אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
.jpg)
לשיר המלא: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3506
אמיר אור
-
אמיר אור
אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
מרתק אבל מבחינתי עדיין בלתי אפשרי לבוא בגלל היום….
ישו כפרי האסור ….לגמרי.
חבל, מירי. מקווה שנתיר שם אסורים ושגם יהיה טעים 🙂
אמיר, אני מכירה ואוהבת את ה"נס" של הבקר הטהור הזה. חבל שהוא לא מובא כאן במלואו. אמנם יש קישור, אבל נראה לא הוגן כלפי היצירה.
האם גם השיר של שרון אס, לא במלואו?
האם בבגידה, הקרבן הוא גם הבוגד עצמו?
תמי, את צודקת, זה לא הוגן כלפי השירים, ובוודאי שלא כלפי "נס" שניטל ממנו, מאמצעו, בית חשוב לקומפוזיציה שלו. אבל ההכרח לא יגונה, וזו הודעת מייל שאי אפשר להאריך בה. לכן הוספתי את הקישור.
מבטיח לתקן בערב עצמו 🙂
טוב!, אבוא לתיקון…:)
אשר לבגידה, במישור הנפשי והרוחני הבוגד הוא בוודאי קורבן של עצמו. כבר אמר סוקרטס עליו השלום ש'טוב לסבול עוול מלגרום עוול'.
השריטה בנפש היא גם לנבגד וגם לבוגד.
נושא האהוב עלי. אם יתאפשר, ייתכן שאבוא. בכל מקרה, נראה מעולה ובהצלחה.
לאמיר,
נושא הקורבן כבד דושדש עד אין קיץ דווקא במיתוס העקידה של אברהם את יצחק, ובכל זאת בחרתם בישו. ובכן אני מבינה את המשיכה.
שאלה לי אליך, האם ראית את הסרט "מסע הייסורים של ישו", סרט שנוצר בשנת 1994 על-יד מל גיבסון עורר סערה ציבורית בעולם, והוא מתאר בין היתר גם את הנשיקה של יהודה איש קריות לישו ומתמקד בעיקר במסע הייסורים דרך הויה דולורוזה, והעובדה שהיהודים מסרו את ישו לרומאים.
לא על זה הדיון, אבל הסרט מדבר בשפה קרובה מאוד לארמית, הוא מרשים וחזק ביותר. ולדעתי קשה לדבר על הנושא מבלי לצפות בו.
ונושא נוסף, לא מכבר דווח על המצאות המגילה של יהודה איש קריות. והמגילות גם הן כתובות בשפה הקופטית מתארות דווקא את יהודה איש קריות כתלמיד הנאמן של ישו. הוא היה הקרוב אליו, ולכן עליו גם הוטלה המשימה למסרו ביד הרומאים, ולגלות את מקום שבתו עם תלמידיו. יהודה איש קריות היה אמור לסייע בתהליך האינקרנציה, היינו לעזור לישו לפשוט את גופו החמרי, מכיוון ששלושה ימים לאחר שנקבר נמצא הקבר שלו ריק. והסברה היה שישו בנו של האל עלה לשבת ליד אביו בשמים.
טוב, על מחלוקות וועדת ניקיאה על מהות השילוש הקדוש – אתה בקי.
הבשורה על פי יהודה איש קריות, הודגמה באמצעות תמונות של הסעודה האחרונה ושאר עדויות אחרונות.
אם שירה של שרון אס מדבר על בגידה ומראית עין כמטפורה, אזי זה בסדר אבל אם הוא נשען על המיתוס הנצרי – כדאי היה לקחת נושאים אלו בחשבון.
אני ממליצה בחום על הסרט. אגב, אכילה פיזית של גופו של ישו? או הלחם הוא בשרי והיין הוא דמי?
האם אתה מתכוון לכתות המינות שצמחו במאות ה- 13 ו – 14 כמו הולדנזים והקטרים, שאחרת האם אין כאן סוג של הפרכת המיתוס הנצרי כולו?
אגב, משיכת היהודים אל המיתוס הנצרי היא די מובנת – קצת בשל העוגב, הרבה בשל הפגניות שמצויה בכל כנסיה ממוצעת, שהרי היהדות היא דת כל כך חמורה ונוקשת סבר.
והכל הוא למראית עין.
שיהיה לך שבוע נפלא ובהצלחה
חוה
לאמיר,
אהיה היום בתל-אביב, אקח עימי את הסרט וכנראה אשאיר לך אותו במקום כלשהו, אם תרצה בו – תוכל לקחת אותו לצפייה
חוה
לאמיר,
הסרט נקרא הפסיון של ישו, השארתי לך אותו במודיעין בבית המשפט, ןיצמן 1 בתל-אביב. בקומת הכניסה, אצל מישהו שנקרא יקי.
אם לא ראית, אני ממליצה בחום לראות. אני סבורה שמאוד תהנה.
חוה
אגב, אני מתה מעייפות, אבל קראתי את השיר שלך. ואני חושבת שהוא נוראי. פשוט חופן את כל ההיסטוריה.
רק לא הבנתי למה זכרותו מייבבת. אני חושבת שיש בו אירוניה היסטרית.
זאת בניגוד לפסיפס המדהים והכנסיה בכפר נחום. שהרי גרתי בטבריה. ותמיד נמשכתי אליה. לא ראיתי שם את ישו, אבל בצמצם עדשה, אלו אותן סירות הדייג הקטנות ששטו על המים לאורך הדורות. על הטיילת.
מעניין למה אני כל כך נמשכת לטבריה. בטח לא בגלל ישו – אולי דווקא בגלל היהדות. וקבר רחל הרי כבר הזכרתי.
איך הצלחת בפעימות, בנשימות רק במילים לקפל דורות של היסטוריה נוראית של התעמרות הנצרות בשם הקרבן. וכתבתי ש"דת האהבה הפכה להיות לדת של שנאה, אשר הגירה נחלי דם לאורך ההיסטוריה." גם באמירה הזאת יש את הריתמוס שהוא שלי.
גם אני לא הרחקתי לכת. כי בטבריה עברתי אונס אכזרי, ומכות רצח עם איומי סכין, וזה נגמר שאני נעצרתי לבסוף והאנס בזז את רכושי.
טבריה היתה המקום הראשון בו ביליתי לילה סוער עם ערבי יפיוף, כאשר הסתבר לי שהערבים לא בדיוק אוהבים אותנו. אבל לא לי לעסוק בהכללות.
אז דברת על סודות וזהו אגב זכרותו השקופה והמייבבת של ישו. ובכל אופן האויר בטבריה הוא אחר.
באמת צריך לכתוב על זה סיפור.
אולי בגלל שאני עיפה – יצא לי.
תעשה עם זה מה שאתה רוצה.
מי שמזדעזע, אז ככה אנחנו נראים.
מה הציל אותי. תמיד השפה הגבוהה שלי, היכולת מתי להגיד כן ומתי להגיד לא. אבל כמעט מתתי מן ההתעללות של השוטרים שהסתירו את כל הראיות.
אתה חושב שזה בגלל ישו, בגלל שאנחנו יהודים, בגלל שיצר לב האדם רע מנעוריו. ואז התחלתי לראות בדיוק איך אנחנו נראים, ומהי המדינה שלנו.
ועדיין הכנרת בעיני היא אחד המקומות היפים בעולם.
חוה
חוה, מה שאת מספרת הרבה יותר נורא מהשיר. מזעזע.
לאמיר, ולעוד,
ראיתי שתגובתך הגיע לאחר שהודעתי לך על המאמר. ועל המאמר אינך רוצה להגיב?
בעיני זה כיף וזה אתגר מאוד גדול להגיע אל השירים שלך מן המקום של הידע הנרחב שלך בתיאולוגיה, בנפש האדם, בפילוסופיה ובנושאים אחרים.
אז ככה, הסיפור שלי הוא הרבה יותר גרוע ממה שכתבתי. הוא נצור אצלי הרבה זמן והוא די תקע אותי – ועד היום איני יודעת איך עמדתי במה שקרה.
לא אכפת לי שיגיבו גם הבנות. דווקא בהקשר על טהיטי אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו נראים. מכרתי דירה והחלו הליכים שלא הסתיימו, מכיוון שהשופטת לא היתה מסוגלת להגיע להחלטות, ומשכה זמן ועוד זמן ועוד זמן.
אז מתל-אביב איכשהו התגלגלתי לטבריה ומאוד אהבתי את המקום. לימים נקשר קשר ביני לבין בחור צעיר ממני בהרבה. הוא היה ממוצא רומני, והיה בו משהו חריזמטי על אף גילו הצעיר. היה לנו מין נהדר ועשינו דברים משוגעים, בשלנו ביחד, שתינו ביחד, רקדנו ודברנו זה היה כיף, אבל ברקע היו הריצות לבתי המשפט.
באותו הבנין בו שכרתי חדר שהשקיף על הכינרת היו רוסים ששתו אלכוהול בכמויות וגם הוא החל לשתות די הרבה ויותר. במשך הזמן הוא פתח בעלות עלי, והחלו להטריד אותו מחשבות שאני עם אחרים. בקיצור כמו שאתה אומר הוא ניכס אותי אליו לחלוטין. כמובן שכמעט חיינו יחד.
המקרה דנן היה האונס השני שלו, כאשר פרץ דרך חלון המקלחת ושיכן עצמו לידי. בין מכתב לבית המשפט הגשתי תלונה, ולבסוף שחררו אותו.
אבל הייתי לבד ועדיין נמשכנו אחד אל השני אחרי שבועיים של הפוגה התחדש הקשר, ובאחד הימים כאשר ירד וחזר מאוחר לא פתחתי את הדלת. הוא עמד ודפק שעה, כדי שלא ידברו פתחתי את הדלת. הוא התפרץ לחדר, החל להכות אותי על הפנים ועל החזה – הייתי לבושה , הצמיד סכין מתחת לברך שלי וכל זה ארך שעתים וחצי ואני לא הוצאתי הגה. פחדתי מה יגידו, לא רציתי שידעו והייתי מפוחדת אימים. לאחר שסיים להכות אותי נכנס למיטה ונשכב לידי.
ובכן, נשים אינן אוהבות שיכו אותן, ואני בהחלט לא – אין לי שום קטעים מסוג סטיות כאלה ואחרות. במיטה הוא החל לבעול אותי וזה היה נורא. פשוט נורא. התפללתי שיגמור ולא הוצאתי הגה. שכבתי במיטה בעיר זרה לבד חסרת אונים והוא לידי מפחדת, מושפלת, מבוישת. לאחר שסיים נפלתי על השטיח עד שהבוקר עלה ואני לא יכלתי לעמוד על הרגלים.
אין לי שמץ של מושג לגבי הטראומה אבל פשוט הרגלים לא החזיקו אותי ולא הצאתי הגה שלא ידעו. וכך הוא נשאר בחדר והייתי צריכה לבקש ממנו שיקנה לי סגריות כי לא יכלתי לעמוד על הרגלים.
כאשר יצא התקשרתי 4 שעות תמימות למשטרה ואיש לא הגיע. נצח ואיש לא הגיע. הוא כבר לא חזר לחדר, אסרתי עליו ואזי באמת ביקשתי את נפשי למות.
בעלי לשעבר התקשר אלי ואני שכבתי במיטה ובכיתי בכי תמרורים עד אשר המשטרה התפרצה לחדר. בתואנה של הגשת תלונה לקחו אותי למשטרה. שמו אותי בחדר מעצר על רקע ההליכים המשפטיים שהיו בהקשר אחר בבית המשפט לענייני משפחה בכלל.
לילה שלם חטפתי מכות רצח מן השוטרים. אם העזתי לצעוק אבא או אמא כופפו לי את הידיים ואת הרגלים, בעטו בי הייתי כמו בובה עד שבבוקר עליתי בפני שופט. לא היה בהתראה של יום אחד מי שיגיע לנצרת עילית לחתום ערבות וביקשתי ללכת להסתכלות. הפסיכאטרית ששמעה שעברתי אונס שלחה אותי לבדיקות זרע ודי. אנ. אי לבית חולים בליווי משטרתי. במהלך כל הדרך גררו אותי על הרצפה העיפו אותי על מכונית המשטרה נתנו לי מכות יבשות בצלעות. כפותה בכל חלקי גופי. ולאחר מכן זרקו אותי לבית המעצר לקישון.
כל התחינות מצד העובדים הסוציאלים לשחרר אותי במשך שבוע וחצי עלו בתוהו. כאשר עליתי בפני שופט ומכיוון שנמצאתי בריאה בנפשי, היו חייבים לשחרר אותי – אבל אזי הסתבר שכל הראיות נעלמו. היו חוות דעת מביח פוריה על מכות רצח, צילום רנטגן של החזה, כנ"ל בבית החולים בני ציון, כל הגוף כאב לי ושוב נאלצו לעשות צילום רנטגן וחוות הדעת הגניקולוגית שהיתה כל כך משפילה נעלמה לחלוטין.
הוחזקתי לשווא שבוע וחצי עם נרקומניות שהקיאו עלי, והתקלחו כל היום, החדר הצר היה מלא מיים ומבושיהן של הנשים דחו אותי על חוסר הצנעה. אי אפשר היה לאכול ואני שכבתי על מזרון גומי ורזיתי מיום ליום עד שכמעט הפכתי לשלד.
השתחררתי עם צו הרחקה מטבריה, עם עיכוב יצירה מן הארץ. הארנק שלי נגנב בכלא. לא יכלתי להוציא כסף בבנקט, ואין לי מושג איך הצלחתי להגיע לעפולה. אגב לאורך כל אותו הזמן לא עשנתי.
בקיוסק ליד התחנה המרכזית נתנו לי קפה הפוך וקופסה סיגריות ואני הייתי בטוחה שרואים עלי שאני לא בסדר. הייתי רזה כמו שלד, מבולבלת ומוכת תדהמה לחלוטין. ואזי התמוטטתי.
רק למחרת הצלחתי להוציא כסף מן הבנק ואזי בעלי לשעבר יצר עימי קשר וכמו תינוקת עזר לי להגיע לתל-אביב, אני בקושי עמדתי על הרגליים.
לא אכביר מילים. השופטת היתה בהלם וזה לפחות זרז אותה לסיים את הליך המכר. אין לי מושג איך נשארתי בחיים. אבל אי אפשר היה להתכחש לשפה הגבוהה שלי ולהתנהגות האסרטיבית שלי עד כמה שיכלתי גם במעצר.
לאמיר, רצית שאפתח בלוג. הסיפור הזה רבץ לי על הנשמה ולא רק הוא.
אם יש משהו שהייתי רוצה לעסוק בו הוא לפעול למען זכויות האדם שכתובות רק על הנייר. בארץ חיי האדם הם הפקר.
ראשית, הזכות לחיים.
זהו סיפור אחד מיני רבים שעברתי על בשרי בשנים הנוראות האלו. ראיתי את הצד האפל של החברה הישראלית. את הנשים המסוממות, את הפורצות, את הפושעות ואיכשהו, רק איכשהו זכיתי ליחס די מיוחד ביחד עם המכות רצח רק בגלל שלמדתי ומעולם לא הפסקתי ללמוד.
אם יש בזה לקח – לי כן, לכם, אין לי מושג צריך לדעת באיזו ארץ אנחנו חיים. בחודש שלא הייתי בטבריה נבזזו כל חפצי האישיים מבושם ועד בגד ועד פן ועד נייר.
אז עכשיו, אולי תגיד משהו על המאמר?
רצית סוד – קבלת את אחד הסודות הנוראיים שהיו לי. חבל שאי אפשר לספר אותו בצורה פיוטית. אקטואלי הוא כן, הוא בהחלט כן. בנסיבות מסויימות כל דבר יכול לקרות לכל אחד!!!
חוה
נ.ב.
"זכרותו השקופה והמייבבת" של ישו היא ייצוג לההתכחשותה של הנצרות לגוף ולמיניות, מה שחוזר גם בתמונת הנזירות הבאה אחר כך בשיר המלא.
אגב,
בתרגום באנגלית, זכרותו מופיעה המילה פאלוס.
אם רצית לדבר על אבר המין שלו, המייבב היה צריך להשתמש במילה פין.
הפאלוס מופיע תדיר כסמל. אנחנו מדברים על תרבות פאלוצנטרית: המטוס, המכונית, הארובה של רידינג – אלו הם סמלים פאליים, שמופיעים לציין גם תרבות פאטריארכלית שבה שולט הגבר על הסמלים הפאליים.
דמותו של ישו – כפי שהיא עולה מן השיר קשה שיהיה לו פאלוס, מכיוון שהיא מסמנת עצמה גברית וחזקה.
גם מבחינת הסמל – כאילו לאבדן כל הזכרויות הגברית בהתכחשות הגוף עדיין המילה היא בעלת עצמה חזקה מידי יחסית לתיאור.
ישו באמת הלך על המים.
עירום הוא היה
הרוח יבבה על זכרותו השקופה,
בבואתוה באדווה
מגופו שלו
הבוקר טהור
טוב, סתם ניסיתי בעקבות המאמר
אגב, אפשר לשחק עם זה.
תודה, חוה. אין סיכוי רב שאוכל להגיע לשם היום או מחר, אבל אאסוף אותו משם.
חוה, לא ראיתי את הסרט, אני חושב. לא בטוח…
הבשורה על פי יהודה אכן כתובה קופטית (שפה שאינה קרובה לארמית ולעברית) והיא בשורה גנוסטיציסטית בעליל, כמו הבשורה על פי פיליפ, או הבשורה על פי מרים שנמצאו בנגע-חמאדי.
הן מאוחרות, בניגוד לבשורה על פי תומא שאינה גנוסטיציסטית ושככל הנראה
מוקדמת אף לבשורות הסינופטיות ומאפשרת הצצה לטקסט פחות ערוך ויותר קרוב לאמרות האותנטיות של ישוע.
ה'כפירה' של הקתרים, כמו הוולדנסים, האלביגנסים או הבוגומילים אחריהם היא שוב הכפירה הגנוסטית. הנצרות הקתולית עצמה ספגה לא מעט מהחשיבה הגנוסטית תוך שנאבקה בדת המניכיאית ובכתות גנוסטיות-נוצריות מוקדמות יותר. למה את מתכוונת ב'מיתוס הנוצרי' והפרכתו?
ואשר לקניבליזם, הוא מושרש בסקרמנט של הלחם והיין עד היום. עד היום זו אינה נחשבת למטפורה, אלא ללקיחת חלק בגוף המושיע.
לאמיר,
תודה על ההתייחסות. זו אכן חלק מן האינפורמציה שקראתי אתמול, כאשר כתבתי את דברי.
ובכן, בשעתו ערכתי למישהי מחקר עד כמה הבשורות הקנוניות נשענו על המקרא. התיארוכים הם שמתי ומרקוס נכתבו בסביבות שנות השישים לספירה, הבשורה על פי לוקאס נכתבה בשנות השמונים, וזו של יוחנן הארוכה ומלאה השנאה הגדולה ביותר ליהודים היא בערך במאה ועשרים וחמש לספירה.
הטקסטים אכן נשענו על ספר יונה בגלל החלוקה לאשמורות בעת קבורתו של ישו בתוך הבור, כך החלוקה לאשמורות של יונה במעי הליוויתן. והיציאה ממעי הלוויתן = תחשוב על זה.
לפי מה שקראתי הבשורה על פי תומא אכן מוקדמת לבשורות והיא שומרת דברים אוטנטיים יותר הלקוחים מפאולוס. בערך בסביבות שנות החמישים.
באשר לסרט, הרבה טרחתי, היו כאלו שלא רצו לשמור אותו אצלם – בתחנה המרכזית החדשה, חלק בשל תמונתו של ישו.
שברתי את ראשי והייתי צריכה להיות אתמול בהוצל"פ בבית המשפט בתל-אביב. לבסוף מישהו במודיעין הסכים לשמור אותו – הוא שם אותו בתוך נייר וכתב עליו אמיר אור. התפלאתי מכיוון שהשמירה שם היא חזקה ביותר. אבל עשו לי את הטובה הזאת.
אני ממליצה בחום על הסרט, בגלל השפה, המקצב והעריכה – ואני בטוחה שתהנה ממנו ביותר. אגב, דמותו של השטן בדמות אישה היא שפותחת את הסרט וצחוקו של ילד, כפי שנטען שישו צחק על תלמידיו ויהודה ראה אותו צוחק מספר פעמים.
הסרט הוא מדהים, אני לא יכלתי לקום מן הכסא. ומעניין הוא מה תהיה דעתך עליו.
אז אמיר, לא להתעצל הוא אכן מחכה לך. וחשבתי שיהיה זה לא רחוק מנחלת בניימין לקפוץ לקחת אותו.
מכיוון שחזרתי אתמול מותשת, לחלוטין – הייתי צריכה להיות בכמה מקומות. אם אגיע גם מחר להוצלּ"פ והשעה תהיה סבירה אשתדל להגיע לערב.
שלך בהרבה הוקרה
חוה
אגב, הנס היה שהסירה של ישו אכן התמלאה במאה דגים – אבל אתה הרי מציג את ישו אחרת. לא היה שם נס, אלא קדם מיתוס לנוראות ההיסטוריה שחוללה הנצרות. לא אוסיף.
אאחל לך רק צפייה נעימה, אם תרצה.
חוה
אספתי משם את הסרט. תודה.
ומעניינת התיאוריה שלך על יונה. אחזור בהמשך לזה.
לאמיר,
ראשית, תודה שנתת לי במה לכתוב את הסיפור ולא מחקת. זו פעם ראשונה שאני מעלה את הדברים על הכתב. כתבתי אותם בצורה יבשנית משהו והייתי מצפה שדווקא הבנות יגיבו ולא כמקרה פרטי בלבד. איני מטפלת בזה מכיוון שזה נשאר פצע פתוח ופעור.
תודה על ההסבר על ישו, ובכל אופן זה נורא. אם אספת את הסרט תוכל לראות באופן מוחשי באיזו צורה מתואר מסע היסורים שלו. אבל הסרט הוא פרשנות. כמו שהשיר שלך הוא פרשנות.
דווקא העובדה שישו האמיתי עלה בערב הפסח לירושלים והפך את דוכני הרוכלים מציירת אותו בעיני כדמות מאוד חזקה. ואת היהודים כאותם יהודים רוכלי בסטות על כל גבעה והר שאינם מחמיצים כל הזדמנות לסרסר בכסף. את הטיפוס הזה של היהודי איני סובלת ולכן היה במעשיהו זה משהו די הרואי – לצאת כנגד ההמון. כמובן שהדרשה על ההר היתה כבר כפירה לשמה כאשר הוא חותם ואלו דברי הנביאים. מכיוון שהיהדות גורסת עין תחת עין ושן תחת שן.
במציאות אנחנו תמיד היינו הקורבן. תמיד הגשנו את הלחי השנייה ולא קמנו. ולכן הלכנו גם כצאן לטבח בשואה – העם היהודי תרם לזה לא מעט ועדיין הוא.
לגבי ההקבלה בין ישו לבין יונה. התיאוריה הזו אינה שלי. עשיתי למישהי פעם עבודה דווקא ממחקר אמריקאי כמדומתני שהשווה אשמורת לאשמורת תוך חלוקה ברורה לשלוש שעות – מתי ירד יונה למעי הלוויתן, כמה זמן שהה, מתי יצא וכו' לבין חלוקת האשמורות למן הקבורה של ישו ועד שהתגלה שהבור הוא ריק ומצא חפיפה מליאה. הטקסט כמובן הסתמך על ארבע האוונגליונים ומכאן אני יודעת את תיארוכם המלא. הוא נסה לבדוק האם אפשר לראות בו מקור היסטורי, אשר נשען על ממצאים וידע אמיתי או שהבשורות הקנוניות נשענו בעצם על המקרא כדי לתת מתן תוקף יתר לחשיבותן. כמו כן, להראות שסיפור ישו הינו בעצם מבוסס על הטקסט המקראי ותו לא.
השקענו בזה אז הרבה עבודה. הדברים אינם נגד עיני ולא יהיו על כל פנים הדברים די עוררו השתאות והיו מעניינים.
השיר "נס" כפי שישו מתואר בו למעט הבית החסר הוא כל כך נורא, מכיוון שמישו ניטל כל מעטה אלוהי למרות שהוא עדין מהלך על המים. גם ההבהרה שלך עדיין מותירה אותו שברירי ורופס למדי וזה הנורא מכיוון שבשמו צמחה אחת הדתות על פלגיהן שפשעי האנושות שלהם לא ימחו במהלך ההיסטוריה.
לגבי המאמר. פעם כאשר ראיינתי אותך שלחתי אליך את הדברים לאישור ולראייה ואתה היית מרוצה. הפעם לא אעשה זאת. נדמה לי שלא יהיה זה מעשה אתי מבחינתי.
על כל פנים אומר לך מה דעתי ומה אמרתי גם בעיתון. מה שאני אומרת לך תדיר שאתה מופיע כעורך ועדיין נראה שאתה לא כותב. עורך פסטיבל שער, עורך אנתולוגיה לשירי מלחמת לבנון השניה, גם במהדורה של עדי עסיס לא הזכרת שכתבת את הדברים על גב הספר.
לא כך אמרתי, אבל כך אני גורסת.
ואת זה לא אמרתי: ובכן, קראתי את שבחיך במאמרים שנכתבו עליך, המופיעים כאן בגוגול ועדין אני חושבת שלא הכל נאמר. אני חושבת שהתרומה שלך לשירה הישראלית לא תסולא בפז. לא כך אכתוב, אל אצטרך להאיר למה אני חושבת כך. המטענים שאתה מביא על השירה, תוך בקיאות בהיסטוריה של הכתיבה השירית בארץ יוצרים תפנית מקורית בעליל. ואגב, החדשנות שלך בנושא הרליגיוזי היא מאוד ליברלית וחשוב להצביע על כך. לעניות דעתי.
מעבר לזה, הריתמוס, הדמיון, יכולת ההפלגה אל מחוזות באמצעות המילים מתוך הפיזי אל תוך חלל העולם. הזיקה שלך אל הבריאה קרי: טבע, התיאור שלך את הרוח האנושית, היציאה שלך ממנה ומן הפיזי והחזרה אליהם בו זמנית אכן מתווים דרך חדשה לחלוטין של חשיבה והתעלות הנפש אל תוך הבשר החי והרוחש.
טוב, אמיר, לא אוסיף. אני יודעת שלא תגיב, המחמאות הן אפילו עדיין אינן אומרות הכל. ואתה אינך טוב בתגובה על מחמאות. ולי מחכה משימה מאוד לא קלה לאסוף באלוזיות את המקורות מהיכן נחלת את שירתך – להתמודד עם הידע שלך.
אני מקווה רק שאתה מאמין בתנופת הכתיבה שלי. ביכולת ההמחשה שלי מתוך שיריך למה אני מתכוונת, וביכולת שלי להאיר את החשוב בשיריך או שמא נאמר ביצירתך. אגב, שלא כמו שזה נראה כאן כאילו אני "מתחנפת" בדברי אליך. אני עומדת מאחורי כל מילה וככלל אני משתדלת לשמור על אמינות בכתיבה שלי. התפיסה שלי היא "טוב שם טוב משמן טוב" ולכן אני מתחייבת גם לשמי כאשר אני כותבת עליך. מקווה שאתה מבין. ושאני תורמת למעגל הקטן שלי שבו אני מאמינה.
למרות שאין להשיג את ספריך, אני נמלה עמלנית למדי אעלה לאוניברסיטת חיפה ואצלם את החומרים. מילה עד מילת קישור לא תיעלם מעיני ועל כל אלו עוד ייכתב. ניתן לי גם די מקום ואני נאבקת על מקומות הכתיבה שלי.
צפייה מהנה, ואשמח לשמוע מה דעתך על הסרט.
חוה
ושמישהו כאן יעז לפצות פה כאשר אני משבחת אותך!!!
הסקרמנט של הלחם והיין, מופיע גם בשיר שלך, והוא כרוך במיסה.
ככלל הסקרמנטים – 8 כרוכים בממסד הכנסייתי, שאחרת איך אפשר היה להשאיר את הנוצרים תלויים כל כך בכל ההיררכיה של הנצרות. ואיך יכלו המנזרים והכנסיות להתעשר כל כך אלמלא הוידוי האחרון? (סקרמנט).
שהרי פאולוס השמיט את מצוות עשה, והשאיר רק את הטבילה על פי יוחנן המטביל. גם לשם כך מגיעים הרבה צליינים לטבריה.
ועל תנועות המינות למדתי דווקא אצל שולה שחר. פרופ. שולה שחר. הייתי אז מאוד צעירה באוניברסיטת תל-אביב. והאמת שהמראה שלי, והחבר שהיה לי עניינו אותי יותר. על כל פנים התנועות האלו בדיוניות ככל שיהיו כרוכים כמדומתני יותר בשטן ובמרחק של האלוהות שבעה רקיעים מבני האדם.
נדמה לי גם שזה היה הרקע מדוע החלו לשרוף מכשפות – מה שהגיע לשיאו במחזה המכשפות מסילס. אמירה הס כתבה על זה מחזור שלם של שירים.
אגב, אמיר, איפוא סיגל?
מתגעגעת אליה.
חוה
ועל תשובתך – תודה.
חנוך לנער על פי דרכו ואין אונס.
שלך בהוקרה על הידע.
חוה
לאמיר,
התקשרתי להליקון וענה לי מענה קולי.
איני יודעת אם זה המקום לכתוב, אבל קבלתי אישור לכתוב עליך מאמר בעיתון 77 מכיוון שזוכרים לטובה את כתיבתי. לא אני הנושא, אבל המאמר יפורסם, לכשיכתב.
העיתון יוצא 7 פעמים בשנה במקום 11.
הסברתי שאני מתכוונת לכתוב על מה שמייחד את שירתך בדורינו המשמיםלמדי, ולהתמקד בשירה עצמה.
עוד הסברתי, שיצא לך שם יותר כעורך פסיטיבלים ספרותיים למינייהם ואני רוצה לכתוב על שירתך ומקוריותה.
אני מאוד מאושרת על האישור ועל ההזדמנות לפרסם את תפיסתי את השירה שלך ברבים. באשר לאורך המאמר – דברנו, אבל זה כבר לא לכאן.
אז, תאחל לי בהצלחה.
ומי יתן שכתיבת מאמר זאת תפלס את דרכי בחזרה אל נתיבי הספרות ממנה נעדרתי זמן רב מידי.
חוה.
יפה יפה, חוה.
אמתין בסקרנות, ומקווה שתהיה זו סנונית ראשונה בדרך לנתיבי הספרות המחודשים שלך.
ועוד מילה,
ישנתי כל אחרי הצהרים.
התחלתי עכשיו לעיין בשירים שלך.
צריך הרבה חסד לקרוא את מה שאתה כותב.
ואני יושבת בשפל רוח וקוראת ברצף, ומתעכבת ושוב השיר סוחף, ועדיין בוחנת כל מילה ומילה וכל צליל וצליל. המסעות שלך על פני ההיסטוריה
אולי של התרבות, אולי של האני, אולי של האלתר אגו.
והנחיתה הרכה משהו בחזרה אל השיר
ואחר- כך אל המציאות.
ועדין הוא השיר כתוב על מילותיו.
צריך הרבה חסד המון עדנה ורגישות וענוו – אבל בעיקר חסד.
חוה
אם הספקת לראות את הסרט אשמח לשמוע מה דעתך, לכשתראה.
צפיתי. עייף אבל אומר רק זאת: הכל בסרט הזה מוחשי, כמעט מוחשי מדי. אין ספק שהצליבה וההתעללות עולים פה בשר ודמיים, על סף הקרקסי.
מאז סאלו של פאזוליני לא ראיתי כל כך הרבה התענגות על סבל. והאמת שגיבסון מתענג הרבה יותר.
לאמיר,
התגובות שלך הן משהו!!!
זה ניתן לדיון, אבל לא אפתח אותו. זה נכון, שהמסע והסחיבה של הצלב וההתעללות הם נוראים ובהגזמה מטורפת. ישו כאן הוא כמעט כמו הישו שלך. רזה, מסכן, אני נזכרת אכן במכות וכו גם בכיכר, ולאורך הדרך והאדם שעזר לו. והקטשופ. אבל ישו היה אמור לסבול לא כן? אז שיהיה ועד הסוף.
אני דווקא אהבתי את השימוש בשפה, את הנשיקה של יהודה איש קריות. את הערפל בהסגרה. את כל מערכת התככים. החישוב של הנציב הרומאי, צמאון היהודים לדם. הנשים מסביב, ישו בילדותו.
ודמותה של האישה שטן שמתחילה את הסרט.
במקום מסויים באמת ההליכה האינסופית שלו, המעידות, הנפילות, המכות, הדם שנוזל ממנו, הבשר שנתלש, והתענגות ההמון עשויים בסוף ליגע – אבל אני חושבת שההקצנה יש לה תכלית.
העיקר, כמי שמתמחה בתיאולוגיה – השאלה הסופית אם היה שווה לראות או לא?
הי חוה, באמת סוד שקשה לי להבין איך אפשר לשמור אותו בבטן ויתרה מכך איזו אישה אמיצה את לפרוט אותו למילים. בטוחה שאם אף אחד לא הגיב זה משום שאין מילים מתאימות לתגובה. גם אני הלכתי ושבתי הלכתי ושבתי ולא ידעתי אם תרצי תגובה או שרק רצית להניח כאן קצת מילים מהסיפור למען יקל לך.
עתבת כאן משהו שקשה לדמיין או להבין, וזה גורם לי רק למחשבה אחת: וואוו, הצלחת להתגבר ולהמשיך הלאה. את ענקית.
כותבת המון היום, אבל ישו הסובל וזכרותו המייבבת על המים, במובן מסויים משאירה את מושג הסבל על כנו, ואילו מצד שני הופכת אותו למין רזון כזה, נידף ברוח המיים, אזי דמותו כך מפריכה את כל המיתוס הנצרי. כסמל – השיר רווי אירוניה די חזקה על הנצרות ועל הנזירות –
השתמשתי בשפתך, שכן כל דת היא מיתוס על כמה וכמה כל הבניין הנצרי.
האוונגליונים הקנונים הם כל כך דלים עד כדי גיחוך – יחסית לטקסט המקראי.
אגב, קבלתי אותו מתנה ויש לי אותו בבית. גם תנועות המינות מפריכות לחלוטין את הסדר הקנוני הכנסייתי שהיה בימים אלו זדוני, אבל גם להן לתנועות המינות לא חסר היה.
חוה, היה לך הרבה מה לומר כאן, וזה בסדר גמור, למרות שאי אפשר לצפות שאעמוד בקצב 🙂 נכון, יש פה נגיעה בסבל וגם בדיכוי (העצמי) של הנצרות את מאמיניה, במגע בגוף דרך הכחשתו.
הסרט חשוב ולו כדי לראות לאן כל הדמיון המיתי הדי חולה הזה מוביל. איזו דרמת ייסורים הושתלה בתודעה של רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.
על "נס" יחד עם "הצלוב" של לסקלי כתבו מחקר בפולניה בדיוק בכיוון זה, אבל אנחנו לא נוצרים.
בהשוואה ב'פסיון' של גיבסון אין חיוך ואין חמלה. זוהי פנטזיה סדומזוכיסטית של נוצרי מאמין כפי שהיא.
תודה,
ולכן היה לי חשוב שתראה את הסרט, על מוחשיותו. ולכן כל כך השתדלתי להשאיר לך אותו.
שיהיה לך בהצלחה היום.
חוה
והמון תודה
ואכן הזכרתי אותו כמה פעמים.
הכוח של קורבן הדמים הנוצרי (לעומת שאר הדתות שסביבו) היה דווקא באי מימושו במוחש. כלומר הפאסיון היה דווקא בהשארתו בדמיון (הבלתי מוגבל) – בדיוק ההפך ממה שעושה גיבסון.
צפרא טבא לך אמיר,
לא הבנתי, הזכרת אותו כמה פעמים. את מי ואיפוא?
השארתי לך את הסרט מכמה טעמים:
לא כל כך מטעם ההמחשה, אלא הצורה שבה מעביר גיבסון את רוח התקופה, השפה וכו'
בדבריך אתה משווה את הסרט לסרטים אוונגרדים, כמו סרטו של פאזוליזיני , בהזדמנות זו אזכיר לך את הסרט "הזלילה הגדולה" שהיה מבחיל בצורה נוראה.
לא התכוונתי להיכנס לתוככי הקולנוע האמנותי האוונגרדי שנעשה בשנות השבעים. אני אגב, לא התחברתי לא לרומא של פליני ולא לפאזוליני, אלא דווקא ראיתי את כל סרטי ברגמן באותם הימים בהם היה אפשר ללכת לקולנוע וגם לעשן.
כמו כן, היה זרם קולנועי צרפתי, ביניהם סרט שנקרא "סוד הקסם הבורגני" שהיה בו גם מן המחאה לא מעט, וככלל הקולנוע הצרפתי עם רומי שניידר, מישל פיקולי ועוד שחקנים שאין יפים כמוהם היו אז יותר לטעמי.
ועדיין אני חושבת שסרטו של גיבסון אינו מן הסרטים הקונבנציונלים שנעשים היום.
אחד הדברים שאני דווקא מצאתי בו הוא את הרעיון שהיהודים הם שדאגו שישו יצלב ולא ישאר לו זכר. נושא זה מודגש היטב בסרט.
ואכן נערכו שני משפטים, אחד של הסנהדרין, והשני על-ידי הרומאים והוחלט על מותו של ישו. מוטיב זה רואים בהדגשה יתרה בסרט בצעקת ההמון צללהו.
ישו עצמו לא הבין שהוא בעצם סוטה ממצוות היהדות. גם באוונגליונים דחה את השבת לטובת עזרה לאחרים. ובדרשה על ההר הגיע לשיאה, כאשר הוא מסיים "אלו דברי הנביאים" המגיש לך וכו'.
היהודים ידעו שהנביאים מעולם לא הטיפו לקורבניות שכזו, ולחוסר אונים שכזה הלוקח ממך את המעיל תן לו גם את הכתונת. היה להם ברור שצומחת כאן דת כפירה. ולכן רצו להיפטר מישו.
ישו נכלא עם עוד שני גנבים, הרומאים לא רצו לצלוב אותו, הם לא הבינו על מה יצא הזעם של היהודים. הם הציעו לשחרר את ישו ולצלוב את אותם הגנבים, היתה אפשרות תמיד לאחד להשתחרר ואולם היהודים עמדו על כך שישו אכן יצלב.
מוטיבים אלו מודגשים היטב בסרט. היהודים מופיעים כהמון חסר חמלה לחלוטין המבקש את דמו עד תום של ישו.
ואכן הוותיקן יצא בהצהרה ממנה חזר אחר – כך, כי הפרשנות של גיבסון היא נכונה.
נדמה לי שמה שנעדר מהסרט של גיבסון ומן ההבנה ההיסטורית, היא הטעמים מדוע דחו היהודים את כל המשיחים שצצו אכן באותה מאה ראשונה שהיתה מאה קשה ביותר לעם היהודי.
ואכן בשעת משבר, כאשר הכיבוש הרומאי שרר בארץ ובית המקדש חרב, את מריבות היהודים ביניהם אפשר לקרוא היטב אצל יוסף בן מתיתיהו שיצא כעת בתרגום חדש. בין הקנאים לבין המתונים באותו הזמן בו עמדו טיטוס ואדריאנוס על החומה ואמרו כי האל היהודי עושה את העבודה למענם.
מה אפשר להסיק מדברי אלו. כל מי שסטה באותה התקופה מן האמונה היהודית – היווה אכן איום מוחלט על היהדות – ולכן זה היה גורלו של ישו, שאכן במתכוון או שלא המציא לעצמו דת חדשה ודי מצחיקה גם הייתי אומרת.
שהיהודים בשעת משבר די רוצחים זה את זה וזהו הסיפור גם על קמצא ובר קמצא כמשל לשנאת חינם מדוע חרבה ירושלים.
מצטערת אמיר, אם בסרט שהשארתי לך נטלתי לך מן הדמיון את המיתוס על ישו אותה דמות שברירית כפי שהיא מצטיירת בעיניך, אותו הקורבן שבשמו עשו הנצרים במהלך ההיסטוריה חטאים גדולים הרבה מאלו של הסגרת ישו – למעשה הנצרות הכניסה בין היתר את כל מאמיניה הישר לחשכת ימי – הביניים ודאגו להשאיר ארצות שלימות בבורות בשעה שהידע הפרומתאי על הכתיבה והקריאה נותר בחזקתם הם.
טוב, יכלתי עוד להמשיך ולכתוב. אין בליבי מאומה על מל גיבסון. עבורי היה הסרט חוויה שמעבר לפופוליזם ההוליוודי המשמים כה היום במחוזותינו.
חשבתי שסייעתי בידך, מצטערת אם הרסתי לך את ממלכת הדמיון הפרטית שלך עולם ומלואו על ישו והצנחתי אותך הישר לאותו מסע קרקסי של מכות מגלבים ופיסות דם ובשר שזבו מישו המסכן לקול הנאת ההמון באותם הימים בהם שלחו הרומאים בני אדם להילחם באריות ולהיאכל על ידם, כדברי יוליוס קיסר הבו להם "לחם ושעשועים": ואולם אנו הרי אניני טעם אנחנו
הלא כן,?
ועל כך על אותה ממלכת הדמיון שלך אני דווקא אוהבת את שירתך, המצליחה לשייט בו כה מופלא.
שלך בהוקרה
חוה
חוה, את הסרט הזכרתי כמה פעמים כחזרה אל הגופניות הקרקסית. הצליבה עצמה היא חזרה מהופכת לגופניות – דרך סבל הגוף, העינויים וגם שלילת המיניות. דמות הצלוב הכמעט עירומה בכל בית קתולי היא עדות לכך.
אבל הסרט שיצר גיבסון הוא הפכה הגמור של האסטרטגיה הנוצרית מראשיתה, להעביר את טקס הדם (אין אחד ממשי כזה בנצרות) אל דמיונם של המאמינים (ולא שלי הפרטי), כלומר למקום חסר גבולות!
אשר לפרשנותך – היא נסמכת על הטקסטים של האבנגליונים הסינופטיים, שנערכו באופן מסיבי. קשה לדעת מה קרה באמת.
נבואה משיחית מדינית הסתובבה בכל המזרח. למשיח (הזורואסטרי, שאותו חיקתה היהדות) חיכו גם הפרתים, וכל טוען לכתר יכול היה להצית את האיזור כולו.
אשר לתורה שלימד ישוע – אין בה שום דבר מצחיק, והיא לא דומה כלל לנצרות הקתולית. בעיניי היא עולה עליה וגם על היהדות עשרת מונים, אבל לא בטוח שזו מחמאה גדולה במיוחד.
לאמיר,
לא ידעתי באם תגיב, ואין לי מושג באם אתה ער.
ובכן, פרשנותי, ופרשנותך, ופרשנות כל אחד ואחד – אתייחס לזה בהמשך.
אני טסתי לתל-אביב. ידעתי שבעוד יומיים אתה מעלה ערב על ישו. כתבת לי בעבר שלא ראית את הסרט. ויצאתי מתוך הנחה שלא. כדבריך.
רציתי מאוד שהמראות שהסרט הזה מעלה יהיו לך בתודעה, כאשר אתה מעלה את הערב. הדיסק הושאר לשימושך הפרטי והציבורי.
כאשר ענית לי שכנראה לא תאסוף אותו, קצת התאכזבתי, ובכל אופן צפית בסרט, ועשית בו שימוש באותו הערב.
תבין, אני באופן מוחשי ופיזי ביותר גם פרגמטי ופרקטי בקשתי שהסרט יהיה אי – שם בתאים של המוח שלך. חשבתי שזה יכול לתרום. ומה ביקשתי – רק לעזור.
זהו כל היסוד. כאשר צפית בסרט היתה לי איזו תחושה שהתאכזבת ממנו, והיה צר לי על כך.
ובכל אופן אתה טוען, כי באותו הערב אכן איזכרת אותו. לטוב, לרע, זה אינו כבר מענייני. אני את שלי עשיתי. התמונות נותרו חרותות לך בזיכרון וזה די והותר עבורי.
איני יודעת אם הספקת להכיר אותי. יש לי טקטיקה מאוד מסויימת עם אנשים. איני כופה את רצונותי, איני מכריחה אדם למאומה – אני רק כלי לפרוש לפניו אפשרויות נוספות. ואני שמחה, אכן שעשית שימוש בסרט לטוב, או לרע.
לגבי ישו ודרכה של ההתפשטות של הנצרות. כבר טענתי שישו היה עבורי דמות הירואית למדי, כאשר הפך את הדוכנים בערב חג הפסח.
איני באה לשפוט את אשר הציע ישו ואת דבריו. כנראה שהיה לאדם עצמות נפש שלא יתוארו. במידה מסויימת הן מופיעות בסרט, כאשר הוא ניצב בפני הקיסר הרומי.
יש הבדל מאוד גדול באופני הפרשנויות שלנו: אני למדתי היסטוריה כללית. חוג קשה למדי באוניברסיטת תל-אביב. האוריינטציה שלי היא היסטורית. ולימים אף לימדתי היסטוריה וכתבתי הרבה עבודות בהיסטוריה.
אתה מגיע ממקום אחר, מן הלימוד של מדעי הדתות, כאשר ההתמקדות היא אכן על הדתות ועל הדתות באופן מיוחד.
אין לי את הידע שיש לך בתיאולוגיה או בפילוסופיה (של העת החדשה( חרף העובדה שהנושא משך אותי באופן מיוחד תדיר.
ההתמקדות שלך על לימודי הדתות היא בעזרתך, היא מסייעת לך והיא מקור החשיבה המיוחד שלך.
אבל, היא גם זאת שמתקילה את קריאת השירים שלך על ידי הקוראים, שאין בפניהם את כל המקורות מהם אתה שואב שהם קשים, עמוקים ומאוד ליברליים בתפיסתם את הדת כולה.
קיימת תנועה בין תחושה של כפירה מוחלטת לבין אמונה שלימה. מה שמאוד יכול לבלבל את הקורא המצוי. את ההיבט הזה צריך לפתוח, להנהיר, להדגיש מכאן להאיר עד כמה הרקיעה או הרחיקה השירה שלך לכת.
כי, גם האמונה השלימה וגם הכפירה המוחלטת דרים אצלך בכפיפה אחת ובפתיחות מלאה – שבדרך כלל אין לאנשים מן היישוב. זו מן דרך להציג את התפיסה הפסיכולוגיסטית שלך – לא? הבוגד הוא גם הנבגד.
אמיר, לא רציתי לומר דברים אלו כאן, אלא יותר במייל אישי באשר לסקרנותך, ואולי אכן אעשה זאת.
מזמן לא כתבתי. לא פרסמתי, אם איזכרת את הסרט – דייני, אם אוכל לעשות למען… בהמשך. אשמח על כל סיוע ממך.
חוה
אגב, את מיכל יחיל וקס אני מכירה. היא באה מן התיאטרון. למדתי אצלה כאן בחיפה ונוצר קשר טוב בקורסים. היא בחורה רצינית ביותר, וגם היא נחתה בארץ לאחר שהות של שנים בארה"ב. כמדומתני שהיא השתלבה באחד התיאטראות עד היום.
חוה, שלא תהיינה אי הבנות – אני מודה לך על הסרט, והוא תופעה שיש לה חשיבות, בדיוק מפני שהוא דבק בבשר באופן חולני לגמרי.
אגב, לימדתי דווקא בחוג להיסטוריה, אבל את צודקת לגבי העניין שלי בדת והאופן הלא ממוסד של הפרספקטיבה המעניינת אותי.
לאמיר,
אם אני צודקת בעיניך זה כבר טוב, זהו סימן שאני בדרך הנכונה.
ראיתי שפתחת פוסט חדש.
כל הלילה קראתי בשירים שלך, במאמרים על אודותיך. ולא טעיתי בכיוון החשיבה שלי.
אבל, אני כבר לא רואה בעיניים. פשוט ככה. משמונה וחצי בלילה ועד עכשיו ישבתי על המחשב, תוך שאני מארגנת את הבית, בהבלוחות לא זזתי מן המחשב.
יש לי כושר עבודה, אבל בלעתי המון אמיר אור. (לא על דרך הנצרות) זה מצויין, אכן חזרתי לתזזית של עבודה – אבל העיניים שלי חייבות הפוגה.
ד"ר חוה בר – זמירי
ברוכה הבאה, יעלה.
הי אמיר, בטוחה שהיה ערב מרתק. כשנכנסתי הערב לבלוג הדבר הראשון שהבנתי היה שנעדרתי המון זמן שכן כבר שלושה פוסטים חדשים שלא הכרתי. מוכרחה להודות שאחרי שקראתי כאן את התגובות נאלמתי ועברתי לקרוא פוסטים אחרים של חברי הבלוגיה עד שחזרו לי המילים לכתוב כאן.
אז מודה שישו מעולם לא עניין אותי ורק מהפרסומים שלך בנושא ובמיוחד מהבשורה על פי תומא שתרגמת, למדתי שיש כאן עולם שלם חדש שלא הכרתי. את שיר הנס אני זוכרת שפרסמת כאן ונהניתי להגיב לו, הפעם רק קראתי כמי שחוזר לשיר אחרי פרידה (שלי מהשיר).
השיר של שרון מוצא חן בעיניי אם כי הוא לא נפרש לי להבנה מכיוון שאינני יודעת מיהו איש הקריות ועל איזו נשיקה נכתב השיר. אשמח להשלמת החוסר דרך תגובה או שפשוט אשאל את הרב גוגל.
לסיגל, יקירתי,
אין לך מושג כמה חיכיתי לתגובה שלך כאן. ופתאום אף אחת, אף אישה לא התייחסה. אני ואמיר המשכנו לדון בעניין הנצרות, ואני עברתי לכך על סדר היום. ואמרתי בסדר, לאטימות של החברה אני כבר התרגלתי. לא רק זה לאחר מכן פניתי לאגודה לזכויות האזרח התחוורו לי עוד דברים – מה קרה שם בעצם. והקשר נקטע. כתבתי גם למשרד המשפטים, לבית המשפט העליון, למר דיכטר הנכבד בעצמו – באותה שנה ראשונה שהיה לי כבר בית כאן בחיפה וכל כך רציתי לחזור לתל-אביב.
אחד הפנה אותי לשני. הממסד פשוט צחק לי בעיניים. הייתי קמה בלילה בבהלה וחשבתי לעצמי, אלהים, במדינה הזאת אני תיק, אני מספר וזה היה מפחיד בטירוף. הייתי כמו פצע פעור ופתוח. רציתי לכתוב ולא יכלתי. פשוט התחלתי לבכות.
אני נאנסתי לילה שלם. לא יכלתי לעמוד על הרגליים. כשבעלי לשעבר התקשר אמרתי לו יוסי תגיד אחרי קדיש – אני לא יכולה לחיות יותר, מיררתי בבכי 4 שעות המשטרה לא הגיע 4 שעות תמימות. ואז התפרצו השוטרים לחדר.
סיגל, אני לא ענקית בכלל. כשאני כותבת עכשיו יורדות לי דמעות בעיניים. אם הייתי נשארת שם עוד יום, עוד יומיים לא הייתי נשארת בחיים.
אין לך מושג כמה נשים נרקומניות יש במדינה הזאת. לאיזה ביזוי אישה יכולה להגיע. לשכב במיטה להקיא, לעבור קריז מול העיניים שלי לשבת במקלחת ערומה כביום היוולדה והמיים נוזלים עליה ועלי וכל החדר מתמלא במים. והזמן לא עובר. יום ועוד יום. והמשקל נסוג ואזי כאשר אני מדברת עולה בדמיוני אותו האנס, ואני שואלת את עצמי נאנסתי והוא בחוץ ואני כאן. ולמה אני כאן.
את יודעת, כשיוצאים לחופש, סיגריה וקפה, והיכולת לזוז ופרצי הבכי, ואת לא קולטת שזהו, זה נגמר. וכל הזמן בכי,
והמשפט המטורף "בקישון נולדתי, בקישון אמות" שחזרתי עליו כמו על מנטרה בחדר המצחין עם אותן הנשים שבכלל מה לי ולהן.
מאז אני שונאת את המדינה הזאת. שונאת אותה חזק ובכל הכוח. ואני יודעת שצריך לעשות עם זה משהו. ועדין אני לא יכולה. מעבירה ימים, מרגישה שמתבגרת סתם, שהזמן עובר והכל סתם.
בבשורה על פי תומא – שאמיר תרגם, אומר ישו בפארפאזה, שלי שהאדם אינו צריך הרבה רכוש על עצמו וזה כל כך נכון.
היו לי הרבה בגדים והמון בשמים. הכל נזרק לפח. היום אני קונה, שמה בצד, ולא לובשת. כאילו מה מישהו צריך. ואני שהייתי כל כך אלגנטית. זהו – זרקתי את הכל מאחורי ואני שורדת בשקט של חיפה. אפילו עם גברים הפסקתי להיפגש. לא בגלל הטראומה – זה לא מעניין. אין בהם מאומה מעניין היום עבורי.
אבל תראי, אף אישה לא הגיבה. אחר-כך יגידו שאני לא אוהבת נשים. את יודעת מה למדתי שם – אישה לאישה זה הרבה יותר גרוע מגבר לגבר. יש בנשים איזו רשעות, איזו כניעה לרצון לגבר שאין בגברים.
חוץ ממך יפתי.
הדבר הכי גרוע שלא היו סיגריות. אפילו אחת. וכאשר אחת הסוהרות שאלה אותי בלעג
איזה ספר אני ממליצה לה לקרוא.
עניתי: מאמי, את את פינוקיו אפילו לא תביני.
אני שם בניגוד לאחרות לא הסכמתי להפוך קרבן. החזרתי מלחמה. מה כבר יכלו לעשות לי שלא עשו לי להכות אותי עד מוות? לקשור אותי לסורגים ידים ורגלים כמו קוף.
מה הם יסורי הגוף בסוף מתעייפים ונרדמים.
אבל סיגל – ההשפלה לא היתה שלי. היא כל הזמן לא היתה שלי היא היתה שלהם.
של השוטרים, של הסוהרים, של העצורות, של בית המשפט של כולם. היא לא היתה שלי. אני מאומה לא עשיתי
הלבישו עלי תיק וככה אנחנו נראים.
בהמון רגשי חיבה
שלך חוה.
אגב, אולי את יודעת איפה ארגוני הנשים למען זכויות האישה. האם את מודעת שאין לנו כאלה בארץ. אני חיפשתי ולא מצאתי!!!
שלך, חוה
לסיגל, יקירתי,
אין לך מושג כמה חיכיתי לתגובה שלך כאן. ופתאום אף אחת, אף אישה לא התייחסה. אני ואמיר המשכנו לדון בעניין הנצרות, ואני עברתי לכך על סדר היום. ואמרתי בסדר, לאטימות של החברה אני כבר התרגלתי. לא רק זה לאחר מכן פניתי לאגודה לזכויות האזרח התחוורו לי עוד דברים – מה קרה שם בעצם. והקשר נקטע. כתבתי גם למשרד המשפטים, לבית המשפט העליון, למר דיכטר הנכבד בעצמו – באותה שנה ראשונה שהיה לי כבר בית כאן בחיפה וכל כך רציתי לחזור לתל-אביב.
אחד הפנה אותי לשני. הממסד פשוט צחק לי בעיניים. הייתי קמה בלילה בבהלה וחשבתי לעצמי, אלהים, במדינה הזאת אני תיק, אני מספר וזה היה מפחיד בטירוף. הייתי כמו פצע פעור ופתוח. רציתי לכתוב ולא יכלתי. פשוט התחלתי לבכות.
אני נאנסתי לילה שלם. לא יכלתי לעמוד על הרגליים. כשבעלי לשעבר התקשר אמרתי לו יוסי תגיד אחרי קדיש – אני לא יכולה לחיות יותר, מיררתי בבכי 4 שעות המשטרה לא הגיע 4 שעות תמימות. ואז התפרצו השוטרים לחדר.
סיגל, אני לא ענקית בכלל. כשאני כותבת עכשיו יורדות לי דמעות בעיניים. אם הייתי נשארת שם עוד יום, עוד יומיים לא הייתי נשארת בחיים.
אין לך מושג כמה נשים נרקומניות יש במדינה הזאת. לאיזה ביזוי אישה יכולה להגיע. לשכב במיטה להקיא, לעבור קריז מול העיניים שלי לשבת במקלחת ערומה כביום היוולדה והמיים נוזלים עליה ועלי וכל החדר מתמלא במים. והזמן לא עובר. יום ועוד יום. והמשקל נסוג ואזי כאשר אני מדברת עולה בדמיוני אותו האנס, ואני שואלת את עצמי נאנסתי והוא בחוץ ואני כאן. ולמה אני כאן.
את יודעת, כשיוצאים לחופש, סיגריה וקפה, והיכולת לזוז ופרצי הבכי, ואת לא קולטת שזהו, זה נגמר. וכל הזמן בכי,
והמשפט המטורף "בקישון נולדתי, בקישון אמות" שחזרתי עליו כמו על מנטרה בחדר המצחין עם אותן הנשים שבכלל מה לי ולהן.
מאז אני שונאת את המדינה הזאת. שונאת אותה חזק ובכל הכוח. ואני יודעת שצריך לעשות עם זה משהו. ועדין אני לא יכולה. מעבירה ימים, מרגישה שמתבגרת סתם, שהזמן עובר והכל סתם.
בבשורה על פי תומא – שאמיר תרגם, אומר ישו בפארפאזה, שלי שהאדם אינו צריך הרבה רכוש על עצמו וזה כל כך נכון.
היו לי הרבה בגדים והמון בשמים. הכל נזרק לפח. היום אני קונה, שמה בצד, ולא לובשת. כאילו מה מישהו צריך. ואני שהייתי כל כך אלגנטית. זהו – זרקתי את הכל מאחורי ואני שורדת בשקט של חיפה. אפילו עם גברים הפסקתי להיפגש. לא בגלל הטראומה – זה לא מעניין. אין בהם מאומה מעניין היום עבורי.
אבל תראי, אף אישה לא הגיבה. אחר-כך יגידו שאני לא אוהבת נשים. את יודעת מה למדתי שם – אישה לאישה זה הרבה יותר גרוע מגבר לגבר. יש בנשים איזו רשעות, איזו כניעה לרצון לגבר שאין בגברים.
חוץ ממך יפתי.
הדבר הכי גרוע שלא היו סיגריות. אפילו אחת. וכאשר אחת הסוהרות שאלה אותי בלעג
איזה ספר אני ממליצה לה לקרוא.
עניתי: מאמי, את את פינוקיו אפילו לא תביני.
אני שם בניגוד לאחרות לא הסכמתי להפוך קרבן. החזרתי מלחמה. מה כבר יכלו לעשות לי שלא עשו לי להכות אותי עד מוות? לקשור אותי לסורגים ידים ורגלים כמו קוף.
מה הם יסורי הגוף בסוף מתעייפים ונרדמים.
אבל סיגל – ההשפלה לא היתה שלי. היא כל הזמן לא היתה שלי היא היתה שלהם.
של השוטרים, של הסוהרים, של העצורות, של בית המשפט של כולם. היא לא היתה שלי. אני מאומה לא עשיתי
הלבישו עלי תיק וככה אנחנו נראים.
בהמון רגשי חיבה
שלך חוה.
אגב, אולי את יודעת איפה ארגוני הנשים למען זכויות האישה. האם את מודעת שאין לנו כאלה בארץ. אני חיפשתי ולא מצאתי!!!
שלך, חוה
חוה יקרה, רק להסביר, (אולי להתנצל על הכאב המתמשך בשתיקה של הנשים, ובכלל) מאד מאד קשה לעקוב אחרי ההתכתבות שלך ושל סיגל. הן ארוכות, לא ברור איפה הן מתחילות, וציפייה שלך לתגובה היא בבחינת, ככה אני מרגישה, התפרצות למקום שלא הוזמנתי אליו.רוב הפרטים חסרים. לא הבנתי איך ולמה ומתי. לא הבנתי מי ואיפה ואיך זה קשור לכלא ולבית המשפט העליון ולאגודה לזכויות האזרח, שאני מכירה מאד מאד מקרוב, במשך שנים שימש בעלי כיועץ המשפטי שלהם, וכל חברינו באים משם, ולדעתי הם עושים מלאכת קודש. הכל מאד מבולבל ולא ברור, כך שפשוט אי אפשר, וגם לא נכון להגיב או לכתוב לך, "כמה נורא"
וזה בהחלט טרד את מנוחתי, אני חייבת להודות. ובכל מקרה מאחלת לך רק טוב.
חוה, כשקראתי את מה שכתבת, היה לי מושג שחיכית לתגובות אבל גם היה לי ברור שיהיה לאנשים קשה להגיב. גם לי. אבל מכיוון שבינינו מתקיימת סוג של התכתבות אפשר לומר שהרגשתי שזה בסדר שאגיב גם אם לא אגיב באופן המתבקש. שכן, אין לי מושג מהו האופן הנכון להגיב במקרה שכזה אלא להיות אני. וזו אני. ילדה-אישה שחוותה בחייה המון אבל רק ברמה של מיני חוויות כך שחוויות סיוט שכאלה כמו שאת מתארת ואפילו בסרטים אמריקאים הן זוכות לטיפול נאות יותר כי אולי לאמריקאים יש חוקה ויש חוקים ברורים בעוד שאצלנו כנראה בתחום הטיפול בפרט אנחנו שבט של פראים אטומים. לשנוא את המדינה קשה לי כי מוטל עלי תפקיד האם המחנכת לערכים, ואהבת הארץ הוא אחד מהם. אבל יתכן שלא אצליח בכך מכיוון שגם אם לא שונאת, אין לי סיבות לאהוב. (את המדינה הזאת).
וארגונים בארץ…אם הייתי מחפשת כאלו, הייתי מפרסמת שאני מעוניינת לתרום… והם כבר היו באים אלי:)