אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הדיון סביב השיר "קשָּת" התמקד איכשהו באיזור הלב – תחום טעון בתוך העניין הרחב יותר של השיר – שהוא קפיצה קיומית אל מעבר לכל משטח נחיתה.
אבל הכותרת אני קופץ שליוותה את "קשָּת" הזכירה לי באסוציאציה קפיצה אחרת, מאת ידידי שוּנְטָארוֹ טָניקָאוָּה: מין קפיצת-נגד מטעם תנאטוס, שלמרות שהוא נוכח גם באהבה, קופץ כאן קפיצת סולו.
שוּנְטָארוֹ טָניקָאוָּה
חָבֵר קוֹפֵץ
חָבֵר שֶׁלִּי קָפַץ מֵהַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית.
בַּקּוֹמָה הַשִּׁשִּׁית נִתַּר מִן הַמִּרְפֶּסֶת
בַּשְּׁלִישִׁית הֻטַּח בְּכַרְכֹּב הַגַּגּוֹן
וְנָפַל לַשִּׂיחִים שֶׁעַל הַקַּרְקַע,
לְחָיָיו וּבִרְכָּיו מְשֻׁפְשָׁפוֹת מְעַט.
הוּא חָזַר בַּמַּעֲלִית לַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית
וְקָרָא שׁוּב אֶת חֲצִי הָעַמּוּד שֶׁל מִכְתַּב הַהִתְאַבְּדוּת.
הָיוּ שָׁם שָׁלֹש מִלּוֹת יַחַס שְׁגוּיוֹת,
וְהוּא תִּקֵּן אוֹתָן.
הַפַּעַם רַץ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת לַקּוֹמָה הַשֵּׁשׁ-עֶשְׂרֵה
וְשׁוּב קָפַץ.
בַּקּוֹמָה הַשְּׁתֵּים-עֶשְׂרֵה צִמַּח כְּנָפַיִם;
בַּקּוֹמָה הָעֲשִׂירִית לָכַד בָּהֶן רוּחַ,
הִקִּיף לְאַט אֶת שְׁמֵי הַלַּיְלָה.
מיפנית: אָקיקוֹ טָקָהאשי, אמיר אור
וואו עם הקפיצות האלה, מה יהיה איתנו ? השיר הזה מזכיר לי את השיר של סער על הקפיצה שלו.
הוּא חָזַר בַּמַּעֲלִית לַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית
וְקָרָא שׁוּב אֶת חֲצִי הָעַמּוּד שֶׁל מִכְתַּב הַהִתְאַבְּדוּת.
הָיוּ שָׁם שָׁלֹש מִלּוֹת יַחַס שְׁגוּיוֹת,
וְהוּא תִּקֵּן אוֹתָן.
סוראליסטי הקטע הזה בעיני וניפלא.
את מתכוונת לרמי סערי? רמי קפץ בגלל אהבה נכזבת, ולמרבית המזל לא נהרג, אבל היה צריך לעבור סדרה שלמה של ניתוחים, גם בארץ. לא יודע מי יותר סוריאליסטי, אבל הסיפור של שונטרו גם אם המציא אותו, נשמע לי לגמרי אמין. המציאות הנפשית של בני אדם עולה על כל דמיון.
לדיווח הענייני-לכאורה (ויחד עם זאת חינני), עם ההקפדה על כל הפרטים (מידע על הקומות, ועל מילות היחס השגויות), יש אפקט מרשים מאד. יפות השורות האלה על טיסת הלילה ברוח, ומוזר ומחריד במקצת שהשאלה שעולה בראש בתום הקריאה היא לא למה הוא החליט לקפוץ אל מותו (והצליח, כנראה, בנסיון השני), אלא למה, אחרי שהחליף את מילות היחס בקומה התשיעית, לא המשיך לעלות לקומה השש-עשרה במעלית, אלא העדיף להשלים את מסעו ברגל.
בקיצור, לאנדר-סטייטמנט יש כוחות משלו.
עדה, כן, מה שמדהים פה זה הקונטרסט בין הדיווח הכמו-משטרתי שנטפל לעובדות הדי מטורפות לבין הסיום עם המעוף. בגלל המעוף הזה – השונה אמנם מן המעוף של "קשת" – נזכרתי בשיר.
ולמה לא עלה במעלית?
אולי כדי לצבור תאוצה… כלומר, לא יכול היה לעמוד ולחכות.
מזכיר (ולא מזכיר) את השיר הנפלא של רמי סערי "גובה אהבתי היה תשע קומות". מהספר "מסלול הכאב הנועז".
לי, כשנתקלתי בשיר הזה הוא הזכיר לי באופן מוזר דווקא את "נופים 2" של כרמי:
"גופו נתעקם כענף, / ידיו מלאו רוח, / והוא נפל".
אסוציאטיבית זה מתקשר לרמי, כמו שנזכרה בו גם אורה, אבל כפי שעניתי לה, בכל זאת רמי סיפור קצת אחר.
אבל ככה, באסוציאציה הגעתי גם לשיר הזה מ"קשת", שגם הוא קופץ לשום מקום. הראש שלנו הוא רשת משונה. עכשיו אני חושב על מפגשים שלי עם כרמי ולהבדיל עם רמי בבית החולים…
אכן רשת משונה. ולאחרונה קראתי שוב את השירים של רמי, גם עם התלמידים הנהדרים שלי וגם לבדי, והוא פשוט נהדר.
אמיר, זה מזכיר לי, להבדיל, חתול שהיה לי. קראו לו שמיל. יום אחד רדף אחר ציפור, עבר את הסורגים וצנח מקומה חמישית ומת. הוויטרינר הסביר לי שזו קומה בלתי זוגית ולא יכול היה להתהפך על רגליו כמו שחתולים נוהגים.
כאן בקומה העשירית לכד רוח והקיף לאט, כמו דאון, את שמי הלילה.
נראה לי שכאשר היה בגוף לא הייתה לו רוח- עכשיו יש לו רק רוח.
אמיר, מטריד אותי החבר. אם הוא חבר אז איך נתן לו לקפוץ. ונשאלת השאלה איך הוא יודע את כל הפרטים?- "חבר"…
תמי, זה באמת חשוד מאוד.
יש כמה אפשרויות שעולות בדעתי, אבל בטוח יש עוד.
1. חוקרי המשטרה הצליחו לשחזר ולתזמן את הפעולות. אבל אולי הם בכלל טעו.
2. הכל התגלה לשונטרו לאחר מעשה, בסיאנס.
3. אחרי שהקיף את שמי הלילה הוא נחת על חלונו של שונטרו וסיפר לו.
4. חוץ מההתאבדות והמכתב עם התיקונים זה לא ממש קרה, אבל שונטרו ראה הכל.
אמיר, אתה חושב שלהתאבד זו גבורה או חולשה?
אמיר, חזרתי מאילנה דיין. היה על האם המתעללת מבית שמש- מזעזע. ליפנים אין בעיה עם התאבדות כי זה מושרש במסורת העתיקה שלהם, נכון?.
לי כן יש בעיה עם פתרון כזה. זה לא פתרון. זו בעיה בפני עצמה גם לרוח ששחררה כבר את הגוף. זה רודף כצל בגלגולים. ונראה לי שזו חולשה של רגע ולא גבורה.
זינון הסטואי אמר ש"לא חשובים החיים; חשובים החיים הטובים". הוא גם התאבד לאחר שהושחתו פניו.
כללית, אני חושב שזו חולשה: החיים הם אתגרים להתמודד אתם.
אבל תלוי גם מה הסיבה. גם מי שמבקש שינתקו אותו ממכשירים מתאבד, אבל אני מכבד את הרצון הזה, ולא חושב עליו כחולשה.
אפשר להיות חלש מכדי להתאבד.
אמיר, "בחדרה" היא היתה חלשה מכדי להתאבד. זה לא שאני לא מכבדת חולשה, גם של חולים טרמינליים (וחבל שאין את הגלולה מהולנד) אלא שזה נראה לי פתרון רע. ואם אחזור לעולם הרוחות- כל מוות אלים- הוא בעייתי לנשמה לטפל בו ויש לזה השלכות בגלגולים- אז חבל, לא?
חוצמיזה הכיעור יפה.
הוא לא חשב שהחבר שלו יחשוב ככה, ונראה לו שלהיות מכוער זה לגמרי לא שווה.
המוסכמה היוונית כרכה את היפה עם הטוב, האצילי והמורם מההמון.
הוא לא חשב כך מסתבר, אבל אני בטוחה שבשבילי הכיעור יפה:)
וכבר דיברנו שיופי הוא בעיני המתבונן ושייך לאופנה בזמן נתון…:)
אבל בשבילם הוא היה ערך, נגיד כמו כוח גברא או יכולת מנטלית.
כן אני בטוחה שכך היה, אני סולחת להם בתמורה למתנות רבות אחרות שהעניקו לנו…:) אבל לו הייתי אז, שם הייתי בטח חושבת כמוהם..
סולחת, תמי? 🙂
מה הם עשו לנו? בסך הכל החלטה שלהם.
אותו דבר עם היפנים – המחשבה שיש מצבים שבהם לא ראוי לאדם לחיות, כי עדיף לו לשמור על חוט השידרה הערכי שלו שלם.
סמוראים התאבדו כידוע כשלא הצליחו למלא את חובתם לאדונם, או כהפרו את קוד הכבוד שהתחייבו לו.
וישנה כמובן גם ההתאבדות-במקום-הוצאה-להורג שניתנה כחסד של כבוד לסמוראים בחרקירי, או לאצילים רומיים בחיתוך ורידים…
אמיר, נראה לי שלא פיספסתי סרט על סמוראים, אפילו לא אחד. יש בהם משהו שמחזק אותי מבפנים כשאני מאמצת את האנרגיה שלהם. אבל חרקירי- לא. עד כאן.. אצלי יש הרס עצמי בקטנות- עישון סיגריה זו התאבדות? כן!
תמי, אבל לאן נגיע? 🙂 בשיטה הזאת לצאת לרחוב ולנשום בלי מסכת גז זו התאבדות, לקנות חצי מהמוצרים בסופר זו התאבדות, ולהתעסק עם זולתים בלי בדיקת שפיות מקפת זו קפיצה מקומה שש עשרה.
אני מעריץ גדול של היפנים. מתאימה לי (או לפחות לחלק ממני) הרוח הזו.
גם לי. כל שנה אני מחליטה לסלק את כל השמונצס מהבית ולרהט בסגנון מינימליסטי- יפני…ולא מצליחה:)
אולי אתנחם כרגע בקפה. כמה סוכר?
בשביל זה צריך בית יפני וחריצות יפנית, עם טטאמי וחדרים רב תכליתיים, מדרגה לנעלים וראש… יפני.
בלי סוכר, תודה.
אה, אתה ממשפחת הבלי… סוכר…
כןן איזה ראש יש להם…אסטטי מכובד בתוך כל רגע- גם בחרקירי- נקי ואסטטי…
גם זה ממשפחת "היפה". יש הרבה משותף בינם ובין היוונים ההם.
כן…נכון
תמי, למה את חושבת שהיא הייתה צריכה להתאבד?
אבל את צודקת שהמקום שממנו מתאבדים הוא גבוה יותר ממצבים של אפתיה, איבוד תקוה, קורבניות, או השפלה עצמית. המעשה עצמו דורש כוחות, כעס, אלימות.
ובקשר למה שבעייתי לרוח – הרי הרשימה ארוכה מאוד. לא צריך למות בשביל לדעת, לא?
כן..:)) רשימה ארוכה.
במשפטים האחרונים בשיר זה מובן שלו היו לה כוחות- הייתה מתאבדת, אבל לא היו לה. וזה נראה לי מתאים לאישיות שלה.
גם ב"קשת" היה משהו מתאבד. לא?
כן, גם שם. כמו שכתבתי לסיגל כרגע, בנעוריי הרעיון של קפיצה למוות נראה לי…מכשף, מסקרן, וגם ברגעים פחות טובים שמעתי משם קריאה מאוד מושכת.
ובכל זאת ב"קשת" זאת קפיצה של סופר-חיים, התפוצצות מרוב חיים, מיצוי, עד שאי אפשר כביכול לשאת אותם.
אמיר, העיסוק במוות באמת מסקרן. אני בטוחה שכאשר נשמעו אותם קולות לך היה חשוב להוכיח להם ההפך, כמו שאני מכירה אותך (אולי, מעט, שיטחי, אבל מכירה)
בקשת הדם בוורידים התפוצץ לי מרוב אינטנסיביות של חיים. כאילו, לאן, לאן עד לאן תמתח את קשת חייך יא קשת?….:)
כן, בדיוק. הכל או לא כלום – כשלא ברור כלל מה זה הכל וגם לא מה זה לא כלום.
הי תמי, בתור "קשתית קופצת" יכולה לענות לך שאין בקפיצה שום נטייה אובדנית או נסיון בריחה ,אלא בדיוק ההיפך, צורך באדרנלין מזוקק והרגשת חיות.דווקא הכוח המניע הוא עניין בהתמודדות . לעומת זאת, לא נראה לי שבהתאבדות הכוח המניע הוא להרגיש חי.
נכון שהקפיצה ההרפתקנית טומנת בחובה סכנה של התרסקות ,אולם התקווה הפנימית היא שלא כך יהיה, בעוד שלדעתי, המתאבד מקווה מאוד ,שבסוף הקפיצה הוא לא יצטרך לטפס שוב אל הקומה התשיעית.
האמת, אין לי שמץ- לא עמדתי בנסיון הזה.
האישיות שלה, תמי? אולי. קשה לדעת איך אנשים יגיבו במצבים קיצוניים.
היא הייתה אמנית, זמרת בארים, שבמלחמה נהפכת לשפחה כדי לשרוד בחיים. לא מצב פשוט.
היא במצב נמוך מדי בשביל להתאבד, אבל אולי גם נמוך מכדי לדאוג להשאר בחיים – "כֵּן, הִיא הָיְתָה מַמָּשׁ מְפֻחֶדֶת – / אֲבָל רַק עַד שֶׁנִּגְמַר / כְּשֶׁבַּחֲזָרָה בַּבַּיִת / כְּאוּבָה וְרֵיקָה מֵחַיִּים וּמִמָּוֶת / לֹא נוֹתַר בָּהּ פַּחַד וְלֹא תִּקְוָה / לְהָגֵן עָלֶיהָ מִלֹּא-לִרְצוֹת / לִדְאֹג / לְשׁוּם חַיִּים".
נכון אלו היו חיים ליד החיים לא ממש- המת על החיי או החיי על המת… מצב בלתי נסבל מצידי אבל אני גם יכולה לראות שהייתי מנסה לחלץ אותה משם…, אני והאגו שלי, יחד…
כשאני רואה נאצים בסרטי תעודה אני חשה אימה ולא נראה לי שהייתי מעיזה להציל אותה, יותר הגיוני שהייתי מתה מצער.
סיגל, לא כל כך מהר מתים מצער ולא כל דבר שאנחנו חושבים שאנחנו מחליטים עליו במודע, ידוע גם למפקד העליון שלנו שהוא המחליט…
מסכים. קשה מאוד לצפות התנהגות במצבים כל כך מוקצנים. כשעצם ההישרדות נתונה באיום כה חמור, ולאורך זמן יופי לא ידוע וגם כיעור לא ידוע בוקע מאנשים. פחד וגם אומץ. קשה.
נכון. גם כאן הרשימה יכולה להפתיע.
אמיר, כשכתבתי על חבר שקפץ זה נראה כך:http://tammykaly.blogspot.com/
צריך לחלק את הבתים כל פעם בנקודה. לא הצלחתי כרגע לעשות את זה..
תמי, זה נורא. והשיר בדרכו, גם נורא, במובן האמיתי של המלה. שומר את כל הכאב בפנים. זה יוצא כמעט סרקסטי. כוח המשיכה הוא מגרש המשחקים, ועכשיו הוא "יצא מהמשחק".
כן אני סרקסטית לפעמים- אבל אלו החיים והמתים של החיים.
אין לי מושג איך באמת הייתי מול מצבי אימה, אבל האני הפנימי שלי מסוגל לראות את עצמו יאנוש קורצ"אק אבל לא מסוגל לראות את עצמו פרטיזן. מסוגל לראות את עצמו אנה פראנק אבל לא מסוגל לראות את עצמו מציל נערה מהבית הגדול. כנראה שאני לא טיפוס של מצילה נועזת.
להיות יאנוש קורצ"ק דורש לא פחות אומץ, אולי יותר, ובוודאי גם יותר מאומץ: חמלה, אהבה, דאגה, הקרבה עצמית.
וההבדל הוא גם באופן שאת מסוגלת לעמת ולעמוד מול רוע.
אומץ הוא בעיניי סוג של התגברות על פחד ,וכשיש אהבה ,אין בכלל פחד כך שאין על מה להתגבר.
סיגל, אני חושב שבמונחים מוחלטים, פחד הוא באמת ההפך של אהבה (שנאה היא בסך הכל אהבה שעומדת על הראש…) אבל בחיים הממשיים אפשר לפחוד ממשהו ולא להיכנע לפחד בזכות האהבה. זה קורה אפילו בתוך יחסי אהבה עצמם.
נכון.
אפשר להיות חלש מכדי להתאבד- אני רוצה להתייחס למשפט הזה.מבחינתי יש רק שני כוונים בחיים כלפי מעלה או כלפי מטה.מי שבוחר ללכת כלפי מטה הולך בכל מקרה ללכוון ההתאבדות או כניעה, ומי שהולך כלפי מעלה הולך לכוון של הישרדות.ללכת כלפי מעלה הוא יותר מאמץ מאשר ללכת כלפי מטה, מעצם החוקים הפיזיקליים.לכן מבחינתי מי שמחליט להתאבד הוא החלש ביותר, כי הוא החליט לא לעשות יותר מאמץ לכוון של הישרדות.
יש מצבים בחיים שאדם "נאלץ", לעשות בחירה להתאבד כדי לא לעבור השפלה בידי אחרים.מוטב שהוא יהיה במצב שי ידיעה שיש לו קיום, גם לאחר ההתאבדות,
הוא לא יוצא מהמשחק הקרוי חיים בגלל שהוא התאבד. עוד עתיד לפניו בגוף אחר…
ואני מקווה שהבחירה הבאה שלו תהיה טובה יותר.
שירית, האם להתאבד זה חלש או חזק? בגדול עדיף לא, כמובן…
מסכים אתך שהדרך למעלה היא האתגר של החיים האלה, אבל האבסורד הוא שהמקום שממנו אדם מסוגל להתאבד הוא לא המקום הנמוך ביותר. אדם באפתיה או בחוסר תקווה מוחלט לא יתאבד. אין לו כוחות נפש לזה.
נכון שפרקטית, להתאבד הוא לצאת מהסיבוב הזה של המשחק, ואז אין יותר כלים להמשיך כי הרסנו אותם. אגב, היפנים אכן חשבו וחלקם עדיין חושבים שהם רק גומרים סיבוב ויחזרו – וחשבו שזהו המעשה הנכון לאדם שאינו רוצה להשפיל את עצמו.
כל הארבעה אפשריים.
נפלא
ניתרתי איתו בכל אחד מהשלבים.
הלב קפץ כשהוא חזר הביתה,
ונפל בחזרה כשהוא קפץ בפעם השנייה.
אויש, באמת יש אנשים כאלה.
הפרפקציוניזם עלול להרוג אותם יום אחד
הדס, אם קופצים אתו באמת אפשר להשתגע.
למה, למה הוא עושה לנו את זה? 🙂
לפחות הנכדים יוכלו לקרוא את מכתב ההתאבדות בלי להתבייש…
הוא כנראה היה פרפקציוניסט. רצה לעשות את זה כמו שצריך מאה אחוז. מזכיר לי חבר שבצבא היתה לו חברה בקיבוץ וכשנודע לו שהיא עברה להיות חברה של מישהו אחר, ביקש חופשה מיוחדת, הגיע עם הנשק בסערת רוחות וחשב שלא ישלוט בעצמו. הגיע אליה לחדר אבל היא לא היתה. החליט להתאבד וזהו… אבל באותו רגע הבחים בצלוחית עם שוקולדים. היה חבל להפסיד שוקולד טוב…עצר הכל , אכל שוקולד והלך.
אהבה ושוקולד…
אילנה, התאבדות היא מין היתקלות בכרכוב בדרך לנפילה לייאוש מוחלט. צריך מספיק כוחות חיים מעל לאפתיה הגמורה כדי לקפוץ.
זה די ברור לי שהוא לא היה עושה כלום. לא לעצמו או לחברתו. זה היה בכאילו.
לא כל כך קשה לעבור מן הכאילו אל הממש. זה מה שאנחנו עושים יום יום כדי ליצור את המציאות שלנו.
אינני יודעת במקרה זה, כיון שזה מבוסס על סיפור ששמעתי, אולי היאוש לא היה מספיק עמוק אלא סערת רגשות שהסחה קטנה הספיקה לנטרל אותה.
הראש האנושי במצבים כאלה כל כך לא ניתן לצפייה מראש שכל תרחיש נראה אפשרי. זה אמנם דורש מצב רוח אובססיבי, אבל כל העניין בנוי על תגובה אוטומטית שכל לחיצה בלתי צפויה על הכפתורים יכולה להסיט לכל כיוון.
מתאבד יכול להפוך לרוצח ולהפך, או גם לילד שיסתפק בביסקוויטים וחלב.
ברור, אני לא מקלה ראש במצבים האלה. אלא שהסיפור התרחש מזמן והוא תמיד יחד עם הזיכרון בסערת הרגשות העצומה, הקנאה המטורפת שבגללה קיבל חופשה מיוחדת , בכל זאת כרוך תמיד בסיפור השוקולד.
לשניה חשבתי שכתבת על החבר שלי, גם הוא היה חייל וגם הוא בסיפור קיבוץ וקינאה מטורפת, רק שהסיפור שלו לא נגמר בשוקולד. הוא בהחלט "חבר קופץ" ולפעמים החברה נוטה להתבלבל בין שני הסוגים-בין "חבר קופץ" לבין "אני קופץ", במרחק השנים סיפרו לי חבריי ,ששנינו היווינו את מקור הדאגה לסביבה ,ואני כולי תמיהה…איך יכלו להשוות בכלל בינינו.
לפי הלאילנה בכותרת את יודעת שזו אני . ואיפה שעוד נעלם לי השם אז…זאת אני.
:0)
להבדיל, כשחבר שהיה אתי בהודו חזר בתשובה, אמרו לי משהו דומה – שחשבו שהוא או אני מסוגלים לעשות את זה יום אחד. גם אני לא הבנתי את ההשוואה והקשר, אבל אנשים מפרשים סימנים באופן מוזר לעתים. כל מה שנראה להם אקסצנטרי, מסתכן או מעז מדי נהפך ל"מקרה בסיכון".
ואני לא מסוגלת לחשוב שאם אי פעם אעשה משהו קיצוני "שלילי" אצטרך לשכב תחת גוש בטון ולשמוע את חבריי אומרים: "תמיד ידענו". אולי אני קופצת, אבל הם יכולים "לקפוץ לי" כיוון שאת התענוג הזה לא יזכו לקבל.
ובאותה נשימה…אני פתאום נזכרת בכל מיני דברים, שכן גרמו לי לרצות לברוח מהחיים ,אבל חושבת שזה "נורמלי", ורק להביא מחשבות שכאלו אל הפועל זה "לא נורמלי".
זה בטוח לא בריא… גם מחשבות אובדניות זה אולי "נורמלי" אבל הנורמה האנושית היא לא ממש משהו להתייעץ בו בענייני שפיות ובריאות.
נכון. היום קראתי תגובה מהצד של הנורמות החברתיות שהכתירה אותי כמטורפת מדחיקנית…לפעמים אני מרגישה שהחברה סביבי משתגעת, באמת שלא יודעת.
ראיתי את זה. את שוברת את מוסכמת הקורבן.
אני הוספתי שם בזהירות שנכון שנשים בדרך כלל פחות בוטות, אם כי לא תמיד, אבל הייתי יכול לספר הרבה יותר משני סיפורים על מקרים שנשים הן המטרידות המיניות. לא בון טון.
יש מוסכמה כזו? "קורבנוּת" הוא נושא רחב (ואינני נכללת בתוכו) וגם ידעתי שלא יאהבו את דעתי ,אולם לא אסיט את הדיון ,רק שבכל אופן הייתי מעדיפה מוסכמה חברתית של "כבד את דעת רעך".
במקרה הזה זו קרבנות של נשים. אכלו להן, שתו להן, ובשום אופן לא להפך.
כשהייתי באיווה, החוקה של האוניברסיטה אמרה שאם גבר מביט ממושכות על אשה זו הטרדה מינית.
כשמותחים את זה לאבסורדים כאלה כולם סובלים כמובן, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שברור שלא להפך – אשה שמביטה ככה בגבר. נשים לא מטרידות.
אז זה מה ששברת, ועכשיו שיעור מס" 1: נשים לא מסוגלות להטריד מינית, כושים לא יכולים להיות גזענים, נכים לא יכולים להתעלל וכו".
זה לא מה שמעסיק אותי-מי יותר מוטרד או מטריד ממי. מעסיקה אותי הדרך להתמודדות כשהמקרה הוא כבר עובדה. מעסיקים אותי הלקחים שצריכים להיות מופקים על מנת שהדבר לא ישנה. מפריע לי הרעש שנוצר סביב הנושא כשלדעתי התמודדות וריפוי צריכים להעשות עם הפנים שלנו בשקט, שאם לא כן אז האדם (גבר או אישה) ימשיכו לחוות את אותה החוויה ,ולעיתים בצורה חמורה יותר כי שיעור צריך להילמד ,ועדיפה שעה אחת קודם.
יש לי סיפור מחריד על אחותי ודודתי ועוד, אולם לא בגלל הסיפור ,אלא בגלל שהוא לא טופל.(בכל מפגש משפחתי שמתאפשר לי להביע את דעתי בנושא ,כולם מעדיפים שאניח לזה וזאת בעיניי הדחקה).
והבטחתי לא להסיט את הדיון.
:0)
טוב. רק אומר שלא לכל אחד ואחת יש כוחות נפש כאלה ולא כל אחד ואחת מסוגלים להתמודד עם זה ככה באופן פנימי לבד.
לא חייבים לבד. אבל לא חייבים גם רעש. ונעזוב מקרים קשים, להתמודד עם הצעה מגונה האם אי אפשר לבד, בלי מכתבי זעזוע ותמיכה סביבתית של "אוי כמה נורא "?
טוב, אז אנחנו כן מדברים על אותו דבר.
"קרבנות" היא עניין של הערכה עצמית נמוכה, סירוב לקבל אחריות כלשהי על הסיטואציה, וצפיה לתמיכה.
כשכל העולם אומר לך שזה נורא, איך לא תעשי מזה עניין? וברור מי משלם את המחיר…
כמו שהעדת שקראת את תגובתי בבלוג אחר (כבר אין לי מושג אצל מי), אולי שמת לב שסיפרתי על בתי. זה בדיוק מה שקרה לנו בשיחה, היא ציפתה ממני להיות החֶברה המקוננת ואילו אני הלכתי איתה צעד אחר צעד לבדיקה של דברים ומדידה של נוראוּת ולבסוף שתינו הסכמנו ש"השד" ממש לא נורא ולמזלה היא משתפת ולא צריכה להעמיס על עצמה פחדים וחרדות שאינם שייכים לה. (לאורך כל השיחה הבטחתי לה שאם היא עדיין מרגישה במצוקה נוכל ללכת לפסיכולוג שיעזור לה להתמודד לשמחתי היא הבת שלי ולא של החברה).
סיגל, אין ספק שיש לה מזל גדול שהיה לה אותך. פסיכולוג מצוי היה קודם כל מגדל לה את הבעיה, כדי שיהיה במה לטפל.
תודה סמוקה.
אילנה, אז אפשר לקרוא לזה "התאבדות שוקולד". הוא בא בשביל להגיד "תחזיקו אותי". גם זאת דראמה, לא הכי נעימה אבל דווקא יותר שפויה.
🙂
בפעם הראשונה הוא כנראה לא היה מוכן לקפיצה כי השאיר עניינים פתוחים, הוא בעצם בלם את עצמו בהתקלותו בכל הקומות, בפעם השניה הכל היה סגור והוא פרש כנפיים וקפץ אל מותו. הוא עלה מהר במעלית על מנת לסגור את ענייניו וטיפס במדרגות להשאיר לעצמו זמן למחשבה אם לא שכח משהו…סה"כ בלימה זה דבר די כואב והוא הרי בעניין של בריחה.
חבר שלי התאבד גם כן (איך לא? מנהסתם לכולם יש אחד), הוא כתב את מכתבו והקפיד שהדם לא ילכלך לאחרים טרם מותו וידע בדיוק לאן לדייק את הירי כך שלא ישאר לו סכוי לצאת חי מהמוות.
התאבדות היא קפיצה איומה. קפצנים עם נטיות אובדניות הם מהסוג הלא חביב עלי ותמיד איכשהו במקומות שבהם אנשים מתחברים לצער אני מתחברת מעט לכעס.
סיגל, הקריאה שלך מאוד נראית לי. ושונטרו גם צוחק קצת על כל העסק ועל הפדנטיות והכבוד (יפני לא יכול להשאיר מאחוריו שגיאות כאלה).
אני לא מכיר אף אחד שהתאבד, אבל אפילו כשחבר שלי נהרג על אופניים בגיל 13 הצלחתי לכעוס עליו.
אוקיי, אם החבר שלך צוחק קצת אז יכולה להוסיף שבעת הקריאה חשבתי שקראתי מהשיר חיוך ופחות התעכבות על האובדן האישי של החבר, כך שלא הייתי בטוחה שהסיפור אמיתי, ומכיוון שהשיר תורגם מיפאנית גם לא ידעתי להבין איך היפנים מביעים כאב בשיר.
כמו שעדה אמרה פה, "לאנדר-סטייטמנט יש כוחות משלו". יפני לא יילל בשיר, אלא יסתיר את הכאב ויראה את החמלה וייתן כבוד, באופן שהאכפתיות והכאב ישתמעו כבר:
"בַּקּוֹמָה הַשְּׁתֵּים-עֶשְׂרֵה צִמַּח כְּנָפַיִם;
בַּקּוֹמָה הָעֲשִׂירִית לָכַד בָּהֶן רוּחַ,
הִקִּיף לְאַט אֶת שְׁמֵי הַלַּיְלָה".
נראה כאילו כאבו לכותב החבלות שחטף חברו בגוף ,יותר מאשר בסוף ,בו, הכתיבה נראית חלקה ומשוחררת (כאילו מעידה על אמונת הכותב, שעכשיו הנשמה עפה ואין מה להתעסק בגוף המרוסק)כאילו רווח לו שהלה הצליח לקפוץ.
את אומרת "לו" אבל שונטרו הוא משורר מיומן מאוד – "המשורר הלאומי" של יפן שאחרי מלה"ע השניה.
אני חושב שזה מה שהוא רוצה לגרום גם לנו, ולשלוח את החבר בשלום לדרכו.
לו= שונטרו ,תודה.
נדמה לי שרק עכשיו הבנתי את הצלחת התרגום שלך לשיר ,שמקורו יפני. צריך להבין את רוחם ולהעביר אותו לרוחנו, זה ממש לא פשוט. וכמה נפלא.
תודה, סיגל, ונכון. כדי לתרגם צריך להכיר את התרבות של שפת המקור במידה מספיקה. ואז זה גם מעניין יותר ומורכב יותר. במקרה הזה גם זכיתי להכיר את המשורר מקרוב. תרגמנו ספר שלם שלו – "אונה-ני" (=לאשה) שכולו מכתב אהבה ארוך לאשתו הדי צינית…
מצד שני הרעיון של המוות די הילך עליי קסם בנעוריי, ואפילו ניסיתי…
נראה לי שמעולם לא התעניינתי במילים שמוצפנות מאחורי שלוש הנקודות שבמשפט כמו עכשיו.
:0)
נעלם לך השם, סיגל.
מוזר.
הממ… דיכאון שנתקע במקום לצלול אל החוסר קרקעית, שעליה אין טעם אפילו להזיז זרת, לא כל שכן להתאבד.
"עליה אין טעם להזיז זרת"-על האין הקרקעית? אמיר לא הבנתי את המשפט הזה, למה בדיוק התכוונת?
כן, על "האין-קרקעית". אין טעם להזיז זרת, כי שם אתה כמעט קטטוני מאפתיה. מת חי. הדבר האחרון שתעשה זה להתאבד.
זה גם משכר – אבל ברוך שנפטרתי מעליות וירידות כאלה זה עידן ועידנים.
באינקרקעית שלי באמת שלא היה לי מה לעשות ,כיוון שלעלות לא יכולתי ,ולרדת לא יכולתי להפסיק, אז לקחתי איתי משפט ,שקיבלתי כצידה לדרך שאני צריכה להתמיר סבל לנוכחות. הייתה רק בעיה אחת עם הצידה, שלא ידעתי מה זה להתמיר וזה גרם לי לצלול עמוק יותר ,ושם היו תמונות דמיון שהייתי מנדבת לציירים , היה זה כאילו הגעתי לשורש אם כל כאבי העולם ששלחו לי ידי אחים לצרה ,ואל הכאב האישי הצטרפו כל "החבר"ה" ,ושום נוכחות לא "הרווחתי" מזה. אז עליתי למעלה (פתאום יכולתי) בשביל לשאול:" מה זה להתמיר?" ובעצם כבר לא התחשק לי לצלול חזרה.
לא כיף.
לא, ממש לא. נשמע אדום מרוב כאב, אבל שונה (כי במקום שאני מדבר עליו אין שום תחושת כאב). בכל אופן מזל שנתנו לך עצה של בית מרקחת…
לצאת אל עם הזולתים מאוד עוזר כשאתה תקוע בתוך עצמך.
אפאטיה זה מצב שאני לא מכירה, בקושי יודעת איך כותבים את זה. גילגלתי הרגע במוחי את הרעיון לבדוק את זה פעם אולם מיד פסלתי על הסף מכיוון שבחיי הנוכחיים זה נופל בתחום ה"מותרות".
לפי איך שזה מצטלצל מהכתיבה שלך, זה אפילו סרט שמומלץ…לוותר עליו.
נכון?
נכון.
ברור שהצלחת לכעוס. בתור מי שחקרה לעומק את נושא ההתמודדות עם אובדן הגעתי למאמר של קובלר שטוען שיש שלבים קבועים בהתמודדות עם אובדן, (כל אובדן, כמו גם אהבה עזה שנקטעת) ,השלב ראשון הוא מן סוג של דיכאון, השני הוא כעס והתמקחות ועוד כמה שלבים שרק האחרון שבהם הוא השלמה.
אם מדלגים על אחד השלבים לא ממש מגיעים להשלמה מלאה.
השלב הראשון עד כמה שאני זוכר משלוש המיתות המשמעותיות בחיי היה הלם, לא דיכאון. ורק במקרה הזה היה גם כעס. כשסבתא וסבא שלי מתו לא כעסתי, וזה היה אובדן הרבה יותר משמעותי. אבל אולי זה נתון למשתנים.
כשסבי וסבתי מתו השלמתי מיד…בלי שלבים. יחד עם זאת הם היו אהובים עלי ביותר וחסרים לי בחיי עד היום. (אולי הכוונה יותר להתמודדות עם אובדן בתחושה של "טרם עת" ,שמעלה קושי בהתמודדות.
אולי, סיגל. אבל המוות של סבתא שלי היה בשבילי "בטרם עת". היה לה סרטן, והרופאים הכינו אותנו פעמיים לזה שתמות אבל היא דפקה את הרפואה ויצאה מזה. באחת הפעמים כרתו לה רגל, אבל בשבילי בתור ילד היא היתה בת אלמוות.
גם כשמתה זה היה אחרי ששוב הביסה את המוות והרפואה. לדעתי היא מתה מרוב עלבון, כי המשפחה שמה אותה במושב זקנים.
צריך "לבלות" תקופה במושב זקנים בשביל להבין את העוול הזה. מצד שני לא תמיד יש מוצא אחר.
לגבי בטרם עת-אצל הדתיים למשל, מרתקת אותי יכולת ההשלמה שלהם עם המוות ,כאילו שאצלם אין אף פעם "בטרם עת" אפילו אם מדובר בילד קט.
כן, סיגל, לא רצו "להיפטר ממנה" למושב זקנים, אבל לא היתה ברירה. כל המשפחה הייתה אז על הפנים, וגם עם בעיות בריאות רציניות של אחרים.
אבל את ההשפלה והעלבון (גם אם ממש לא ברצון כשאני חושב עליה) אני יכול לדמות לעצמי. היא הייתה תמיד מוקפת אהבה. אפילו אני ישבתי לידה בבית החולים ימים על ימים.
ובקשר לדתיים – אני תוהה אם כשאומרים "ה" נתן וה" לקח" באמת זה מדלג על האובדן אל ההשלמה.
חברה דתיה בת עשרים שהכירה את אחד מנרצחי הפיגוע האחרון, והיה לה זה המפגש הראשון עם המוות ,הסבירה לי שהרב אמר, שבאדר מוכרחים לשמוח -ועל מה יש לשמוח? על שאלוהים ריחם על עם ישראל ביום זה ,ולקח רק שמונה באומרו :"ראו הוזהרתם וכעת מצווה עליכם לשמוח". ראיתי לתוכה נערה מבולבלת מול נושא המוות האישי לה ושמעתי בקולה את האחת שרוצה להיות עצובה, אבל כלפי חוץ היא הייתה מדברת דברי רב, מסבירה לעצמה כמו מנטרה, שאלוהים ריחם וצריך להודות…וקצת ריחמתי בעצמי. (אולם, זה דרך עיניים חילוניות ואולי עדיף לפעמים בדרכה, מאשר איך שאני זוכרת את עצמי כ"מתמודדת לא משהו" בכלל).
כן, אבל זו הדחקה, או לפחות דיכוי של אבל ואובדן.
מה פירוש מוכרחים לשמוח? חבר שלה מת ומצווה עליה לצאת בהופ הופ טרללה?
"משנכנס אדר מרבין בשמחה".
ואיך נדע מי צודק?
צ"ואנג-טסה בקולות האדמה אומר:"הנה אתה ואני מתווכחים. אם אתה מנצח אותי ואני מפסיד לך, האם בהכרח אתה צודק? האם בהכרח אני טועה?…האם שנינו צודקים ושנינו טועים? אם אתה ואני איננו יכולים לדעת זאת, אחרים ודאי שרויים עוד יותר באפלה. מי יכול לומר לנו עם מי הצדק?האם נמצא מישהו שחושב כמוך לשפוט בינינו? הרי הוא מסכים איתך, כיצד יוכל לומר עם מי הצדק?…מובן שלא אני ולא אתה ולא אחר יכולים לדעת. למי עוד עלינו לחכות? כיצד מתאחד הכל בנקודת האיזון של הטבע? מה שצודק הוא מה שאינו צודק, אילו הצודק היה באמת הצודק, הוא היה נבדל ממה שאינו צודק בבהירות רבה כל כך שלא היה מקום לויכוח. אין כל הבדל אם קיימות דיעות שונות או אין קיימת שום דיעה. בנקודת האיזון של הטבע מתאחד הכל…שכח אמת ושקר! לנוע ללא התחלה וללא סוף!…"
התפתיתי להעתיק את רוב הקטע מכיוון שמאוד אוהבת אותו. לענייננו, ברור שבעיניי אתה צודק אבל לך תדע…גם בדת יש נשגבות.
לא מסכים שאם הצודק היה נבדל בכזו בהירות מן המוטעה לא היה ויכוח. זו טענה שהיא או ניהיליסטית או לא מבינה בני אדם.
ונשגבות? – יש גם דת בדתות. אבל גם הרבה הופ הופ טרללה יש.
"לך תדע" – זו עצה לא רעה, לא?
וזה לא בסתירה לזה שנרבה עד כמה שאפשר בשמחה ועונג.
אמיר
אתה ודאי מכיר את האמרה הטאואיסטית:
"… המלה קיימת ללכוד משמעות, ברגע שלכדת אותה, אינך זקוק יותר למילים.
מי יתן ואפגוש אדם ששכח את המילים, כדי שאוכל להחליף עמו מילה"
אילו יכולתי להחליף עם אקיקו טקהאשי מילה כזו, זה מה שהייתי עושה עכשיו. ואחרי ששתקתי אתו, אני מחליף אתך מילה כזו.
נפלא
האירוניה של החבר בנושא תיקוני הלשון במכתב ההתאבדות, מצמררת. מזכיר לי הצגה שראיתי לא מזמן, על מישהו שניסה שוב ושוב לקפוץ ממרפסת ביתם של חברים במהלך שיחת סלון בורגנית, פשוט מפני שהיה משועמם. גם הקפיצה עצמה, יש בה כדי להבהיל, ורכות הכנפיים שצימח, לעומת החבטות האלימות שבנפילה כזו.
אסתי, כחברה זה באמת יותר ויותר מתאים לנו לקפוץ בגלל הסתמיות מתוך הריק הנורא של שיחת סלון.
יש מי שיטענו (בעיקר אם הם יפנים) שכמה מלות יחס שגויות במכתב התאבדות דורשות התאבדות נוספת, וזה באמת כבר מסבך את החיים…
והכנפיים – למרות הסמליות המתבקשת, אולי הוא פשוט הפך לציפור דקדוקית.
תודה, מוישלה,
ותודה גם על המלה הזאת – כיף להחליף אתך אין באין 🙂
אם לעוף…ולהיפרד…שיהיה מכובד עם מילות יחס תקינות.
מה יותר – לצחוק או לבכות? איך הקיום שלנו נוקדני ומגוחך ובכל זאת לפעמים יש לנו כנפיים. רק חבל שבנסיבות כאלה…
מיכל, כן, ממרחק ראוי כל הקיום שלנו הוא לצחוק או לבכות.
אבל אני חייב להגיד שמעבר להומור, באופן עמוק יותר, אני דווקא מבין אותו.
משהו כל כך נרגע במעוף הלילי הזה שלאחר הקפיצה.
זה בטוח. אבל הפער בין תיקון השגיאות לבין הסיום השמיימי – זה בדיוק אנחנו, גם אם לא נפרוש כנפיים לסיום.
נפרוש גם נפרוש.
וכן, מסכים אתך – במבט מן הנצח זה המגוחך בחשוב ולא חשוב שלנו. אבל אלה האתגרים שלנו, בכל זאת.
אתה בטוח שנפרוש?
לדעתי נסיים בגיל 110 כשאנחנו מייריירים ומוכנים לסיים בזחילה של תולעת, רק שנסיים כבר.
איזו תמונה מיכל! אני בכל אופן עם זנון בעניין הזה, ולא מתכוון לרייר עד גיל מאה ועשר.
שמי הלילה יפים יותר.
אוי וואי וואי לך…:)!
למה "אוי וואי וואי", תמי?
עדיף לרייר עד גיל מאה ועשר? לא לי.
זאת בדיוק הדוגמה למצב שבו עדיף לסיים את חיי הגוף.
הי, תודה לכן על הדיון המעניין, ויש עוד הרבה מה לומר, אבל נראה לי שעד מחר אלך להקיף לאט את שמי הלילה…
ליל מנוחה,
מקשתית קופצת למיטה.