בננות - בלוגים / אמיר אור / מנחם בן על רשות היחיד ושיר של פטימה נאעות
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מנחם בן על רשות היחיד ושיר של פטימה נאעות

 


פטימה נאעוּת

 

תַּכְשִׁיטִים

 

זְקָנוֹ שֶׁל הַשֵּׁיךְ

לֹא מָנַע מִמֶּנּוּ

לְמַשֵּׁשׁ אֶת יָדָהּ

בְּאֶצְבָּעוֹת מְנֻסּוֹת

כְּשֶׁהֵסִירָה אֶת צְמִידֵי חֲתֻנָּתָהּ

כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת תִּינוֹקָהּ מִשַּׁחֶפֶת

וְלֹא דִּמְעוֹתֶיהָ

שֶׁהִבְרִיקוּ כְּרַעַם,

הִצְלִיחוּ לִשְׁבֹּר אֶת חִצֵּי הַתְּשׁוּקָה בְּעֵינָיו.

זְקָנוֹ שֶׁל הַשֵּׁיךְ

הָיָה לָבָן.

 

        מערבית: נעים עריידי

 

 

עוד ברשות היחיד: 
הרשות נתונה: מחזי לסקלי ועד קריאה בקפה

 

שירים של פסקל פטיט – דיוקן עצמי עם נמלים אדומות /  חיבוקו של הצלופח החשמלי


על מאשה קאלקו
 אצל רונן אלטמן קידר 
ושיר של רוברט מינהיניק אצל איריס קובליו

60 תגובות

  1. אני בהחלט מסכימה עם מנחם בן שזאת מהחוברות היפות.טוב שהגיע סופהשבוע שאוכל לקרוא ממנה עוד.

    • בעונג, שירית. ספרי מה גמעת ממנה.

      • היי אמיר, במהלך הימים קראתי את כל החוברת כמעט ונהניתי ממנה מאד.יש בה באמת כל כך הרבה שקשה להגיב על הכל במילים, אפשר פשוט להרגיש ולהתענג.אני רוצה להתייחס למאמרו של צאי טיין על השירה-נביאי המחשבה שדיבר אלי באופן מיוחד בגלל נושאו. בעיניי באמת מדהים שבתוך המופשט ניתן למצוא כללים וחוקים, ובמושגים כמו ממשות ואפילו אהדה יש ניצוצות של מתמתיקה ופיסיקה. בדיוק כמו שהחיים הם נשפכים ובכל זאת אפשר לארוז אותם במנות קטנות לתוך מילים.
        ובאמת מתוך הדברים שכותב צאי מיין נבראו גם שיריו שבחוברת,ושניהם יפהפיים בעיניי, באחד אפשר לשחות ובשני לא למהר לשום מקום.ותודה מיוחדת על תרגום השירים מסינית לדן דאור היקר
        ,כי סינית אינני מדברת…ותודה גדולה לך, שלא ברור לי מאיפה אתה מקריץ בשבילנו את כל נפלאות קצווי העולם- יהיה נחמד לשמוע פעם איך אתה מגיע לכל קוסמי המילים האלו.

        • שירית, את מתכוונת לחוברת "על קו העימות" של הפסטיבל, לא? שם השירים והרשימה של צאי טיין.
          בעצם כל אחד מהאורחים כתב את מחשבותיו על השירה, והן התפרסמו שם עם השירים.
          שמח שהודות לדן דאור יכולת ליהנות מהמתטיקה-פואטיקה של טיין, .

          • אתה כמובן צודק.אתקדם בקריאת רשות היחיד בקרוב.שיהיה המשך יום מצויין.

  2. שיר חזק ומרגש. החזיר אותי למחיר ששילמה סת' לחורט המצבות בעבור הכיתוב, "חמדת" על הקבר. של טוני מוריסון, כמובן.
    גוזרת ושומרת.
    וברכות על הברכות.

  3. מירי פליישר

    כתב נחמד מנחם בן.
    ברכות . אתם שם עןלים ופורחים בהליקון

  4. אני גם חושבת שזו חוברת יחידה במינה מרתקת ואפשר לקרוא בה שוב ושוב, כמוני, אמיר טוב שיש אותך עם הליקון, היוזמות הפסטיבלים והשירה שיכולה כך להגיע אלינו מרחוק ומקרוב

  5. היי אמיר
    תודה לך ששמת את הכתבה בבלוג.
    אני התרגשתי התרגשות גדולה בפסטיבל.
    להתראות טובה

  6. כדאי להציץ גם במחזור השירים המפתיע של גלית סליקטר, משוררת מצויינת משלנו!

    • נכון מאוד, ענת. אלה טקסטים מעולים.
      מדהים איך היא דוברת דיבור מרתק כגבר, מתוך הוויה כה מלאה.
      גם הציורים בסגנון הקומיקס שמלווים את השירים – של אחיה גלעד – מקסימים לגמרי.

  7. כמו בחפירה ארכיאולוגית, כל שורה נוספת בשיר מגלה את הנדבך המקומם הבא בעלילה, עד למילה הסוגרת. כתיבה צלולה. מברוק על הרשימה של בן.

    • תודה, לבנה. יש לה שיר מזעזע עוד יותר מזה בשם "שֵדה" שממנו מצטט מנחם, רק לצערי ארוך מדי לכאן.
      לפי האמונה העממית של הכפריים במצרים, כשפלאח פוגש עפריתה – שדה – ותוקע בה מחט שטיחים ארוכה, היא הופכת לבהמת עבודה עד החשכה.
      השדה הזו אצל נאעות היא האישה – שהופכת לכל מה שהגבר צריך, מדחליל ועד סוסה במטמורפוזה מכשירית לגמרי.

  8. איזו רשימה יפה כתב מנחם. גם להליקון ולאמיר, גם לחוברת שערכה תמרה. מזל"ט לכולכם. כמה כשרונות בבלוגיה אחת. אני רווה נחת!
    (רונית, אני רצה לקרוא את סיפורך. רחם לפני כריתה… ואוו, בדיוק במה שאני עוסקת עכשיו. איזה יופי).

  9. "רשות היחיד" באמת חוברת מרתקת, אבל גם "ילדות" הייתה חוברת מרתקת.
    לי נדמה שהחוברות של "הליקון" הופכות לייחודיות ומשובחות בתמהיל שלהן ובתכנים שמובאים. מתפתח דו-שיח מפרה בין הקוראים לחוברות…

    השיר "תכשיטים" מצמרר, ויוצאת דופן הכתיבה בנושא.

    • מסכים אתך, תמי, גם ילדות הייתה חוברת מקסימה, אבל קצת קשה להשוות. חוברת נושאית מביאה הרבה סביב עניין אחד, כמו מין צילום מצב פואטי, ואילו 'רשות היחיד' נותנת מקום רב יותר ליוצר הבודד עם מחזורי שירה שלמים.
      כך או כך, שמח שאת מוצאת בהן עניין ועונג.

      • ובקשר לשיר "תכשיטים" – הוא אכן מדבר בלי פחד על מצבן של נשים בחברה המצרית; בקובץ עצמו יש אף שירים בוטים ממנו.
        הלואי שהיה כך גם בחברה הישראלית – איפה המשוררת הערביה שתדבר כך?

        • ..:)
          זו שאלה טובה: "איפה המשוררת הערביה שתדבר כך". אולי נסתפק במשוררת שמית שתכתוב לעומק הרוחב של הנושא…:)

          אני נזכרת בסרטים המיצרים של יום שישי לפני 25-30 שנה. היה בהם יופי נאיבי, אם ראית ואתה יודע למה כוונתי?..

          • חייבת לספר לך על השירים של מונדקונדו צ'ינסואמי.
            כל כך חבל שאי אפשר להביא לכאן את השיר: "אסורים במגע", בתירגומך,
            (ועוד ועוד מהשירה שלו…)בכל פעם שאני קוראת את השיר אני מתכווצת מהיופי הפולשני הזה. יופי של עצבות, מושגים שנראים מנוגדים אך לטעמי משלימים.

          • תמי, לא בטוח שהבנתי את המושגים "המנוגדים אך משלימים" ואת כוונתך ב"יופי פולשני", אבל הנה השיר:

            אֲסוּרִים בְּמַגָּע

            עֲמוּסֵי נְחִיתֻיּוֹת, בְּתוֹכָם וּמִחוּץ,
            חוֹשְׁשִׁים לִמְעֹד, מְכַסִּים גַּאֲוָתָם,
            גּוּפֵיהֶם מְכֻוָּצִים פְּגוּעֵי מַבָּטִים,
            הֵם מִשְׂתָּרְכִים לָהֶם הָלְאָה.

            צְמָחִים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִנְבֹּט, צִפֳּרים שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לָעוּף –
            תָּמִיד מְכַסָּה מַסֵּכָה עַל הָרְגָשׁוֹת.
            כָּל שְׁאָר-רוּחַ כְּבָר מֵת, הַנֶּפֶשׁ קָמְלָה;
            הֵם יוֹשְׁבִים בְּלִי הֶגֶה, בְּלִי נוֹעַ.
            טִבְעָם הוּא הַפַּחַד.

            אֵין זֶה רִחוּק שָׁלֵו,
            אֵין זֶה קֹר-רוּחַ.
            פָּנֵינוּ אֲרֻכִּים
            וְיֵשׁ לָנוּ דְּאָגוֹת.

            אָנוּ נָעִים קָדִימָה, כְּמוֹ זַחַל בִּזְחִילָתוֹ
            עִוְרִים לְחַיֵּי הָאוֹר,
            וּכְשֶׁהַקְּרוּיִים 'נַעֲלִים'
            קְרֵבִים אֶל צִלֵּנוּ
            אָנוּ מִתְכַּדְּרִים אֶל הָאָרֶץ;
            מַגָּע הוּא כְּאֵב – כָּךְ נוֹלַדְנוּ,
            כְּצֶמַח הָ'אַל-תִּגַּע-בִּי'.

            אָנוּ בָּאִים וְהוֹלְכִים
            כִּנְמָלים אֲדֻמּוֹת, בִּמְנוּסָה;
            לְנוֹעֲצֵי הַמַּבָּטִים אָנוּ רַק
            מַמְזֵרֶיהָ שֶׁל אִמָּא אֲדָמָה.

            הַשְׂכָּלָתֵנוּ הִיא וִתּוּר,
            כִּשְׁרוֹנֵנוּ – נָחוּת.
            בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַלַּעַג, דְּחוּיִים, חֲרִיגִים,
            אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים סָבִיב,
            הוֹדְפִים אֶת הַתְּבוּסָה.

          • אוי, תודה אמיר. אני מקווה שעוד אנשים יקראו את השיר ויגיבו.
            היופי מנוגד לפולשניות כי האחרון כוחני, חסר התחשבות, שתלטן…אבל לפעמים ליופי יש אנרגיה כזו. ובלי לרצות, בלי יכולת להתנגד הוא, היופי משתלט.

            תכף אנסה להסביר למה השיר הזה פעל עלי כך, בכישוף זוחלני..:)

          • אולי כי "האסורים במגע" הם גם כל אותם אנשים שחולים במחלות ווירליות, מדבקות להחריד, כמו איידס או הפטיטיס, או צרעת…
            אני מתארת לעצמי שמי שלא היה לצד אנשים כאלו, לא יבין את המשמעות של:
            "מַגָּע הוּא כְּאֵב,
            כְּצֶמַח הָ'אַל-תִּגַּע-בִּי'".
            למרות שהמון מהשיר, יכול להיות תקף לכל אדם שלפעמים מרגיש כך:
            "אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים סָבִיב,
            הוֹדְפִים אֶת הַתְּבוּסָה".

          • תמי, הקוראת עונה ליצירה, והיצירה מתעשרת. כל מה שאמרתי לסיגל בעניין קריאתה את פטימה נאעות נכון גם לגבי הקריאה הזו שמרחיבה את השיר למקומות שלא חשבתי עליהם.
            והאופן שבו הבנת את "האסורים במגע" גם כמצב נפש כל אנושי מכה את האמירה פנימה באופן הכי אישי.

          • לאמיר,

            אתה זוכר שאמרתי לך שכאשר קראתי בשירים היתה לי תחושה של מטאפורות ודימויים שחוזרים.

            אז בהמשך לשיר שהבאת כאן "אסורים במגע"
            אני מצטטת משירה של פולי קלארק "הים, חיי" עמ' 83.

            אגב, ידוע לי שההקשר הוא שונה (אולי לאומי/חברתי – פרטי/אישי) – אבל שים לב איזה דמיון: (התנצלות, איני יודעת לנקד בהדפסה)

            הייתי חלשה, ושיקרתי לחיי.
            הם התייפחו על החוף כשעזבתי, פניהם מכערת/
            והבל נשימתם חמוץ. והם נדרו לשתות עצמם למות./….

            הייתי חפשיה כרוח רפאים. הפסקתי לדבר./
            התחבאתי בתוך קהלים ובשפה חדשה…./
            מעולם לא דברתי על חיי, ואף הם לא מצאו אותי..

            שירה משיקה עולמות

            חוה

          • לא בדיוק מטפורות, חוה, אבל רואה למה את מתכוונת. שירה אכן משיקה עולמות וכאן לא עולמות קלים: גלות המשוררים מעצמם והחירות שבלא להיות (כמעט לא חשוב מה).

          • לאמיר,

            ראיתי רק אתמול באמצע הלילה את התגובה שלך, ורציתי לענות. היה מאוחר, הייתי מורעבת ועייפה, והחלטתי לענות היום.
            לפני שראיתי שפתחת פוסט חדש.

            אז עברתי היום על החוברת, וראיתי שאסורים במגע הוא בעצם מן החוברת, וכן, מצאתי מטאפורות (בעניין הסיקורת).

            העניין הוא שהמטאפורות בולטות אבל הן באות בהקשרים מורכבים ושונים.

            הנמלים האדומות אגב, חוזרות גם אצל פטיט פסקל וגם בשיר אסורים במגע.

            מה שהיה מאוד מעניין היא למשל המטאפורה של הדג. זוהי מטאפורה שחוזרת הרבה בשירה של נשים. הדג בהקשר הזה יכול להיות צלופח, הוא יכול להיות כריש, או יכול להיות הדג היפיפה שפולי קלארק אוספת אותו אל בן ידיה בתרגומים הנפלאים של יעל גלוברמן לשיריה של קלארק, זהו יכול להיות הדג/הציפור המופיעים במשקע הקפה בשיריו של המשורר התורכי בסוף הספר.
            אמרתי כבר בעבר שהדג מיוחס לעולם המים של האישה (הרחם, מי השפיר, הרטיבות של האישה כדי להגיע לאורגזמה, או ברגע של התייחמות (רגעים…) ואכן בשירים נשים עושות בהם שימוש רב ודי הרבה בהקשר של היצרים שלהן שאולי מחוייבים להיות מקושרים חברתית, אבל כאשר פורמים אותם הם הופכים להיות לשיניים חדות, לפעמים לוכדות ולעיתים רכות).

            גם הנושא הזה של יצר האישה חוזר בשירים כאשר היא מדוכאת על-ידי הגבר ואולי חולמת על הגבר האפל שיבעל אותה מיסוריה.

            למה אמרתי מורכבים, מכיוון שהם באים בשירים על רקע הקשרים שונים לחלוטין, מתרבויות אחרות לגמרי, חלקן מדכאות יותר על פניו וחלקן מדכאות לא פחות מפני ומפנים ולכן מרקם המילים הופך סבוך.

            לא קראתי את המקור – אבל התרגומים היו נאים בעיני.

            זה הכל להפעם. אגב, אני במילה מטאפורה יכולה להשתמש גם בתימה רחבה יותר שבאה לידי ביטוי אולי בתאורים דומים, או באובייקט מדמה זהה/מהופך וכו'…

            שלך בנאמנות
            חוה

          • למרות שנכתב לקסטה ספציפית, "הימנון" החריגים והדחויים באשר הם (וכולנו מרגישים קצת 'על-תגע-בי' ברגעים מסויימים). מהמם ונוגע.
            (תודה לך ולתמי).

          • ותודה גדולה כמובן למונדקונדו צ'ינסואמי

          • "לעומק הרוחב", תמי? זה נשמע שם חם ויפת במכה אחת אנושה :)
            הסרטים המצריים ההם שגם אני צפיתי בהם, כיסו כנראה בדקורום מוסכם על הרבה צביעות, רשעות וניצול. במציאות של פטימה נאעות הנבלים ההם מהסרטים הם הבון טון…

          • האמת, ש"הנבלים" מהסוג הזה נמצאים בכל סרט של החיים. הסרטים ההם היו בית ספר, לא רע, להבנת מנטליות שונה מזו שגדלתי בה, ולכן אולי זו אני שהייתי הנאיבית..:)

  10. איריס קובליו

    אמיר, אני חושבת שמנחם בן צדק בדבריו. אכן חוברת איכותית מאד.
    והשיר שהבאת מצמרר ומבעית.
    כמו לקוח מאוסף הבלהות הבוקע מדי פעם לנגד עיננו.

    • תודה, איריס, ונכון, היא מגישה פה אוסף בלהות, שמתחרה לא רע עם אלה של פסקל פטיט ורוברט מינהיניק :)

  11. כל הכבוד! איזה יופי של בקורת, אמיר, ואת שירה של פטימה נעוות מאוד אהבתי

  12. יישר כוח אמיר, על החוברת היפה והאיכותית, מקור ותרגומים. והשיר היפה הזה מאיר ומפנה זרקור חשוב אל השירה הנשית הערבית ועוצמתה

    • תודה, מוישלה, ומקוה ששבעת נחת מכל כולה. אם יש תקוה לעולם הערבי, הוא בנשיהם, אני חושב.
      יש שם הרבה כעס אבל גם הרבה כוח.

  13. תַּלְמָה פרויד

    ברכות אמיר, על הביקורת הנלהבת על 'הליקון' החדש – לך ולכל העושים במלאכה. עושה בהחלט חשק לקרוא, אחפש בחנות.
    אהבתי את ה'תכשיטים' של פטימה נאעות.
    ברכות גם לתמר משמר ולכותבות ב'עיתון 77'.

  14. אמיר – "החרוזים" שאתה אוסף ועורך הם התכשיטים האמיתיים !
    מאחלת לך שהסוס המכונף ימשיך לדהור ולדהור לעולמות חדשים ומופלאים
    לית מאן דפליג (תרשה לי לפנק אותך גם בקורטוב ארמית) שהציורים של איריס הוסיפו צבע לשחור על גבי הלבן :)

    • את רשות היחיד קראתי מראשיתה ועד סופה.
      ממש את כל החוברת כן.

      מה חידש לנו מנחם בן?
      מעבר לסקירה?

      והשיר? הרי כבר קראנו שירה נשית ערבית מעין זו זוהרה אלפסיה ועוד שירים של משוררים ישראליים שקבלו את הכרתם משנות החמישים ואליך.

      איני ממעיטה בשיר,

      אבל על החוברת אפשר היה לכתוב רצזיה קצת יותר רצינית מבחינת התכנים שלה, ווהשקה שלה עם משוררים מארצות שונות.

      צר לי איני משביתה שמחה,
      נהפוך הוא מגיע היה להליקון ביקורת איכותית בדיוק כמו החוברת.
      לא ראיתי מה חידש מנחם בן.

      חוה

      • חוה, זו אינה 'ביקורת' אלא מין 'סיקורת'. לא מחדשים ולא מנתחים מי יודע מה, אבל מספרים לקורא מה יש בספר, עם רשמים אישיים. לא יותר.

        • לאמיר,

          אז ככה, איני מוצאת כל קו משיק בין עיתון 77 לבין הסקופים כביכול שהוא מביא מלמודי מגדר אלק. שבחוברת. אדריאן ריץ מתורגמת כבר כל כך הרבה שנים לעברית בהוצאת עם עובד. יש בו נושאים די חשובים בנושא מגדר, מבלי להתייחס למובאה. השיר על הדגדגן יופי – טופי – אני לא אוהבת את זה.

          אמיר, איני מנסה לגנות, נהפוך הוא, וחלילה גם לא להמעיט בערכך, אבל דווקא מתוך שקראתי את החוברת, וכן גם על אותה משוררת גרמניה שגלתה ממקום למקום ומתה לבסוף ערירית, הייתי מבקשת אפילו סקירה מיוחדת, פרטנית (במקרה פרטי) ולא מתוך השוואה למשהו שאין איבר שאפשר להשוותו – לחוברת שאתה הפקת.

          גם בסקירה עצמה, אני חושבת שיש מקום להדגיש שהליקון מוצא יותר כחוברת שירים והוא מתמקד בעיקר בשירה – לפחות כאן, ועוד ולא כל כך ככתב עט.

          טוב, מנחם בן כתב מילים מאוד חמות על החוברת, אבל אני חושבת שלחוברת הזאת מגיע יותר מקצת יותר מילים חמות, או סקירה.

          זה כמו שאני אומרת לך, תראה,
          אמיר, אמירוש שלי, מלאך שלי, משוש חיי, אעלה אותך על ראש שמחותי, אין כמוך כמחדש השירה העברית במחוזותינו ומעבר להם ואת אופקנו
          ומה אעשה בלעדך…. יו…. אויש….. גדול…. נהדר…..

          לא לכעוס
          או להגיד לך, תשמע איש,
          בן אדם
          מגיע לך יותר!!!!

          אני מקווה שהובנתי.

  15. אמיר, מזל טוב על החוברת! אני אחפש אותה. תמר

  16. הי אמיר, אם לא ברכתי עדיין אז ברכות לרגל צאת החוברת וגם אם כדברי חווה אין בדברי מנחם בן מספיק עומק הרי שאם אני מבינה נכון כל פרסום טוב הוא מספיק (לפעמים אפילו פרסום שלילי) מכיוון שזה יוצר גירוי וסקרנות אצל מי שעדיין לא ידע או לא שמע על רשות היחיד. אגב, לדעתי בעידן שפחות ופחות אנשים קוראים עיתונים ושואבים את מידעי האקטואליה והתרבות מהמחשב הכי טוב בעצם זה שכותבים עליך באינטרנט (ואני רואה שגם שם כותבים עליך ועל הליקון) אבל חשוב להגיע כמובן גם לקוראי העיתון, אז זה נהדר בעיניי בכל פעם שקוראת טורי בקורת או המלצות לדברים טובים.

    • ואל השיר רציתי להתייחס בתגובה נפרדת.
      שיר שנקרא תכשיטים שמתחיל בזקן הלבן, קישוט מתוכשט לאיש כאילו מכובד וכאילו צח שכוונותיו מנוגדות לצבע זקנו בעוד האישה שהיא רעיה ואם הלוא צמידי חתונתה הם מעמד הנשואה ולא קישוט וכשהיא נאלצת להסיר אותם למען ילדה וכשהדמעות שלה נוצצות בצחותם אין מעמדה סר בעיני אלא עולה באלפי מונים ורק מייצר בוז ואכזבה מהשתלטות של תשוקה על ערכים במיוחד כשמדובר באנשים עם כוח שמנצלים את מעמדם לרעה.
      השיר הזה שלח חיצים לתוך ליבי לב האם וזעקתו העלתה בי שאלה אם גם בי יש את היכולת הזאת לעשות את הכל למען בריאות ילדיי וכמה שהתשובה שלי התחכמה איתי נותרתי עם ההזדהות המוחלטת והידיעה שכנראה שכן. ואז….הזדעזעתי עוד יותר מהשיר והחץ שחדר הוסיף גם סיבוב וזה נגמר באאוטץ' והתפעמות מכך שאישה היא אישה היא אישה בין אם היא כותבת במצרים או בעברית או באוזבסקנית ושיר אם הוא מצליח לדלג כך בין שפות ועולמות הוא שיר נפלא ובעל תרגום מצויין.

      • סיגל, אי אפשר היה להסביר טוב יותר למה השירים שלה אוניברסליים ונוגעים.
        פשוט הדגמת את המקום שבו הקורא עונה לשיר באופן הכי אישי, ומשלים אותו מתוך חייו שלו – מה שקורה כאן באופן כה קשה וכה פשוט.
        שיר שחוצה ככה את התרבות שבה נכתב, מצליח לגעת ברבים כל כך לא בזכות הכללות, אלא דווקא בגלל שהוא קונקרטי ואישי לגמרי.
        הסיטואציה שמתוארת כאן – ימיה כימי האנושות כנראה. האמהות מזה, והתשוקה המחפיצה את מושאה מזה.
        ואשר לדת המכשירה כל שרץ – גם אם הוא שייך, כומר או רבי – חבל להרחיב את הדיבור. גם בחכה הזו עלו דגים רבים לאורך ההיסטוריה ולרוחב התרבות.

    • סיגל, מבין את התסכול האוהד של חוה, כי בעבר הביקורת באה לבקר ביקור בית רציני, ולא הסתפקה במתן ציונים, מתאבנים, ונשיפות בוז או התפעלות.
      אבל כיום כשחבל"ז הוא שם המשחק, זו סיקורת ביעף, שמטרתה אינה העמקה והעשרה אלא רק למשוך, לבדר, לעצב דעת קהל. זה לא לגמרי שלילי אם מתייחסים לרשמי הקורא האלה בסרגל הנכון. מין תיווך שדומה לכרוז בשער, ומביא לידיעת הקוראים את קיומה של חוברת כזו.

      • אכן,

        סיגל וגם אתה אמיר – המילה תסכול אכן יאה ומתאימה לתחושה שאני מרגישה כלפי דברי הסיקורת – כדבריך – של מנחם בן.

        התסכול הוא, באם תזכרו שניכם גם על ההשוואה.

        בעיני נושא המגדר הוא נושא שכובס עד דק, אפילו אם תמיד אפשר לכתוב מחדש על הדגדגן הנשי. (כאילו שלא כתבו עליו מספיק) ואין בינו לבין חוברת השירים המשובחה שלך מאומה. איני באה להפחית מערך עתון 77. גם דעותי הפמיניסטיות ידועות לשניכם. עדיין אני חושבת בשבשיריה של פסקל פטיט המטאפורות הן יוצאות דופן, כמו גם הנושאים בהם היא עוסקת, בעיקר – התעללות הורים בילדיהם, לדאבוננו, על דרך המשל, הוא הבון טון של ימינו!!!

        אגב, ערך תרפוייטי, אחד מן הדברים שחידשו בדבריה של אדריאן ריץ' בספר ילוד אישה, היא הכפירה ברעיון שאידיאל האידיאלים של האישה הוא להיות אם המרותקת לילדיה 24 שעות ביממה.

        במה הדברים אמורים, אם שהעיזה להודות שעשיית קריירה כמו גבר עדיפה בעיניה על עשיית ביביסיטינג לילדים שלה כל אחר -צהרים הוא משאת נפשה – בעצם התריסה נגד רעיון האמהות כולו.

        אסתפק בדברים אלו.

        • בעודי מתפלאת על השעון של הבננות (אצלי אחת וארבעים בלילה והתגובה האחרונה כבר נשלחה בשתיים וחמישים או משהו), אגיב רק שאם כבר סקורת אז באמת טוב שהיא אוהדת וכפי שכבר אמרתי בכל פעם שעלה נושא הבקורת: 'שהמבקרים יבקרו את עצמם', כי קורא בעיני דעתי, איננו צריך שינתחו לו את הטעם והחשק לקרוא, לי מספיק שיובא לידיעתי שיצא כתב עת ויניחו לי להחליט ולהרגיש לבד.
          בנושא נשות הקריירה והאמהוּת כקריירה, אז אני נמנית על השני, ובקלות יכולתי להיוולד במצרים או בלבנון לתוך אחד הסרטים של אותם ימי שישי בשבע וחצי בערב, אבל לדעתי זה לא משנה מאיזה צד באישה בוקע קול, והעיקר לכבד את כל הצדדים ואת הבחירות שאנשים עושים בחייהם, ומכאן בעיניי רבה ביותר חשיבות הכתיבה ופרסומה בעולם.

          • סיגל, מבין לגמרי מי שחשה שילדים זו אחריות מלאה דיה, אבל מבין גם מי שחשה את הגבלת החופש והדחף לעשות דברים אחרים.
            ואשר לסיקורת – בהעדר דיבור של ממש יש בה לא פעם גם קלות שרירותית בלתי נסבלת, ועם זה היא לרוב (לא תמיד!)באמת חוסכת לנו התנפחויות ריקות

        • חוה, כל מה שנעשה תחת כורח וכפייה, ולו בדרכי נועם, מורגש כדיכוי.

          • לאמיר,

            לא כל כך ברור לי למה התייחסת כאן.

            למעלה, הבאתי מקבץ של מטאפורות שאספתי מרשות היחיד לעיונך.

            אם אתה מתכוון לאדריאן ריץ' הרי שהיתה זו נחמא פורתא להרגיש שעוד נשים חשות כמוני, שיש להן גם עולמות אחרים. בעודן אוהבות את ילדיהן, מותר להן להתעניין גם בתחומים אחרים. בחברה שמקדשת את האימהות, כאשר נשים גונבות זרע כדי להיות אמהות (בין היתר לריצוי נורמות של החברה) להיות אישה ולהרגיש שלהיות קודם אישה עם עולם משלה ולא להתכופף למשוואה אישה/אמא או אשה=אמא יש בזאת מן ההקלה.

            ועוד, שהייתי גרושה ותדיר רוב העול נפל עלי.

          • כן, חוה, התכוונתי לאדריאן ריץ'.
            לגבי המטפורות – כמו שאמרת זה מזדקר לעין כמין צירוף מקרים מוזר, אבל הן למעשה בשימושים למובנים שונים מאוד, לעתים ממש הפוך (כך למשל "הנמלים האדומות" אצל פסקל וצ'ינאסוואמי)

          • לאמיר,

            אצה צודק, אבל עברתי ממש על כל החוברת. וניסיתי ללקט ולו רק מטאפורה אחת, כדי להראות למה אני מתכוונת.

            ועוד, אכן אם הייתי כותבת ביקורת רצינית – כלומר עושה ביקור בית בוודאי שהייתי עומדת על כך. ולכך התכוונתי גם בהשקת העולמות של השירה.

            עוד מילה, הטאפורות אינן העיקר הן בנות לווייה של יצירי הטבע לתמות, לנושאים העיקריים ולכן הן יכולות להופיע גם בהיפוך.

            ועוד משהו, השיר שדה באמת מזעזע הרבה יותר מן התכשיטים. מזעזע כמעט עד בהלה.

            תודה על ההתייחסות
            מכיוון שממש עברתי כמעט שיר שיר. עדיין לא לעומק אבל בכל זאת השתדלתי.

            האם יש בכך משום כפרה על העובדה שלא הייתי בפסטיבל?
            אגב, אני עדיין חולה וממש כמעט לא יוצאת מן הבית.

            חודש די נחש, ולו רק מעט ניחומים בשירה.

            חוה

          • לאמיר,

            אני מקווה שדברי כאן אינם התנפחות ריקה. במה שניסיתי לכתוב כאיזו ביקורת זוטא. אבל
            ממש בקטנה.
            חוה

          • :)) החלמה מהירה, חוה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור