אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קולומביה

 

 

 

 דוגמית מסע 2: קולומביה – 
מֶדֶג'ין וסנטה-פֶה


שכונת העוני של סן דומינגו, מדג'ין;   פטיו מלון קולוניאלי בסנטה פה

קהל בקריאות השירה של מופע הסיום

עם שוחרי שירה צעירים שביקשו להצטלם…



כיכר העיר של סנטה פה

מבט מהרכבל, מדג'ין

לווידיאו של קריאה שלי את 'השפה אומרת' במדג'ין:
http://www.youtube.com/revistaprometeo#p/u/1/OFRHgpdHMaw

הקודם: ספרד
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=20907&blogID=182

 

 

26 תגובות

  1. יופי שחזרת, התגעגעתי. וגם נראה שעם המון חוויות. בסנטה פה נדמה שיש צמאון להמון דברים, חומריים ואולי גם אחרים. בצילום של הקהל מהמופע לא מבינה איזה מופע זה היה..אולי תפרט מעט יותר?..

    • תודה, תמי יקרה, אבל לא ממש חזרתי – מחר אני כבר במקום אחר :) אחזור ממש רק באוגוסט.
      סנטה פה שכאן היא לא סנטה פה המפורסמת של ארה"ב אלא עיירה שבימי הספרדים הייתה בירת מחוז אנטיוכיה.
      אם ב'צמאון להמון דברים' את מתכוונת לפסל של האישה עם הזין ביד קוראים לה 'לה צ'ינקה' – אינדיאנית שהייתה נשואה לגנרל רובלדו, ויום אחד כשמצאה אותו עם מישהי אחרת, חתכה לו… (פטנט ישן, מסתבר).
      הקהל – אלפי אנשים – הוא קהל של מופע השירה של היום האחרון של הפסטיבל, שנערך בפתיחה ובסיום באצטדיון. האלפים האלה ישבו והאזינו לשירה במשך שש שעות!
      להיות משורר בקולומביה זה כמו להיות כוכב כדורגל :)

      • אין ספק שלא התכוונת ל'לה צ'ינקה' עם הזין הכרות, כי היא לא הייתה שם:) הוספתי אותה עכשיו ליד הכיכר של סנטה פה (היא נמצאת כיכר אחת צפונה יותר, עם הגנרל על גבי העמוד)

        • צחקתי מהסיפור על הפסל שהזכיר לי את הראש של מדוזה, עם הנחשים, משום מה…
          איך יכולת לסבול את החום הנוראי שם? נדמה לי 40 מעלות…אולי שתית כל היום מיץ מנגו?…
          התחושה שעברה אלי מהצילומים הייתה של צימאון, הילדים בעיקר…ואולי זה מבטי הכבוד שאתה מדבר עליו. כבוד כלפי משוררים. כמה ניפלא לחשוב שיש כזה מקום, כזה יחס, להבדיל ממחוזותינו…

          (מה היעד הבא?)

          אני מצרפת קישור לקולות קולומביינים…:)

          http://youtu.be/XZHF6SDWtU8

          • אחח אחח איזו מוזיקה! רקדנו שם כמעט יום יום.
            והתמונה דווקא מזכירה את הטיילת של הוואנה.

            החום? פה לא פחות…
            והגברת הזאת 'לה צ'ינקה' הייתה צריכה להוציא על זה פטנט היא כבר עשתה את זה במאה ה-19 הרבה לפני גברת בוביט

  2. היי אמיר היקר ,כיף לשמוע ממך על הבקר
    ניכר שנהניתי במסעותיך
    תמונות יפהפיות ואתה גם
    מאוד חסר כאן

  3. גיורא פישר

    מעורר קנאה
    אך גם שמחה בשמחתך.
    טוב לראות את השם שלך כאן ב"בננות"
    שיהיה לך בהצלחה
    להתראות
    גיורא

  4. איזה קהל נהדר!
    מבחינת ביטחון אישי, הרגשת טוב? מסוכן שם.
    טוב שחזרת.
    ןתמונות יפות מאוד.

    • באמת קהל נהדר, לוסי. זה לא רק הכמויות אלא גם ההתרגשויות, התגובות, מה שזה עושה להם – קהל תרבות חי לגמרי. יש כזה.
      והביטחון האישי? לא נכנסים לשכונות עוני כמו זו שבתמונה (שכונת סן דומינגו במדיג'ין), וגם במרכז העיר פוקחים עיניים ולא מסתובבים לבד… זה החלק הלא נעים.,

      • חוה זמירי

        לאמיר,

        באמת שמזמן כבר איבדתי את עיקבותיך, ואת מעשיך ואת פועליך.

        אבל, לפעמים, כאשר אני מהרהרת, אני כל הזמן חושבת שאתה עדיין משורר נהדר.

        איצטדיון מלא שומעי שירה זה וואו. שם בטח לא צריך להקריא שירים על תיאופילוס ודומיו.

        אחלה תמונות
        חוה

        • חוה יקרה, תודה. אצטדיון מלא שומעי שירה מאיים להפוך אותך לשחקן – זו דינמיקה מוזרה ביותר. יפה להם הבשורה על פי תאופילוס :)

  5. איריס אליה כהן

    וואו!!!!! אמיר. הלוואי עלינו. נראה נפלא ואתה נראה נפלא, ברוך השב אל מחוזות הלבנט העצוב שלנו.

  6. טובה גרטנר

    היי אמיר
    כוכב נולד
    מתאים לך ארצות חדשות
    להתראות טובה

  7. תלמה פרויד

    יפות מאוד דוגמיות המסע. וגם הנוסע נראה לא רע, אמיר :)
    המשך אודיסיאה מוצלח ונחיתה רכה במולדת.

    (גם הבן שלי בקולומביה עכשיו, אם עדיין. גם הוא באידיסיאה שלו. ככה זה צעירים…).

    • תלמה פרויד

      הגהה: באודיסיאה

      • חוה זמירי

        לאמיר,

        אתה בספרד, אבל לבך בישראל, אולי גם אברים אחרים (ריאות, למשל). התופעה הזאת מאוד מוזרה לי.

        אם יכלתי, הייתי אורזת שתי מזוודות, לוקחת רגלים מדלגת קלילות על גרם המדרגות של מטוס, לא מסתכלת אחורה, מנסה בדרך להסיר מעלי קליפות שדבקו בי כאן, טסה קדימה – ואפפעם לא חוזרת.
        זהו.

        האמת, שזה קרה לי כאשר טסתי למקומות אחרים. שום געגועים, נהפוך הוא ישראל תמיד נראתה בעיני ממרחקים קטנה, לא חשובה ואפילו לא מעניינת באופן מיוחד.

        טוב, אני מקווה שלא עברתי על חוק החרם:)

        אולי זה עוד יקרה לי ולא ירחק היום.

        למה אני לא עושה את עכשיו?
        עוויתי, חטאתי, פשעתי – צו עיכוב יציאה מן הארץ.

        אצלך, הגעגועים לכאן אף פעם לא היו מובנים לי.

        חוה

        • געגועים? איזה געגועים?
          ד"ש מצרפת.

          • חוה זמירי

            אמיר?

            איפה צרפת, מה, רוצה דוגמיות והרבה.

            זמן טוב מצאת לך, שדרות רוטשילד צפוף עכשיו, אבל בכלל לא שמח.

            זה עוד יקרה, ואני עוד אעזוב, עוד קצת.

            היי, תעשה חיים, צרפת באמת מעוז תרבותי, פואטי, פילוסופי אדיר, רק השיק…

            חוה

  8. שכונת העוני הקסומה. איכשהו נראה לי ששם היופי הרב ביותר, שם כדאי לטייל ולהסתכן למען היופי. צעירים חתיכים, זקנות מקומטות, פחי זבל ועכברים. מקנאה בך. כותבת לך משכונת העוני החדרתית, הרפה פחות ציורית, הרבה יותר נקיה, לא מסוכנת בעליל (איזו בושה)

    • הי שרה, זה טוב לאמנות, אבל רע לחיים… הסבירו לי שלוקח בממוצע חמש דקות להישדד ולהירצח מרגע שנכנסת לסן דומינגו. כדאי להסתכן?:)

  9. רונית בכר שחר

    תמונות מרתקות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור