אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הודו 5
מההתחלה: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182
המשורר האמריקני דניס נרקס ואני לוקחים ריקשה לקוצ'ין ומשתכנים שם במלון אנאטהה בהאוואן, שמגיש ארוחות נפלאות וזולות – אפילו דוסה פשוטה – מאפה מקמח עדשים ואורז שמוגש עם רטבים ומטבלים שונים – הוא תאוה לחיך פה. אנחנו עולים על המעבורת למצודת קוצ'ין העתיקה, שם ברובע היהודי נמצא בית הכנסת העתיק מן המאה ה-16 ובצד השני של האי – כנסיית סנט פרנסיס שייסדו פרנציסקאנים פורטוגזים בערך באותה תקופה. היהודים הגיעו הנה לפני כאלף שנה לקְראנְגאנוֹר שמצפון לקוצ'ין, וקיבלו הגנה ואף אוטונומיה מהמהרג'ה המקומי שהכתיר את ראש הקהילה יוסף ראבן לנסיך. קוצ'ין ומלאבאר היו אז מרכז סחר עולמי, ואפילו שם העיר, קוצ'י, הוא שם שנתנו לה הסוחרים הסיניים שגדשו את הנמלים. ברבות השנים ההולנדים שכבשו את קוצ'ין בחצי השני של המאה ה-18 הפכו את הכנסיה הפורטוגזית לפרוטסטנטית, השאירו בה כמה קברים ועזבו את המקום לטובת הבריטים שהפכו אותה לכנסיה אנגליקנית. במין הקבלה מוזרה אפשר למצוא את עשרת הדיברות לא רק בעברית בבית הכנסת, אלא גם באנגלית, בכנסייה. עם קום המדינה יהודי קוצ'ין עלו ארצה ונשארו מהם כאן רק תשעה תושבים ובית קברות גדול.
אנחנו הולכים משם לארמון מאטאנצ'ארי שההולנדים בנו במאה ה-16 לראג'ה של קוצ'ין כאקט של פיוס, עוברים בין ציורי הקיר המרהיבים, האפיריונים והתלבושות, וממשיכים משם לראות מופע של מחול קאטאקאלי. המופע שמתחיל באיפור טקסי ונמשך בהדגמת ה'מודרות' וה'ראסות' – מחוות הידיים והבעות הפנים שהן חלק מהריקוד – כעס, שלוה, פחד, תיעוב, שמחה וכו'. אני חושב על שתי הסנג'וקטות שלי, כשעל הבמה מתחיל המחול. אני מתנמנם בין האפיזודות שלקוחות מן האפוס ההודי, המאהאבהאראטה, אבל אם לא בלבלתי את העניין, והרקדנים בתלבושותיהם הססגוניות מספרים בריקודם על חיסולו של שד שניסה להתנקש במלך, כשהוא מחופש לנערה יפהפיה.
מקוצ'ין אני ממשיך ברכבת לקאליקוט. הנסיעה בקרון נוסעים רגיל ברכבת הודית היא חוויה בל תישכח, אך לא מומלצת. אני מגיע כשכל גופי דואב, אבל אפילו בדוחק הזה יש רגעים שעושים את העניין שווה. הפעוטה עם העגילים על שכם האב שמשמאלי נרגעת סוף סוף כשאימה משקה אותה פפסי קולה מתוך פקק הבקבוק, וכשאמא מתעייפת, הפעוטה עוברת לחיקה של אישה אחרת. אחרי כמה שעות גבי מייעץ לי לעמוד, ואני נעמד ליד דלת הרכבת הפתוחה ומביט על קילומטרים וקילומטרים של ירק ועזובה.
בתחנת הרכבת של קאליקוט מקבל אותי טי פי – הלא הוא ידידי המשורר טאצ'ום פוייל רג'יוואן, אני משתכן במלון הכי וותיק בעיר, מלון אלאקאפורי שבמרכזו פאטיו ענק עם עצים, אווזים, ומסעדה. מסביב החדרים ועל הגג – כביסה. טי פי הוא גם פרוזאיקון, מסאי, תסריטאי ויועץ לשר התרבות של קראלה. היכרתי אותו לפני יותר מעשור בסטרוגה, מקדוניה, והשנים, כך נראה רק היטיבו איתו. הוא הוציא עכשיו ספר שירים חדש – פראנאיאסאטקאם שמו – שכולו שירי אהבה, שנכתבו, כך הוא מספר לי, במשך שבע שנים. אני תוהה איך משורר נשוי, ועוד בנישואי שידוך, יכול לכתוב שירי אהבה לוהטים כאלה.
*
עכשיו, כשהגעתי הביתה,
ניצן היסמין שהנחת על חזי
בטרם עזבתי
לבלב לגן שלם.
מי הולך ממי ולאן? יהיה מה שיהיה, בהודו כמעט ולא מתגרשים – איכשהו מסתדרים, ואשתו היא הרי החברה הכי טובה שלו עוד מאז התיכון – יש להם שתי בנות והם ידידי נפש, הוא אומר. ובכל מקרה, מי יכול לאחוז באהבה?
מן השירים עולה שהם לא כל כך הועילו, ובסוף המשורר נשאר לבד –
*
משאירה אותי לבד
על הסולם הזה אל העננים,
את עוזבת
ברגע האחרון.
*
היכן הם מורדות ההרים שלך,
שם השתעשעתי בהתמסרות של משחק?
השילובים פה לא תמיד צפויים. רג'יוואן כותב גם נובלות ותסריטים לבוליווד, והעורך שלו הוא גם הגורו שלו. הגורו, כך הוא מספר מתעניין בכל – מדרידה ועד אסטרופיזיקה. באשראם שלו שבג'ונגל הוא מטפל בחיות שבמקום ואפילו בנחשים, אבל בדרך כלל נודד בין חסידיו, ונמצא כעת בגואה. רג'יוואן מוצא אמת במאגיה ובפולחן, אבל כותב נגד הקומוניזם כאן, שנראה לו צבוע מיסודו. בסופו של דבר, הוא מסביר, כל המפלגות פה הן סקטוריאליות. במחוז בחירה של מוסלמים כל המועמדים מוסלמים. במחוז בחירה הינדי כולם הינדים ובמחוז נוצרי כולם נוצרים.
בבוקר אני משוטט בשוק, מנווט את דרכי בין הריקשות, המשאיות, והאנשים, וקונה 100 גרם אגוזי קשו, שלושה לונגי צבעוניים, שתי פאפאיות וחצי קילו צ'יקוּ – פרי שנראה מבחוץ כמו תפוח אדמה שעיר אבל כשפותחים אותו טעמו מזכיר תמר לח.
הבוקר מתבטלת קריאת השירה ב'יד פוטקאט' – המבקר והמסאי האהוד, אוז'אקאן, נפטר, וממשלת קראלה הכריזה על יום אבל. אחרי הצהריים מתבטלת גם קריאת השירה בקולג' הנוצרי של מאלאבר –
אחד התלמידים התאבד. מטעמים מובנים אני דוחה הצעה לקריאה שלישית ביד הזיכרון של פוטֹיקאט. מוות טבעי, התאבדות, ומה הפעם? זה עוד עלול להיגמר ברצח.
המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22688&blogID=182
חנה יקרה, בטעות מחקתי את הפוסט ואיתו את תגובתך היפה – ובפרט דברייך על האהבה. אבל הוספתי עכשיו ביתר מפורשות, כי חשתי נכון דווקא – ותשוקה אי אפשר לזייף.
נפלאים בעיני סיפוריך
האם אפשר לאיחוז באהבה?
מאד יפה המשפט הזה שלך
לכאן ולכאן אי אפשר לאיחוז או לכלוא את האהבה
ומי שעושה זאת קובר עצמו בעודו בחיים
והציטוט מהשיר שהבאת הוא כל כך יפה ;
״עכשיו, כשהגעתי הביתה,
ניצן היסמין שהנחת על חזי
בטרם עזבתי
לבלב לגן שלם.״
תודה אמיר
תמשיך לספר
דוד, שמע לאשתך וסע להודו 🙂 האמת היא שקשה לומר אם הודו נפלאה או איומה, כי היא גם זה וגם זה.
האם אפשר לאחוז באהבה? מכתם הלניסטי אומר "כשעברת על פני ורד, אל תחפש אותו שוב"
תודה אמיר
אשקול את הצעתך
המכתם שהבאת מדהים ומכאיב
לחשוב על כל הורדים שלא נחזור לראות שוב
דרישה קשה ומגבילה אבל כנראה מחויבת במציאות שלנו
אז אשאר עם תפרחת החצב שלי ששוכנת על גדת נחל תאנים לפחות אליה אוכל לחזור
פֶּרַח הַסְּתָיו
כָּל יוֹם פּוֹתֵחַ שׁוּרָה
מַסְּנִיף אֶת הַטֶּבַע
וּכְשֶׁתִּגָּמֵר שׁוּרָה
אַחֲרוֹנָה
יִבּוֹל
היי אמיר קראתי מחדש את המאמר עם ההדגשים החדשים בנושא האהבה
נכון שאי אפשר לזייף תשוקה וגם אהבה זו קיימת פוטנציאלית בליבנו ונכתבת מכוחו של הגעגוע
ואהבתי מאוד את ההתבוננות הרגישה שלך-
התמונה של האם ברכבת המשקה את התינוקת שלה בפקק של פפסי קולה מכמירת לב
ושיריו של רג'אן ממש פנינים עזיבתה של האהובה מן הסתם תהווה לו השראה לעוד שירים ,סוג של מעקה ועוגן של געגועים
תודה על השיתוף ,אני נוסעת איתך לכל המחוזות
אחת הגיבורות ברומן החדש שאני עתה בעיצומה של כתיבתו נסעה לווראנסי שבהודו ולמדה כדבריה: לחלוק את חדרה" עם שתי לטאות ולהתקלח בשני דליי מים" מן פשטות כזאת ,שבארץ מן הסתם לא הייתה נסבלת
קוראת בשקיקה את רשמי המסע שלך הכתובים ביד אמן
היי אמיר קראתי מחדש את המאמר עם ההדגשים החדשים בנושא האהבה
נכון שאי אפשר לזייף תשוקה וגם אהבה זו קיימת פוטנציאלית בליבנו ונכתבת מכוחו של הגעגוע
ואהבתי מאוד את ההתבוננות הרגישה שלך-
התמונה של האם ברכבת המשקה את התינוקת שלה בפקק של פפסי קולה מכמירת לב
ושיריו של רג'אן ממש פנינים עזיבתה של האהובה מן הסתם תהווה לו השראה לעוד שירים ,סוג של מעקה ועוגן של געגועים
תודה על השיתוף ,אני נוסעת איתך לכל המחוזות
אחת הגיבורות ברומן החדש שאני עתה בעיצומה של כתיבתו נסעה לווראנסי שבהודו ולמדה כדבריה: לחלוק את חדרה" עם שתי לטאות ולהתקלח בשני דליי מים" מן פשטות כזאת ,שבארץ מן הסתם לא הייתה נסבלת
קוראת בשקיקה את רשמי המסע שלך הכתובים ביד אמן