בננות - בלוגים / אמיר אור / הודו 16 – יום האהבה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 16 – יום האהבה

 


הודו 16 – יום האהבה

אנחנו חוזרים מן היער ואני מצלצל לבני, יער, לבדוק שוב מה שלומו ומה מצב הלימודים, ובמיוחד המתמטיקה. את שאר הבוקר אנחנו מבלים על המרפסת  – מהאדווה, מנג'ו ונראיאנה משחקים רמי, ואני קורא ספר על הינדואיזם בימינו, ובוהה בצבאים ובקופים שמגיעים ממש עד הבית.  

בוקר בקצב הודי, קצב נעים.


יומיים אחר כך, בחמש בבוקר, כבר אהיה בדרכי ממייסור לשדה התעופה של בנגלור. בראשי החצי-רדום יחלפו זכרונות הבוקר הקודם – הקריאה במחלקה לאנגלית באוניברסיטה והמפגש החם עם הסטודנטים האיראנים –  עם איראן, שהיא וגם בעלה העיוור משוררים, עם סולְמאס שאומרת לי שדברים שיוצאים מהלב נכנסים ללב, ועם בעלה, מוהסן, שמבקש בהתרגשות את כתובת האתר שלי. הם לא מרפים ממני עד שצ'נדהאר ומהדווה פשוט עוקרים אותי משם, מכניסים אותי לרכב, ונוסעים לאכול ראגי דוֹסה בקנטינה של האוניברסיטה הפתוחה.

מן הערב אקח איתי את חלקות האורז המוצפות שבדרך לגני וְרינְדאוואן, והאופנוע המקרטע של נאטראג'  שמסיע אותי לשם, שקיעה אדומה משמאל והירח המלא מימין. 

מאוחר יותר באותו ערב נשב ב"מלון הירוק" – שהיה במקורו אחד מארמונות המהרג'ה, הפך אחר כך לאתר צילומי סרטים, ועכשיו, מכושף וקסום, הוא משתרע סביבנו כמו מרחב של מציאות בדויה, אחרת.

 אנחנו יושבים ומדברים, כאילו לא אסע מחר. מאהאדווה מתכנן לרוץ לפרלמנט של קארנאטאקה. צריך הרבה כסף, הוא אומר – לפרסום, לעצרות, ושכולם יהיו מבסוטים לאורך כל הקמפיין. כמה מהר חלף פה הזמן – אפילו לא הספקתי להיפרד מהאגם, אני חושב. ומהאדווה –  אי אפשר שלא להתאהב בו. אתה צריך לבוא הנה לחודש חודשיים, הוא מסכם, ומתחיל לתכנן באוזניי את חזרתי. חיבוק של פרידה – לא, לא שלום, אלא להתראות…

בתשע אני עוצר בבנגלור לארוחת בוקר עם סוואמי ועוד פרידה נרגשת, ומשדה התעופה בבומביי אני מדבר שעה ארוכה עם ארונדהאטי. הינה, נסגרים להם כל המעגלים, אני אומר לעצמי, אבל יודע שאלה בעצם ספירלות, וששום דבר לא נסגר או נגמר.

בהמתנה לטיסה אני קורא בספר שנתנה לי ארונדהאטי, הספר האחרון שערכה, שעניינו מסעות צליינות בהודו – לגאנגס, לקאשי, לחגיגות הקוּמְבּה-מֶלה, וכו'.   כן, הודו תחכה לי בסבלנות שאחזור. בספר עיניי עוצרות על שני בתים מתוך שירו של בּוּלֶה שאהּ, וליבי הולך איתם אל אהובתי – שם, עוד מעט, הבית.

 

הם עולים למֶכּה לכפֵּר;

לי יש הרבה מֶכּות בבית,

אין ספק, אני משוגע.

 

הצליינים עולים למכה,

המכה שלי היא אהובתי, ראנְג'ה

אין ספק, אני משוגע.

 

 

מההתחלה עם התמונות:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

 

עוד מהודו:

 

השיבה מהודו –  http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8908&blogID=182

 

קרישנה וראדהה עושים אהבה –http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5815&blogID=182

 

היונה והנץ – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8693&blogID=182

 

 

 

7 תגובות

  1. לאמיר,

    פרידה כמו כל פרידה תוהה, לאן חלף, עבר לו הזמן הזה.
    קראתי את חילופי הדברים בינך לבין הסטודנטים, זה באמת אופייני, מסעות כאלה של הוראה שעורכים בחול. הייתי פעם בסיור כזה דווקא בארה"ב, אפילו האוניברסיטה נראית אחרת, והיחס למרצים ולאורחים זו אופרה אחרת לגמרי.

    ובעיקר, כמה טוב להרגיש נאהב, ולראות נופים כמו שאתה תיארת. אנחנו אפילו עם אלוהים אחד לא מסתדרים, אז איך אפשר עם כל כך הרבה אלים. אולי בעצם זה אפילו יותר טוב.

    נחיתה נעימה
    חוה

    (אני בדיוק כותבת לאחי)

  2. תודה אמיר על רשימותיך.הייתי רוצה להיות במקומות האלה ולפגוש אנשים שכאלה. אני מאד מתחברת לזן – בודהיזם ואפילו מסוגלת להיות אמפאתית לאנשים פאגאניים. דרכי חיים אלו שובים את לבי. תודה אמיר
    עפרה

  3. יפה אמיר
    יפה הפרידה כמו קשה ואולי ״להתראות מרכך אותה
    שווה לך שיש לך שם חברים ואתה צריך לחוות שוב את גנ העדן הזה
    יפה כתבת יפה קראת יפה ציטטת והנה עכשיו יפה אתה נפרד
    ואל מול עצב הפרידה מחכה לך שמחת הפגישה עם אהובך בארץ
    טיסה נעימה ובטוחה בחזרה למשכנך הקבוע

    • לדוד,

      תקרא היטב את הסיפא: אמיר כותב השמחה של הפגישה עם אהובתי…. הבית. השיר מדגים זאת.

      האהובה היא הארץ

      ולא כמו שכתבת הפגישה עפ האהוב בארץ – זה לא מה שאמיר כתב.

      אוי דוד, דוד,
      מה יהיה?????

  4. תודה לכולכם שליוויתם את מסעי במסעות קריאה משלכם. היה מלא וגדוש, ועכשיו – עד הנסיעה הבאה מנוחה.
    אמיר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור