קפריסין [1]
לפני שלוש שנים, על קו שביתת הנשק, התכנסו משוררים ואנשי רוח לסדרת המפגשים "מחפשים שכנים" שאורגנה על ידי האו"ם וארגון PRIO הנורבגי. לא, זה לא קרה בארץ, אלא באי קטן, שברקורד שלו רשומה הולדתה של אלת האהבה, אפרודיטה, ושמשמש כיום לנישואים אזרחיים של ישראלים נרדפי חוק. מלון "לדרה פאלאס" שבו התכנסנו היה בשנות השבעים מלון הפאר בה"א הידיעה של ניקוסיה, אבל מאז, בלב השטח המפורז, מוקף גדרות תיל, אורחיו היחידים היו חיילים ופוליטיקאים. מאז המלחמה קפא בו הזמן, ובחלונות הראוה של חנויותיו הנטושות אפשר עדיין לראות ארנקים ונעליים משנות השבעים. חיילי או"ם בדקו בקפידה על פי רשימה שהוכנה מראש כל מי שנכנס, משני צידי קו התפר. על ההזמנה נכתב: "אלכוהול ודגלים אסורים בהחלט".
|
|
ב-1974, לאחר מהומות דמים באי, פלש הצבא הטורקי לצפון וכבש אותו. חילופי אוכלוסין נערכו אז בין חלקי האי: דוברי טורקית נעקרו מבתיהם בדרום, ודוברי יוונית (במספר רב הרבה יותר) נעקרו מן הצפון. למשקיף מן הצד כל זה נראה מטורף למדי, כמו בחילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון: שם הוחלפו בין הצדדים מיליון יוונים מוסלמים דוברי טורקית בחצי מיליון טורקים נוצרים דוברי יוונית…. דת ושפה, עניינים די נזילים באימפריה העותומנית, הפכו לכרטיס השתייכות לעניין די חדש: "זהות לאומית". כדי לחפש את ההבדלים אכן צריך לחזור לימי האימפריה העליזים. קפריסין הצפונית זרועה כנסיות שסוידו לבן ונוסף להן מינרט. דוברי הטורקית הם למעשה צאצאי מומרים קתולים מאיזורי השליטה של הוונציאנים והלוזיניאנים שקדמו לעותומנים – יוונים, ערבים, וקרימיאים שהוגלו לשם לאחר שמרדו בסולטן. למרות האיסלאם הרשמי רובם ככולם אתאיסטים. לכן גם כיום מורי הדת נשלחים לשם מטורקיה: איש מהם לא מתעניין באמת במסגדים. לעומת זאת בדרום הדתי יותר לכנסייה האורתודוקסית השפעה עצומה והיא ליבתה ועדיין מלבה רגשות לאומניים. לא נעים, אבל זה לא אומר שכדאי לקנא בצפון. בינתיים יש שם ממשלת בובות מושחתת שמוכרת את הרכוש היווני הנטוש ואת רכוש הציבור לכל המרבה במחיר. הצבא הטורקי הוא השליט האמיתי שם, והשוק שהוצף בסחורות טורקיות זולות הפך את כלכלת הצפון לתלויה לחלוטין בממשל. שמות יישובים ואנשים שונו בכל מקום לשמות טורקיים, אבל העולם אינו מכיר בחוקיות הכיבוש (נשמע מוכר?) קו התפר שלנו נראה הרבה יותר גרוע כמובן, אבל הטראומות והכאב – שגם הם אולי פחות נוראים ממה שקרה אצלנו – עדיין קשים. המשוררת נשה ישין חצתה כבר לפני שנים את קו התפר מן הצד הטורקי ונאסרה, אבל פרצה דרך לקולות רבים. אחת התוצאות היא המפגש הזה, שבו שוחחו אינטלקטואלים ואמנים משני הצדדים על כינון מסגרות דיאלוגיות, ומשוררים קראו משירתם. סיפרתי להם על כיתות השירה המשותפות לדוברי עברית וערבית בביה"ס לשירה של הליקון שייסדתי, ובייחוד על ההתנסות בתרגום הדדי בין השפות, שקירבה בין האנשים. כדי לתרגם מישהו אתה צריך להפוך להיות הוא במידה מסוימת, להבין אותו מבפנים. יכולתי להציע כמה מתודות וכלים, אבל קשה לומר שהייתה איזו בשורה אופטימית בפי מעבר לעובדה ששפה משותפת ודיאלוג מחזירים את הזהות מן הלאום אל האדם. איכשהו נראה ששאבו עידוד מעצם נוכחותי שם, כלומר מהעובדה שהדשא של השכן צהוב יותר… |
משוררים מן הצד הטורקי ומן הצד היווני, שניסו למחות בשירתם על החלוקה הנמשכת כבר עשרים וחמש שנה, קראו משירתם. מסיבות מובנות, מבין השירים שקראתי ריגש אותם במיוחד "הברברים (סיבוב שני)": מי כמוהם יודע שבתוכנו הם שוכנים…
הפעם אני חוזר לרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (( TRNCלפסטיבל בעיר איסקֶלֶה. בשדה התעופה אני פוגש את המשורר מרואן מח'ול, תלמיד שלי לשעבר, וכוכב עולה בשמי השירה הפלסטינית. אנחנו מתחבקים בשמחה של הפתעה – אף אחד מאיתנו לא ידע על השתתפותו של האחר. עוד לפני הטיסה נשה מסבירה לי שלמרות שהמליצה לפסטיבל המלצות, היא לא בעדם. היא חשבה שהאוניברסיטה מארגנת את האירוע, אבל עכשיו היא מבינה שזהו פסטיבל של הממסד הטורקי. לא, היא לא תשתתף, אבל היא תבוא לשמוע אותי קורא. חשוב שתראה את זה, כתבה, ואני תוהה מה בדיוק עליי לראות שם.
הבא: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=23093&blogID=182
שלום אמיר ותודה על התגובה באנרגי
שמחתי לשמוע שקראת את חוויה מתקנת ואהבת
בפגישה הבאה אתן לך את השני שיצא השבוע לאור ״מרחקי נגיעה״
יפה לקרוא על קפריסין
זה מאד לא מנחם לגבי המצב אצלינו
אני מקווה שאצלינו ימצא פיתרון יותר קל שהרי לא אפשרי אצלינו לעשות חילופי אוכלוסיה ברמות כמו שאתה מציין בפנינו
יפה לעומת זאת לשמוע שמשוררים טורקים ויוונים משתפים פעולה
נקווה לטוב אצלינו ואצלם
יש לי זיכרון חשוב שאני עדיין צריך ליישב בקפריסין
אבא שלי היה שנה עצור בקפריסין ושם גם הספיק לאבד את אהובתו
תודה אמיר
נהניתי לקרוא את רשימתך