בננות - בלוגים / / לא מכבה את האור
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

לא מכבה את האור

 

 חברים, מצטער שלאחרונה כמעט איני מגיע להגיב מחמת עומס האירועים והמטלות, אבל הכל למען דברים טובים.

הנה בינתיים קישורים לכמה מלים מהשבוע:

 

 

ריאיון איתי ב-Ynet על שירה, חברה, הליקון ו'שער'

 

 

ריאיון טלוויזיה וקריאת שיר ב'מאחורי הקלעים'

                                       
 

 

היום  בפ ס ט י ב ל   ה ש י ר ה   ה ב י נ ל א ו מ י   "ש ע ר"

 

31-29 באוקטובר

 

ש י ר ה   ע ל   ק ו   ה ע י מ ו ת

 

המפגשים הערב, מוצאי שבת:
 
"שירה פוליטית" עם טל ניצן, גארויד מקלוכליין, רמי דיצני, שי דותן, נשה ישין, אלמוג בהר, מרואן מח'ול ואלי אליהו, עם קטעים מתוך 'שירת העצבים' של אפרים סידון.

"עשו אהבה, לא מלחמה" – אירוע נעילת הפסטיבל – 
עם אלונה דניאל ויובל מסנר שיארחו את חגית גרוסמן, שמעון אדף, סיוון בסקין, משה אוחיון, עדי עסיס – ואותי.
וגם צאי טיין ואשר רייך. 

 

כל המופעים, כל הימים, כל המידע:

 

באתר 'הליקון'    באתר 'הבמה'

 


עוד על הפסטיבל
:

 

'עשו פסטיבל, לא מלחמה'

 

*
 

ריאיון עם רפי וייכרט ב"הבמה" על 'שער', קונפליקטים וגרפיטי

מרואן מח'ול ומשה אוחיון ב'ערב חדש' 28.10

 

68 תגובות

  1. אחלה-אחלה אמיר.

    כמאמר המשורר האינטרנטי :
    "אם לא שמעו/ראו אותך, סימן שאתה לא קיים !"

    מי שלא היה אתמול בפתיחה – הפסיד !!

    אז תבואולפסטיבל..היום..גם מחר…

    • עזרא, אל דאגה, אתה קיים גם אם איש לא שמע ולא ראה 🙂 אבל כמובן עשייה ציבורית אמורה גם להגיע לתודעת קהלים, ושמח שהיה כיסוי נרחב לפסטיבל.

  2. כרגע קראתי ב-YNET שאתה מכבה את האור – אני שמחה לגלות שבכל זאת לא מכבה 🙂
    בהצלחה בפסטיבל!

    • תודה, עדה.
      לא, זו כמובן הכותרת של המראיין, אבל ראיתי את התגובות ובהחלט היו שם משיחיים שהיו מוכנים לכבות לי את האור. הנה, תיקנתי:)
      ומה דעתך?

  3. יאאלה אמיר, לרשות הממשלה

  4. אמיר, היה מצמרר לשמוע שוב את קול היריות ברבין ז"ל. שולמית אלוני, חנה מרון המקסימות.
    נספח התרבות מבריטניה דיבר לעיניין.
    המשורר הטיבטי היה הכי שדיבר אלי, למרות שלא הבנתי אפילו מילה.
    השפה נשמעת מלטפת, אינטימית כאילו הוא לוחש לתוך האוזן..המון צ' ו-שוּ שמדגדג בצוואר…
    עדי וגיורא פישר היו ממש מצוינים.
    חבל שהמשורר מבוסניה לא קרא עוד.
    והזמר עם הקלידים היה שנון.
    היה מרגש והיום לצערי לא אבוא.
    אנסה מחר להגיע.
    בהצלחה …

    בכתבה בטלביזיה הצלחת לדבר הרבה בזמן מאוד קצר- ממש מעולה.

    • תודה תמי, שפירטת קצת מרשמייך אתמול.אתמול לא יכולתי להגיע וגם לא היום לא אוכל לדאבוני, והתיאור שלך פיצה מעט על החסר.
      ולך אמיר, תודה על הקישורים והזכות להיות חלק מהדברים היפים.

      • שירית זה עוד כלום, הלוואי ויכולתי להביא הקלטה של הכל ובעיקר של המשורר הטיבטי-איזה מגניב הוא היה..

      • חבל, שירית, אבל לא מאוחר לארוחת שירה כהלכתה. המפגשים הערב, מוצאי שבת:

        "שירה פוליטית" עם טל ניצן, גארויד מקלוכליין, רמי דיצני, שי דותן, נשה ישין, אלמוג בהר, מרואן מח'ול ואלי אליהו, עם קטעים מתוך 'שירת העצבים' של אפרים סידון.

        "עשו אהבה, לא מלחמה" – אירוע נעילת הפסטיבל –
        עם אלונה דניאל ויובל מסנר שיארחו את חגית גרוסמן, שמעון אדף, סיוון בסקין, משה אוחיון, עדי עסיס – ואותי.
        וגם צאי טיין ואשר רייך.

        • תודה אמיר.נשמע נפלא. עושה שמיניות-להגיע.בינתיים נהנית מההנאה שלך ושל האורחים.

          • שירית קופה

            אמיר,השמיניות הצליחו לי והיה לנו ערב מקסים ומרגש בסשן האחרון בפסטיבל זה.
            האמנות והחיים השתלבו גם הפעם יפה. היה טוב לראות כמות כזו של יוצרים שקיבלו במה בערב אחד.בתודה ובהערצה.

          • בעונג שירית, ושמח שהצלחתם לבוא ולשמוע את הקולות. האמנות והחיים אינם באמת נפרדים, לא? אחרת זה לא היה נוגע באנשים כפי שנגע.

    • תמי,

      הזמר עם הקלידים שהופיע אמש, הוא אריאל הורוביץ (בנה של נעמי שמר),
      ולא הופתעתי שבאחד הטכסטים שלו,הוא התייחס בהומור לדמות תנ"כית הסטורית כמו משה רבנו..

      מסתבר שהתפוח לא נפל רחוק מהאבוקדו..

      • עזרא, איזה כיף היה אתמול, גם ששמרת לי מקום…
        לא זכרתי את שמו של אריאל…הוא ממש שנון..
        מחר אני מקווה להגיע..אז נתראה?

    • היה מדהים לא פחות (אם לא יותר) גם היום, מלא מפה לפה. זה התחיל עם מנות הקרב במרכז הגאה עם קריאות שירה שוות ביותר, ושבו גם הכינה טובה המדהימה לעדי ולי הפתעה נהדרת. בכלל הקריאות היו משהו, ולא רק הזרים ששבו בדרך הטבע את עינך. היום קראו פסקל, צ'ונג הי, סנדין, רוברט וג'נגבו (הטיבטי שלך :)) – כל אחד בסשן אישי מלא. גם כל הישראלים – רפי, מוטי, יקיר, אגי, יעל וחדוה קראו שירים חזקים ונוגעים. ה"פשפש" של עדי זכה לבימוי מבריק, הסרט "לשביה" המם, וסי היימן וסיסטם עלי הקפיצו את כולם לטונים של התלהבות וכיף אמיתי.

      • ושכחתי את המיצג עם החומה השקופה שמעבירה מסרים ומוסיקה, וההייד פרק עם הקצב המיוחד והערק והרבה משוררים מפתיעים שלא הכרתי… טוב זה לא ממש מתאר מה היה, אבל אני עיף 🙂

        • אמיר, החוברת של "שער" היא זיכרון חי לפסטיבל.
          ..:))הטיבטי "שלי" כותב:
          "בפינה נדחת של העולם, על במה בנוית בשר ודם, השחקנים הראשיים-
          בסופו של יום-
          אילו רוצחים הם?"
          (יעל גלוברמן והית'ר סודארד תירגמו)
          כשהסינים טבחו בהם, הבריחה, הגלות הטיבטית- מכאיבה…

          כיף לדעת שכך היה, פחות בגלל שהפסדתי, אבל השירים יהיו איתי בחוברת…

          • איך הקהל קיבל את פסקל פטיט?

          • בהרבה חום, זעזוע והתפעלות 🙂

          • תמי, בספר הפסטיבל יש שני שירים מצוינים שלו, ואולי אפרסם גם את השאר שתורגמו בהמשך, ב'רשות היחיד'.
            הנה קטע מעוד שיר בתרגומי:

            הספינה הזו גדולה מדי
            אין לה חלונות אין לה דלתות
            אך מאז נולדנו, נאלצנו לחיות בה
            אין לנו דרך לראות אִם, מימין או שמֹאל, מפנים או אחור
            ישנן שם ספינות אחרות, או אין.
            הספינה הזו
            אינה כלא היא רק נראית כך
            כשהיא נחה עמוק, עמוק למטה, בקרקעיתה של באר.

          • אוי אמיר, אתה מוכרח להביא עוד שירים שלו..יש בו תפיסת עולם כל כך שמדברת אלי. הוא קונקרטי אבל שוחה מעבר, רחוק אל מעמקי סודות המהות…

          • הוא צודק בשיר. הספינה אינה כלא.
            אבל לפעמים צריך חבל כדי לצאת מהבאר. השיר עצמו כחבל..:)

          • "כשמביטים אל על, לשמים
            אנחנו רואים אור שמש חולף על פני עננים אדומים, כמה כוכבים נוצצים
            רואים את היום ה-26 של החודש השישי של השנה 2000
            רואים את יום ב'
            רואים שם בחלל, כמו נוצות במעופן, כמו חרמשים, שערוריה ויומרה.

            הספינה זו, לאן נושאת אותנו? המון אדם ודאגות חדשות, הבלים חדשים?
            לכמה עוד נבלה ואלימות אנו זקוקים כדי להגיע לחוף שמנגד?
            דרך אדמות ביצה, דרך ישימון
            האם נוכל להגיע ממקום מבטחים אחד למשנהו?

            מהו בדיוק ייעודה של ההוויה שלנו, הפנימית?"

          • מה קרה ב- 26.6.2000 ?

            מקום מבטחים נמצא בידיעה הקריסטלית של ראיית העולם, כפי שהוא נראה.
            ביכולת להכיל את היופי והכיעור כבריאה.
            רק מתוך הכרה בעובדות, ברווח בין המציאות לחזון, רק אז ניתן לתכנן מהלכים לטובת השינוי.
            מקום מבטחים הוא יכולת לראות את התולעים, חסרי החוליות, בתפוחים.
            הייעוד -למצוא את הרגע הנצחי בכל דבר. למצוא את טובת הכלל בכל עשייה. למצוא את קבוצת הנשמה, כדי להרחיב מעגלי עשייה/נתינה.

          • תמי, אין לי מושג. אולי זהו פשוט היום שבו נכתב השיר.
            לא בטוח שהבנתי את עניין התולעים, אבל הייעוד שאת מציירת יפה וטוב.

          • איריס אליה

            הי אמיר יקר
            ברכות, אני עוקבת בהתרגשות מרחוק. גם בגלל אלמוג בהר ואלי אליהו, שני משוררים אהובים עלי במיוחד,
            מישהו צילם?
            יש מצב לראות משהו בלייב?
            איזה קישור…
            שבוע נפלא ומלא בשורות טובות.

          • איריס, שניהם הופיעו היום, ממש בסשן לפניי.
            הכל צולם בווידיאו, אבל זה בינתיים בקלטות…
            רק טוב.

          • כלומר, אתמול… טוב, מבחינתי זה עדיין לא נגמר – אני עוד עם האורחים שסיירו היום ברחבי ישראל ועוד מעט נמשיך למפגש פוסט פסטיבלי.

    • ניסית והצלחת 🙂 מקוה שנהנית.
      שמח שעבר מה שרציתי בטלוויזיה. זה מדיום לא צפוי.

  5. אמיר כל הכבוד ובהצלחה בכל החזיתות 🙂

  6. מירי פליישר

    אמיר
    אנסה היום להצליח לבוא סופסופ.
    מברכת אותך ושמחה בשמחתך. שמחתך שמחתנו.

  7. הי אמיר, כיף לקרוא את הפוסטים על הפסטיבל ובלי להכנס עדיין לקישורים נראה שהתקשורת סיקרה אתכם בלי הפסקה וזה מרגש לקרוא, ולחוות התרגשות שעוברת כאן עד התגובות שבבלוג.
    אני מניחה שהרמת פרוייקט שכזה איננה פשוטה ומעייפת, אז למרות שעדיין אינני מחברת בין הכותרת לבין הנאמר, מכיוון שלא קראתי עדיין הכל, אולי זה זמן טוב כן לכבוי אורות ושינה טובה, והזדמנות לחידוש המצברים להמשך עשיה מבורכת.
    שלי כאן (האור), בדרך לכבות ליום זה ומאחלת ליל מנוחה וחלומות נעימים, כאלה שמעלים חיוך מתוך שינה, ואחרי פרוייקט כזה אני בטוחה שיש על מה.

    • כן, סיגל, מעייף- אך מספק.
      חזרתי זה עתה מעדת משוררים מרוצים מכל קצוות תבל, וגם פה נדמה לי היו הרבה סיפוק ותזונה פואטית 🙂

      • אז בינתיים הספקתי לקרוא את המידע שמאחורי הקישורים למעט זה מערב חדש שפשוט ניסיתי לבדוק בכמה תאריכים ולא מצאתי את מרוואן:( האם אתה בטוח בתאריך שציינת? הא תוכל לדייק באיזו דקה הוא מתראיין? (בכל זאת כל פרק בתכנית זה 55 דקות).
        באחד הראיונות קראתי שאמרת שאולי אפשר ללמוד גם מהמשוררים שמחו"ל. אני סקרנית לשמוע מה ואם באמת. אכן כמו שאמר רפי ויירכט בראיון עימו, המשוררים באים מתוך קווי עימות משלהם, ואני מנסה להבין אם לכולם (לכל העימותים) אותו משקל? האם שירה יכולה להעביר יותר ממבט לחדשות את המצב ממקומות רחוקים מקוי העימות שלנו?
        וגם, האם גם אצל משורר אירי יש תהיה מה להם לאחים ערבים יהודים כי יריבו כמו שאני תוהה ומתקשה בהבנת האירים?
        ומשהו אחרון, השירים המתורגמים של המשוררים מחו"ל אולי אפשר יהיה לקרוא כאן עוד דרכך או בכתב עת שיוּצא, אבל אולי יש להם בלוגים אי שם ברשת? (מצאתי שדיון עם משוררים בעקבות שיריהם פותח המון צוהרים להבנה וללמידה ואולי אפילו יום אחד יהיה פסטיבל כזה שבו המשוררים לא רק מקריאים את שיריהם אלא ממש משוחחים עליהם בינם לבין עצמם בפנל משוררים או אפילו עם הקהל…ממש קצת כמו כאן..בבלוגיה:)
        כך או כך, נראה ונשמע מופלא ונפלא והמקומות שנבחרו לערוך בהם את הפסטיבל השנה ממש חשובים ומתאימים בעיניי גם אם כי תמיד יצַר לי שהמרכז של הארועים הוא במרכז הארץ.

        • סיגל, מרואן התראיין עם משה אוחיון בערב חדש ב-28.10, וזה די לקראת הסוף.
          ובוודאי אפשר ללמוד, בין השאר פרופורציות. בשנה שעברה היה פה משורר מזימבאבווה, צ'ינגונו, שלא אכל בשר שנתיים, ואפילו הבגדים שלבש נאספו למענו. השנה סיפר סנאדין (כך סיפר לי רפי) שאחרי המלחמה הגיע לחבר באיטליה וכשראה את הבריכה שלו התחיל לבכות. שלוש שנים הוא לא ראה מקווה מים.
          חושב שהאירי כמו הבוסני או הקפריסאית, דווקא מבין מצוין איך אחים בדם רבים…
          ואשר לשירים המתורגמים – יש כמובן בספר הפסטיבל, וחלק ייצאו עוד בעתיד, אבל אולי באמת אביא עוד מבחר בינתיים.

          • איזה חיוך שובה לב לצ'ינגונו…
            והשירים שלו המדהימים..יש כאן בבלוג שלך אחד מהם מתורגם, לא?
            חוצמיזה יהיה יפה מן הצד שלך, אמיר, להביא עוד שירים של מי שהיו בפסטיבל.

          • תמי, חיוך שובה לב? 🙂 עם שתי שיניים חסרות מאגרוף, תוצאה של שוד שהתרחש רק חצי שנה לפני שהגיע אלינו…
            אבל את צודקת שהוא שובה לב.
            מהפסטיבל לא הבאתי אפילו ממה שקראתי אני, ובעצם אני יכול להביא רק עוד פסקל פטיט, כי לא אני תרגמתי את השאר, ולא חושב שיש לי רשות לעשות בתרגומיהם כרצוני. ככלות הכל זה הבלוג האישי שלי, לא של הליקון.

          • ..:)))
            נו כן, מסכן, החיוך שלו שווה…
            הוא ממש מתוק וגם השירה שלו.

            אה..באמת.!…כמה חבל למרות שפסקל פטיט זה המון..
            אתה יודע, כשאמרתי לה שהשירים שלה העבירו אותי סדנה תרפוייטית היא נעלבה. מהר תיקנתי והוספתי שזה לא ברובד מציצני לחייה אלא באמת האומץ לכתוב על נושא כואב כזה…כמעט חטפתי צליפת צלופח ממנה…:)

          • המממ… צלופח? 🙂 היא סיפרה לי שמישהו התלונן על השיר האחרון, "מה שנתנו לי המים" בעקבות פרידה קאלו, ואמר שצריך לחיות, וזה נורא. היא לגמרי לא הבינה. מבחינתה זה שיר מספר אחר, שאינו עליה, אבל בסמיכות לשאר זה נשמע כמו שיר התאבדות שלה.
            לפעמים למשורר זה יוצא כמו שמן אבל לקורא זה נתקע בגרון או במקום אחר 🙂

          • אשכרה!. זה כך…:))

  8. שלום למי שנכנס הנה.

    קצת רשמים.לפני כשעתיים חזרתי מנעילת הפסטיבל.אציין שנוכחתי שם בכל יום,ראיתי ושמעתי הכל.
    מה-זה-נהניתי !!
    אני חייב לציין שגם ההפקה וגם התכנים בתחומים השונים,היו בסך הכל ברמה גבוהה,לאורך שלושת ימי הפסטיבל.

    מכיוון שאין לי בלוג אישי,ומכיוון שמספר חברים לא שמעו אותי קורא הערב ב "הייד פארק משוררים",אז לבקשתם, הנה השיר הקצר שכתבתי.

    במבט לחדשות

    תינוק שדוף
    נצמד אל שדיים

    ורק עלבון
    נוטף מפטמותייך,
    אפריקה.

    • גיורא פישר

      לעזרא, מאד ברור, יפה ונוקב השיר.

      • תודה תודה,גיורא.

        כפי שציינתי אמש בדבריי על במת ההייד פארק,בנוסף ל"קו העימות" אותו אנו חיים יום-יום,שעה-שעה,אנו הרי חלק בלתי נפרד מהכפר הגלובלי,וצריכים להיות ערים לנעשה בו מההיבט החברתי.
        גם חובה עלינו להיות מעורבים בו ולתרום ככל יכולתנו,אם כיחידים/כחברה,אם כמדינה.

    • שלום רב עזרא ואמיר יקרים ולכולם,

      לצערי לא יכולתי להגיע השנה
      ולקרוא שיר יחד עם בוגרי הליקון
      ולהנות משירים רבגוניים ואיכותיים מהארץ ומחו"ל.

      שמחה לקרוא את הרשמים המעניינים(לא שזה חדש כשאמיר מארגן ומשתתף)

      ועזרא,

      שירך חד, שנון
      מעביר מסר חברתי
      מעביר תחושת כאב ועלבון
      ואדישות של אדם כלפי אדם
      של אדם כלפי עצמו, שם וכאן.
      למרות הקרבה והנגישות למראות בחדשות
      לקצה אחר בעולם
      הריחוק קיים גם קיים.

      כתוב בצורה בהירה, חזקה ונקיה.

      כל הכבוד!

      זיוה

    • נעם רחמילביץ'

      עזרא, שיר נהדר!
      אני חושב שהוא טוב כי הוא מאופק ותמציתי, מנגיד את הפלסמות בחברת השפע הצרכנית עם מה שהיה אמור להיות קרן השפע, שד; מאופק וקצר, והעובדה – רק כדי למקד את הרשמים מן המצוקה הזולגת ממנו נזקקים לשורות רבות יותר משורות השיר, לאותיות רבות יותר ממניין השנים שתינוק זה עשוי להגיע אליו בכל ימי חייו.

      • תודה נעם.

        מסתבר, שרק הפסטיבל וההייד פארק של אמיר מצליח להוריד אותך מהצפון למרכז..
        אבל זה רק פעם בשנה..
        כולה שעה וחצי נסיעה..יא צפוני !!
        להת'.

      • נעם, וגם אתה לא טמנת שירך בצלחת או בשרוול :)…

    • עזרא, השיר הזה זכור לי מאיפשהו 🙂 התאים לנושא ולסיטואציה, וגם את יבבות התינוק שהבאת אתך לא פספסתי.
      היית אחלה.

      • תודה תודה
        אמיר.

        שמח שלא איכזבתי.

        ושוב תודה בשם כל יושבי/נודדי יבשת אפריקה.

  9. ברכות, אמיר, על המפעל האדיר הזה שהרמת יישר כוח, איש יקר

    • ברכות גם ממני נראה שהיה נפלא, כמו תמיד ואפילו יותר!! מצטערת שהחמצתי הייתי במשימת טיפול באמא, שאין לדחות, בשנה הבאה, {בלי נדר…}

      • לאמיר,

        שתקתי עד עכשיו, כי באמת התביישתי.
        יש לי ויזה ולא הגעתי. גם מחמת מזג האוויר, וגם מחמת ההמונים, וגם בשל עצמי לבושתי.

        אבל, קראתי כל קישור וקישור וכל מילה שנכתבה, צפיתי בראיונות, קראתי תכניות ועושה רושם שזה היה אירוע די קוסמופוליטי גלובלי.

        אני, דווקא, חושבת שהיה צריך לתת לזה סיקור יותר נרחב, מאשר זה שניתן. גם המראיינת שלך נראתה די אגרסיבית ומתלהמת, ויפה ענית לה כפי שענית.

        לפני כמה זמן כתבתי לך, שאשריך שנועד לך תפקיד כזה – שליחות לקדם את השירה ואתה הצטנעת, באם המחמאות אכן מגיעות לך.

        אני מקווה שקבלת מעצמך תשובות מן האירוע שהבנתי שהיה הצלחה גדולה. עוד הבנתי גם שאתה די באופוריה וזה מן ההיבט החיובי.

        הפקה של אירוע כזה דורשת הרבה עבודה מאחורי הקלעים, בינותם, ולפניהם, וכאשר הוא נושא פירות הוא בהחלט מוביל להתרוממות רוח.

        על המושג המשורר האינטרנטי – קבלת בעצמך תשובה שהמשוררים חיים וכותבים מחוץ לאינטרנט שהוא איזה כלי תקשורת ואולם לא המהות. שירה היא מהות והיא שליחות.

        אני די כותבת בנמיכות קומה, קשה לי קצת עם אירועים המוניים,אבל עושה רושם שדבק משהו של ה -down town הניו-יורקי, משהו כזה שיש בו אמנות לשם אמנות עם מחאה ואוונרד.

        ולא רק שאני מתנצלת, אלא אני די כועסת על עצמי שלא הגעתי.

        מה אומר,
        יפה לך אמיר
        ואני אקרא את השירים או מקצתם ברשות היחיד.

        חוה

        מה פתאום מכבה את האור, אצלך אי-אפשר גם אם רוצים לכבות אותו.

        • חוה, ההפסד הוא לצערי שלך. היה פסטיבל מיוחד במינו הפעם. פסקל ומינהיניק אכן מופיעים ב"רשות היחיד" – השאר רק בספר הפסטיבל בינתיים, בקרוב גם הוא בחנויות. ולא, לא מכבה את האור 🙂

          • לאמיר,

            אכן אתה צודק ההפסד הוא כולו שלי.
            מה לעשות גזרתי על עצמי תענית גלות.

            חוץ מפסקל פטיט המשוררים שהרשימו אותי בחוברת רשות היחיד היו
            פולי קלארק בשירה "חיי, הים" והשיר שלאחריו. אני חושבת שהיא כותבת נפלא.
            והמשורר הנוסף אליו התייחסתי היה האחרון סייהאן ארוזצ'ליק על כל מחזור השירים שנפתח בקריאה בקפה.

            וגמובן בל יפקדו מקומם של חזי לקסקלי ופסקל פטיט.

            יש לציין שהרבה דימויים ומטאפורות חוזרים אצל משוררים שונים בהקשרים שונים לחלוטין.

            ראיתי שהעלית רשמים מן הפסטיבל, אעיין בהם.

            ולא, איני חושבת שהשירה נועדה בראש ובראשונה לצרכים טרפוייטים. השירה, במיוחד בנושא עימות על קו התפר -אותו הבאת מנציחה מצבים קיומיים בינלאומיים. ואולי כיצד האדם הפך להיות עבד נתון לחסדי לאומיות חסרת פשרות, אזי השירה באה לבטא אולי את החופש האישי שלו להרגיש. מה שאומר ששירה היא שפה גלובלית קוסמופוליטית.

            ואם נשתמש בפסל של יאנוס הרי שאולי פניו רוב הזמן למלחמה ולא לשלום. את השלום ואת הרווחה האדם לא השכיל ליצור לעצמו.

            אהבתי את הביטוי שלך
            דמוקרטיה מקרטון.

            חוה.

          • חוה, לא אמרתי שהשירה מתמצה בריפוי, אבל בהחלט יש לה גם ערך כזה, וכשהיא מוצלחת, היא מביאה סוג של מרפא לא רק לכותב אלא לקבוצות קוראים שהדברים רלבנטיים להם – מהמשפחה ועד משפחת האדם.

            וגם הקרטון עלול להפוך פה עוד לחומר יקר מציאות…

          • זה לא מצחיק, אני די בדיכאון.
            אתה כותב שעלינו האחריות להשפיע.

            אני כל יום עסוקה במלחמות קטנות ומאבקים על האינטרנט, עם חברת הפלפון, תשלומי חשמל ומיים.

            בודקת התחייבויות, מהם זכויותי הצרכניות, רמאים וגנבים יש פה בשפע, וחיפה היא עוד זולה. שהמקום הכי טוב הוא די במיטה מתחת לשמיכה.

            פעם חשבתי שאפשר להשפיע, שאפשר לקום ולעשות מעשה, שספר יכול לשנות דעות של קוראים, ואני מתכוונת לספרות כמו "הוא הלך בשדות" למשל. אבל היום, אתה יודע איך זה עובד.

            תדבק למינוי, תשב על הכסא, אל תאבק יותר מידי, ממילא תקבל חיפוי מכל אלו שקרובים אליך, ומה עם זכויות האזרח שלנו שזו באמת שאלה גדולה?

            אז אני שוכבת במיטה וחושבת, למי כבר לא כתבתי, ואיזה תשובות קבלתי? רוצה רשימה? החל ממפכל המשטרה הנוכחי, דרך בית המשפט העליון, שירותים סוציאלים – אז ככה – אחד שולח אותך לשני והשני לשלילי. ושר המשפטים החדש רוצה לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה.

            ויש תכניות כמו אולי וגיא – זה נראה כאילו הם באמת מטפלים במחדלים – בוקי סרוקי אחד גדול אורלי הסמוכה על ידו של גיא מרוז מאוהבת בתפקידה כעיתונאית, השאר תסלח לי "על הזין שלה".

            גם מי רוצה להתעסק עפ זה בכלל. תראה קרנית גולדווסר היתה צריכה להפוך עולמות להחזיר את בעלה בארון מתים. איזו תמונה מכפירה.

            מידי פעם זורקים לציבור איזה עצם, איזה שר שסרח, אבל כמה יש שאנחנו לא יודעים עליהם?

            אז ביאוש הזה, ממרום שנותי, אני מתרווחת ב"נוחות" התקשורתית ששמורה רק לעצמי ותעזבו אותי בשקט.

            תראה, כאשר גיליתי את תיאורית האבסורד, פתאום היתה לי הרגשה שמה שאני מרגישה, זה לא רק פרטי שלי – זה גם של אנשים אחרים, ואז די רווח לי. אם לזה אתה קורא ערך תירפויטי. אבל לפעמים זה רק מעצים את הכאב – כי הרבה פעמים אין לזה מזור, מלבד עצימת עיניים.

            אז אתה יודע, יש כאלה שמאמינים בייעוץ חינוכי, יש כאלה שעדיין הולכים לפסיכולוגים, יש למיסטיקנים ויש לכל מיני דברים אחרים. אף אחד מהם לא מתאים לי. מה אני אפשפש בכאב שלי פעם ועוד פעם.

            אז לא כואב, ואני גם לא אשמה,
            וביכולת שלי היום – בעידן הזה, שחצי מן הנוער מסומם ובנות בנות 12 מזדיינות. לזה אני לא מתחברת.

            והדמוקרטיה שלנו?
            מסכימה איתך.
            כאשר תסיים עם הפסטיבל אפשר יהיה אולי לערוך קומיקס במילים/וורבלי על הדמוקרטיה? על הקרטון, על שברי הגרוטאות של המחסן האחורי בו מאופסנים יושבי טריטורית "עם"ישראל חי לשלוחותיו.

            ואל תכעס עלי שלא באתי. אני יודעת שאני לא בסדר. אבל הכי בטוח לי בבית. אולי אני מחמיצה – אבל הרבה סערות היו בחיי ביניהן משובחות. עכשיו אולי אני צריכה שקט ואיזה שיר טוב!!!

  10. יעל רוזן-בר שם

    איזה יופי אמיר, כיף לשמוע על ההצלחה, ההתקדמות בחיים, היוזמה, במילים אחרות אנרגיות חיוביות.

    אור שדולק, לא מכבים וגם לא יכבה.

    ההצלחה שלך חשובה יותר מכל.

    ברכות ואיחולים מכל הלב.

  11. חוה, ההפסד הוא לצערי שלך. היה פסטיבל מיוחד במינו הפעם.
    פסקל ומינהיניק אכן מופיעים ב"רשות היחיד" – השאר רק בספר הפסטיבל בינתיים, בקרוב גם הוא בחנויות.
    ולא, לא מכבה את האור 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור