי – בְּאֶלֶף וְאֶלֶף פָּנִים

וְאַל תַּחְזְרִי עַל עַצְמֵךְ כְּמוֹ הַקַּיִץ; שָׂנֵאתִי קַיִץ.

 

אֶהֱבִי אוֹתִי וְאִמְרִי לִי.

אֵינִי מוּכָן לְאַהֲבָה בְּלִי קוֹל

אֵינִי מוּכָן לְהַסְתִּיר אַהֲבָה בְּקֶבֶר שֶׁל שְׁתִיקָה.

אֶהֱבִי אוֹתִי –

הַרְחֵק מֵאַרְצוֹת הַהַכְנָעָה וְהַדִּכּוּי;

הַרְחֵק מֵעִירֵנוּ שְׂבֵעַת הַמָּוֶת;

הַרְחֵק מִבַּדְלָנוּתָהּ;

הַרְחֵק מֵאִבּוּנָהּ;

אֶהֱבִי אוֹתִי הַרְחֵק מֵעִירֵנוּ

שֶׁמֵּאָז קִיּוּמָהּ

אֵלֶיהָ אֵין הָאַהֲבָה מַגַּעַת,

אֵלֶיהָ לֹא בָּא אֱלֹהִים.

אֶהֱבִי אוֹתִי

וְאַל תַּחְשְׁשִׁי לְרַגְלַיִךְ, גְּבִרְתִּי, מֵהַמַּיִם.

כִּי לֹא תֻּטְבְּלִי אִשָּׁה

כְּשֶׁגּוּפֵךְ מִחוּץ לַמַּיִם

וּשְׂעָרֵךְ מִחוּץ לַמַּיִם;

שָׁדַיִךְ בַּרְבּוּר לָבָן שֶׁאֵין לוֹ חַיִּים בְּלִי מַיִם.

אֶהֱבִי אוֹתִי בְּטָהֳרִי אוֹ בְּחֶטְאִי;

יָשֵׁן אוֹ עֵר;

וְכַסִּי אוֹתִי, אַתְּ גַּג שֶׁל פְּרָחִים, אַתְּ יַעֲרוֹת הַחִנָּה

הִתְפַּשְּׁטִי, הִמָּטְרִי עַל צִמְאוֹנִי וּמִדְבָּרִי

הִתְמוֹסְסִי בְּתוֹךְ פִּי כַּדּוֹנַג, וְהִתְרַפְּקִי בְּכָל אֵיבָרַי

הִתְפַּשְּׁטִי, חֲצִי שְׂפָתַי

לִשְׁנֵי חֲצָאִים, יָא מֹשֶה עַל הַיָּם…

מערבית: סאלווה נקארה חדאד, אמיר אור

89 תגובות

  1. אמיר, אני לא מאמינה שהבאת שיר של ניזאר קבאני, זה ממש ברמת טלפתיה. בת אחיו, רנה קבאני, היא חברה שלי ויש לנו היסטוריה שקשורה למאמצי השלום בין ישראל לסוריה. אני מתכננת זה זמן מה להביא כאן את הסיפור שלה ושלי, אבל קצת מהססת כי לא פרסמתי אותו אף פעם.
    ואמיר, אתה לא מאמין כמה היא יפה.
    אגב, אתה כותב שקבאני היה שונא ישראל, אבל תראה מה הוא כותב על דמשק וכמה אומץ צריך בשביל זה.

    • נעמי, ברור שיש בינינו טלפתיה. מחכה לשמוע, ואם רנה כל כך יפה אחכה גם לראות 🙂

      כתבתי שקבאני הוא ערבי רחמנא ליצלן, שונא ישראל, גוי וכו" כפתיח לאפולוגיה החשקוקית, אבל בכל זאת דור שלם בעזה התחנך על שירו "אנשי החרון" –
      "מטורפי עזה / אלף ברכות / למטורפים /
      הם שישחררו אותנו. / תקופת התבונה המדינית / חלפה מזמן /אם כן, למדונו את הטירוף!

      וגם מחכה לתיקון חצות 🙂

      • אמיר יקירי, לרגע אינני טוענת שקבאני אוהב ישראל, לא ולא , בכלל נדמה לי שלא תמצא אוהבי ישראל רבים בדמשק. רנה ואני שוחחנו עליו ועל הרדיקאליות שלו לא מעט, אבל גם על האומץ שלו וכמובן על הכישרון האימתני. אחיו, אביה של רנה, היה שגריר סוריה בוושינגטון והיא עצמה הייתה פעם נשואה למחמוד דרוויש. סיפור סיפור. ואגב, גם עם רנה לא היה לי פשוט בתקופות הקשות.

  2. מוזר. כשהתחלתי לרשום תגובה בפוסט הקודם לא היה כאן פוסט. הפרש הזמנים הוא ענק. אחד השעונים התחיל להתפרע כנראה אף הוא, ואת הפוסט הזה אקרא בשמחה מיד.

  3. ובכן, שיר שחבל שנגמר, יכולתי להמשיך לקרוא ואין רוויה.
    אני בעד הפראות ובעד הטורפנות, בעד ההסתערות ובכלל בעד האהבה הזאת, אבל…אם היא לא בעד אז…הלך עליה שנאמר: קרע לה את הצורה הפרא הזה.
    :0)

    • יא משה על הים…

      • לגמרי.
        (תני לו ים סוּף או שזה יאום אל סוֹף שלך!)

        • יום אל סוף, יא חביבתי, יענו דגל שחור בלי מציל? זה הים שאין לו חוף 🙂

          • ההיא מלמטה

            תגידו, אתם שם למעלה, יש לכם אולי שניים גזר? (לא מה שאתם חושבים. זה בריא לעיניים, במיוחד לאנשים שיושבים הרבה על יד מחשב בלילה, מומלץ גם לכם).

          • מה שמזכיר לי את התגובה שהבטחתי למעלה בפוסט השני, מה שמזכיר לי שאני מתה מעייפות, מה שאומר שאני כאן לאחל ליל מנוחה לחלון התגובות הרעוד.

  4. אכן שיר פראי. מתחשק לי כרגע לנגוס איזו כתף.

  5. דפנה שחורי-

    יפהפה נפלא בלי מעצורים בלי סימני פיסוק בלי מדרכות ככה הוראות שימוש לבלי רסן

  6. כמה יפה

  7. מאוד רציתי שמישהו יכתוב שיר כזה ושאני אקרא/ע "לשני חצאים, יא משה על הים.."

    • חוצמיזה היא לא שפחה כלל וכלל.
      זו שירת האהבה שאני אוהבת.

      • תנו רבנן, "אפילו שפחה על הים היתה אומרת שירה"….

        • בזכותה האלים פרצו מהפנתיאון אל העולם הריאלי ובני האדם יכלו לעלות ללא הפרעה אל האולימפוס…?

          • הי, תמי, איך נזלה פה המיתולוגיה היוונית אל המיתולוגיה היהודית? 🙂
            ואני מסכים אתך שאין שום דבר בשיר הזה שעושה אותה לשפחה.

          • נראה שהסתבכתי…חשבתי על שפחה ושירת הים. ישנם פרושים שהיא ראתה מה שנביאים לא ראו. ואולי היא צפתה את יציאת ישראל מעבדות לחרות ואת הנס שקרה בים סוף. אבל אלו הן התפלפלויות של פרשניות שונות. אחת מהן מתארת את הסיפור כמושפע מסיפורי עמים אחרים…בקיצור הסתבכתי שם ויצא לי המשפט הזה.
            כשכאן נאמר בשיר: "אהבי אותי"- זו לא לשון ציווי, לטעמי, אלא יותר משאלת לב שרוצה לגייס כוחות חיצוניים, כמו בתפילה.
            וסוף סוף קם אדם, במקרה זה גבר, שמבקש אהבה בלי לפחד בפירטי הבקשה. לעיתים נראה לי שבמלחמת המינים אבדה הדרך ונותרו הרבה סיסמאות ובילבול.

          • תמי, מכיר את הפירושים ממקורותינו, אבל לא את זו שרואה בסיפור השפעה חיצונית. מה אומרים שם?
            ומסכים אתך ש"מלחמת המינים" איבדה את החיוך והפכה לא פעם למלחמה של ממש. למה זה קורה לנו בחברה הזאת? 🙂

          • רק בקטנה- ישנן פרשנויות ש"שירת הים" חוברה כמיזמור בסוף ימי בית ראשון (סוף המאה השישית לפני הספירה). קאסוטו מצא בה רמזים למיתוס של מלחמת האל בים, מהמיתולוגיה הכנענית והבבלית. (אני לא מרגישה שזה נכון לי להכנס לנושא כזה כבד, שאין אני מצויה בו.)
            "מלחמת המינים" כבר לא מלחמה קרה, זה נכון ואין צורך בדוגמאות, דיי בלפתוח עיתון…בוביט מול רוצחי נשים…
            נראה לי שהתרחקנו מהטבע בכל כך הרבה מישורים שהפכנו "ליצורים סרטניים"- גדלים וגדלים הורסים ונהרסים.
            (אבל זה ליפול על השבת ביוהרה מצידי, אשתוק מעט)

          • :))) הבנתי. לא ממש חיצוני. המיתוס הכנעני הוא רק שם אחר למיתוס העברי, שנדחק אך לא נעלם כשהגיעה היהדות בין המאה ה-5 ל-3 לפנה"ס.
            ולא התכוונתי למלחמה כה חמה. אפילו בתוך מערכת יחסים זה לפעמים משחק לגמרי לא מענג, את יודעת…

          • :)) במערכות יחסים משחקים הם דבר מענג!, כך הצלחת לשכנע אותי לפני פוסטים רבים אחורנית…הבנתי שיש שם הכל גם מלחמה גם שלום גם פראות ועוד המון…לא?
            ואני שוברת את הראש על "תשוקה", מה היא?, ממה היא עשויה? האם זה גם סוג של משחק כמו מתג שניתן לכבות או להדליק?

          • ברור!!!
            כמובן, לא התכוונתי למשחקי החשק, אלא לעגומים יותר – מריבות, דיכוי הדדי, קנאות, מאבקים משפטיים ומה לא. אלה משחקיהם של אלה שאינם יודעים לשחק את משחקי הזוגיות המענגים.
            והתשוקה? אה, שאלת מליון הנשיקות!
            הורמונים? פרומונים? דמיון ארוטי? סממני גירוי אירוטיים? הערצה? סלידה? שליטה? דחף הפריון? פחד המוות? שמחת הגוף? וכו" וכו" וכו".
            מה שבטוח, התשוקה אינה נתון סטטי. אפשר לדכא תשוקה ואפשר לעודד אותה, אפשר לתעל אותה ואפשר להתמכר לה, אפשר לחגוג אותה ואפשר גם לסבול ממנה.

          • רצתי להביא כוסית
            מים..
            באופן פרוורטי, ראיתי שבמערכות יחסים רבות השחקנים מתענגים על המלחמה, על דיכוי וכו"…זה לכשעצמו המשחק…
            אבל תשובת מליון הנשיקות על התשוקה, מביאה אותי , לשמחתי,(טפו, טפו..) לחשוב שאני נורמאלית – נורמטיבית.
            לא נראה לי שאדם יכול לדכא עצמו מתשוקה, רק מי שמהווה כמושא יכול…
            לתעל אותה?, כן זה הכי נעים להזרים אותה לבקר טוב!
            להתמכר?, מעלה בי חיוך..
            לסבול?, למה לסבול, למה?
            אבל נראה לי שתשוקה היא התרגום המעשי לאהבה.
            מכל ה"הגודיס" הזה יושבת מלכת האהבה- כך היא פועלת. לא?

          • תמי, תתפלאי כמה אנשים מדכאים תשוקה. ולא רק פקירים הודיים או כמרים קתוליים.
            לתעל זה לא בניגוד ללהזרים. אירוטית, יצירתית, אסתטית – לא משנה.
            ולא חושב שהתשוקה היא התרגום המעשי לאהבה, אם כי לא פעם היא גם כזאת.
            מלכת האהבה? תעשי לי היכרות?
            מה שקרוי בפינו אלת האהבה (אפרודיטה, ונוס, עשתורת וכו") הייתה בעצם אלת המיניות.

          • מתחילה להתגנב לי התודעה ששני הערוצים האלו חיים בנפרד ולכל אחד מהם יש ביטוי שונה מהשני. למרות שכנראה וישנם מקרים שאחד בא לידי ביטוי בשני והפוך. שבוע מרתק היה!.

  8. שולמית אפפל

    אחד המשוררים האהובים עלי. תודה אמיר.
    בהשראתך שמתי אצלי את אונסי אל-חאג".

  9. אהבי אותי ואם לא יא…אני קורע לך את האם אמא שלך

    תרגום נפלא אמיר

    ולקבאנים נאמר :

    בבנין ציון ניוחם

  10. נו, נו, ואני עם הרכבות!

    • טו טו, סבינה. עדיין לא איחרת את הרכבת 🙂

      • הי אמיר, קראתי אצל סבינה ששבוע החשק נגמר ואצל יעל התלהבות ששבוע החשק יתארך לחודש (נדמה לי שאף אתה לא הבעת התנגדות, נכון?), עכשיו אני מבולבלת, יש חשק או אין חשק?
        אחרי תמי ומד שכתבו שירים כל כך יפים החלטתי שבעוד יום, יומיים, שבועיים גם אני אצטרף לכוח הכותב אבל מרכבות לא כל כך מצליחה להתלהב, אלא אם כן יש בהם גברים וחללים כמו בשיר של סבינה ואז הם בעצם עדיין מתאימים לתקן שבוע החשק כך שאני ממש מוטרדת ומבולבלת, מדירה שינה מעייני כבר שעה וחצי לפחות ודואגת לאיזה שבוע אתעורר אם חלילה אעצום עין.
        אז?

        • סיגל, נו באמת 🙂 הר הרצל מלא באנשים שנגמר להם החשק, אבל בשבוע כזה בטוח שהרכבת של סבינה נוסעת במעלה הגרביון, כלומר, במקום הנכון 🙂
          ולשאלת ה"אז" שלך – עד כמה שנראה כאן, שבוע החשק עומד על שלו.

          ואל תחשבי ששכחתי, את עוד חייבת לנו מהפוסט הקודם כמה שירי ילדים למבוגרים, לא?

          • טוב. בטוחה שאינני ממציאה את הגלגל וכולם מכירים את שירי החשק הביאליקיים הנוגעים לעיתים בביזאר ומציתים את הדמיון , שהוסבו כנראה לשירי ילדים, כשנוצר מצב שפתאום נולדו ילדים בארץ ישראל והוריהם שרו להם רק בבושקה וקטיושקה והיה צורך בשירים בעברית.
            למשל השיר על העגיל. (השמר פן תיפול, ראה, מקלי עימדי, אדפקך, אחבטך, וידעת את ידי…שיר פרא כתוב לאישה ביאליק הרבה יותר נועז).
            :0)
            קצת יותר מוכרים הם שיר הפנטאזיה צילי וגילי, שיר התנוחה מי למעלה מי למטה, ושיר הדון-ג"ואן פרפר רד אלי ומכוסי טל שתה.
            יש עוד והרבה אבל לא אציף בהם את הפוסט רק רציתי להסביר את כוונתי (הייתי כותבת בפוסט הקודם אולם הוא כבר מוצף ונפתח בקושי).
            ואם תרצה לפתוח פוסט חדש בנושא מדליק זה אשמח להשתתף בו כמובן.

          • קראתי שוב את תגובתי נראה שכתבתי בצמצום רב מידי ואולי בכלל לא יצאתי ברורה. אם אכן כך הוא,כעת יוצאת אולם מחר אשמח להרחיב . (לסיפוק הסקרנות שאולי יצרתי: מה עושות קשתיות בתחילת דצמבר?)
            :0)

          • סיגל, זה באמת היה קצרני ביותר. הבנתי את הרמיזה שלך לשיר הנדנדה, אבל "שיר הדון ז"ואן"? הפרח שמדבר שם נראה פשוט כמחכה למישהו, לא? וגם לא הבנתי למה ביאליק נועז מקבאני. בקיצור, כן, האירי את עינינו.

          • אנסה להסביר את שיר הפרא של ביאליק שלא נכתב לאישה ולא לעגיל אלא לאבר של גבר (טרם הסבתו לשיר ילדים כמובן):
            "השמר פן תיפול, ראה מקלי עימדי אדפקך אחבטך וידעת את ידי", בעגילים כמו בעגילים שכבר מזמן לא מחוררים בשבילם רק אוזניים כך גם המקל הדופק לא מאיים על האוזן. חוץ מזה זה נכתב בחיבה למקרה שנשמע שלא.
            לגבי צילי וגילי בפנטזיית מנג"טוואה
            והפרפר במשמעות של סטוציונר לא ממש הבנתי מה לא ברור.

          • סיגל, לא ממש מבין… מעט אורך רוח לתלמידים הבעייתיים 🙂
            האם ביאליק מאיים על איברו של מישהו "אדפך אחבטך"? אבוי.

            וגם לגבי הפרפר (הסטוציונר) דרושה לי הבהרה, כי אני לתומי חשבתי שמדובר פה בשירה שבעל פה.

            אשר לצילי וגילי, כבר היה לנו סיבוב גברי אתם במשחק האחרון. מיד אשלוף אותו 🙂

          • מבינה שאתה מתקשה להבין אך לא מאמינה לך. חושבת שאתה סתם מושך אותי בלשון.
            :0)
            נכן שאני נשמעת שובבה אבל אני די נבוכה להרחיב ולהסביר מילה במילה.
            פעם אחת ציטטתי לך מתוך פרשת בולבול פרק ז פסוקים ד-ו זה היה מעל ומעבר ליכולותיי הכתיבתיות, היום אני יכולה לצטט ביאליק ולרמוז את הבנותיי אבל ממש להסביר זה לא ממש הולך לי. מבחינתי זה צריך להצטייר ולהתבאר בדמיון באופן עצמאי לכל אחד.
            רק אוסיף שחבטה יכולה להיות חבטה חיבתית כלומר טפיחה קלה ולא חייבת להיות זבטה מצלצלת.

          • סיגל, יש לי לשון יפה, אבל מושך אותך בלשון?

            ההסבר שלך מאוד מרגיע, ואם ככה, הוא מדבר אל גבר אחר ולא אל אבר אחר, לא?

          • מישהו אמר מיד אשלוף אותו, נכנסתי לבדוק ולא מצאתי כלום שלוף. אז?

          • דווקא יש פה חרב, אבל דיברנו על שליפת צלופחים, וזה ברשומה הבאה – "מחכים לך".

          • החרב כזכור לא שלופה, היא בתוך נדן וטוב לה כמו בבית.
            מישהו אמר:
            "אשר לצילי וגילי, כבר היה לנו סיבוב גברי אתם במשחק האחרון. מיד אשלוף אותו :)"
            ולזה התייחסתי כמובן.
            מי שחושב על חרבות שלופות כרגע הוא זה ששמע בי נימה אירונית ולכן משהו קורה למישהו וזה לא קשור אלי.
            :0)

          • אהה! אז הנה מתייצבים להם ציל וגיל:

            ציל וגיל ישבו כרגיל
            לשחק על ג"יל דרוכים כמו טיל
            והיא, בין השניים, עושה שם עיניים, פושקת רגליים
            מסתכלת נמוך במבט קצת הפוך:
            לציל יש פלאש, לגיל פול אס,
            פֹה ופה בוער המכנס.
            אך למי הלילה אתמסר? –
            שניהם, שניהם אוהב יותר!
            "מספיק חברים! עודכם מתחרים?
            יש לי יד מנצחת: את שניכם גם יחד
            אשכיבה משני צִדֵי התחת!"

          • וואוו שכחתי את זה. נחמד להזכר.
            היה שם באמת עוד חלק ביאליקי עם מן החלון פרח הַציץ, משהו כזה.

          • זה היה הפרח שלך שהציץ… לביאליק:

            על החלון פרח עציץ
            כל הליל הפאבּה הציץ
            שם שני חברים יושבים אל שולחן
            משחקים על נערה ורק הוא כאן
            עקב אחריהם בלב חרד
            איך הורסים לעצמם את הכבד
            אך בסוף לבעל היד המנצחת
            היא דחפה את הפרח לחריץ שבתחת.

          • וואוו נכון. לא מאמינה שכתבתי תחת. אופס, שוב כתבתי. מתברר שלא רק דריאדות מידרדרות כאן אלא גם סיגליות. אמנם אבא שלי מעולם לא הרשה שימוש במילים של איברים למעט יד או כתפיים ובטח שלא שימוש באיברים שכאלו למטרות משחק אולם לשמחתי הוא לא בענייני אינטרנט ונשאר לי רק להתמודד עם עצמי על ההידרדרות, שלא לדבר על התמודדות עם השיר האחרון שפירסמת ישמור השם עצם הפעלי.

  11. שונא ישראל, אבל לכתוב שירים הוא יודע, פרא אציל שכזה כל מילה חגיגה

  12. אינני יודעת, איזה ליטוף מעורפל, כל כך רך יותר ככל שאינו ליטוף, מביאה עימה זו השירה, עד כי מאפשרת היא לי לרקע קט, חד כתער לחוש את משקלה של התחושה.

  13. יעל ישראל

    אהבתי, חוץ מבמקומות שהלוחמנות מציצה.
    הֲיִתְלוֹנֵן הַנָּדָן בְּקַבְּלוֹ אֶת הַחֶרֶב?

    תמיד חייבים להפוך מין למאבק מזוין?

    • יעלה, לפעמים זה נראה די מוטרף, מאבק מזוין ביותר. אבל דווקא כאן החרב לא נשלפת למלחמה אלא דווקא שבה למקומה השליו, מוחזרת לנדנה. חרב, אבל אולי הדימוי שליו מדי?

  14. חני שטרנברג

    תרגום יפה של שיר יפה שנובע מתרבות שבה האישה צריכה לעשות הכל למען הגבר…:-)

    • שיר אהבה סוער ,אקספרסיבי ונסחף אהבתי את הדימויים היותר מאופקים, הם יותר ארוטיים בעיני ,מעט זה הרבה בשירה ובכלל

      • חנה, אין ספק שסוד הארוֹס הוא המתח שבין גילוי לכיסוי ובין התשוקה לפורקנה. על הספקטרום הזה נעה גם האמנות הנוגעת בארוס. כשהכל גלוי זהו "שיר זימה" וזה ז"אנר אחר לגמרי. כשהכל מכוסה מדי אולי רק הכותב יודע למה ירמזון מליו. אבל יש במינון הזה גם מרוח הזמן ומן העולם האישי: כל קורא מניח את אצבע תודעתו על צבע אחר בספקטרום.

  15. הממזר יודע לכתוב, שיר מאוד תאב ומעורר.

  16. הי אמיר, אחרי שנרגעתי מהקריאה הראשונה וההתרגשות (אני מאוד אוהבת להכיר כתיבה של משוררים חדשים ואיזה נפלא שאתה ושולמית תרגמתם ואוהבת את ההתרגשות על דברים חדשים שאוהבת), עכשיו קראתי שוב וכמה מצא חן בעיניי תשרי ששונא את הקיץ , את היובש את הצמא, את החיבור שהוא עושה לתמונת המים, מתקפצי למים, אל תפחדי על רגלייך כלומר אל תחששי מאהבתי, אל הטבילה שזה כנראה כמו בדת היהודית כשמתחתנים, אולי מרמז על רצינות כוונותיו (כן?), ומשם אל צמאונו, עד קריעת ים סוף השורה החזקה שבסוף. שולחת מכאן מחיאות כפיים לשיר. בלי קשר לפראותו המוחלטת ולמחברו הבעייתי (הסורי), הוא פשוט שיר שנכנס פנימה ומדבר אל הקורא מבפנים. (אולי רק עם נשים? אין לי מושג).

  17. מוכר ואהוב, תודה על התזכורת..

  18. אהוד פדרמן

    אמיר, סליחה שאני (בן קנאי לאמת השירית ואולי קנאי בך על תשומת הלב לה אתה זוכה), מתערב בשיח רווי החשק שיש לך עם הבננות וסליחה שאולי אוריד קצת את מפלס החשק שהשיר מעורר אצלן.
    אין ספק שבשיר הזה קבאני מתיחס לאישה יותר כלשיפחה מאשר כלאלילה.
    יש בדובר התנשאות. אמנם דבר האהבה בפיו אך בלשון ציווי: אהבי אותי! ולא סתם ציווי אלא מוסיף הוא בתחילת השיר שלא יהיו ספקות: בלי תסביכים. זה סוג האהבה שמחפש אוהב אדנותי (חזיר שוביניסטי בלשון הפמיניסטיות) אצל שפחה. והיות ומדובר באהבה גופנית יש לדייק ולומר, שפחת מין ..
    היות והבאת רקע כללי בדבר "אהבותיו" האחרות של המשורר (למשל לעם ישראל), ארשה לעצמי לאמץ לרגע את נקודת מבטן של הבננות ולהגיד, עוד אהבה כזו ואבדנו.

    ואגב, מה עם שיר חשק מחביון המיטה שלך?

  19. 🙂
    איך אני אוהב את שתי השורות החותמות.

    בערבית זה נשמע מחרמן יותר:
    יָא מוּסָא עָלַא אִל בַּחֵר…
    🙂

    • מסכים אתך, שחר.
      אלה שורות אלמותיות, אבל זה לא רק שהסיום "חזק":
      האם איש לא שם לב שיש פה, בקשה ממנה לפעולה ולבסוף היפוך תפקידים מוחלט?
      היא משה ומקלו, משה שחוצה את הים – המשורר.

  20. שיר אהבה עם כל הג"סטה הגדולה הרומנטית והדימויים המרשימים והמקוריים, מעין היפרבּולות שכאלה שלא יכולות להכיל ולתאר את האהבה במילים. גם הקצב טוב מאוד בעיניי. "היתלונן הנדן בקבלו את החרב?" ובסוף אפילו משה רבּנו נכנס לתמונה. אהבתי. רני.

  21. שירית קופה

    קראתי את השיר שתרגמת(תרגמתם)כה יפה מספר פעמים.
    בפעם הראשונה התרגשתי מהעוצמה של השיר ומהלהט.
    ואחר כך בקריאות הבאות ,התחיל השיר לאבד מקיסמו בחלקים ממנו. אני אנסה להסביר מדוע- קודם כל בעיני יש בו עומס יתר,
    כמו מאהב שהופך להיות מאוס בעודף הגשמיות שלו.
    ובמשפטים מסויימים יש פאטליות יתר..(לטעמי)למשל –
    אני גבר בלי גורל- את תהיי גורלי.
    בהחלט יש בצבוץ קל של אלימות אפשרית- למשל- איני מוכן לאהבה בלי קול..
    אך למרות כל הביקורת שכתבתי
    ההנאה רבה מהסבל בשיר ומהשיר
    ובמיוחד מצאו חן בעיניי -שלוש השורות הראשונות.
    הייתי מוותרת על הפירוט העודף.
    באיחולי אהבה ותשוקה לכולנו.

    • הי שירית, יכולתי לתלות את ההגזמה ואת הפירוט בראש המזרחי של הכותב, אבל אני חושב שזה לא יהיה הוגן כלפיו.
      נדמה לי שהקריאה של השיר הזה מאוד תלויה ברגיסטר הרגשי של הקורא/ת. השיר הוא פרא, הוא בא מרמה של התלהבות, וזה, אני חושב,המפתח לקריאה שלו. מי לא שמע מאוהבים מלחשים או זועקים משפטי כמיהה תמוהים לגמרי?
      הוא מת לשמוע אותה, אז הוא אומר שאינו מוכן ל"אהבה בלי קול". הוא חושק, ואז הוא מוכן לטרוף ולהיטרף, להיחצות ולחצות.
      הלוואי על כולנו.

      • הגעתי באיחור.היה שווה!!! שיר מטף ומהמם.אהבה מאוד מעוררת ומגרה. הקורא מתקנא בטירוף הזה.
        שוש

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור