בננות - בלוגים / אמיר אור / הודו 1 – בומביי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 1 – בומביי

 

 הודו 1


חם. כשיוצאים מהמטוס אל שדה התעופה של בומביי ההרגשה היא כאילו פרה ענקית מלקקת בלי הפסקה את פניך ונושמת עליך את נשימתה החמה. ינואר בעיצומו, אבל ממרכז הודו ודרומה, נמשך הקיץ באין מפריע.

בומביי, כפי שהיא נקראת בפי הרוב, או מומבאי, כפי שהיא נקראת בפי הטהרנים, היא אי מאוכלס בצפיפות לא תיאמן. שלא כמו בדלהי, שכונות העשירים בבומבי אינן מופרדות בחומה ומסגר מן השאר, וגם מבעד לגדר החיה שמקיפה את בריכת המלון אפשר לראות את משכנות העוני שמקיפים אותה.

כשאתה מגיע מהמערב, נדמה לך בהתחלה שהגעת לחופשה במחנה פליטים, אבל מניסיון אני יודע, שאחרי שנה בהודו היא נראית לך טבעית לגמרי, ולמרבית הפלא אפילו לא מלוכלכת או מוזנחת כמו שהיא נראית בהתחלה. אפילו קבצנים שישנים עם כיסוי נצרים מינימלי מתחת לגשר הסמוך לביתך כבר לא נראים לך יותר מסכנים מהבחורה האמריקנית  או הגרמנייה שזורקת להם עכשיו נדבה של כמה רופי. אחרי שראית אותם יום אחר יום, אחרי ששמעת אותם גם חוגגים וצוחקים, הכל נראה יחסי לגמרי. בעצם לא פעם יותר קל לך לדמיין אותם צוחקים מאשר את הגברת המערבית ההיא שזרקה נדבה לקבצן.

בערב אני נפגש עם ארונדהאטי סובראמניאם – משוררת נפלאה שהיכרתי לפני שלוש שנים בדלהי. אנחנו הולכים להשקת ספרו החדש של הסופר קיראן נאגארקאר, "The Extras" שעלילתו מתרחשת בעולם של תעשיית הסרטים ההודית, בוליווד. זה מזכיר לי מיד את עולמו של גבריאל פרישאטה, השחקן שהפך למלאך ב'פסוקי השטן' של רושדי, אבל מספיקות כמה דקות של קריאה מפיו של השחקן שהגיע הנה לקרוא מהספר כדי לעמוד על ההבדלים. יש הרבה חוכמה אצל קיראן, אבל הכלי שלו להעביר את מסריו הוא הומור, הומור ושוב הומור, חריף ומדגדג. אנחנו וכל הקהל פשוט מתגלגלים מצחוק. כשאנחנו עוזבים אני מחליט לרכוש דווקא את ספרו הראשון, "מקורנן" שמספר על חייה של המיסטיקנית ההודית מירה באי, שהתאהבה באל קרישנה – אבל מזווית ראייתו של בעלה המקנא.

ארונדהאטי מחלקת את זמנה בין האשראם שבו היא מתגוררת בטמיל-נאדוּ  שבדרום, לבין בומביי, שם היא עורכת את האתר ההודי של Poetry International, וחיה את המילייה הספרותי והאמנותי של העיר. 

אנחנו מבקרים בסיפרייה של דויד שׂשׂוּן, ומשם הולכים לגלריה. מההשקה של קיראן אנחנו ממשיכים ל"שער הודו" – מין קשת ניצחון קולוסאלית שנבנתה שם לזכר ביקורו של ג'ורג' ה-5 במקום – ופוגשים שם את סנג'וקטה, רקדנית קאטאקאלי צעירה, והולכים לאורך הטיילת על שפת הים. אני מתפלא על שמה ושואל אותה עליו. סנג'וקטה פאניגראהי הייתה רקדנית הודית שהחייתה את מסורת הריקוד האוריסי , בריקוד שכולו פולחן של אמנות לאל ג'גאנאת'. מגיל אחת עשרה היא למדה באשראם של הגורו שלה שהחייה את הריקוד האוריסי ואת מסורת הכוהנות של האל, הדוואדאסיס, שהיו מין גיישות מלומדות בכל ענפי האמנות והספרות של הודו הימי-ביניימית. על הבמה סיפרה סנג'וקטה את סיפורי האלים בתנועות המחול, ורקדה לאל בכזו התמסרות, שהחוויה שלי כצופה הייתה דתית לא פחות משהייתה אמנותית.  התיידדנו בתחילת שנות התשעים, כשהיא ביקרה בישראל, בנסיעה שלי להודו שנתיים אחרי כן התכוונתי לפגוש אותה באוריסה, אבל היא כבר לא הייתה בין החיים.

סנג'וקטה הנוכחית, ידידתה של ארונדהאטי, מסבירה שפשוט, הוריה קראו לה כך ה על שם אותה סנג'וקטה המפורסמת, שהיכרתי.

המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22628&blogID=182

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור