אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

יוון

 

דוגמית מסע 4: טינוס, יוון

צליינים עולים על הברכיים לכנסיית Megalo Chari (חסד גדול) באי טינוס

מנוחת הצליין; מבט מלמעלה על האיקונין הקדוש, עושה הניסים

עם המשורר העיראקי סעדי יוסף

עם הסופרת הסרבית וידה אוגניינוביץ' והמשורר האיראני פארידון פאריאד

עם וידה אוגניינוביץ' והמשורר היווני אנסטסיס ויסטוניטיס

 

32 תגובות

  1. לא יודעת מה באמת הרגשת,
    אבל שם – אתה לפחות נראה מאושר.

    חוה

    • נעים להיות ציפור דרור של השירה, הרחק מן הכלוב הישראלי:)

      • אמיר,

        שאלת אותי שאלה, אצל בלוגרית אחרת, ונראה לי לא הוגן לענות שם. ולכן אענה לך כאן, גם מכיוון שהשיר היפה שהבאת כבר עמוס למדי.

        איני נגד שירת אהבה, איני נגד רגשותיו של אינדווידואל כזה או אחר, אבל למדתי להכיר חלק מן הנפשות הפועלות כאן ומה המניע אותם.
        וכי לא אהבתי בחיי?, ולא ידעתי יסוריי אהבה, געגוע פגיעה, חיזוק ומה לא?

        אהבתי גם אהבתי, אהבת אישה לגבר, אהבת אישה לילדיה, אפילו בזמן האחרון, אהבה לאב, וגברים היו לי למכביר, וגם שירים פעם כתבתי על גברים ועל אהבה.

        אבל, תשובתי תהא מחולקת לשניים – אהבה ויצירה, כאב ויצירה, ואהבה בכלל על צורותיה ועל גווניה.

        רוב תגובתי נראה כי הן באות מן הרציו, הלא כן? אז זה לא ככה, אם הייתי מגיבה רק מן השכל לא היה בתגובותי מאומה, אני חשה, אני קוראת כל מילה ואני מרגישה.
        הסטורוקטורליזם למשל היה עקר מכיוון שלא עסק בפרשנות.
        זה לא עניין של אמון, וזה לא בגלל שאתה יפה, ויש לך ראש של פסל יווני וחטוב, זה מה שאתה כותב. אתה לא עשיר באופן מיוחד, אתה לא מרופד, ואיני חשה בשירתך יסורים של רחמים עצמיים, אלא יסורים בין אם אישיים ובין אם כלליים הם יוצאים מן הלב וחודרים אל הלב. והם נובעים מן החישה של דופק החיים והדופק האנושי.

        תיאורי האהבה שלך הינם פיזיים, המילים הינן חד פעמיות כמו משיכת קולמוס ספונטנית אבל מודעת בעת ובעונה אחת – יחד עם זאת בהזכרת טבור, או עור, או פעור מסתתרים עולם ומלואו. וזה מה שהופך בעיני שירה לגדולה ושורדת והולכת דרך ימים רבים – גם אם אחרים קוראים כך או אחרת.

        אתה נוגע כמעט בכל רובדי החיים, שירתך נובעת ממקומות אישיים אבל היא טראנס אטלנטית בידע, בחוויה, בהתנסות, בנסיעה. לא רק למדת באוניברסיטה, ביקרת ותרת וטעמת וקיימת דיאולוג עם עולם ומלואו ואי אפשר להתעלם מכך בשירה שלך.

        אנחנו חיים בתקופה כפויית טובה, ואולי אוסיף על השיר הקודם "היחד שאנחנו", אנשים מאוד עסוקים בעצמם, מאוד עסוקים ברגשותיהם – זוהי תקופה שמזמנת ספרות תסלח לי קצת מטומטמת כמו איך תשיגי את הגבר האידיאלי, איך תאפי, איך כל ספרות האיך, איך תעשה מליון דולר. בזמנים כאלו עולות גם כל מיני נשים כמו ויזלטיר, סמי סקסולוגיות וסמי פסיכולוגיות. אבל זה לא עובד ככה.

        או שאדם בוחר להתבגר – בתוך האהבה ויחד עימה, להבחין בנפרדות שלו, ולהינות גם מן היחד, לאהוב ועדיין שיהיה לו עולם משלו, לדעת לעשות בחירות שנכונות לאותו הרגע,

        או שאדם בוחר להישאר שם במקום של הפנטזיה. זה לא רע מבחינת ז'אנר ספרותי לחיות בארץ לעולם לא – זה דבר חביב מאוד, אבל להחליט שמישהו מסויים הוא הגבר או האישה של החיים שלי ולהתקע שם -גם אם השני מנכס אותך, מתעלם ממך, אינו משיב לך אהבה – מצטערת, לא רוצה להעליב אף אחד – בעיני זו איוולת – אני די מאמינה בהדדיות וממש לא בקשרים סאדו מזוכיסטיים או כאלה שמבוססים על סחיטה רגשית.

        ככל שהלכתי ועצבתי השקפות מעין אלו בחיים וכלל שהתבגרתי מבחינת בגרות – כך זכיתי ליותר הענות וליותר הדדיות. מקרים אבודים בעיני לא שווים את המאמץ ויש בחברה שלנו ברוך השם לא מעט אנשים נכים רגשית. הבעייה היא לזהות ופשוט לזוז כדי באמת להגיע למימוש.

        אז ככה, אתה כל הזמן זז. לא ראיתי שהכסף הוא בראש מעייניך, אלא היצירה – אינדווידואל, חברה, מיתוס ואתוס דרים בהם בו זמנית, והידע הופך להיות להתבוננות.

        אומר לך דבר חמור מכך. ביקורת היא דבר מצויין, לפרקים, כאשר יודעים להעביר ביקורת ואיני מדברת עליך. אבל יש אנשים שאינם יכולים לקבל ביקורת, ולכן גם אינם רוצים ללמוד. ממכלול יחסי כאן עם האנשים היו בנות שתמכתי בהן, ברגע שדעתי היתה שונה משלהן מיד הגיפו מסך. ולא רק זה הפכו אוייבות בלב ובנפש והחשבון נמשך… אז מה?

        למה? וכי אני ואתה לא התכתשנו – זוהי טבעה של למידה. טוב, לא על כך רציתי לכתוב.
        איני חושבת שאתה יודע עד כמה גדולה בעיני השירה שלך, והאמן לי העמקתי בה היטב וקראתי מספיק, אין בה מום ואין בה חטא, ואין בה מכשול ולו אחד – בעיני היא מושלמת על היחיד ועל האינדוודואל. החישה שלך לגבי כל נושא, כל מצב היא פשוט פנטסטית בעיני.

        זהו, אני לא מחפשת להיות מאוהבת, איני זקוקה לכך שאנשים אחרים יהוו מראה למי אני ומההההה אני. כל שכתבתי הוא באמונה גדולה. כאשר תבוא האהבה – לא ארחיק אותה. זה אינו הזמן עבורי כרגע, ומכיוון שידעתי די הרבה, כרגע די לי בכך.

        ואתה אמיר אל תסמיק. כל מה שכתבתי כאן אינו ואפילו קצה קציהו על מה שאני חושבת על שירתך ועל הידע. אהבה היא דבר נהדר, אבל לא באילוץ, לא מתוך כורח ואינה בהכרח אמורה להיות כרוכה בסבל.

        חוה

        • פי נסתתם במחמאות, ובכל זאת במטותא, הרי מצבו הנפשי של סופר או משורר ויחסו לאהבה הוא עניין אחד ויכולותיו הפואטיות – עניין אחר. או שמא את סבורה אחרת?
          וכי קטולוס, אחמטובה או דליה רביקוביץ' (ואפשר למלא פה רשימה של עמוד שלם) היו בוגרים בתכלית הבגרות כפי שאת מתארת אותה? וכי היו חופשיים מאובססיות, אהבות נכזבות או רחמים עצמיים?

          אובססיות, כאבי לב ורחמים עצמיים ראויים בעיניי כשלעצמם לרחמים או עזרה אם רק ניתן, אבל אני מכיר אנשים מצוינים שאינם משוררים, ולהפך, משוררים שהם בני אדם די שרוטים.

          • לאמיר,

            קצת הגזמת באשר לפיך שהסתתם, שהרי דברת גם דברת – והרי זה כאילו שאלת וענית לעצמך.

            ובחרת הרי להביא נשים. אז ככה, צר לי דליה רביקוביץ אינה נמצאת כאן בבלוג בננות, ובענייני אהבה היא היתה שרוטה כדבעי, כל עזיבה של גבר היתה מלווה אצלה בהתקפים של חרדה, היסטריה פסיכוזה ומה לא. יש נשים כאלה, מה לעשות, ובכל אופן היא כתבה שירה מקסימה – אני רוצה וניל, איני עוסקת בקסמים, בכשפים, שירה שתיאורי האהבה שירה וגם הפוליטיקה – "תינוק לא הורגים פעמים" – חיילים מתוקים שלנו הם רק מלאו פקודות – שבאמת היתה מצטיינת ביכולות פואטיות מפליגות. – זהו בדיוק העניין,

            וכי אני טענתי לבריאותך הנפשית:), או זו של קטולוס, או אפילו זו של מוצרט או של אחרים מטובי היוצרים בעולם.

            גם שריטות נפשיות צריך לדעת לכתוב היטב פואטית, ומרובד תרבותית. יצירה צריכה שתהיה בה אמירה, שיהיה בה "בשר", ואולי אפילו שריטה – חזי לסקלי, למשל, בנושא הזה אתה חש אצלו בשירים שהשוו בין שלך לבין שלו על ישו – שהרי ישו שלך כולו רוח ומים וישו שלו כולו גרוטאות, ירכתיים של התרבות ובכל אופן שניכם בעלי סוג של אמירה שהשיר מעביר, הלך רוח שהשיר מעביר.

            תראה, החמאתי לך, כי אני חושבת ככה. יש שריטה ויש שריטה. יש שריטות מהן נולדות יצירות ענקיות, ויש שריטות שהן יאות למגירה.

            אני הרי מלכת ההרפתקאות ההזויות – הרי הייתי, ותמיד אנחנו חוזרים לאותה השאלה, האם שירה או כתיבה הם תיראופויטיים? מבחינת הספרות העברית, אלק ואה? (ביטוי חדש של הצעירים) שרובו יגנז עוד שנים טובות וייזרק לאשפות הציבוריות כחסר ערך לחלוטין – כמה קטולוסים יש בספרות העברית? נו, באמת כמה פוקנרים, כמה וירג'יניה וולף, כמה בודלרים וכמה רילקות – וכמה סאפפו, או סופוקלס וכו' בסך הכללי ממש לא הרבה, ובעיקר לא בימינו אנו.

            סריטה יכולה להיטיב עם היצירה, גם סבל וגם אהבה, אבל יש טקסטים שהינם תשפוכת של תהיות עצמיות – צניעות בעניין הזה לא תזיק.

            ובכלל אמיר – דעתי על יצירתך עדיין בעינה עומדת, ותראה מה מצחיק, איני מכירה אותך היטב – בגלל היכולות הפואטיות, אין לי מושג להיכן מפליגה השריטות שלך, ממש לא. אבל שירתך בעיני היא מצויינה, כמו גם סבלנותך לאדם באשר הוא אדם. ובכלל אני חושבת שהשאלה יאה לידון בפורום רחב יותר. ככה אני חושבת.

            חוה

            ועדיין, אין לי קביעות חד משמעותיות בעניין.

        • פי נסתתם במחמאות, ובכל זאת במטותא, הרי מצבו הנפשי של סופר או משורר ויחסו לאהבה הוא עניין אחד ויכולותיו הפואטיות – עניין אחר. או שמא את סבורה אחרת?
          וכי קטולוס, אחמטובה או דליה רביקוביץ' (ואפשר למלא פה רשימה של עמוד שלם) היו בוגרים בתכלית הבגרות כפי שאת מתארת אותה? וכי היו חופשיים מאובססיות, אהבות נכזבות או רחמים עצמיים?

          אובססיות, כאבי לב ורחמים עצמיים ראויים בעיניי כשלעצמם לרחמים או עזרה אם רק ניתן, אבל אני מכיר אנשים מצוינים שאינם משוררים, ולהפך, משוררים שהם בני אדם די שרוטים.

          • עוד משהו,

            בשעתו הייתי מתכתבת עם גיורא לשם, ודנו בשאלת השירה של נשים ישראליות. לא יצאנו מגדרנו ולא מדעתנו. הוא אף שלח לי תרגומים של משוררות אמריקאיות, שחלקן אף עוסק בנטייה החד-מינית והן היו טובים.

            השאלה האם אני מושגת, אינה שאלה פואטית, אין היא שאלה ספרותית ובהחלט שאיני רוצה לפגוע באף אחת מן הבלוגריות כאן. בחלקה היא נובעת מן הבעיה ששנים כה רבות אשה נתפסה כסובייקט ולא כאובייט לאחר. זהותה האישית די דוכאה והגבר היה נזר הבריאה. האם לגברים אין תהיות עצמיות – בוודאי שיש , אבל לאישה יותר. מכיוון שזו שאלה שעוסקת בנורמות, בתפיסת האני להציג אותו כשאלה ספרותית צריך יכולת פואטית חדשנית כמו זו למשל של וולך בשיר "יונתן". כולנו עסוקים בשאלה מה מקומנו בחברה, כמה אוהבים אותנו, באיזה מידה לאהוב ואפילו מי אנחנו – בעיקרן אלו שאלות פסיכולוגיות – הברור שלהם הוא חומר היולי לחלוטין.

            להפוך שאלות מעין אלו לצורה ספרותית שהתוכן שלה יהיה בעל עניין ציבורי זאת כבר שאלת האיך. דליה רביקוביץ, גם היא כתבה את הסיפור "עננים" שהוא בין היפים שבסיפורים.

            אבל להעלות קונטמפלציות לבלוג, ולצפות לתמיכה, לתגובות – האם זו יצירה ספרותית, האם זו שירה לירית אישית כמו זו של רחל, למשל, תמהתני.

            נכון, הדברים שלי הם אלו של ביקורת. הכתיבה בעיני צריכה לחדש, צריכה שתהיה לה צורה כזאת או אחרת. אם הקטע הזה היה מפורסם ברבים ולא בבלוג בננות, ספק אם היה נתפס כאיזו יצירה גדולה.

            לא באתי לפגוע, ממש לא, וממש לא באיש, גם אני ספגתי ביקורת ויכלתי להפוך אותה למשהו בונה במקום לראות בה מתקפת עליהום שדורשת התבצרות. באשר לאהבה – אני לא הכתובת, אני אוהבת להיות מאוהבת – זה כיף לא נורמלי, אבל כאשר הגיעה שאלת המיסוד של האהבה – ההשגה הטוטאלית של האהוב – לקחתי את רגלי וברחתי כל עוד נפשי בי. וראה זה פלא תמיד נמצאה עוד אהבה חדשה.
            עכשיו זה לא מעניין אותי, וגם השאלות לא מעניינות אותי – אז מה נותר – היצירה, ההנאה, חדוות החושים מן היצירה
            ואגב, השיר "אם תבוא" בצרפתית נשמע אפילו יותר טוב מאשר בעברית ראש טאט, ולב, ק'יר מתחרזים וגם לה לומייר, וזאת שקראה את השיר -בכלל.

            אז למה, אמיר דווקא אתה שואל אותי שאלות כאלו?

            חוה

          • חוה, אני חושב שזה בסדר להעלות כתובים נסיוניים, טיוטתיים, ואפילו לא מוצלחים, ולצפות למשוב. אבל בסופו של דבר, אם כך אנו מסכימים – העניין העיקרי הוא באיכויות הספרותיות, ולא באישיות של הכותב/ת, אם כי לפעמים כשהפער הנפשי בינינו לבין הכותב גדול, גם כשהיצירה כתובה היטב הדברים עשויים להיראות לנו פשוט לא רלבנטיים לחיינו. במקרה כזה "הקורא" לא יענה ליצירה.

          • אמיר,

            אני באופן עקרוני כפופה לארבע ההסכמות, גם אם יש כאלו שלוקחים זאת באופן אישי. דווקא שרה נראית לי בחורה אינטיליגנטית שיודעת גם לכתוב. הערותיי לא באו לפגוע, אני חושבת שיש פער של גיל די נרחב ביני לבינה, וגם כטיוטא אלו אינן סוגיות שאני מתחבטת בהן – ולכן גם אסתטית הכתיבה הזאת הספציפית באמת נראיית לי נסיונית.

            ביקורתיות היא תכונה שטבועה בי אישית והיא פועלת גם כלפי עצמי. אני לא מבקרת, כי אני נטפלת וכי יש לי משהו אישי. הרבה מן הביקורת היא גם אישית. מכל מה שכתבתי כאן על שירתך יכלתי להפיק כבר לפחות שלוש רצנזיות אבל הביקורת האסטתית פועלת גם כלפי.

            לגבי נושא האהבה, אני בהחלט מעריצה את שירת האהבה שלך, ולו רק מן הטעם שאני לא הייתי יכולה. אני יכולה להפריח לעורך הדין שלך אוהבת אותך – אבל כאדם. אני היום אימפוטנטית לחלוטין – לא מסוגלת לאהוב. זהו. אז אנחנו גם כפופים לתהליכים שאנחנו עוברים בחיים – ונכון לשיח הזה על אהבה אין לי יכולת להיענות. אבל מבחינה פואטית אני בהחלט יכולה לאהוב את שירי האהבה שלך ואפילו לשאול איך בדור כל כך ציני, אתה כותב בתום על האהבה – אבל בל נטעה גם בך, השירה שלך היא הרבה יותר מורכבת.

            ואגב, השיא באמת "האם תבוא" הוא בהחלט אסטתית ונושאית שיר מהמם. גם השיר נס הוא שיר שקוף ואחד מן היפים בשיריך. הוא מתאים לנושא יוון, מכיוון שאתה קשוב ליופי, אוהב את היופי, מתאר את היופי גם על תפיסה אפוקליפטית של הבריאה.

            טוב, אני שומעת חדשות וזה נשמע ממש גרוע וממש לא טוב.
            אגב, קראתי קטע של אלמוג בחר, אני לא גבר, גם אם שירתי בצבא לא היה לי רובה מתחת לכר – אבל הקטע פשוט מקסים. אז אולי אני פשוט אוהבת דברים יפים – לטעמי כמובן.

            ומה חשוב? ההסכמה, או התפיסה שלי שגורסת ששירתך נפלאה? ואתה צודק לא תמיד אני נעניית ליצירה, אבל אפשר היה להבין את זה מזמן.
            חוה

  2. גיורא פישר

    וואיי וואיי וואיי
    כל כך יפה, אני מקנא

    • אולי נארגן טיול שנתי לכיתת הבננות ליוון ושאמיר יהיה ראש הקבוצה?

      • בתור מדריך טיולים? למה לא?:)

        • התכוונתי ברצינות, אמיר. בלי שום סמיילי. טיול פואטי עם מדריך פיוטי. שלושה-ארבעה ימים שבת בננות יחד באיזו טברנה גם עם יין טוב, פלוס הפלגה בת יום לאיזה אי כמו אידרה. הגיע הזמןף לא? ונשלח לעצמנו תמונות למטע. אני מבטיחה לקנות כרטיס ובלי לבטל ברגע האחרון. נו, לדאוג כבר לביביסיטרית לחתולים?

          • ענת, ביביסיטרית וכרטיס זה בסוף, קודם תארגני את הקבוצה….

          • אמיר, אם אתה רצינית אני מעלה עצמי בדרגה לסופר רצינית. ארגון הקבוצה עלי. אנא שקול, יש לך שבוע להתחרט. אפשר באס אם אס דיסקרטי לבטא חרטה. אם לא, אני פועלת בנדון. וכשאני רוצה הפרויקט רואה אור.

          • אם אתה רציני, כמובן, ולא כפי שכתבתי מריגוש יתר…

          • ענת, זה רעיון אדיר, אבל בנקודת הזמן הזאת חזרתי רק לפני שבועיים מהיעדרות של חודשיים…

    • אינשאללה בקרוב אצלך, גיורא

  3. עם חיוך פואטי כזה, אתה צריך לנסוע ליוון לפחות פעם בחודש…:)

  4. איזה חברותא
    והנופים-
    אגן הים התיכון
    מרחיבים לב ,אמיר
    אתה איש העולם הגדול
    שבת המלכה

  5. היי אמיר.
    יפה לך יוון. וגם לבן.
    שמחה שאתה משתף אותנו במסעות שלך ומגלה לנו עולמות.
    מקווה שמתישהו גם אני אגיע ליוון, לא משנה באיזו מטרה, אולי סתם טיול ואלבש לבן ואחייך ויישארו לי תמונות למזכרת.

  6. איריס אליה כהן

    חייבים להתיוון לקצת זמן כדי לכתוב, כדי למצוא קצת מוזה. נראה נפלא.

  7. השכמתי אל דברייך, ורגעים ארוכים תהיתי האם עלי להתייחס אליהם – שהרי התייחסות כמוה כנתינת משמעות לאדם ולדבריו. לבסוף החלטתי להתייחס אלייך כאל אדם שסטה לחלוטין מדרך הישר. ולא בעניין ספרותי ודעתך על מעשה ידי ושל איריס מדובר כאן אלא על נבזיות גמורה שלתחושתי אמיר לא צריך היה להרשותה בבלוגו. אני לא הייתי מתירה זאת, אילו שיגרת מכתב כזה נגדו דרך הבלוג שלי. ובמה דברים אמורים? אי פעם היית ביחסים נפלאים עם איריס, וכן גם איתי לאיזה זמן מה. במסגרת זו וכפי שנהוג לא אחת בין לא מעט חברים למטע – התכתבות פרטית – נאמרו או נמסרו לך עניינים אישיים, כמו שאומרים בארבע עיניים. אולי איריס אמרה לך מה שאמרה ואולי לא. אבל אם כן היא עשתה זאת לפנייך בלבד. כנ"ל אני – אכן שלחתי לך אי אז לפני שנה טיוטה קדמונית של הספר שלי. אגב כזכור לי אז כתבת שהטיוטה מרתקת כתובה באופן מיוחד, אבל מילא. איני מייחסת כל חשיבות לדעתך הספרותית המתהפכת, אלא רק לזה שאת נוהגת באופן מבזה ובלתי מוסרי בעליל בכך שאת מנצלת אמון שנתנו בך באופן שאינו פומבי, ובבוא היום שולפת עניינים בינאישיים כפי שעשית זאת עתה – זה חוה בשתי מילים – גועל נפש.

    • אמיר, הזכרתי אותך בפנייתי לחוה כי אני סבורה שתגובתה היא סגירת חשבון אישי במובהק תוך ניצול הטולרנטיות שלך. לא בכדי חוה מציעה/מאפשרת לך למחוק את תגובתה. היא עצמה אפילו היא הרגישה שיצרה הרע התגבר עליה רק שהיא לא יכלה לו. פנייתה אל איריס ואלי היתה צריכה להיעשות ישירות אל הבלוג שלנו (נכון, אני ביקשתי שלא תכתוב אצלי בזמנו כי היא התחילה בלהעליב וזה בלשון המעטה). אך אילו אתה היית מגיע מול חוה לכך שנדרשת למנוע ממנה לכתוב בבלוג שלך והיא היתה כותבת תגובה כזאת נגדך ושולחת אותה דרכי אין לי ספק שהייתי מונעת את פרסומה. חמור מכך בעיני מה שהיא כותבת כנגד איריס אליה. היא עצמה פותחת ואומרת – "דברים שאמרת לי". חוקי האתיקה כאן חייבים להתעורר, אמיר, כך לתחושתי.

      • אענה לך מאוד בקצרה.

        גם את וגם איריס נהניתן מתמיכה גורפת שלי. השקעתי בכן במיילים פרטיים, שבחתי את שירתך ונתתי לך כתף וכך גם איריס אליה. שקראתי את כל ספרה, ואף העליתי על כך קטע כתוב שעמלתי עליו.

        כאשר ביקשתי מאיריס להמתין לתגובות שהגיבו – השיבה לי את התשובה הנ"ל. שמה שחושבים האנשים לא מעניין אותה. את יכולה להיכנס אפילו עתה לבלוג שלה ולראות איך הוא נראה – פרסומים על ספרה ותגובות מעטות מאוד – זה לא היה פעם ככה.
        גם את חסמת אותי מיד עם הביקורת הראשונה.כל נסיון שלי להגיב נמחק מיני וביה. השכלתן להפוך את עצמכן לנעלבות ואותי לרעה. יש לי חברה אחת טובה. איתה לא היה לי קורה מאומה מעין אלה.

        שימי לב ענת, איני נכנסת לבלוג שלך, אין לי מה לחפש בו. למען האמת, אני די מכירה אותך, ואת דיעותיך – ואין בהן מאומה מדיעותי. לא אוסיף עוד בדברי אליך. אם אני פגועה – לא!!!!
        אבל, ראי כמה את פגועה. אז מה, לך מותר מה שלאחר אסור – זה אתי? אני חייבת להסכים עימך בכל דבר, ללטף לך את הראש, ואת היד בטוב וברע. לא, ממש לא.

        כתבתי כאן את דעתי, איני מן המתחנפות, ולא אגיב במשיכות קולמוס.

        לגבי איריס אלייה, רק לפני יומיים מחקה את דברי בפייס בוק. למה, אתן אינכן מסוגלות לויכוח ענייני? אכן, אני סבורה, שאיריס שקעה בלופ של יחצנות שאינו לטובתה. אבל היא לא רוצה לשמוע.

        גם אני כתבתי, ופרסמתי – וישבתי והתרכזתי ימים ושעות על גבי שעות, כאשר שחררתי את דברי לאויר העולם המשכתי הלאה. מחמאה כזו או אחרת, רכישת שם טוב היו תוצר נלווה של עבודתי. לא שקעתי שם, לא חיפשתי חיזוקים, לא פתחתי בלוגים. כך אני סבורה שצריך לנהוג.

        כך, נוהג גם אמיר, אני אוהבת את הראיונות עימו, את הקראות השירים שלו, ואני משתדלת להקשיב להם ולהינות, וכמעט שאיני מחמיצה מאומה. בין היתר, מכיוון ששירתו הלכה והתפתחה, ומכיוון שהוא עשה למען השירה ופחות למען שמו שלו, ועל כך אני מעריכה אותו מאוד, וגם על שירתו, והאמיני לי חקרתי בה כפי שאת לא עשית.

        אבל את נוהגת שוב כאישה, מצווחת ככרוכייה, ואני חוזרת ושואלת, למה את מוחקת, ולמה איריס לא מתמודדת. מדוע אינן מתמודדות עם ביקורת? זוהי שאלתי הבסיסית!!!
        מעבר לזה, הייתי בטוחה שאמיר ימחוק את דברי – אבל מכיוון שרציתי להגיד לך בדיוק מה שאני חושבת כתבתי כאן. מעבר לזה אין לי הרבה מה לומר לך –

        את לא באמת יודעת להיות חברה. את רוצה רק תמיכה. וזה לא עובד ככה. בשום מקום זה לא יכול לעבוד ככה. חברים מלבנים עניינים בינם לבין עצמם על הטוב ועל הרע. אי אפשר לעמוד ולהחמיא לך מן הבוקר עד הערב – זה גם יהיה שקר. האם את שוחרת חנופה – אני באמת לא מבינה.

        הדברים הללו שיהיו נר לרגלייך. גם אני חטפתי מכות רצח מאבי, מעולם לא עזר לי במאומה, עם הכל התמודדתי לבד בחיים, עם הכל – וגם עכשיו, ובכל אופן כעת כאשר הוא חלה טסתי לבקר אותו בכל מקום, רק כאשר הושיט לי יד. אני לא מקבלת על זה עזרה פיזית, ולא כספית, אבל זה האבא שלי, ואני מוחלת לו על הכל.

        ענת, את לא מוחלת, את שקועה ברחמים עצמיים מה עשו לך, בחיים. איזה עניין יש בזה.

        לא ארחיב יותר, אני מתייחסת רק לדברים שכתבת ברבים. דברים שמתייחסים לרכילות אין לי עניין בהם.
        את שלי אמרתי, ואמרתי את זה לטובתך, אבל את זה את לא תביני.
        יש לי גדלות נפש יותר מאשר לך, אבל את ואיריס למדתן אותי לקח – להתרחק מנשים וכמה שיותר מהר. זה הלקח שקבלתי משתיכן – שחברות אמיתית ודגש על אמיתית בין נשים היא בלתי אפשרית.

        הנה תתעוררי את!!! תתפקחי את!!!
        מעבר לזה – זו תהא תשובתי האחרונה אליך. יותר לא אענה לך. אני את ההערכה העצמית שלי קניתי ביזע ובהרבה דמעות – להגיע לזה – זה תלוי בך, את מתנהגת כמו ילדה מפונקת שרצה לאבא (אמיר) שיעזור לה.

        אם ימחוק או לא – זה עניינו.
        חוה

        • ועוד משהו,

          את יכולה לחפש אם אכן כתבתי תגובה כזאת על ספריך או על הטיוטא, נהפוך הוא קראתי ולא הגבתי רק תקנתי מעט, לא רציתי להגיב ובכוונה.
          ובענייני ספרות, חביבתי, יש לך עוד הרבה מה ללמוד ממני. ואולי גם לגבי תובנות של החיים.
          את ואיריס למדתן אותי באמת לקח בל יימחה, מאז אני מגיבה מאוד מעט.
          לגבי הבדלים בין פרוזה לבין שירה בהקשר של המחאה וראיית הנולד, יש בפייס בוק מאמר שהועבר מאוד אקדמי, הוא לא בדיוק לטעמי, אבל הוא בהחלט מעמיק – המסקנה היא שהשירה מקדימה את הפרוזה בלצפות ולחזות את הדופק החברתי-לאומי. להתמקצע, הוא מן הנדרש ולא לכתוב בשלוף, זבנג וגמרנו.

          צאי וקראי את משא המשוגע, את תיאופילוס של אמיר.

          חוה

  8. חוה, יש דברים שיפה להם האימייל. את מוזמנת תמיד להתארח בבלוגי, וגם לנהל שיחות עם אחרים, אבל אין זה מקום מתאים להתכתש ולהשמיע הערכות שליליות על חברים.
    גם את התגובה הזו אמחק לאחר שתקראי :)

    • לאמיר,

      קראתי עוד מקודם, אין לי בעיה שתמחוק. לגבי מיילים, אני מתכתבת רק עם אנשים שאני באמת חושבת שהם חברים שלי בנקודת זמן נתונה. אין כל צורך להרחיב, את דעתי אמרתי.

      המסר הגיע ליעדו, מצטערת אם גרמתי לך לאי נעימות.

      חוה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור