בננות - בלוגים / / הודו 3 – טריוואנדרום
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 3 – טריוואנדרום

 

 

   הודו 3


מההתחלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

 לא ראינו את הארמון, כי בחמש, לפני עשרים דקות, כבר סגרו. כשצריך ללכת הביתה יש אפילו פה דייקנות…

אחרי הקריאה רבים באים אליי עם שאלות ובקשות לפרסם משיריי בכתבי עת ואתרי אינטרנט. אני משוחח עם כל המתעניינים אבל מסרב לריאיונות. ביום השלישי של הפסטיבל אנחנו קוראים שירה לפני תלמידי תיכון במרכז הזיכרון למשורר הלאומי של קראלה, קומאראן אסאן, בן דורו של טאגור. על הקריאה משתלטים נואמי בית הספר ואחריהם צוות המלווים של משורר קוריאני חולה ועשיר. הקוריאני קורא וקורא ושאר המשוררים מתחילים לעזוב את במת הכבוד. אמיט, משורר וצייר מצוות הפסטיבל מנסה לדבר עם אנשי הקידום של הקוריאני, אבל לשווא. לראש הצוות  שלו יש חגורה שחורה בטייקוואנדו, והוא מסביר בנימוס מופלג שכך הוסכם איתו. הזמן עובר.

סעודה צמחונית של אורז ותבשילי ירקות חריפים מוגשת לנו כאן על עלי בננה. הביתן שבו חי , ולידו בקתת הכתיבה נשמרים פה כפי שהיו בחייו כמקומות ששורה עליהם ההשראה או הקדושה. אסאן כתב שיר מהפכני לזמנו, ובעצם עדיין מהפכני גם למציאות של היום על רומן בין  נערה ברהמינית לנער אסור במגע שבסופו הם מתחתנים. בשיטת הקסטות ההודית עצם המחשבה כל כך בלתי נתפסת ואף נראתה לרבים ככפירה דתית. הדאליט – האסורים במגע – לא יעיזו להתקרב לברהמין, ועצם קירבתם מטמאת. הם למעשה עבדים לאדוניהם מהמעמדות הגבוהים יותר, אבל נחיתותם כל כך הוטבעה בהם, עד שהם ראו בעבדות הזאת  את זכותם וחובתם. שירו של אסאן מושר פה בפיהם עד היום, והמציאות השתנתה מאוד – מעמדם עדיין ירוד אבל הם אינם עבדים בנוסח הישן ולא מעטים מהם זכו להשכלה ואף הצליחו בקריירות אקדמיות.

 

מניין נולד הברהמין?

האם מנצר עץ? מענן?

או שמא מאש הקורבן של היוגי?

האם הקאסטה מוּלדת בדמו, במח עצמותיו?

האם גופה של אסורה במגע

אינו פורה לזרעו של ברהמין?

 

הרציו של אסאן לא היה פוליטי במובן האידיאולוגי  והוא לא דגל ב'איזם' זה או אחר, אלא הלך בעקבות הבנתו הרליגיוזית  שבה מצא את אחוות כל היצורים.

 

כעץ, כצמח, ושוב

כציפור וכחיה

אחרי אלפי לידות

הוא נעשה אדם.

בכל חוליה

בשרשרת הלידות, אני רואה

רק את עצמי בעושר צורות.

כארנב במרוצתו, כמטפס עצים,

וכנמר הרודף אחר טרף

אני קיים. כך קיימות

כל צורות החיים. לכן,

קרוב מחבר הוא, ולא נבדל

אדם מאדם.

 

אהבה הם החיים עצמם, אדוני,

וסוף האהבה הוא המוות.

 

בערב כל המשוררים יושבים בבאר על הטראסה של מלון גראנד דייז, ומדברים על שירה, ביקורת שירה, ומצב התרבות והחברה. במפגשים כאלה נראה תמיד שלמשוררים, כמו לתינוקות, אין לאום ואין מולדת מלבד אולי האנושות כולה והעולם כולו, ולאחר כמה משקאות נראה שאנחנו באמת חיים ברפובליקה משלנו, רפובליקת המשוררים. באיזשהו שלב הוחלט שכל אחד ישיר שיר בשפתו, ואנחנו נודדים בין איטלקית, טורקית, ספרדית, אנגלית, צרפתית, גיילית ושבדית. בתורי אני שר את שיר השבת שהיה אהוב על סבתי, "יום זה מכובד מכל הימים,/ כי בו שבת צור עולמים. / ששת ימים תעשה מלאכתך, / וביום השביעי, שבת מנוחה". 

בדרך לבית ההארחה אני שוכח בריקשה את התיק שלי עם הזיכרון הנייד והמצלמה, אבל אני שם לב לאבידה רק למחרת. המשטרה לא תעשה כלום אם לא תהיה ממש מוכרחה, מסביר לי חבר הודי, אבל בסופו של דבר, מצויד במכתב משר חובב שירה מממשלת קראלה אני מתייצב להיכרות עם תחנת הפיקוד של משטרת העיר, שמאוכלסת במשופמים כמו-בריטיים מן הטיפוס המנדטורי.

חותמת את הפסטיבל הצגת תיאטרון מסורתית, עם התלבושות ואיפור הפנים הססגוניים של הקאטאקאלי. העלילה היא אפיזודה מתוך האפוס ההודי רמאיאנה. הגיבור ראמה , התגלמותו של האל וישנו עלי אדמות, מבטיח לקוף סוּגְריווה שיעזור לו לחסל את אחיו, באלי, מלך הקופים, ולרשת את מקומו. אבל לא כל כך פשוט לחסל את באלי. חצי מכוחותיו של כל יריב שעומד מולו עוברים אליו, ולכן, כשבאלי שומע את קריאת התיגר של סוגריווה, שאותו כבר הביס בעבר, הוא מזלזל בה לחלוטין. אשתו, זהירה יותר, אומרת שלדעתה סוגריווה לא היה חוזר וקורא תיגר על באלי אלמלא עמד לצידו בעל ברית חדש וחזק, אבל באלי לא מתרשם ואומר שגם אם וישנו בכבודו ובעצמו ייצא להילחם בו, הוא לא מפחד. הרי חצי מכוחותיו של האל יעברו אליו מיד…  באלי וסוגריווה נפגשים, ובאלי אכן מביס שוב את אחיו, אבל מאחורי עץ אורב ראמה ויורה משם חץ של מוות בבאלי. באלי, גוסס, תוהה באוזני ראמה על ההגינות והצדק שבהתנקשות כזו בחייו, אבל מסיים בתפילה לאל ומוריש את ממלכתו לסוגריווה. 
 

 המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22657&blogID=182 

 

 

 

2 תגובות

  1. היי אמיר היקר
    מסע מרגש ביותר איך כל משוררי העולם מתאחדים ללא חציצה של דת צבע ולאום מדהים
    ריגשת אותי ביותר כששרת שיר שבת גירסא דינקותא מבית סבתך,אין על סבתות
    ושירי השבת שלהן ,ואין על הנקודה היהודית, אותו ניצוץ פנימי שמתעורר ומזכיר מאין באת ולאן אתה בסופו של דבר תלך (במובן הרוחני כמובן)
    יש גם הודו4 ?
    ואסיים בדבריה של ריק בפוסט הקודם הודו לה' כי טוב
    על כל היופי האנושי הזה

    • תודה, חנה.
      אני לא רוצה להשבית שמחות, ובכ"ז להעמיד דברים על דיוקם: סבתא שלי פשוט אהבה את השיר, והייתה עורכת קבלת שבת – אבל לא לשיר ולא לקבלת השבת היה איזשהו ערך דתי בעיניה, וגם לא בעיניי.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור