אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הודו 6
מההתחלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
לקראת הצהרים התיק האבוד מגיע במשלוח מיוחד מטריוונדרום, ואנחנו ניגשים לאסוף אותו. הפלא הזה זוכה אפילו לסיקור בעיתון המקומי – שואלים אותי מה דעתי, כמשורר וכישראלי, על נהגי הריקשה של קראלה ולא משחררים אותי עד שאענה…
רג'יוואן אוסף את שובּהא, המתרגמת שלי למאליאלאם, וכולנו נוסעים לכפר הולדתו, פאלֶדי, ששוכן במרחק שעה וחצי מהעיר. אני ושובהא מתחלקים בנהיגה – שבהודו היא ספורט אתגרי לכל דבר. בכביש הדו-נתיבי שמתפתל בין הכפרים ההודים מאלתרים להם שלושה וארבעה נתיבים, ולפעמים כשיש עבודות בדרך או משאית עצים נתקעה – בקושי נתיב אחד. העקיפות הן מתוך אמונה עזה בתושייתם של הבאים ממול ובחוקי הקארמה – שמה שצריך לקרות יקרה. עם זה קשה כמובן להתווכח – מה שצריך לקרות אכן קורה, ואנחנו הולכים ומתקרבים. משני צידי הכביש מטעי דקלים – אגוזי קוקוס ואגוזי ארֶקא שמשמשים ללעיסה בתוך עלה מגולגל. בנהר קוּצֶ'רי החוצה את יער ג'אנֶגי אנחנו עוצרים, ונכנסים לתוך הג'ונגל לאורך הגדה. גאנג'י הוא אחד משמותיה של סיטה, אשתו של הגיבור ראמה, אבל אני לא מצליח לברר מדוע הג'ונגל הזה נקרא על שמה. עצי 'טיק לבן' צומחים שם ושורשיהם הסבוכים מתפתלים מתוך אדמת הגדה. זהו נוף ילדותו של רג'יוואן – לכאן היו הילדים מביאים את הפרות והתאואים לרחצה. אנחנו מתפשטים, לובשים אזורי חלציים, ויורדים לטבול בגן העדן – עלוה ירוקה מעל ומתחת מים קרירים ביום חם. מה עוד אפשר לבקש? אני שוחה במעלה הזרם.
משם אנחנו נוסעים לכפר עצמו, אל דודו ודודתו של ראג'יוואן, הארידאס ופאדמיני. את הארידאס אפשר לתרגם לעברית כ'עובדיה', ואילו פדמיני פירושה "זו של הלוטוס" והוא אחד משמותיה של אלת הדיבור והשירה סאראסוואטי, שמתוארת כיושבת על פרס לוטוס, פאדמה. פאדמיני מגישה לנו ביצים קשות ובננות, והבן, סיג'נאפאל, פותח לנו במצ'טה עקומה כמה אגוזי קוקוס לשתות ולאכול מהם. פרה רועה עם אווז בתוך מטע הדקלים והבננות, ומספקת געיות רקע פסטורליות למפגש.
.jpg)
בחזרה בקאליקוט אני נוסע עם שובהא, אל העיתון שלה, להתראיין, ואחר כך לטיילת שעל חוף הים. אנחנו משוטטים מול הגלים. שובהא, בחורה חייכנית, היא עיתונאית בעיתון קומוניסטי, והיא לא נשואה. רוב הנשים פה מתחתנות בשידוך אנונימי כפוי בגיל עשרים, אבל לא שובהא. ולא שזה קל לחיות כאן כבחורה בודדה – החברה כאן מאוד שמרנית, היא מספרת, והגברים מציקים. אפילו את העובדה שיש לה חבר היא חייבת לשמור בסוד ולהיפגש איתו בחשאי. כן, היא יודעת שבבומבי ודלהי זה אחרת, אבל היא לא יכולה לעזוב פה לבד את הוריה הזקנים. החלום שלה הוא לעשות את האנשים פה חופשיים יותר במחשבתם.
קללה סינית עתיקה אומרת: 'הלוואי שיהיו לך חיים מעניינים'. בבוקר כשאני קונה כמה פירות ברחוב ההומה ריקשה מכה בי ומטיחה אותי לכביש. אני נחבל בצידי הימני – לחי, כתף, מרפק וירך. מיד יש התקהלות, צעקות וויכוחים, ותוך דקה המועצה המאולתרת שולחת את הנהג הפוגע לקחת אותי – באותה ריקשה שפגעה בי – לבית החולים.
סעיד, זה שמו, הוא צעיר יפיוף שמנסה כל הדרך, ללא כל צורך, לפייס אותי. הוא רוצה שאתארח אצלו ואוכל אצלו ושואל שאלות אינסופיות על המשפחה שלי ועבודתי. אנחנו מגיעים, ובהודו כמו בהודו – טפסים ועוד טפסים. לא, אני לא מעוניין לתבוע, תודה. האם לא עדיף קודם כל לטפל בפציעה? בחדר השלישי מטפלים בי סוף סוף – זריקה, כדורים, תחבושות, תרופות – ואני חוזר בריקשה עם סעיד אל דוכן הפירות. אני לא מתכוון לוותר על הפאפאיה שלי.
המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22698&blogID=182
מעניין מאד אמיר
מה דעתך להמשיך לטייל ולשלוח סיפורים
טוב …..אני מניח שנסעת מספיק ואתה יכול כבר לכתוב ספר מסעות
אתה עושה זאת במקצועיות
תשמור על עצמך
מקסים מקסים ספרותי, אנושי ואנתרופולוגי כאחד
שמחה שמצאו את התיק האבוד
ומה שלומך ,אמיר היקר ,מקווה שאתה מחלים מפצעיך
היזהר מריקשות פזיזות ושמור על עצמך
אני מהרהרת באותה קללה סינית עתיקה מתנחמת בחיים הקטנים הלא כל כך מענינים שלי
אבל מי קובע מה מענין ומה לא ?
חיבוק ונשיקות
מכאן
גם מהפרק הזה נראה שצפוף שם באינדיה ו…מאד מעניין !
טייק קר אמיר !
הודו היא תעלומה בעיניי. אני קוראת ושומעת את הנוסעים וחוזרים משם ועדיין לא החלטתי אם הייתי רוצה לנסוע לשם. היא מפחידה אותי. מצד שי אני מבינה שהיא מאגר אינסופי של חוויות שאין דרך אחרת להגיע אליהן.
מקווה שהפצעים הבריאו.
אהבתי את הקללה הסינית. בשנים שביליתי עם בני בבתי חולים התפללתי ליום בו החיים יהיו פחות מעניינים ואוכל לשבת בחוסר מעש עם כוס קפה ועיתון, יום-יום. והיום אני מברכת על השגרה הברוכה…