בננות - בלוגים / / רוצחים אותנו! – מכתב מסוריה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

רוצחים אותנו! – מכתב מסוריה

 

 

 

רוצחים אותנו!

חברים, קראו מה כותב המשורר והסופר ח'אלד ח'ליפה מדמשק. גם אם איננו יכולים לעשות הרבה, אנחנו יכולים להשמיע את קולו הלאה. 
הועבר מסדנת הכותבים הבי"ל של האוניברסיטה הבפטיסטית בהונג קונג (בה הוא חבר) דרך ידידי, המשורר אנסטסיס ויסטוניטיס.

 

LETTER FROM KHALED KHALIFA

My friends, writers and journalists from all over the world, in China and Russia, I would like to inform you that my people is being subjected to a genocide.

A week ago the forces of the Syrian regime stepped up its attacks on the rebellious cities, especially in the cities of Homs, Zabadani, the suburbs of Damascus, Rastan, Madaya, Wadi Barada, Figeh, Idlib and villages of the Zawiya mountain. In the past week, up until the moment in which I am writing these lines, more than a thousand martyrs fell, many of them children, and hundreds of homes were destroyed on top of their inhabitants.

The world's blindness encouraged the regime's attempt to eliminate the peaceful revolution in Syria, with an unrivaled repressive force. The support of Russia, China, Iran and the silence of the world in the face of the crimes committed in broad daylight, has allowed the regime's killing of my people for the past eleven months. But in the last week, since February 2cd, the features of the massacre were made clear. The scene of hundreds of thousands of Syrians who took to the streets of their towns and villages on the night of the massacre of Khalidiya, the night of last Friday to Saturday, raising their hands in prayer and in tears, is heart breaking and puts the humanitarian tragedy of Syria in the center of the world. It is a clear expression of our feeling of orphanhood, resulting from our abandonment by the world, which is content by political and economic sanctions that do not stop murderers or restrain blood bathed tanks.

My people who faced death with bear chests and songs is being, in these very moments, subjected to a cleansing campaign. Our rebellious cities face sieges unprecedented in the history of world revolutions, preventing medical personnel to attend to the wounded, as field hospitals are being bombed in cold blood and destroyed. The entry of relief organizations is also prevented, phone lines are cut, and food and medicine are blocked to the extent that the smuggling of blood bags or Satamol tablets into the affected areas is considered a crime worthy of imprisonment in detention camps, the details of which will shock you one day.

In its modern history, the world has not yet seen valor and courage such as those displayed by the revolutionary Syrians in all our towns and villages, as the world has not yet seen such a silence, that is now considered a complicity in the murder and extermination of my people.

My people is the people of peace, coffee and music, that I wish you will taste one day, roses the fragrances of which I hope you will breathe one day, so that you know that the center of the world is today exposed to a genocide, and that the whole world is an accomplice to the spilling of our blood.

I can not say more in these difficult moments, but I hope you will take action in solidarity with my people, through whatever means you deem appropriate. I know that writing stands helpless and naked in front of the Russian guns, tanks and missiles bombing cities and civilians, but I have no wish for your silence to be an accomplice of the killings as well.

Khaled khalifa

DAMASCUS

 

16 תגובות

  1. שלום אמיר
    נכון ויפה אתה עושה שאתה מקדיש למכתב הזה את הפוסט
    העולם מזכיר לנו והפעם אנו בתוך העולם הזה עד כמה הוא צבוע
    במקום שהיה הרבה נפט(לוב) הייתה התערבות והנה בסוריה מתבצע רצח עם וכולם שותקים
    או אולי קצת מדברים
    הייתי מצפה גם מאיתנו יותר לדבר על הרצח בסוריה מאשר על ההפצצה של איראן
    להיות מי שמובילים את המאבק נגד הרצח שמתרחש לידינו במקום השכם והערב לדבר על הפצצה האירנית
    איך נוכל מחר שוב להזכיר לעולם את הרצח שנעשה בעבר וללמוד לקחים אם אנו אדישים היום לקריאת העזרה הזו של העם הסורי
    אני יכול לומר שאני מתבייש

    • אכן להתבייש, דוד. כל ארץ מערב אירופית עשתה יותר מאיתנו שנמצאים במרחק יריקה משם.

  2. איריס אליה כהן

    אקשר, זה פשוט נורא.

  3. לבי לבי על הטבוחים בסוריה ראיתי בעיתון את תמונת הגופות העטופות בסדינים לבנים בעיתון ונחרדתי. נורא ואיום צריך להפיץ בבלוגים השונים ובפייסבוק למי שמחובר ולעיתונות הכתובה
    טוב שנתת לו במה

  4. מזעזע צריך להפיץ בתקשורת בפייסבוק בין בלוגרים זה נורא ואיום
    טוב שנתת לו במה אמיר

    • אני עוקבת יום יום אחר הנעשה, רואה כתבות ואיני מחמיצה מאומה, במיוחד בחומס.

      ההתנגדות הסורית רוצה עזרה מישראל ואנחנו באמת במצב ביש.
      גם במה שקורה במועצת האום את כל התגובות.

      צריך לעודד את הסורים להפיץ את מצוקתם במה שקורה. אבל אם המדינות האירופאיות והמערביות אינן עושות מאומה, מה אנחנו יכולים לעשות?
      חוה

      • להבדיל מהאירופים אנחנו ממש מעבר לגבול, ובניגוד לאירופים, אנחנו מתנהגים כאילו סוריה היא שוייץ וכלום לא קורה שם.

        • לאמיר,

          כל זמן שאנחנו נחשבים אוייבים אצל מדינות ערב, התערבות שלנו פרושה הכרזת מלחמה. ולכן ידינו די כבולות. נכון, שאם היתה נמצאת הדרך היתה זו הזדמנות להראות שפנינו אינם למלחמה.

          וחוץ מזה, אני לא הצבעתי בעד המשטר הקיים, ושטיפות המוח של איראן מטייחות את הדיקטטורה שנקוטה די אצלנו.

          מכיוון שאני מדברת בשם שלי, ואין לנו חוקה עם זכויות קיום אלמנטריות – הזכות לחיים, עדיף שאשתוק.
          מה שהופך את המחאה של הקיץ קצת לבדיחה יהודית פטאתית.

          והמבין יבין
          חוה

          • ועוד מילה,

            כל יום מדברים על זה בחדשות, בכל המהדורות, ומראים תמונות.
            אז מה ארה"ב מגנה את ההתנהלות הזאת במועצת האום, הילרי אומרת שזה מגעיל שאיש לא מתערב. מנתקים קשרים ומחזירים שגרירים? זה מה שמדינות העולם עושות?
            האם יש לנו איזו שגרירות בסוריה? איזה קשרים. כל התערבות שלנו תהיה מלחמה כוללת במזרח התיכון – מה לא ברור כאן.

            היזמה כעת היא של רוסיה, שהורתה לאסאד לעבור במהירות למוסקבה, ולפנות את הדרך.

            עזרה כלשהי תהיה התאבדות כללית שלנו, עם כל הכאב, לא שזה יהיה כל כך נורא.

            אני נמצאת כעת באבל בשלושים, אבל כמו שאתה יודע, כאן אין בכלל סוג של חיים נורמליים.

            חוה

          • זה לא בהכרח מוביל למלחמה, חוה. אפילו ברמת ההצהרה לא נשמע פה שום גינוי לאסד, וגם מעבר לזה לפני שיוצאים למלחמה אפשר לנקוט צעדים אחרים, למשל להציע מקלט ועזרה ללוחמים נגדו.
            לא מפתיע שהשלטון שלנו לא נוקט שום עמדה מוסרית ברצינות, כי מוסר הוא לא משהו שהוא משתמש בו.

          • לאמיר,

            אני מסכימה איתך לחלוטין, ואולי טוב שנסעת להודו להסתובב שם.
            אם לא קראת, אבי נפטר, ואיני חושבת שתהיה לי איזו בעיה כלשהי לסובב את הגב ולעזוב. יש לי גם קשי לקרוא את תיאורי המסעות שלך.

            בגלל בקיאותך בשירה העברית, הרבה, ההמשכיות שלך את אבות השירה העברית אני יכולה לומר שבעיני החזון הציוני איכזב ולפתח רובץ חטאת והוא מאוד קרוב.

            יכלנו כמובן לעשות מה שבראש שלנו מכיוון שגם הליגה הערבית מגנה את אסאד, אבל מה לנו ולמוסר או אפילו ללכידות כלשהי.

            הזמנים של פעם חלפו עברו ותמו מן העולם הזה. הם גם לא ישובו, אפשר לחזור ולקרוא זאת תהיה שירה של מאה אחרת שלך שמופיע בכמה שירים שלך, התקווה שמה שישאר יהיה שיר או כמה.

            חוה

          • תנחומיי, חוה.
            אכן, יש פני המדינה כפני מנהיגיה (כי למה להשמיץ בע"ח).

          • לאמיר,

            אני לא משמיצה סתם. כל אביב העמים הערבי הוא מאבק העם במנהיגיו. נכון עושר המנהיגים לעומת עוני האזרחים הוא מפליג ואינו כמו במחוזותינו. אבל הם נאבקים, מדינה אחר מדינה הם נאבקים וגם אסאד יפול וזה רק עניין של זמן.

            הבנים שלנו נפלו במלחמות של יש ברירה ואין ברירה. ואנחנו מבכים ושותקים. אבי היה ניצול שואה, בפגישתנו האחרונה הוא סיפר לי מה עבר עליו והקליט גם קלטת ביד ושם.

            כמה פעמים היינו כצאן לטבח. כמה פעמים גרשו אותנו מכל מקום בעולם. חוזי המדינה בוודאי לא חזו את שנעשה היום, כאשר קבוצה של אוליגרכים מנותקת מן העם ועושה בו כבשלהם. מחינו? או שמענו מופעים בשדרות רוטשילד.
            גם אני חשבתי שהתפקחנו אבל לא. במקום שתקום מפלגה אלטרנטיבית, כל מנהיג זעיר של מפלגה משמיץ את יריבו. והעם? היכן העם באמת?

            ובמה זה שונה מימי בית שני? האם הגניוס היהודי שינה את עורו? בעיני לא.

            מעלי יש רחוב שבו באים לבלות הרבה חברה ערבים. כאן באמת צריך לראות מה הוא אותו דו-קיום בשלום בין ערבים לבין יהודים. החברה הערביים הם מלאי שמחת חיים, הם חוגגים והם אינטלקטואלים בכל רמח אבריהם. לפעמים אני מסתכלת עליהם וממש מקנאה על שמחת החיים על הסולידריות על המנהגים המשותפים.

            להם יש בהיסטוריה את האימפריה הערבית ומה יש לנו?
            רציתי להגיד לך רק שדו קיום הוא אפשרי גם אפשרי. רציתי להגיד לך גם שיש מקום לדו קיום בשלום. רציתי להגיד לך שהם קוראים שירה ושומעים שירה ולומדים מוסיקה ומשמרים את המסורת שלהם.

            רציתי להגיד לך שאני לא משמיצה סתם. אבל להגיד שפני המדינה הוא כפני מנהיגיה מעלה אצלי את התמיהה והעם אייהו?
            הם אינם יושבים בבית הקפה לראות ולהיראות הם יושבים שם כי טוב להם ביחד.
            זו אינה תל-אביב , נכון, המנהיגים שלנו מייצגים את כל השסעים הנוראיים בעם הזה.

            ואקרא מאוחר יותר על מסעותיך בהודו במקום לחוש את היאוש שאני מרגישה.

            חוה

  5. כן אמיר,אתה מציג בפנינו מראה,טורדת מנוחה על הפשעים והמעשים המתועבים הנעשים סביבינו ,ממש מתחת לאף.תבורך על המכתב.
    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור