בננות - בלוגים / / Audio readings
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

Audio readings

Audio readings

שומעים שירה, משוחחים שירה

 

 

 

Amir Or

 reading poetry at the Mitcham programme, Chattanooga 2011

קריאת שירה בתוכנית מיצ'ם, צ'אטאנוגה 2011

 

 

 

מתארח ב"גיבור תרבות" ומשוחח עם דוד גורביץ'  (תכנית מס' 60, מהדקה ה-30) שירים מולחנים: יאיר דלאל, טובה גרטנר, יסמין אבן. FM 106

 

 

  

 

31 תגובות

  1. אבנר אריה שטראוס

    מברך על העשייה אמיר מצויין, כן ירבו,
    יפה יפה.:-)

    • אמיר אור

      תודה, אבנר. איך נשמעו לך ההלחנות?

      • אבנר אריה שטראוס

        מסובך להגיע אליהם משם אולי כדאי להעלות כל אחד בנפרד.

        • אמיר אור

          הי אבנר, לא מסובך, אם מקשיבים לתכנית הם בתוכה – לוחצים על תכנית 60 ומפעילים את האודיו בלחיצה על החץ. אחרי דקה, אם לא רוצים לשמוע על חנה ארנדט, אפשר להזיז את הסמן לדקה ה-30 ומיד שומעים את "שתה ליבי" בהלחנה וביצוע של יאיר דלאל. בהמשך השיחה וקריאת השירים גם יסמין אבן עם "בוא" וטובה גרטנר עם "איך".
          והעשיה, תודה תודה, אבל על איזו עשיה מגיעות לי פה הברכות? הכל כאן דיבורים 🙂

          • שירית קופה

            באמת לא היה מסובך, ונהניתי מכל דקה של הראיון ושל הקראת השירים. מקווה שהראיון והשירים יישמרו ככה שגם בעוד עשרות שנים ואולי מאות, יוכלו אנשים להינות מהאיכות הזאת של תקשורת שיש לך ובכך אמיר.

  2. ריקי דסקל

    השיר יפה מאד ואתה קורא נפלא ופתאום כשהשיר נשמע באוזני עם לועז זה אפילו עוד יותר !
    ולא תספר לחבר'ה אמיר איפה זה צ'אטנוגה ? (ארץ הצ'אטים?:)

    • אמיר אור

      תודה, ריקי, אני מניח שאת מתכוונת ל"הברברים"?

      צ'אטאנוגה היא בטנסי, וכנראה זה מה שנשאר, כמו רוחות רפאים אחרי "מצעד הדמעות" של האינדיאנים שגורשו משם – רק צ'אט אינידיאני נוגה על עם שהושמד.
      לצערי יש לי איזו תקלה עם התמונות.

  3. הי אמיר,
    נהניתי לשמוע את שיח האהבה בשילוב קריאה משירי החיה שבלב והלחנים הנפלאים שצורפו אליהם. אמנם גם לי יש השגות בענייני האהבה אולם אם פעם אוזמן לתכנית אירוח בכלל אהיה רות…(וורסטהיימר) שאומרת: לא אהבה ולא נעליים…איך הסקס?:)
    ובקישור הצ'טאנוגי, אני פשוט מאזינה ו…מקנאה. גם להיות בארצות הברית וגם להקריא שירים כל כך יפים (נשארים כאלה גם כשהם מתורגמים לאנגלית, וגם כשלא יכולים להעביר את כל מה שיפה בשפה שלנו) ולדבר רהוט כל כך…וואוו, כל כך הרבה גם… באדם אחד.
    אני, תן לי רק טיול קטנטן בסמוקי מאונטנס ואני מאושרת.
    אחחח…הקנאה:)

    • אמיר אור

      סיגל, אילו השגות בענייני אהבה יש לך על מה שאמרתי בתכנית?
      אפילו דיבורים על סקס היו שם, לא?

      הסמוקי מאונטנס מוסרים שאף על פי שתתמהמהי הם מחכים לך 🙂

      • איריס אליה כהן

        גם אני רוצה לסמוקי מאונטנס. גם אני מקנאה.

        האזנתי רק לראשון. אמשיך להאזין ואגיב:)

        שבוע טוב.

      • הי אמיר,
        על מה שאמרת בתכנית חשבתי רק שמשהו חסר, דברתם על שלושה שערים, ההתאהבות, המימוש והנפילה ממנה, ולדעתי כל אלו הם שלבים של הפרק הראשון באהבה, או יותר נכון שלושה שלבים שכולם שלבים של פרק ההתאהבות ועדיין לפני השלב השני של האהבה. (מתאהבים,מממשים,נגמר…קוראים לזה אהבה אבל בכלל לא מגיעים לשם, כי אחרי המימוש מגיעה התפכחות או אכזבה כלשהי ו…סוף).
        הפרק השני בעיני דעתי, הוא אחר, בדרך כלל הוא שלב שבו זוג עובר לגור ביחד, נולדים לו ילדים ויש המון קשיים ואם שם נרדמים בשמירה, קמים יום אחד ומגלים שהאהבה התפוגגה ואם כבר, אז כמו שאמרת, השניים נהיים מקסימום חברים טובים, וכדי שזה לא יקרה (אם רוצים באמת להיות בשלב השני והמיוחד של האהבה) צריך להשקיע ובאופן אחר.
        אצלך בשירים ומן השיחה נוצר רושם שהשמירה היא על שלב ההתאהבות, על הקפיצות בלב, על המשיכה העזה והגעגוע המקרב, והמראיין הוסיף שזוג עושה את זה בעזרת ריבים, ואני חושבת שזה הרגע שבו נפרדים מהשער השני של ספרך ועוברים אל השער השלישי, אבל לא נפרדים זה מזה, אלא נפרדים משלב ההתאהבות ועוברים לשלב עמוק יותר, שמאפשר גם להיות בשלווה בנוכחות האהוב, שמאפשר למשל, להתחבק ומעבר לתחושת הזרמים של התשוקה, (האש)…לחוש גם את חום האהבה המרגישה בעומק הנשמה שפה לא נשרפים, פה טוב.
        החלק השני הזה, הוא העבודה האמיתית, והסיפוק שהוא טומן בחובו עולה בעיניי על הפורקן הרגעי של הגוף.
        בתור מי שחוותה זוגיות טובה של 20 שנה והשקיעה את כל כולה בפרק הלא פשוט הספציפי הזה, יודעת שזה ניתן ומצריך התכוונות, השקעה, השקיה של המערכת, המון חיזור, תקשורת, הומור, אופטימיות ועקשנות, וזה עוד היה עם בן זוג לא הכי מתאים לי, ולולא היה נהיה לי כה כבד ומלא בחוסרים, מאמינה שהייתי מצליחה להתמזג עם מחזור האהבה בטבע באופן כזה שפרידה הייתה קורית כמו בספרים רק "כשהמוות מפריד בינינו" אז נמצאת היום בזוגיות שניה שלהרגשתי נמצאת בפתח השער השני (על פי ראייתי, ולא כזה שבספרך ובדעתך) ומנסה להבין איך להפוך את הידע שיש לי להצלחה של זוגיות, ויודעת, הגעגוע, התאטרון, הצחוק והשמחה, כל אלו אסור שיעלמו מהנוף אבל מעבר לאלו במקום החשוב הזה, חייב להיות ערוץ תקשורת פתוח וחייבת להיות הבנה שהמינונים שונים מאדם לאדם והרצונות לא תמיד משיקים ואם אחזור לשירי לכאורה ולכאורו, אינני חושבת שאישה היא בתפקיד המוחלט של המכילה והגבר הוא לכאורה ביצים רכות, בשניהם, הן הגבר והן האישה יש צד גברי וצד נשי וכל אחד מבני הזוג צריך להתחבר למכיל שבו במקומות שבהם קשה לאחר להיות בתפקיד. ואם זה לא משחק נפלא וגם דבק מצויין אז אני לא יודעת מהו. על הפרק הזה שהוא החשוב והמיוחד בעיניי, יש הרבה מה לומר לדעתי, ולא שמעתי אותך מדבר עליו בראיון, ולא אמרתי עליו דבר ממה שיש לי לומר, אבל בינתיים, אני כבר תגובה ארוכה:)

        • אמיר אור

          סיגל יקרה, את כמובן צודקת. מה גם שעל ההתאהבות אי אפשר לשמור בדרך כלל, כי היא מתפוגגת עם הפרומונים לכל היותר אחרי שנתיים שלוש.
          מסכים איתך שאהבה צריך כל הזמן ליצור כדי שתתקיים. ותתפלאי, אני מסכים גם עם שאר דברייך לגבי התפקידים המגדריים, המשחק הנפלא והדבק המצוין…
          והאמת, אני חושב שיש בספר גם שירים שמבטאים את המקום הזה, כמו "נחש", "בוא", "מכתב ראשון" ועוד – כן, מן השער השני.

          • אמיר אור

            נ.ב.
            ברור שאם לא ממשיכים מהשלב השני לשלב השלישי אין "מחזור האהבה בטבע" כי השלב השני פשוט ממשיך והיחסים לא נגמרים ומפנים את מקומם לחדשים. אבל אם לוקחים את זה בקטן – השלב השלישי הוא כל התרחקות, כל פרידה, כל מריבה ואי הבנה, והוא מוביל בחזרה לשלב הראשון של הגעגוע והתשוקה בתוך אותם יחסים עצמם. ירידה לצורך עלייה.

          • 🙂 איך אתפלא כשהסכמות בינינו פרושות פה לארכו ולרחבו של הבלוג?
            אגב, עוד חשבתי לעצמי, (ואתה מוזמן להסכים:) שהשלבים האלה נשמעים פשוטים על ה"נייר" ונשמעים נהדרים בשירים, וכן, בעת התאהבות הם אפילו קורים מעצמם באופן טבעי ובלי צורך בהשקעה, בעוד שבשלב השני זה לא כזה פשוט. לתוך השלב הזה נכנסים עם עבר (הפרק הראשון), וכאן לצד המשיכה הטבעית הבוערת הופפולי באש התמיד, נמצאים זכרונות ההתאהבות המסכנים את המעבר הזה ועלולים לכבותה.
            בד"כ זהו מעבר מעולם בצבע, לעולם אפור יותר ולא פעם הירידה הצבעית הזאת לא מאפשרת עליה, אולי זאת הסיבה שזוגות רבים מועדים כאן ופשוט להם יותר לעבור להתאהבות הבאה.
            חושבת אגב, שאולי זה עניין של בגרות, שניים צריכים להיות מסוגלים לצמיחה והתרוממות אל השלב הזה, כי זה כמו ששיער מאפיר הלא אין איך למנוע זאת, אבל בהחלט ניתן לצבוע אותו… אולי כך גם באהבה.
            וצבע לשיער או לחיים זה לא בדיבורים אלא במעשים, ולכן אני מתייחסת לאהבה כאל עבודה ולאהבות של חמישים שנה מתייחסת כאל ממש מפעל חיים.
            והנה אצלי בעבודה תמיד נתתי את כולי,השקעתי, אהבתי, אבל לא יכולתי לשבת לנצח במקום עבודה אחד, הייתי חייבת לגוון וחייבת לעבור לעבודה הבאה, בין אם זאת עבודה של חודש, של עשר שנים או של שלוש שעות. (כמו אהבה ארוכת טווח או סטוץ:)
            המעבר בין עבודות ובין אהבות מתאפשר לדעתי כשמתגברים על הפחד מלהשאר בלי עבודה או בלי אהבה. לכן יש אנשים שנשארים במקום אחד ולא מהסיבה שהכל טוב אלא מאותו פחד מהלא ידוע. וכשמתגברים על הפחד הזה בעצם מאפשרים להזדמנות להגיע. עוד התאהבות ועוד… עד שפעם אחת מופיע בשער הראשון נסיך שאיתו כיף לעבור אל השער השני. כיף אבל לא קל. כי ללא ההשקעה וההתכוונות להצליח, אפשר בקלות לפספס גם את הטוב והנכון.
            ורק תיקון קטן בעניין הפרומונים, נדמה לי שכל חוקרי האהבה ומטפלי הזוגיות או מי שהם לא יהיו, טוענים שההתאהבות הפרומונית אורכת מקסימום שנה, ולא שמעתי על שנתיים או שלוש, ואני יודעת מנסיון שזה כיף ושאולי אין תחושה נפלאה מזאת בחיים, ובכל זאת, אין לי מושג איך אנשים מתמכרים לתחושה, כשהם רואים שבצד השני ממתינה להם חבטה לא פחות עוצמתית. פעם, פעמיים בשביל החוויה זה נחמד, אבל עד כאן.
            אני בכלל מתייחסת לפרומונים שלי כאלה שק של זיקוקים מדליקים ומסוכנים ומציבה עליהם שומר. אין מצב שאאפשר לכולם להתפוצץ בבת אחת בשניה אחת או בשנה אחת. הם שם וזה נפלא אבל מהמקום השולט הזה, נראה לי שאני יכולה להוציא לי מידי פעם שניים שלושה, חמישה וכך אין לי צורך להתרפק בזכרונות על שק הפרומונים המתפוצץ כי לא התפוצץ לי כלום, והשק איתי בכל שלב, וכך על השיער המאפיר פסי הצבע נראים ברורים וצבעוניים מתמיד.
            והזכרת גם את הפרידות והגעגוע ודברנו על כך בעבר, וקצת חושבת היום שונה מאז, אבל אין לי כרגע זמן להמשיך אז מאוחר יותר.
            המשך יום נפלא,
            סיגל.

          • סיגל, אני מעריץ את יכולתך להשקיע באהבה ולגדל אותה. כשמשקים ומזבלים הפרחים פורחים 🙂
            ומה לגבי פרידה וגעגוע?

          • אופס, עם פרחים דווקא אין לי מזל, אבל באהבה אין לי תלונות… לא כלפיה לפחות:) כלומר היא תמיד בפתח, מתאפשרת אם מאפשרים לה. אבל… שמתי לב שאצלי התייחסות לאהבה היא כאילו מדובר בצד אחד, בעוד שהמילה הזאת אמורה לתאר שניים , ובאמת לא פעם יוצא שאני לא בטוחה שאהבה היא מילה זוגית, כי לרוב אחרי השלב השלישי, מה שנשאר הוא רק מה שהאדם חווה לעצמו ומה שנשאר זה מה שהוא זוכר. מה היה שם בצד השני, זה אף פעם לא ברור לי, וזאת למרות שכשנמצאים יחד כמעט בטוחים שמכירים את השני ויודעים איך האחר מרגיש או מדמיינים שהוא מרגיש בדיוק או כמעט כמוך.
            למשל, בספר שלך "החיה שבלב" שנקרא גם "אהבות 1995-2010", אלו בעצם האהבות שלך, אבל אם תיתן לאותם מושאים לכתוב את האהבות שלהם אליך, לא בטוחה שיצאו להם אותם שירים ולא מבחינת הכישרון או המשוררות, אלא מבחינת מה שהם חוו.
            אז, אהבה אחת, ובכל זאת שני אנשים, ולכן לכל אחד החוויה שלו, לכל אחד האהבה שלו. בעצם אהבה היא לא אהבה אחת בכלל.
            אבל חושבת שאהבה יכולה להיות אחת אבל זה לא כזה פשוט.אולי הדרך היא לראות או לפחות לנסות לראות גם את זה שאוהבים. איך הוא בנוי. מה הוא חווה. מה הוא צריך. מה עובר עליו. ואולי אם זה מצליח באופן הדדי אז אהבה יכולה להשמע יותר זוגית ממה שאני חושבת עליה כמילה. האם זה אפשרי? לא יודעת, פעם ניסיתי עם מישהו ונחלתי כישלון ואכזבה, אולי שוב, כי זה היה משהו שרק בעיניי היה נראה חשוב ומעניין.
            ולגבי פרידות וגעגוע…דברנו על זה לא פעם כאן בבלוג וזוכרת שהסכמנו לגבי חשיבותו של זה. בגיל מסויים כאן בארץ, יש לנו את זה באופן מונחת (בהנחתה) כיוון שיש צבא ויש מילואים וכך עד גיל ארבעים בערך יש כמעט לכולנו פרידות וגעגועים. בחוויה שלי זה סוג של געגוע שעושה טוב לזוגיות, אבל…יש פרידות ומרחקים שהם בהגזמה, ואז קשה לי לראות מה טוב בהם, למשל, יש לי חברה שהיא ובעלה חיים במדינות שונות ונפגשים פעם בשלושה חודשים לשבועיים. אולי המפגשים שלהם היו נחמדים, אבל אין מצב שהם קורעים את הסדינים או מסוגלים להתגעגע במשך כל הזמן הזה, כי אז זה לדעתי המון סבל. ובכלל, אם פעם אמרתי שזה טוב להתגעגע, אז היום אני חושבת שזה מתיש. להתרחק, להתקרב, להתגעגע, להתרחק, להתקרב…זה משחק עדין מאוד שבו כמו שזה יכול לקרב כל פעם קצת יותר, כך זה גם עלול להמאס ואז להרחיק כל פעם קצת יותר. לחברתי, אחרי כשש שנים זה כנראה נמאס, כיוון שבפעם האחרונה ששמעתי אודותיה למדתי שהיא התגרשה או משהו.
            אז נכון, נסיוני האישי לימד אותי שיש משהו חיובי במרחק ובגעגוע, אבל גם.. שהמידה והמרחק משתנים מאדם לאדם, ולך תמצא זוג אנשים שהמרחקים והמינונים מתאימים לשניהם באותו האופן ובאותה המידה.
            לי למשל תמיד היה יום חופשי אחד בשבוע מהזוגיות הקודמת שלי, ולמיטב זכרוני זה הספיק לי מצויין. זה לא היה תמיד אלא הופיע כרעיון בתור עזרה ראשונה לקשר גוסס, כרעיון לאיוורור והכנסת שינוי, כרעיון למשהו שובר שיגרה. (כשיום אחד בשבוע לא עשה יותר את העבודה, לא מרחק של יומיים, ולא של שנה היו עוזרים במשהו, וידעתי לזהות את הסוף).
            ואגב בפינת העצות שלי, כלומר בהזדמנויות שונות שיוצא לי לדבר עם אנשים על הזוגיויות שלהם, אני מוצאת את עצמי ממליצה על התרחקות כניסוי, שבו אם הם יתגעגעו זה סימן שעוד יש משהו שאפשר להציל אצלם, בעוד שאם הם לא ירגישו כלום, אז זה כבר כנראה סימן שבאמת הכל נגמר. כך שבתור ניסוי או בתור התנסות זה מומלץ, אבל חושבת שלא מאמצת את הרעיון הזה כדרך חיים, לפחות לא כשיש ואם יש ברירה אחרת.

  4. חנה טואג

    יפה שהשירה פורשת לה כנפיים מעבר לימים
    קריאתך יפה ואף שיריך
    יופי

    • חוה זמירי

      לאמיר,

      הגבתי פעמיים, האם התגובות שלי התקבלו?
      או שמא מחקת אותן.

      חוה

      • אמיר אור

        שלום חוה. למה שאמחק? זו התגובה היחידה שנקלטה פה.

        • חוה זמירי

          לאמיר,

          המערכת מכריחה אותי כל פעם להירשם מחדש.
          זה קרה לי אצלך לראשונה, ואחר-כך לא מצאתי את התגובה, ותמהתי. אבל כאשר הגבתי במקום אחר, ראיתי, שהתגובה עם ההרשמה מחדש אינה נקלטת.

          והרי תגובתי:

          הקשבתי רוב קשב למשדר גיבור תרבות, והיא הפיגה את תחושת חוסר התוחלת שיש לי אישית בזמן האחרון: אני מעלה כאן כמה תובנות שהמשיכו ללכת עימי גם אחר-כך.

          את דוד גורביץ אני מכירה אישית, הוא למד יחד עימי. עבודת הדוקטורט שלו היתה לעילא ולעילה, הוא מבקר רציני ביותר, ויש לו ידע אדיר. קצת פחדתי שהוא ישתלט לך על השיחה – אבל עמדת בזה יפה – בחלק הדיון הראשון, כאשר פינית לך מקום וניהלתם דיאלוג, שעדין הוא ניסה להשתלט עליו – טוב, זהו דוד גורביץ הוא בעצמו יש לו נטייה לגלוש לתיאטרליות. הוא מרצה בחסד עליון, אבל בעצמו יש לו נטייה לגלוש לפאתוס – כאשר דיבר על גדעון האוזנר. מתחום ההרצאות יצר בעצמו סוג של מיצגים אקלקטים – ולכן הדגיש תיאטרון ותיאטרליות – בשיר בוא נעשה אהבה, לא מציאות.

          לגבי הסוגיה של חנה ארנדט בדקתי, ויש שתי דרכים לתאר את השואה – האחת זו שלה, להגיד שבעצם מעשי הרצח היו פשע נגד האנושות כולה, שהרי הנאצים רצחו גם צוענים, קומוניסטים, ורבים אחרים, כאשר את פולין כמעט השמידו; השנייה, שבעצם היו לא פעם במהלך ההיסטוריה רצח של עמים – גינוסייד, ובהקשר הזה מרבים להביא את שואת הארמנים. עד כאן שני הטיעונים – הם מופיעים דווקא על-ידי אלה שתומכים בטענת ההתבוללות, ושומטים את היחודיות של השואה כולה!!!

          אני אישית קשה לי לקבל את הטענות האלה, מכיוון שיש היום נטייה להשוות בין הנכבה לבין השואה, והוויכוחים בין הפלשתינים לבין הישראלים חוזרים על עצמם, שוב ושוב.

          אל נשכח גם שבאותו הבליל, ניסו לשפוט גם ישראל בפשעים נגד האנושות במבצע עופרת יצוקה, שאחת המטרות שלה – היתה שחרור גלעד שליט – בתום ליבם של חיילנו, ובציניות של הפוליטיקאים שלנו.

          ואז יגידו, נכון, את יהודיה, אבל עדיין ההיסטוריה מספקת לנו כל מיני פרספקטיבות. על כל פנים היה מאוד מעניין, גם בשל שני המתדיינים – אין ספק שלא נפלת בידע שלך מדוד גורביץ' ואף הבאת מידע מאוד מעניין לגבי הסרט שנעשה לאחר מכן, שצולם במשפט אייכמן – מה שאני זוכרת ממנו היה את ההתעלפות של קצטניק.

          לגבי החלק השני שעסק בחיה שבלב, חזרתי שוב פעם אל הספר, וכל פעם אני מגלה בו זוויות מאוד מעניינות וחדשות, העריכה היתה פשוט נהדרת לטעמי, וגם רמת הדיון, במיוחד לאחר נושא כל-כך טעון. מה שמראה, שאפשר לחזור אל השירים שלך כל כך אחרת.

          ותובנה אחרונה, שאולי תאהב ואולי לא.
          ביום שישי התפרסמו ביקורות על ספר הביקורת של נתן זך. היו שטענו שהוא כל כך השרה את האווירה הפואטית והתימטית שלו על דור ויותר ועד היום. שמאז לא חזרו לכתוב יותר בחרוז ובמשקל כמו אלתרמן.

          לאחר שהמשכתי לקרוא, חשבתי לעצמי, שדווקא אתה הוצאת ספר שלם של שירי אהבה, ושוב זה מרד הבנים בדור ההורים – יש מן תיאוריה כזאת. וכל כך על מה ולמה. כי זך נקרא הרומנטיקן המר, מעבר לרדת ולהסתובב, כאשר אמרה לו נערתו לך, הוא התרחק והתחמק מן האהבה – כמו מאש. נכון, שבשירים שלו יש רגש, אבל הוא לא היה מוציא במוצהר ספר על אהבה. האהבה תמיד התרחשה שם – לאנשים אחרים.

          אבל הספר שלך, כולו מוקדש לאהבה, לחוויה והאני הדובר הלירי הוא המרכזי בתוכה – ואולי יש בכך משום תשובה לדור של זך, שעכשיו כבר מותר לדבר על אהבה, לייחל אליה, לחוות אותה, לכתוב עליה, ולעשות את זה טוב – כמו שאתה עושה.

          לסיום, מאוד נהניתי מן התכנית, כפי שאתה רואה היא ממשיכה ללכת עימי – כמו שגורביץ הדגיש את הכאן – שהופך עבורי לכאן משתמשך בציר הדורות (של השירה) ושל הזמן.

          מקווה שהתגובה תיקלט
          חוה

          • חוה זמירי

            ועוד מילה,

            השואה בעיני לא דמתה לאף אירוע היסטורי. גם אם מתנגדי הציונות, ואלה שהלכו לגור בארצות זרות, מכיוון שמבחינה אישית לשרוף מליונים של אנשים במשרפות אינו דבר שאירע אי- פעם בהיסטוריה. יש המביאים את ועידת ואנזה ב- 1941 כנקודת ציון, בה ישבו ראשי הנאציזם והגו את רעיון הפתרון הסופי, העלו את השימוש בציקלון בי. ומכאן הפכה ההשמדה לדרך חיים שנמשכה עוד כארבע שנים תמימות. והטענה, כי היינו רק פקידים אינה יכולה להתקבל לא על הדעת, כמובן שבמשפטי נרנברג הטענה חזרה שוב ושוב. הס נשפט והוצא להורג, אבל היו אחרים שהצליחו לחמוק וחזרו לחיות בשוליים של גרמניה שם הפכו עד מהרה להיות מאוד מאוד עשירים.

            אמיר, לי אישית גרמניה עושה רע, מאוד רע עד עצם היום הזה.

            טוב, זוהי דרכם של החוקרים, לנכס גם את האינטרסים, שזוהי טענה שולית של גורביץ שהיתה תקיפה גם לגבי משפט דרייפוס בצרפת, ועוד גירושים מגירושים שונים של היהודים – אפילו בזמן גירוש ספרד.

            חוה

          • חוה זמירי

            ועוד מילה,

            השואה בעיני לא דמתה לאף אירוע היסטורי. גם אם מתנגדי הציונות, ואלה שהלכו לגור בארצות זרות, מכיוון שמבחינה אישית לשרוף מליונים של אנשים במשרפות אינו דבר שאירע אי- פעם בהיסטוריה. יש המביאים את ועידת ואנזה ב- 1941 כנקודת ציון, בה ישבו ראשי הנאציזם והגו את רעיון הפתרון הסופי, העלו את השימוש בציקלון בי. ומכאן הפכה ההשמדה לדרך חיים שנמשכה עוד כארבע שנים תמימות. והטענה, כי היינו רק פקידים אינה יכולה להתקבל לא על הדעת, כמובן שבמשפטי נרנברג הטענה חזרה שוב ושוב. הס נשפט והוצא להורג, אבל היו אחרים שהצליחו לחמוק וחזרו לחיות בשוליים של גרמניה שם הפכו עד מהרה להיות מאוד מאוד עשירים.

            אמיר, לי אישית גרמניה עושה רע, מאוד רע עד עצם היום הזה.

            טוב, זוהי דרכם של החוקרים, לנכס גם את האינטרסים, שזוהי טענה שולית של גורביץ שהיתה תקיפה גם לגבי משפט דרייפוס בצרפת, ועוד גירושים מגירושים שונים של היהודים – אפילו בזמן גירוש ספרד.

            חוה

          • אמיר אור

            חוה, בחלק הראשון זה לא אני ששוחחתי עם גורביץ'. הכנסתי שם איזו הערה, אבל כל השאר – לא אני.
            גם לא חושב שספר האהבה שלי הוא איזושהי תגובה של זך. מבחינתי זך לא קיים כסדר יום של משמעות.

          • אמיר אור

            צ"ל 'תגובה על זך'

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            לגבי זך, ידוע לי, כלומר שהוא לא על סדר היום, קצת הססתי כאשר כתבתי והזכרתי את השם – ועדיין אבל, ניסיתי להראות העזה בדור הציני שלנו, כי יש לך גם שירים על תיאופוליס ומאמרים שלמים על אפוקליסות.

            בכל אופן יפה בעיני הבמה שגורביץ נתן לך. נהניתי, גם מבחירת השירים וגם מן המוזיקליות של התכנית.

            את השירים לא הצלחתי לשמוע, אבל אני יודעת שהיה חודש שירה באמריקה, זה לא לעניין אבל אני בדיוק קוראת את פוסטר וואלס.

            חוה

      • אמיר אור

        שלום חוה. למה שאמחק? זו התגובה היחידה שנקלטה פה.

    • אמיר אור

      תודה חנה

  5. אמיר אור

    מאת: ידידי

    תוכן המסר: הי, אמיר

    "צ'אטאנוגה היא בטנסי, וכנראה זה מה שנשאר, כמו רוחות רפאים אחרי "מצעד הדמעות"

    ועוד משהו

    http://www.youtube.com/watch?v=-XQybKMXL-k&feature=related

    ידידי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור