הודו 7
בערב ה-25 בינואר אנחנו נוסעים עם ראגֶ'ש לחגיגת הגאטיה, שם רוקדים הוואלוּצ'אפּאדוּ, האלים החיים. זוהי חגיגת הקאסטה של הת'ייָה.
מהי קאסטה? – לא, לא ארבעת המעמדות המפורסמים – הברהמינים, הלוחמים, הסוחרים והמשרתים. על ארבעת המעמדות מסופר בוודה שנבראו עם העולם, אבל הם לא הקאסטות אלא מסגרת דירוג כללית למערכת הקאסטות. הקאסטות משויכות למעמדות האלה או עומדות מחוץ להם, ומונות יותר מארבעת אלפים קבוצות אתניות ומקצועיות שונות שביניהן הירארכיה די סבוכה וקשרי החיתון ביניהן אינם חופשיים. אפילו לקאסטות השונות של האסורים במגע הייתה הירארכיה פנימית ודרגות שונות של טומאה, כך שאפילו אסורים במגע יכלו להתייחס בהתנשאות אל אסורים במגע שנמצאו מתחתם בסולם…
הת'ייה הם למעשה שבט ציידים שהתגורר בחבל פּראמבְּרה כשרובו עוד היה ג'ונגל. כיום הג'ונגלים שכיסו יותר מארבעים אחוז משטח קראלה הצטמקו לשני אחוזים בלבד, ואת מקומם תפסו בתי בטון ומטעים. ראג'ש הוא בן הת'ייה, אבל גם במאי סרטים שרג'יוואן – שנולד גם הוא בכפר באזור – כותב לו תסריטים. בשניהם יש מין חריפות פראית של שורדים שידם בכל.
החגיגות כאן הן לכבוד האל מוּטאפַּן ובת זוגו בהאגאוואטי. מוטאפן מזוהה כהתגלמות של האל שיוה, אבל למעשה הזיהוי הזה נוצר מן הקולוניזציה ההינדית שעבר השבט. למעשה מוטאפן הוא אל ציידים ודייגים ומקור פולחנו השמאני בדת השבט. בניגוד ללא מעט פולחנים הינדיים או מוסלמים החגיגות של הת'ייה פתוחות לכל בלי הבדלי מעמד ודת. התהלוכה שאנחנו צועדים איתה היא שיאם של שבעה ימי חגיגה – היום הוא היום הגדול, יום ההתגלות.
המקדש הוא מבנה של עמודים וגג עם מבנה קטן יותר של קודש קודשים קטן שבתוכו נמצאת רק מצנפתו של האל. מוטאפן עצמו לא נמצא שם, הוא נכנס לתוך הכוהן שצבוע בצבע אדמה וצורות קדושות מצוירות בלבן על בטנו וחזהו. רגליו וזרועותיו מכוסים צמידים ואצעדות קרסול מכסף ורקמה אדומה, על מותניו חגורת פעמונים, ולראשו מצנפת עשויה בד אדום, ריקועי כסף ופרחים. ועל פיו וסנטרו הוא עוטה מסיכת שפתיים שמשווה לפניו מראה של דג. הוא מחכה לבת זוגו, שמתקדמת למקום עם התהלוכה. בינתיים הוא יושב על כס הכבוד שלו ומברך את המאמינים שנדחקים אליו, מספרים לו את צרותיהם, מבקשים ברכה, משתחווים ונוגעים בכפות רגליו, ומביאים לו מנחות של כמה רופי, דגים, וטוֹדי – משקה קוקוס אלכוהולי, שהאל לוגם ממנו שוב ושוב. עכשיו האל קורא לי. הוא שם את ידו על ראשי, מברך אותי, ונותן לי לסגולה עלים מן הפרחים שעל מצנפתו. הוא גם מרשה לי לצלם אותו, ואני קד בתודה בכפות מוצמדות.
בינתיים מגיעה התהלוכה עם האלה בהגאוואטי ומלוויה – רקדני המוטות הצבעוניים שמנופפים בהם יחד בתיאום מושלם, נושאי הפרחים ונושאי השמשיות, נושאי הניסים הססגוניים, ונגני הפּאנְצ'אוואטי – חמשת כלי הנגינה שממלאים את האוויר בתיפוף קצבי של טאבלות ותופי הקשה, קרנות, חצוצרות ומצילות. מוטאפן קם לקבל את פניה, מחזיק בידו את סמלי שלטונו – שרביט, קשת, ומין רומח קצר. הוא רואה שאני מצלם מהצד ומזמין אותי לעמוד ולצלם מולו, אבל זו תהיה התמונה האחרונה – הסוללה התרוקנה.
האלה גם היא לבושה באדום וגם פניה צבועים באדום. היא נמצאת בגופו של גבר-אישה, שמגלם אותה בריקוד אקסטטי שפוסק רק לרגעים. היא לובשת לונגי עם סינור דקורטיבי, ענק אדום מכסף, ועל בטנה דוגמת פסים לבנים וטיפות אדומות. היא רוקדת סביב מוטאפן, אוחזת בחרב פולחנית שצורתה מזכירה סימן שאלה, ובידה השניה מנופפת בקערת מתכת. היא סוגדת לו והוא מניח את ידו על ראשה ומברך אותה.
אחרי חצי שעה בערך בהאגאוואטי מתפנה למאמינים. היא מספרת להם מה צפוי להם, מה לעשות וממה להימנע, ומשפיעה עליהם ברכות של הצלחה והגנה. למראה התחבושות שלי היא חוקרת את ראג'ש מה קרה לי, ואז מברכת אותי ומבטיחה להגן עליי.. היא מושחת את מצחי בכורכום צהוב ושמה עוד ממנו בכף ידי הימנית. עכשיו מלבישים אותה בסינר חזה מפואר, וחובשים על ראשה פיאה של שיער סיבים ארוך, צבוע שחור. שניים מובילים אותה סביב והיא נכנסת לריקוד אקסטטי – פה קופצת בקלילות בלתי נלאית ופה רצה לפתע ואוחזת בשניים מהקהל.
אנחנו יושבים לשתות תה באחת מסוכות האוכל. הריקודים הטקסיים יימשכו עד השחר, מריקוד הסגידה, התִ'ייֶם, ועד מחול האימה, הקוּצ'יטֶרה, שבו רוקדים האלים את צידה הנורא של האלוהות. לפנות בוקר, בשיא המחול בהאגאוואטי תשמיע את האורקלים שלה – הקומאראם – שכמו בדלפי בשעתה לא ממש מובנים לשומעים, אבל זה כמובן לא מפחית דבר מאמונתם.
מאוחר בלילה אני טוען את המצלמה. המסתורין סביב הסוללה הריקה מתפוגג כשאני מוצא במצלמה שפע של תמונות וסרטוני וידיאו שצילם הנהג שבריקשה שלו איבדתי את התיק. פה אשתו ובתו התינוקת, פה הבית, ופה הוא עושה גוף. אפילו הריקשה הונצחה שם. למעשה, לא ניתן להשתמש במצלמה הזאת בלי התקן הטעינה והיו-אס-בי הנפרד שנשאר אצלי, וייתכן שזה מה שהחזיר אותה אליי. על כל מקרה השארתי עם ראטי אלפיים רופי פרס לנהג הישר…
מההתחלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22702&blogID=182
וואו איזה ספקטקל פולקלוריסטי מדהים!!! מזמין רומן מסעות ,אמיר, זה כמו לצפות בסדרה עולם הולך ונעלם שנעלמה מהמסך וכמה חבל
לא מאמינה שיש בעולמנו המונוטאיסטי עובדי אבנים ופסלים שממש חיים ורוקדים אותם ,לך תבין בני אדם:)
אבל זה צבעוני ביזארי ומרתק
כמו סרט הזוי מתרבות אלילית קדומה
נגיד מתקופתו של תרח
תהנה מכל פעימה של תופי הטם טם ותחזור אלינו שלם ובריא
ואל תשכח
להגיד בלבך תמיד
הודו
לה' כי טוב
שבת המלכה וחיבוק חם
מישראל
מקווה שאתה בטוב
חנה יקרה,
הם לא עובדים את הפסל, אלא את האל שהפסל מייצג. הפסל עם כל האינווקציות והקידושים שהוא עובר, משמש להם מין משדר מקלט. אף אחד לא חושב שהדמות היא האל. יותר מזה, הם יודעים שהאלים הפרסונליים הם חלק מהעולם הזה בלבד, ומעבר לזה יש ישות א-פרסונלית שמעבר לכל ממשות. יקצר המצע מלהסביר, אבל בליבי, אם כבר, ה' להודו – כי יש לו, לאל היהודי דבר או שניים ללמוד שם 🙂
אין אל יהודי יש אלוהות אחת כל כוללת לכל ברואי העולם העולם
ואין עוד מלבדו!
גם עגל הזהב היה רק אמצעי להגיע לאל המופשט ,כשמשה המתווך בינו לבינם בושש לרדת מההר וזו היתה בפרוש עבודה זרה,עבודת אלילים וגם אצל ההודים זו עבודת אלילים ,וזה יפה ומושך בעיני הזר המתבונן ,כי קטורת זרה במקדשים רחוקים יותר אקזוטית ואפופה ערפילי מיסטיקה, אבל שמנחם אותי, אמיר, זה שרבים מהצעירים שלנו באים לשם מריחים ,בורחים וחוזרים אל השורשים היהודים שלהם ונתקלתי בהרבה כאלה,אבל בלי שום קשר לאמונה ,אני את הרשימה שלך אהבתי בגלל יופיה הספרותי והעולמות הביזריים שהיא מתארת ,ממש מסע אנתרופולוגי
עם קאסטות או עם ראסטות
זה פשוט מרתק
אמשיך לקרוא
צ"ל : מה שמנחם אותי- תיקון טעות מלמעלה
לא לכעוס, חנה 🙂 ודאי, אל אחד, אבל גם ביהדות הרבה פנים לו, ועשר ספירות מונים בו, בהשפעת הניאופלטוניזם.
האל הוא "יהודי" רק במובן האנושי, של מאמיניו היהודים שמייחדים לו דרכי פולחן, ציוויים, תיאורים ופילוסופיות שייחודיים בחלקם ליהדות. במובן הזה יש לטעמי מה ללמוד מ"האל ההודי", שאין לו אמת אחת בכיס, כי אפילו האמיתות "שלו" הן רב פניות ורב ערכיות,שהרי הן האופנים שבהם מובנת האלוהות לבני האדם.
זה לא אומר שאין פה דברים חשוכים לגמרי, כמו שיטת הקאסטות, זה אומר שיש פה מכל וכל בשפע מהמם.
השפע מהמם ,אמיר ,ומרהיב ומבלבל
ואתה כותב אותו יפה
ולכעוס?
חס וחלילה ,עליך אי אפשר לכעוס
שמור על עצמך
תודה אמיר
על הסיפורים היפים והמעניינים
אגב שלא כמו חנה אני לא רואה הבדל בין התרבות הזו לתרבות של חלק גדול מאיתנו
מינון האלים אינו חשוב
והרי גם קסטות יש לנו
אצלינו יקראו שבטים
בעונג דוד. ההבדלים הם בעיני המתבונן, אני חושב. גם אצלנו אמונות וקמיעות וסגולות ופולחנים, ובכל זאת אצלם זה הרבה יותר אישי, כי לאלים השונים יש ייחוד ואופי.
לגבי הקסטות – קרא בהמשך ושפוט בעצמך כמה דומה וכמה שונה.