בננות - בלוגים / אמיר אור / חתונת נידאד
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

חתונת נידאד

 

 

 

  

 חֲתוּנת נִידָאד

 מתוך


תרגום בדיוני מטוכארית

*  

 עת קָרב מועד הטקס, שלח בּיהָאן ביד שליחיו לאמור: “בעוד תשעה ימים בהתחדש החודש, בשעת מולד הסהר המבשרת טוב, יישא המלך לאישה את נידאד, חמדת הארץ, אשר בחר ליבו. בואו, אצילי בני סֶרֶד, וישמח ליבכם בשמחת בן-אָרָה! אל ייפקד מן הכלולות אף איש מאוהביו, כי חמורה מצוות המלך, ולא תשוב ריקם!”

 ביום ההוא עוטרה נידאד בענפי הדס, וערכו נערותיה את טקסֵי לאהיני. את צלם האלָה הציבו למראשותיה, וריפדו את חדריה בעלעלי פרחים. מדי ערב בערבו, עת עלתה על יצועיה, משחו את עפעפיה בשמן מוּשק מתוק, ועם שחר, עת נעורה, קטורת קינמון קיטרו לה, והגישו לשפתיה תאנים בשלות. תשעה ימים סבוה במחולות וזמר, וקולן הילך קסמו על כל ארמון המלך; תשעה ימים העירו נבֶל ושרו לגבירתן כדת:

  

 “צאי כלה לכלולותייך   צאי, כי כבר נגדש הצוף!

 צאי כלה כצֵאת לאהיני, התירי לב, לבוּש ובושֶת,

  

 כי ירד חתן הארץ  להרווֹת אדמת חריש;

 על שׂדך ימטיר נא גשם, וייתן שׂדה פריו.  

  

 ככה שרו לה כל בוקר, אך לא הצהילו שיריהן את רוח בת-דוּשאנה. בבוא מועד החתונה, קמה טרם שחר ונפשה סוערת. פרגים ודמומיות ערמה לפני צלמית לאהיני,  וקראה אל האלה כי תַשרֶה רוחה בַּצלם ותבוא אליה.

 אמרה נידאד:

 .”בת שמיים בהירה, מקצוי דרום שמעיני, מגבעות ענן זכות, מחורשות הנצח הפורחות תמיד! כי בדם בשׂרי אעבדך היום, ויירָצה נא לפנייך זבח בתוליי!”

 כך חילתה את פני לאהיני עד באו רעותיה לשמשה עם שחר; אז הלכה איתן לרחוץ ולסוך בשרה בשמן, לסרוק את שְׂער מחלפותיה, ולהיטיב עיניה בכוחל ובפוך.

  

 *

 מכל קצוות הממלכה נקהלו ובאו אדירי בני-סרד אל היכלות ביהאן בן-ארה המהיר לכעוס. עדויים בכל עדי ועוטים בגדי יְקר,  כל נגיד, מושל ושוע חשו אל כלולות המלך, ששמש מזלו שופעת על בני קוּש, אַרְפּאן וסֶרד. הימאדְרה, קירין וארְהאן, נסיכים בלי חת ומורֶך, שזרועותיהם כָּעֶשת ועינם כעין הנץ, מיהרו אל אביהם שמצוותו להם לחוק ואושרו אושרם; ניהאת אחי-המלך, נוטר הממלכה, הגיע מטירת אוּרְשארה, הקֶרת החולשת על מעבּרות הזאד; מקוּש בא ראהי הכביר המושל בהר, ומן העיר הלבנה – רוּנאן בן גוּנָאטִיד.
שמונה ימים נשפך היין, והיכל החגיגה המה מפה לפה. כל מטעמי קדרה וסיר, כל מאפה, ממתק ופרי הוגשו לפני קרואי המלך למשׂושׂ כל חך ועין; זרים עוטרו לראשיהם, נוגנות ומחוללות הרנינו את נפשם, ולא שבתה שמחה  אף רגע מלב החוגגים. כך ששו בני מרום הארץ והיטיבו את ליבם, עד בתשיעי שבלילות, בהינתן האות, נכנסו הכוהנים ועימם טוֹשיני, אֵם ביהאן. זוג מרבדי שָני, מאה אמה אורכם, נגולו ממבוא המלך, והכרוֹז קרא. אז נכנס ובא בן-ארה האדיר, רועה הארץ ומלואה ומחסה כל יצוריה. עוטה הדר מלכות  זהר ביום חגו, ואף כי נזרקה כבר שיבה בשערו, צעד באוֹן כְּפיל מיער, רב כוח ואדנוּת. לצידו פסעה נידאד, כלילת הנשיוּת, אשר כל יופי האפיל מזוהר יפעתה. בכל תנועה מתנועותיה אסרה את עין החוגגים בעבותות חמדה שאין להם מרפא, ובשר כל איש נמוג למראיתה. אך מלפני ריבון הארץ התעשתה רוחם כהרף, והפליאו תשואתם לזוג המלכותי. בכל פה הריעו לריבון הארץ, והיללו בכל לשון את הכלה הנעטרת שאין יופי כיופיה, וחמד עלומיה יאה לשֶׂגב מלך. אבל הימאדרה בן המלך לא נשא קולו בקלס, כי למראה כלת אביו חוורו פניו כמת וליבו נבהל. כמוכה עיוועים שלח בה מבטו, ועיניו דבקו בלי-נוע בעיני נידאד. נרעדה אז בת-וַאדין שפילחהּ מבט הימאדְרה. כפרח שנגע בו שמש בעלות השחר כן נגע בה אור עיניו ונפתח ליבה. רגשתה עלתה בה כצוּף בין עלעלים, שפתותיה רעדו, וכל איבר מאיבריה סמר מאהבה; רפיון ענוג שלט בה ונמַסו ירכיה, צעדה כשַל לפתע, וכל נערותיה אצו לתמוך בה פן תיפול. אבל בחסד האלים נשלם הטקס בלא פגע, ואיש לא שם ליבו אל  המקרה הזה.    

 הכוהנים נשאו ברכה לזוג ביום אושרו, טוֹשיני, אם המלך, הגישה לכלה את חיצי השמש, וזו בחרה מהם אחד, לתיתו  לברית דודיה לביהאן בן-אָרה. על במת החג עלה מדביר השאקים, ומשֶיָרה חיצו כדת בעמוד התוֶך, קרבה ובאה בת דוּשאנה, והניחה על חיצו את רדידה ועטרתה, והעם הריעו. אז חלקוּ בבשר הזבח, ובת-ואדין הנסערה הושבה אל חדריה, להמתין לבוא המלך אל ערש כלולותיו.

 שם כיתרוה רעותיה, ונותנות קולן בצחוק, הפשיטוה עירומה; כיערה לפני הדוב על יצוע עזבוה, והלכו להן. במהומת ליבה שכבה הבת המבורכת, שמצאה שמחה וצער במבט אחד; שוב בוכה ושוב צוחקת, אומללה ומאושרת, לא ידעה עוד את נפשה, עד במר רוחה נפלה לרגלי צלמית לאהיני והתירה לפניה את חגורתה.

 אמרה נידאד:

  הו לאהיני, בת שמיים מרחיקה לפגוע! ראי בצרתי, אלה חומסת לב! הלא בסוד קודשֵך חסיתי, ולך נדרתי את יופיי במקדש אמְטאר! הלא ביד שאנין בִּתך הורית לי את דרכייך: לפרושׂ רשתך לצֵיד כל לב, שְלל לאהיני הענוג, שהיכלה על כל יצוע ומזבחה כל גו!

 מה עשית לי, בת אוֹפּאלי? איך אעבדך בלב נכנע, בעוד אני עצמי מוטלת, אסורה בִּיפי הימאדרה, ומפרפרת אין אונים בחבלי קסמו? היתה לציִד הציידת,  ומרטטת לפנייך, כאיילה שבלי משים נפלה בשבי יוקש. נמוג לבי ואבריי נמַסו, עורי סומר מגעגוע וכולי בוערת! איך אשרתך על ערש מלך? איך אצהיל פנים, חולה בערגתי? הצילי, אם, אני אובדת; הנה, חגורתי היתרתי, אבל ליבי עקוד! סגור סגרה עליי רשתך אשר ידעתי לטוותה, אך רק ידך תתיר!”

 כך דיברה הבת-בלי-דופי במוּעקֶת לבבה, עד נדַמה נדהמה, בניחוח שיכרון אשר עבר בחדר; קינמון ושרף סנדל, יסמין ושושנים ומוּשְק, הממו חושיה; זמר חלילים עלה מן הכתלים, ואור ירח רך נָגה מהם סביב. חתולים רכי פרווה, יונים וציפורי צָ’ראקְווה עברו בהם ובאו; בני יער מנתרים בחשק, נוֹגני שמיים ובני סוף רוחשי ערגה, ועדת נְיָאסאנוֹת שצחוקן צלול. אז שמעה את דבר לאהיני, עולה מפי הצלם, ונפלה תחתיה.

 אמרה לאהיני:                        

 “מה לך הרכּה? הן באה עונתך! השילי מעלייך בושֶת, ורְוִי גשמי חתן כארץ הנושאת הכל. כי לי ליבך ולי דודיִך, ואל תגאה רוחך; אבל בקשי לך חסד ואתן, כי בכל אשר עשית, שמחתי בך תמיד.”

 אז נפלה נידאד אפיים וכבשה דומם פניה  לרגלי לאהיני החוננת עונג; אך קול ליבה צלצל כצליל פעמונים, ודברו נשמע בכל העולמות:

  

  “אֶחד החסד: אהבה,

 שֶלב וגוף תאיר בהֶעְלֵם אחד!”

 

 אמרה לאהיני:

 “חגרי חגורתך, נידאד, ואל תיפול רוחך; כי בקשתך ניתנה לך, ועולמך נברא חדש; אל תיראי דבר!”

 כך סחה לה האלוהית, וחָשך החדר.

 אך נעלמה לאהיני, ובא ביהאן אל ההרמון, יוקד בתשוקתו לרוות מֵאהבי נידאד; אך בעוברו את סף חדרה, כבתה אִשו, חדלו אוניו, וכסריס היה. ובת-ואדין הנהדרת שאהבה משלה בה, אימצה רוחה בדבר לאהיני, ועשתה כמצוותה: זרֵי פרחים הניחה על צַוְארי המלך, וממתיקה לו חיוכיה, הנעימה זמר באוזניו, שיר ערגה מדיח-לב,  ששומעו ילך בו שֶבי כעולל אחַר אמו. בכפו אחזה ברוך ולשפתיו הגישה יין; בצעיפיה חוללה לו, מערסלת עגבותיה, מגלה ומכסה איברים שאין בם פגם.

 כך טרחה סביבו בלי די, משדלת ונְסוגה, משלחת מבטיה, מתייפחת, מתגרה; ביישנית ובת-בלי-בושת, עוד ועוד הידקה רִשתה, עד גָדלה צרת ביהאן וטורפו חושיו מחֵשק; רועד כולו נס מחדרה, אך בפיק ברכיים שב:  אם הלך – דרך אונו, ואם שב – חדל מיד.

 כך בא ושב מוכה בְּאַהַב, מתנודד, נופל וקם, עד כי לִבְסוף פנה משם אל אחרת מנשותיו, ובלי אומֶר ודברים הציפה בתשוקתו. שוב בוטח באונו, אץ ביהאן בוער בחשק אל יצוע כלולותיו, אך עת חזר אל חדריה, לא עמד בו כוח גבר, ואף ליטוף מליטופיה לא השיב לו את אוניו; כי עת עגבה על בשרו וכיונה המתה בחֵשק, חישב ליבו להתפקע ואבדו עשתונותיו. שוב נס בצרתו ממנה, ופקד במר חשקו עוד פילגש ופילגש, עד לא קמה בו עוד רוח.

 כך התייסר כל לילותיו,  שוב נעור ברדת יום לבעור בתשוקתו עד כְּלות, והתבלעו הגיונותיו בחמוּקי נידאד. לא עוד פָּקד גדודי צבאו, ולא הקשיב ליועציו; לא עוד ישב לכס משפט, ולא דרש את שלום עמו.

74 תגובות

  1. אהבתי. וזה שהמלך לא מצליח לזיין אותה זה העונש הכי פמיניסטי שיש.

  2. עצרתי לחניית ביניים בכותרת, וביררתי פה ושם מה זה בכלל טוכארית ומה זה תרגום בדיוני [באמת תהיתי מנַין אתה יודע טוכארית :)]. ורק אחר כך קראתי את הכל.
    הסיפור הזה נושא בכנפיו מקצבים וקולות וריחות מעולמות רחוקים, ועברו לי בראש אפילו שיר השירים ועלילות שר הטבעות (אבל בלי יצורים מכושפים). זה מאד מרשים, הכניסה הזאת לתוך עולמות אחרים.
    אבל מה שתפס את עיני יותר מכל היה דווקא שורה או שתיים בתיאור הכניסה של הזוג המלכותי אל הנשף, בלילה התשיעי: "בשר כל איש נמוג למראיתה" של נידאד, אבל "מלפני ריבון הארץ התעשתה רוחם כהרף, והפליאו תשואתם לזוג המלכותי." בעיני יש לקטע הקטנטן הזה על "ההתעשתות הפתאומית" אפקט קומי של ממש. משב רוח מפוכח ומשועשע בתוך הסיפור הישן-נושן לכאורה.

    • תודה, עדה. זהו כמובן קטע קצרצר מהספר, ויש שם אינטריגות רציניות, ככה שלא כל מה שנראה פה פשוט באמת כזה…
      העולם של "שיר טאהירה" הוא עולם אפי, ובמובן הזה קרוב יותר לאיליאדה או למהבהאראטה מאשר לשר הטבעות, אבל גם הוא אולי בן דוד רחוק.
      אגב, לצורך הספר גם למדתי קצת טוכארית (לא כל כך קשה אם יש בסיס בשפות הודו-אירופיות)ואם תציצי בספר תראי למה הכוונה.
      מסכים אתך לגבי ההתעשתות, אבל האם זה לא ממש כך גם בעולמנו?

  3. “אֶחד החסד: אהבה,

    שֶלב וגוף תאיר בהֶעְלֵם אחד!”
    טיעון מנצח אפילו אלות, בכל זאת מעלה בי שאלה האם אהבה מעל הכל? מעל התחייבויות חיים, מעל אחריות כלפי התנהלות מפוארת של ממלכה? אכן, האהבה כאן , יד ביד עם בוגדנות הלב, מתוארים אולי כמה שנכון בספרים כמו בסרטים, לא בטוחה שזה תופס גם למציאות כנכון.
    לגבי הכתיבה, התיאורים והשפה קראתי כמו שיר ונהניתי מאוד.

    • סיגל, את מאוד צודקת. זה טיעון שמנצח רק את אלה האהבה והתשוקה (ואולי הסדר הפוך שם)וישנם גם אלים אחרים במשחק…
      אבל כמובן, זהו קטע קצרצר מתוך הספר. נידאד נלקחה על ידי מלך אחר, בן אחיו של אותו ביהאן, ואומנה ב"אמנויות האהבה" כדי לשמש מכשיר לנקמה… היא נשלחת לביהאן כמתנה.
      איש מהמלכים האלה כלל לא מעלה בדעתו להתחשב במה שהיא מרגישה או רוצה.
      לא בטוח שהשאלה האתית בכלל נפתרת שם, אלא להפך, הולכת ומסתבכת.

  4. wow איזה יופי. אהבתי.

    אני מאחלת לך הצלחה רבה עם הספר.

    סליחה שלא הגבתי על הפוסטים הקודמים, הרגשתי מאוד לא טוב.

  5. אמיר, זה שוב מזכיר לי לקרוא את כל הספר. בקטע כאן נזכרתי גם בשיר של מוטי וחייכתי בעצב על הזיקפה הגברית. לא שלנשים אין בעיה דומה אך היא לא מדוברת ולא קריטית במפגש. מה גם שלנשים יש יכולת לחפות על הדבר בלי שאפחד ידע.
    הכתיבה בשפה אגדית, חלומית, רחוקה רחוקה מהיומיום, מאוד אהבתי לשחות בתאורים הללו אלף לילה ועוד לילה- מיוחד.

    • תודה תמי. לא חשבתי על זה! – כן, הבחור לגמרי בסערת תשוקה, אבל הגוף שם מתמרד… כמו באשר ל"אברי יקירי" של מוטי.
      איך לנשים יש בעיה דומה? (חשבתי שמדובר רק במצב של אדישות מינית).

      נהניתי כמובן לקחת כאן את הרשיון לכתוב בעברית כזו – "אגדית" כפי שקראת לה, וגם שקולה ביאמבים המקפצים (רשיון המתרגם של אפוס…)שמח שגם את נהנית.

      • אמיר, אספר לך בחיוך שאישה יכולה להגיע לפגישת אהבה משולהבת על ידי דמיונה בדיוק כמו המלך ,ומילה אומללה כמו "מותק" או "כפרה" יכולה לגרום לה "כבוי מכונות כללי".

        • "כפרה", מה? מובן לגמרי, סיגל.
          אבל אצל גברים כיבוי המכונות (כמו כאן)יכול להיות פיסי בלבד – התרגשות יתר, חרדות, מועקה, או אפילו מצב בריאותי – בעוד שהראש המתוסכל בוער גם בוער…
          זה בכל זאת שונה, לא?

          • שאלת אמיר, "איך לנשים יש בעיה דומה " וקראתי כאן שנתתי הסבר לא מתאים לבעיה שמתוארת בסיפור ,אז נכון שלנשים שראשן וגופן בוער בתשוקה אין בעיית "מוריד זקופים" (אהבתי את ההגדרה שלך), במובן החיצוני, אולם אם האנרגיה הזו לא מחולקת באופן שווה והראש בוער יותר אזי למרות שלאישה אין בעיה להיות שותפה למעשה האהבה, היא לא יכולה להגיע לפורקן ,וזו בעצם בעיה מוכרת בעולם הנשים אצל אלו שלא מצליחות. (יש עוד סיבות לאי-היכולת הזו אולם התמקדתי באלו שבוערות מתשוקה ובכל זאת "לא הולך" להן), למעשה תופעה שכזו אולי תגרום להן סוג של תסכול ואין סכוי שהן יוכלו ללכת לגבר אחר על מנת לגלות שהכל בסדר אצלן. האם אצל גברים יתכן מצב כזה שהגבר בוער מתשוקה ומה שאינו יכול עם אישה אחת הוא יכול עם אחרת? לי נראה שבהחלט מצב שכזה יכול להיות רק תוצאת כישוף.
            למעשה, קראתי הבוקר את הקטע המובא כאן ,כי רציתי להתרענן בו ובמילותיו היפות ונתקלתי במשפט שמאוד אהבתי: "כפרח שנגע בו שמש בעלות השחר כן נגע בה אור עיניו ונפתח ליבה".
            נפלא.

          • הסבר יפה, סיגל.

          • לא בטוח שאני מבין מה זה "הראש בוער יותר" – היא חושבת כל הזמן במקום לחוות את גופה?
            גברים סובלים יותר מאין-אונות. לרוב תוצאה של פחדים (אם כי גם מצב הגוף והגיל יכולים להשפיע) ולכן במקרים לא קשים אשה שתצליח להעניק ביטחון יכולה לעזור, וגם להפך – כמו בסיפור – איזשהו פחד טמיר או התרגשות יתר שמלווה בחרדה מעצם האפשרות למימוש – יכולה לגרום אין אונות.
            אבל את מדברת על אורגזמה, ולמרות שרגילים לזהות את השפיכה הגברית עם אורגזמה גברית, זה לא אותו דבר.

          • אתה לא מבין כי אתה לא אישה..המיניות הנשית מאוד מורכבת, יותר ממצב של on ו- off. הרבה בראש, ויש ניואנסים דקים והרבה גווני ביניים . מילה שיכולה להשפיע (לרעה ולטובה) וודאי שיש ריגוש יתר, מעין הצפה. over

          • אילנה, פשוט רציתי לדייק את ה"יותר בראש". ואני חושב שהרוח יודעת הכל, כולל איך זה להיות בגוף של גבר או אשה, או ילד או זקנה.
            אבל האם אני יכול להבין מזה על איך את חושבת על גברים? :) חושבת שהמיניות של גברים היא און/אוף?
            ההבדל, אני חושב, הוא שמה שגבר לומד מגיל ההתבגרות והלאה הוא בדיוק את הניואנסים של עצמו.
            במקרה של נידאד הלב (בציטוט שהביא סיגל) והגוף מגיבים בזה אחר זה:
            "רגשתה עלתה בה כצוּף בין עלעלים, שפתותיה רעדו, וכל איבר מאיבריה סמר מאהבה". זה בעצם מה שהיא מבקשת אחר כך מאלת האהבה".
            אבל נשים (וגם גברים) עברו לא מעט אינדוקטרינציה רומנטית. כשרואים איך מיניות עובדת בלי זה מבינים מה שהיוונים אמרו על הנשים.

          • מה הם אמרו?? לא, אני לא חושבת שמיניות של גברים זה רקאון אנד אוף, חלילה. וככל שהם מתבגרים זה הופך להרבה יותר מזה. אבל לא תמיד. אבל איכשהו זה קצת יותר פשוט. עדיין אצל אישה (לדעתי) זה קצת יותר מורכב.

          • אילנה, השאלה אם מדברים על מערכת התסבוכים וההתניות או על האדם במצב משוחרר. כשנשים וגברים חיים בתוך לחץ של ציפיות זה מסובך. כשהמיניות זורמת, אז כן,אצל האדם זה יותר מורכב מאון/אוף. וגם הגבר כלול במין הזה – במקרה שלו, אם הוא משוחרר מהציפיות "לתפקד" אפילו הוא יכול למצוא יותר עונג בנגיעות מסוימות מאשר ב"גמירה".
            היוונים חשבו שנשים נהנות מסקס פי עשרה מגברים (הם קבעו גם את היחס הזה!) וראו בהן חיות מין שאינן יודעות שובעה. זה נשמע לי תמיד די מוזר, עד שחייתי בקומונה של רג"ניש בהודו, במקום שהעניינים האלה באמת היו משוחררים, ראיתי כמה זה נכון.

          • אני גם מסכימה עם רוב דבריך. כנראה שלא הסברתי נכון מספיק את כוונתי -אולי אני אחדד – אני התייחסתי בעיקר למה שסיגל כתבה דוקא מכוון של ריגוש יתר. כלומר לא חוסר חשק מיני של האישה או לחץ/ציפיות אלא דוקא כשזה בא מהכיוון ההפוך לגמרי. ואז בהחלט לטעמי לפחות, הדגש הוא דוקא על התהליך והחושים ולא על נקודת גמירה של האישה שזה נהייה שולי (אלא אם זה מפריע לה או לגבר). מקווה שהסברתי את עצמי.

          • תשוקה לדעתי צריכה לבעור בחלוקה שווה בגוף בשביל פורקן מלא של כל הגוף. כשתשוקה נמצאת רק בחלקים התחתונים של הגוף זה פורקן תחתון וכשתשוקה נמצאת יותר בראש מאשר בשאר חלקי הגוף זהו מצב שעלול לתסכל , למרות שהכי פשוט זה להבין שזה כך ולקבל ,ולא תמיד חייבים להגיע לפורקן ,ואם ממש רוצים אז כדאי ללמוד לשלוט על זרימת האנרגיה ולהתאזן.
            לגבי המחשבות שנמצאות בראש (לשאלתך אמיר)..זה משהו אחר, כשיש מחשבות עדיף לדבר אותן ,ואחר כך לחזור ל"מלאכת האהבה". (מחשבות במקרה הזה הן אוייב ויש נשים שלא יודעות ללחוץ על המתג ולכן לא זכו מעולם לחוות אורגזמה ויש עוד הרחבות בנושא שאולי אנסה להסביר מאוחר יותר).

          • סיגל, מה שאת קוראת "פורקן תחתון" הוא כנראה היאספות של התודעה והאנרגיה לאיבר המין? זה יכול להתפשט לכל הגוף, או לאיברים ספציפיים אחרים שהעונג ממקד בהם את התודעה, לא?
            ובקשר לפורקן – אני חושב שההתמקדות והדהרה לפורקן מקלקלת את השורה…
            להישאר במצב של תשוקה קשה יותר, אבל כיף יותר, מורכב יותר, ומעיף יותר. כלומר: "לסבול עונג", לתת לאנרגיה לגאות ולגאות במקום לזרוק את האנרגיה ולהרגיש הקלה.

          • לא יודעת אצל נשים יודעת אותי ויכולה לומר שכנראה זה קצת שונה-מה שאתם הגברים עושים בשביל לא להגיע לפורקן זה איכשהו נשמע לי כמו הדרך לחוות מה שאישה מרגישה דווקא כשהיא בתוך הפורקן. (אחרי מה שאכתוב כאן אני בטוחה שלעולם לא אצא מהדף ), אורגזמה נשית יכולה להיות ארוכה מלאה בגלים כמעט אינסופיים ויכולה להמשיך ככה בתוך האורגזמה לאורך זמן ,וזה הכי מופלא שיש ואין לה סיבה לא לרצות להיות שם ,כי אחרי הסוף היא כמעט תמיד יכולה להתחיל צונאמי חדש.
            (עכשיו אני הולכת לחפש לי בורקה).

          • כן, זה דומה, וישר מוכן מהטבע…לא רע להיות אשה, מה?
            לא פלא שנשים משוחררות הן "זוללות מין" כמו שטענו היוונים הנ"ל (ליתר דיוק היה זה תרסיטס שהיה בגלגולים מכושפים פעם גבר ופעם אשה, ולכן נקרא לשפוט בין הרה וזאוס שהתווכחו מי נהנה יותר ממין – הגברים או הנשים) ולא פלא שדתות וחברות דכאניות ומאוימות דיכאו את מיניות האישה.

          • לדעתי כן. אבל בכל זאת הן צריכות את הפרטנר המתאים. צריכות אתכם, בנים…

          • טוב, לא כולן, אבל למרבית המזל יש כמה שכן :)

          • זה קרוב למה שהתכוונתי לומר גם.

          • והתשובה שלי היתה דוקא לאמיר.

          • לגבי "פורקן תחתון" ו"לסבול עונג"?

          • אורגזמה נשית אמיר, תלויה בדיוק בכמה עונג הגוף מסוגל לסבול ורק אז היא נגמרת ולפעמים אפשר לעבור אותה עוד קצת ואחרי כן מעבר לגבול הסבל…לא העזתי לבדוק…נדמה לי שמתים. (אבל אם זאת ההיא של החלק התחתון בלבד אז היא כנראה דומה להיא שיש לגברים שלא יודעים להשהות-בא,הולך, נגמר).
            יום טוב לכם .רצה לעבודה.

          • אחלה מתאים לשיחת בנות, סיגל…

          • אתמול אמרתי לך שאולי נקפוץ ביחד…זוכרת? בכל אופן בשבילי לכתוב בשפה כתובה "דיבורים על פורקנים" זאת קפיצה רצינית ואיזה כיף לא להתרסק…
            :0)

          • לא הבנתי למה התכוונת. זה נשמע לי קצת כעוס אולי?
            (מצד שני אולי מהרהורי ליבי שמעתי כעס, כיוון שאולי קצת כעסתי על עצמי שבעוד שביהאן המסכן מתרוצץ בין נידאד לבין פילגשיו תחת כותרת של סיפור יפיפה ,אני מתקשקשת על ענייני מין ,כמו לערבב בין קודש לחול קצת…לא?

          • כועסת? אני? להיפך! נושא מרתק. והעירוב בין קודש וחול , זה כבר לא תפקידי פה לאמר מכיון שהמחבר השתתף בשיחה. אמנות=חיים, לא? איפה בעצם הגבול?

          • כנראה שפשוט עברתי את הגבול של עצמי.
            נכנסתי לכאן בבוקר בשביל להתלהב ממילים יפות ,ומדברי יופי עברתי לדברי עונג ,בכל אופן נראה לי שאת צודקת, הלא הבעלים של המקום ישב איתנו כאן.
            ואם "שיחת בנות" אז לפחות לא ניהלנו שיחות על גניקולוגים או טלנובלות.
            :0)

          • לא התכוונתי ב"שיחת בנות" כאן למשהו נחות דוקא.

          • כן. אני מבינה. כנראה שלא קראתי אותך נכון בגלל עולם המושגים שלי .

          • סיגל, אני לא הולך להציץ מתחת לבורקה, ואסתכן בזה שתגידי שאני לא יכול לדעת, אבל מאורגזמה לא מתים – מקסימום נשרף איזה פיוז או שניים :)
            גם זה עניין של אימון, אני חושב.

          • לא אגיד חלילה שאתה לא יכול לדעת ,אבל אני שואלת את עצמי ,אם יש איזה תיעוד של מישהו שניסה לעבור את הגבול…. ומת.

          • או מישהי…ברור.
            :0)

          • לא חושב שיש מחקרים, אבל אולי כן?
            אם יש, מישהו או מישהי כאלה, אז הוא או היא דיווחו במקום שכולו טוב :)
            בהודו הפרקטיקות הטנטריות מבוססות על הישארות בשלב של זרימה הדדית ללא פורקן. בטקסט הטנטרי של הויגניאנה בהאייראווה האל שיוה אומר לבת זוגו דווי: "שימי ליבך לאש שבהתחלה, והימנעי מן האפר שבסוף".
            אבל זה מקום אחר.

          • נו, בבקשה-האפר שבסוף…זה אחרי ששורפים את הגופה במשרפה. שיווה הזהיר מזה. כי בסוף האחר זה לא אפר זה זמן…….. "תפילת הודיה". (שנשמור קצת על קודש ).
            :0)

      • אמיר, זה די מביך אותי להכנס לפרטי פרטים של הדבר. באופן כללי ה"אדישות" המינית כפי שאתה קורא לה נמצאת במנגנון הנשי כמו בגברי. יש אימפוטנציה נשית.

        • אם את מתכוונת למצב שבו הגוף לא מגיב לראש – אז כן זו המקבילה, למרות שברור שזה פחות בעייתי.

          • כן בהחלט. כשאתה אומר שזה פחות בעייתי אתה צודק שכן פעולת החדירה יכולה להתבצע בכל מקרה, אך יש מחיר לפעולה זו בכאב פיזי שלא לדבר על כאב נפשי.

          • הממ… סליחה אבל אם כבר בפרטים – אם הראש כן בוער יש פתרונות. עם בן זוג מתחשב, בקצב מתאים, ועם חומרי סיכה אם צריך, אפשר למנוע גם כאב פיסי ונפשי. אבל למחלה של ביהאן (לשמחת נידאד) פשוט אין תרופה.

          • :))) זו היתה הזמנה לשיחה- 60 שניות של שיחה!!! עברנו לנושא הבא…:)))

          • לשמחת נידאד כביכול אין תרופה למרות שאני בטוחה שאם נידאד הייתה נתקלת באותה הבעיה עם בן המלך היא הייתה מצליחה לעזור לו לפתור את הבעיה…בשביל מה יש אלות, לא?

          • :) אמיר, בן המלך יכול היה לפתור את עצמו מהבעיה, לו היה נותן לעצמו שהות בבעיה ולא נבהל, רץ לחפש הוכחות לזכריותו במקום אחר. אבל אז לא היה לנו סיפור כל כך יפה…:)

          • הי, זה המלך, לא הבן. את חושבת שהוא נבהל? אולי התרגש יותר מדי, מי יודע. זה כמו כישוף.
            אבל לא נראה לי שאפשר לעשות משהו נגד האלים בסיפור הזה. לאהיני כופפה אותו וזהו.

            הבן – הוא לגמרי משתגע מהמצב שבו הוא מאוהב באופן חסר תקנה באשתו הטרייה של אביו. האופן שבו הוא מתרפא הוא בשני שלבים (לא היה אז פסיכולוג חצר) והרופאות הראשונות הן הקדשות במקדש לאהיני…

          • כמובן, המלך לא בנו.
            הכישוף נראה כתירוץ גברי קלאסי. כאן הוא מכושף מנידאד עד כדי כך שהוא לא מסוגל להתממש באהבתו ועל כן פונה לפלגשותיו כדי לממש את תשוקותיו. אני שמחה שסוף טוב ולאהיני מחזירה אותו לזרועות אישתו.

          • חס וחלילה. לא אותו האלה שולחת אל זרועותיה של נידאד אלא את בנו…

            ובקשר לתירוץ הקלאסי – אני לא ממש יודע, אבל זה בטוח מתסכל ברמות קשות ומערער כל גבר שזה קורה לו. אם זה אמיתי, לא צריך להאשים אותם גם בזה…

          • אהה, אז זה יותר מסקרן..
            אין בי אשמה אלא רק תמיהה ורצון להבין את המכניזם הזה.

          • לא כישוף – אלא כמו שעניתי לסיגל –
            אצל גברים כיבוי המכונות (כמו כאן)יכול להיות פיסי בלבד – התרגשות יתר, חרדות, מועקה, או אפילו מצב בריאותי – בעוד שהראש המתוסכל בוער גם בוער…

          • במצב שאתה מתאר ישנו אלמנט של חוסר שליטה של אדם ביצריו. הראש=היצר בוער גם בוער ושורף לעיתים כל חלקה טובה. אבל אנחנו מדברים הרחק מהסיפור. אנחנו מדברים על החיים עצמם. יש בי מידת סלחנות רבה יותר לסיפורים מאשר לחיי שלי. אולי מהמקום הזה אני מתמרדת לכביכול עובדות..:)

          • כל היצרים הם תמיד מושא לכיבוש? המין האנושי לא ישרוד ככה הרבה – לא נפשית ולא פיזית.
            בכלל "יצר" הוא מלה של הפחתה. תארי לך שהיינו מדברים על "יצר החמלה" או "יצר האמפתיה". עדיף לדבר על מיניות לגופה, ולבדוק ממה היא עשויה. אני מניח שאת מסכימה שכיבוש מוחלט של היצר הזה מוביל למנזרים (למרות שפרדוקסלית אלה מקומות שלעיתים קרובות דווקא טעונים מאוד באנרגיה מינית)

          • מעט מאוד ערכים עליונים נמצאים בשרש הבריאה- מוסר אתיקה, אסטתיקה, חמלה.
            דרך אגב אמפתיה נמצאת בבסיס היכולת להיות בחמלה. מתוך כך אני לא יכולה לדבר על ערכים אלו כ"יצר".
            המיניות היא לא ערך עליון.
            המיניות היא תנאי לקיום העולם, להמשך קיומו ונמצא ברבייה אבל יש מרחק רב בין רבייה למיניות כפי שהיא מביאה עצמה לביטוי במושג -יצר. בטבע הצמחים ובעלי חיים נוצרו בחוכמה כמו בני האדם, כך שיש משחק, תפאורה, טכניקות כדי ליצור רבייה- דור המשך.

          • את צודקת, אבל רציתי להמחיש את השימוש במלה. לפי מה שאת עצמך אומרת דווקא המיניות האנושית הכה-מורכבת היא מותר האדם על הבהמה והצומח. מה קרה שזה כל כך מסובך? שיעורים מורכבים בעניין פשוט. חומר למחשבה.

          • מחצית מהתשובות תמיד נמצאות בשאלות. די לנו אם נשאל עצמנו מה קרה לנו שהצלחנו לסבך דבר כל כך פשוט, חיובי, נעים, מפרה, ואוהב. לפעמים אני מרגישה שזה תהליך חד כיווני לנקודת כליון כדי להיוולד מחדש, כחברה אנושית הכוונה.

          • אני לא בטוח שמיניות ואהבה הם זוג מונוגמי… (זהו זיווג די מודרני כשלעצמו, חברתית ורעיונית).
            ואני לא יודע אם את מתכוונת לזה, אבל כן, אני חושב שבמין, אם הולכים אתו בלי לעצור יש גם מטעם המוות. כמו גבינה מלוחה שמוסיפים לאבטיח – מין ממתיק כזה של טעם החיים.

          • אני התכוונתי שרמת הפרוורטיות בנושא המדובר, בסופו של דבר עלולה להביא כלייה עלינו. המחלות המודרניות הן רק רמז, אזהרה קטנטן…

          • הבנתי. מסכים אתך לגמרי.

          • זה גם קורה…בסוף הספר, והאמת, הם לא צריכים שום אלות. אין להם שום בעיות כאלה. ממש לא.

          • ה.י.י.י, אל תגלה את הסוף! בדיוק רשמתי לעצמי הערת סקרנות בה ספר זה על הכוונת.

          • זה רחוק מלגלות את הסוף באמת… סיפור די מורכב (ולפעמים אולי יותר מדי אינטנסיבי).

          • וגם לא רק סיפור אהבה: תככים, גורל, מלחמות, תשוקות, נקמות, נבואות, שירה ו…אהבה.

השאר תגובה ל תמי קאלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור