בננות - בלוגים / / קריאה וכתיבה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קריאה וכתיבה

 


מגוון הפרשנויות הפורה שלכם לשלושת השירים הראשונים מן המחזור שהעליתי כאן "אחת (1)" , הפתיע אותי, אבל גם הדגים עבורי עד כמה "
הקורא עונה ליצירה" מתוך עולמו וחוויותיו שלו. התברר לי בדיעבד שחלוקתו של המחזור לשניים לא הייתה רק כמותית. היא הסתירה מדי את המפתח הרגשי לשירים, ושלחה את הקורא לחפש את המפתח הזה בתוך עצמו. ההתבוננות בשלושת השירים הראשונים בלבד איפשרה ספקטרום פרשנות כה רחב, עד שחלק מהקוראים אף קראו בהם את ההפך הרגשי הגמור מזה שממנו נכתבו בפועל. התוצאה היתה מחד תסכול, ומאידך – משחק פרשנויות מרתק. בסופו של דבר הכל בא על הקשרו בשלום עם חציו השני של המחזור – אחת (2), אבל זכינו, אני חושב, בהדגמה חיה איך הקורא אכן עונה ליצירה: איך קהלו של יוצר אינו רק מין מדף מנטלי להניח עליו את השיר. "הקהל" אינו משהו מופשט, אלא הוא אותו אדם שקורא בפועל את השיר ולוקח בו חלק.


ומה המסקנה? כשהעניין חוזר אל תהליך היצירה, האם כל זה בשליטתנו? איך לשמוע את השיר מנקודת המבט של הקורא?  
 
– ברשימה שלמטה כמה מחשבות בנושא.

 

 

קריאה וכתיבה

 

גם אם השיר נראה כמונולוג, הוא עדיין שיחה.

לשוחח עם השיר הוא להקשיב לו בעודו לובש את מלותיו. לשאול, להעמיק מבט, להתרחק,  להיות בתוכו וגם מחוץ לו. הקורא הפנימי הוא קול בשיחתה של השירה, ובלעדיו אי אפשר שתהיה שיחה.

כותב שאין בו קורא – אינו יכול לכתוב את השיר מפי השיר.

 

 הקורא הוא אחורי העין. הוא איננו נמצא במראה שבה נשקף השיר כמלים. במעשה היצירה הקורא הוא  צדו האילם של הדיבור הבורא; אבל בקליטה, בהתרשמות פנימה, בקֶשב השומע את השיר – הוא כוח הדיבּר.

הקורא הוא הלא-אני שבתוך האני, זולתו הראשון, שטרם נפרד עד תום מעפר הבריאה.

 

כשאין קורא הנוכח במעשה השיר עצמו, כאשר הוא איננו חלק מן השיחה, הוא פועל בתודעת הכותב כהסחה או כצנזור פנימי. גם אם הצנזור אינו משתק את הכותב לגמרי, הוא פועל בו כמערכת שליטה וסינון המתאימה את השיר לעולם.

ההבחנה בין הקורא לבין הצנזור היא הבחנה עדינה, אבל קריטית. סגנון ייחודי אינו מלאכת מחשבת של ביקורת, סינון ובחירה הטובעים את חותמם באיזשהו חומר היולי של 'השיר הגולמי'. השיר לעולם אינו 'גולמי', אלא לכל היותר עדיין מרוחק מעין היוצר.

 

השיר וקוראו עולים בתודעתו של המשורר בהעלם אחד. הקורא שבכותב איננו היוצר. הקורא הוא החיכוך וההתנגדות במיתרי קולו של המשורר, ולא יותר מזה. לא התערבות ולא הפרעה.

 

צורות וכלים פואטיים שניכר בהם חותמו האישי של המשורר, הם אלה שהוטמעו בו, שהפכו באמת לחלק מקולו. הם אינם פריה של צנזורה אלא של קריאה יוצרת בעיצומו של מעשה השיר.  

 

חכמי הזן שעסקו בקליגרפיה, ציור ושירה היטיבו להתבונן בזה.

משאת נפשו של צייר צעיר הייתה לצייר את קנה הבמבו המושלם. הוא התדפק על דלתו של רב אמן  מפורסם וביקש להיות לתלמידו. המורה קיבל אותו, והצעיר למד תחת השגחתו כל מה שניתן ללמוד על ציור קני במבו. שנים חלפו, והצעיר שסבר שכבר למד ממורו כל מה שניתן ללמוד, הציג לפניו את ציוריו, הודה לו, וביקש את רשותו ללכת. אבל המורה לא שחרר אותו לדרכו, אלא קם והורה לו להתלוות אליו. הוא לקח את התלמיד אל חורשות הבמבו שעל ההר, וציווה עליו להישאר שם.

'הפוך לקנה במבו', הורה לו,

והלך.

לאחר שבועות חזר המורה אל החורשה, אבל התקשה למצוא את תלמידו. התלמיד עמד שם בין הקנים והתנועע איתם בגשם כמו קנה במבו. כשמצא אותו לבסוף, 'עקר' אותו המורה משם והוליך אותו בחזרה אל ביתו.

'עכשו', אמר לו המורה, 'צייר קנה במבו'.

 

מעשה השיר הוא מעשה נפתח, מעשה של הכלה והזדהות. קולו של השיר הוא קול הרוח בקני הבמבו.

כשהרוח נושבת באין מפריע, כשהקול הוא כלי מעביר, יש קול ויש קורא.

 

 

פרק 64 מתוך "שפה שקרמה גוף", פורסם ב"חדרים".


הקודם:
אמנות ואומנות

מההתחלה


עוד בעניין:
הקורא עונה ליצירה

 

ארבע ההסכמות

109 תגובות

  1. לאמיר,
    אפתח בראשונה ואומר,

    אשרי הקהל, שהכותב מוכן להאזין לקולו. הוא מוצא עצמו בתוכו, הוא קשוב לו והוא – הכותב, הדובר, האני השירי על כל גווניו אכן מוכן לקיים עימו דיאלוג,

    ואף להכניסו אליו הביתה, להחין בקיומו ולאשר את קולו, להקשיב לו ולהמשיך ליצור.

    שבת שלום
    ל כ ו ל ם!!!

    • ולגופו של עניין,

      נושא התקשורת הינו היבט די חדשני, ומאפיין ביותר דווקא את התקופה בה אנו חיים כיום,

      שירה נכתבה גם לפני הספירה, היא נכתבה בימי הביניים, רעיונות פילוסופיים נהגו בתקופת הרנסנס, ורק חשיפתם לקהל הרחב – במובן של תקשורת הוא שאפשר את מעוגנותם בשיח התרבותי, הבינתחומי.

      למה אני מתכוונת. כאשר הפנה אותי אמיר לקרוא את הרשימה הקורא עונה ליצירה סירבתי. סירובי דווקא נבע מן הטעם המוזכר ברשימה, שעד לפני זמן לא רב – הקורא לא שימש פונקציה כלל וכלל. אפשר לערוך סקרים סטטיסטיים של רבי מכר למיניהם ולראות עד כמה השתנתה התרבות שלנו, למן סוף המאה שעברה. ועד כמה המילה תקשורת היא חיונית למודל שבין הקורא לבין היצירה.

      אני מסכימה עם אמיר, לחלוטין, שיצירה אשר מקדשת את יצירתה בתיוג של טוב טעם ואולם היעדר תקשורת, תך הבמה שאליה היא מופניית ותאזל.

      לדאבוני, זה היה המודל עד לא מזמן. למעשה, עד לשנות הששים של המאה הקודמת היה מקובל על קובעי הטעם, כי היצירה האיכותית היא גם זו האליטיסטית. היא היתה מופניית לקהל שהיה מלומד באופן ממוסד. אפשר לבהקשר זה להזכיר יצירות מופשטות בציור, זרם תודעה בספרות, שאכן היו איכותיות אולם יכולת הקהל להבינם היתה מצומצמת ביותר, במיוחד קהל שלא היה למדני – שכבת הבורגנות.

      כאשר החלו לדבר על קאפיטליזם מאוחר, החלו לדבר למעשה על תקופה שבה העיתונות הכתובה, הופכת להיות חלק מן המציאות היומיומית, ככלי לשיווק ולהעברה של רעיונות.

      למה אני מתכוונת. התיקון של חופש העיתונות, למעשה החל להתפתח במאות ה- 16,7 הוא יכול היה להגיע לארה"ב מכיוון שהועבר בסתר בין מדינות ארצות השפלה ומשם הוברח ליבשת האמריקאית. היום, כאשר התקשורת נגישה יותר, והפכה להיות מבין הפרמטרים העיקריים לבדיקת התקבלות של כל "מוצר" ובכללו גם השירה – אמנות/תרבות – יש צורך להתחשב בקהל הקוראים.

      מן הסתם זה נעשה, ואולם, אין בכך עדיין הודאה גמורה. חסרונות של גוף מקובל שיהי גם "קובע טעם" אליו מנסה אמיר להתייחס גורם להצפה של יצירות עד שהקורא מסתיר פניו אומר
      די, די

      וכך עניתי לאמיר, כאשר שלח אותי לקרוא את "הקורא עונה ליצירה"

      ואני עונה, אכן, אמיר, אין לי מושג אם המדדים שקבעת הם הנכונים, אבל עצם העובדה שקיימת הודאה, והתחשבות גורפת בקורא כצד חי קיים ונושם בצד של המשוואה, כמו גם הרצון להאזין לו

      בעיני – זוהי תחילתה של אמנות שיש בה איכות, וגם הענות.

      רמות ההבנה הינן כמובן כמספר בני האדם, מפתחותיהם הרגשיים, התבוניים, התרבותיים, והפתיחות שלהם אל החדש שיהיה גם המשובח.

      חוה

      • חוה, האם כל זה לא בסתירה לתגובתך הראשונה?
        אדבק ב"אשרי" שלך דלעיל ואמלא אחריו: הקורא היה חלק מובנה בתהליך היצירה משחר אמנותו של האדם ועד ימינו, ומה שלא בכלל זה – הוא באמת יוצא מן הכלל.
        השירה הושמעה בראשיתה אך ורק לפני קהל, כדיבור על פה, שאין לו קיום אלא בזכרון היוצר ובקשב השומעים.

        כך היה גם לאורך ההיסטוריה, כשעד המצאת הדפוס השיר הכתוב על גוויל או פפירוס היה נדיר ושימש יותר לתיעוד ולימוד מאשר להפצה. השירים בוצעו שוב ושוב כמו יצירות מוזיקליות, בפני קהלים (המסורת של הבארד, הטרובדור והמייסטרזינגר נמשכה במזרח אירופה ובאסיה עד המאה העשרים!). אדם משכיל עדיין היה צריך לזכור על פה עשרות ספרים.

        מעבר לכך, ספק אם היוצר הכותב באופן יומני, לנפשו אינו קוריוז. האמנות אינה אמנות ללא קהל, בין אם בחיי היוצר ובין אם פוסט מורטם. היצירה היא קול בשיח של התרבות.

        • לאמיר,

          אין כאן כל סתירה, מכיוון שיש כאן שתי מתודות שונות של חשיבה.

          ולמה אני מתכוונת. כמובן לסטרוקטורליזם – בתגובה השניה. ואסביר בהמשך למישנתך ההיסטורית והידע ההיסטורי.

          המודל הסמיוטי (תקשורת) של היצירה המסובך יותר הוא זה שכלל:
          את המחבר הממשי, מספר ו….
          את המחבר המובלע – מערכת הערכים המשוקעת ביצירה.

          – בצד השני הופיעו סוגים שונים של קוראים. כמובן שנושא התקשורת הופיע רק מאוחר יותר.

          קורא מצוי, נמען בתוך היצירה, וכמובן אותו הקורא שאליו כוונו כל האסכולות את חיציהן:
          שמו נע על הרך של המיומנות למצויינות.
          היה הקורא האידיאלי, הקורא המיומן, הקורא המצויין –
          ולמה היתה הכוונה – לאותו הקונסטרוקט, שהיה לו את מירב האפשרויות, והכלים לפענוח היצירה – אפשר להוסיף הקורא המירבי…. וכו.

          מכאן, שכמו שציינתי בהתאם לאמנות שהגיע לרף של אליתיזם כך נתפסו המחבר והקורא.

          אין זה משנה שהמינגווי, היה אבא נוראי, הוא ששיגל על ימין ושמאל והיה בין חבורתו של הפשיסט הנערץ עליך האימג'יסט. מכיוון שהמחבר המובלע חיפה עליו.

          ובכן, סטרוקטו. אינו ניסיון לחפש משוואות בינאריות, מרובעות וכוד. אלא הנסיון ליצר קונסטרוקטים אחידים לכל המבעים סיפרותיים וטבעיים.

          היום גם ההבחנה בין ספרותי לטבעי עומדת להתבטל מכיון שכל הטקסטים של האנושות בעצם יוצרים גם את ההיסטוריה שלה.

          ולכן, אמיר, אמרתי לך הנח לי יש לי את הידע שלי.

          אבל כאן הוספתי משתנה חדש שהוא התקשורת וחבל שלא התייחסת אליו יותר.

          ובכן, גטרי ודלוז בספרם "אנטי-אדיפוס" משתמשים במושג של החזרה הכפייתית של פרויד ומעבירים אותה היום לתחום המילה והתקשורת ומכאן גם הגענו לרייטינג.

          כלומר, ככל שיושמע השיר יותר, הוא יהיה מוכר יותר, אני מניחה כי כך עשו ברומא, כאשר תרבות היתה שווה לכל נפש. יש היום כמובן גם ספרים שעוסקים בספרות ותעמולה…. אין ברצוני להביא דוגמאות. אבל מאמי..

          כאן אנחנו בפוסט.

          ומכיוון שאני רואה בפוסט דווקא גורם משחרר ביותר, מכיוון שהוא פתח את כל הסטרוקט. האלו דווקא אל עבר הקורא המצוי.

          ונניח שאני הקורא המצוי. ובכל אופן כאן בבלוג שלך.
          אתוודה. אני הייתי זו שהתקלתי אותך. כעסי היה אמיתי. אם היית סנוב, אין ספק שהיית שומר לי טינה. (אני מכירה כאלו). אבל יפה עשיתה
          היית קשוב לא רק אלי, אל לכל קהל קוראיך והבנת, כי יצירתך יכולה להתקבל בהבנה רק כאשר היא נהירה ואינה מקוטעת בצורה שאינה טבעית לה.

          ועל כך אמרתי "אשרי" יכלת על נקלה להינגף באבן הביקורת. אבל לא כך נהגת.

          לשם כך צריך גדלות רוח
          ולכן אשרינו כולנו.

          אין סתירה אמיר. היום כאשר המשורר אינו נישא יותר על כן הוא יושב בקרב עמו – ייטב קשב הדדי.

          אני מכירה עדיין כמה חמורים שלא נוהגים כך, ולכן הם משייטים כאן מהכא להתם עד שמגרשים אותם?
          (ביד בוטחת וברגל בוטה)

          חוה

          • חוה, לא בטוח שהסמיוטיקה שייכת לעצם הדיאלוגיות שביצירה. זוהי כבר חקירת המבנים שמייצרים את הדיאלוגיות הזו.

            גם הסטרוקטורליזם עניין אחר, גישה שמראשיתה באה לחפש עקרונות יסודיים בנרטיב, אבל הסתכנה ביותר ברדוקטיביות. כפי שהסברתי – מבנים ופונקציות שמקיימות את העלילה בלי קשר לרוחה או לזהותם המשתנה של הגיבורים.

            אשר לדיאלוגיות כשלעצמה, חושב שבזמן אמיתי הקהל הוא בהכרח אבן הבוחן התרבותית של היצירה, אבל כפי שבדין הפנית את תשומת ליבנו למעלה, הקהל אף פעם אינו "הקהל האידיאלי" במובן של מופת אמנותי.
            קהל אנין יותר הוא מסימניה של תקופת שיא תרבותית, ולהפך. לכן "הקהל" אינו רק הקהל הנוכח בפועל בתקופתו של היוצר, וגם לא מין מדד אולטימטיבי, שהוא בלאו הכי קונסטרוקט היפותטי לצורך הדיון. בתקופות שפל מהלכים של מבקרים עשויים לעצב את דעתו של הקהל הזה בקלות רבה, ולאו דווקא על פי קני מידה אומנותיים אלא במונחי הרב מערכת, במונחי הפוליטיקה של התרבות, וגם אם הדור הבא יחשוב אחרת, מה לעשות, יצירות בעלות ערך עלולות להיקבר כך לעד.

          • נניח ששכנעת אותי שאתה יודע על מה הסטרוקטורליזם דבר. ונניח שבתגובה מתחת, המסקנות שלי, אינן שייכול לכל הדיאלוגיות שנהלת במשך שלוש פוסטים, כי אני באמת לא ניסיתי להבין למה אתה מתכוון, אז אני מחוץ לדיאלוג.

            ובכל אופן אמיר, הסטרו. התייחס קודם כל לדיאלוגים בתוך היצירה. ולא הייתי מזלזלת בו, חרף עקרותו מכיוון שהוא הותיר לנו את מה שאתה מכנה טכניקה, או מודלים ליצור טכניקה כמו דמות, דמות שטוחה/עגולה, ספור מעשה וההבחנה בינו לבין העלילה. מושגים כמו מחבר מובלע והגדרתו. מבנים כמו זמן, מרחב, קולות ביצירה. כל אלו שמשמשים אותך גם כאשר אתה כותב.

            תגיד, עצם העובדה שאפלטון היה ביוון העתיקה ואין הוא חי יותר, האם דבר זה מבטל מתוקפו.

            אני חושבת שהסט. השאיר לנו דווקא מונחים מאוד משוכללים לפרשנות של יצירה ספרותית ולא הייתי מבכה על מותם. בלעדי המונח "דמות" למשל, או עלילה אפילו

            אתה יכול לקחת את כל מערכת החינוך ולזרוק אותה לפח הזבל מיני וביה דבר דבור על אופניו.

            אין ספק שאין תלמידים יודעים לדבר בלשון אונומטופיאה, אנפורה,
            ותנסה לשאול מישהו מהי סינקדוכה והוא פשוט יאכל אותך חי. כנ"ל לגבי קופסאות הכלים שאתה מביא. שאין לי מושג איזה קופסה מכילה מה.

            ובכלל להגיד שאני לא הייתי קיימת ברב שיח שנערך באשר לאחת (1). פחחחח….

          • טוב, חוה, בואי נניח לסטרוקטורליזם. אולי אם יודעים איך להסתכל ולהשתמש בו הפסדו יוצא בשכרו.

          • נניח ששכנעת אותי שאתה יודע על מה הסטרוקטורליזם דבר. ונניח שבתגובה מתחת, המסקנות שלי, אינן שייכול לכל הדיאלוגיות שנהלת במשך שלוש פוסטים, כי אני באמת לא ניסיתי להבין למה אתה מתכוון, אז אני מחוץ לדיאלוג.

            ובכל אופן אמיר, הסטרו. התייחס קודם כל לדיאלוגים בתוך היצירה. ולא הייתי מזלזלת בו, חרף עקרותו מכיוון שהוא הותיר לנו את מה שאתה מכנה טכניקה, או מודלים ליצור טכניקה כמו דמות, דמות שטוחה/עגולה, ספור מעשה וההבחנה בינו לבין העלילה. מושגים כמו מחבר מובלע והגדרתו. מבנים כמו זמן, מרחב, קולות ביצירה. כל אלו שמשמשים אותך גם כאשר אתה כותב.

            תגיד, עצם העובדה שאפלטון היה ביוון העתיקה ואין הוא חי יותר, האם דבר זה מבטל מתוקפו.

            אני חושבת שהסט. השאיר לנו דווקא מונחים מאוד משוכללים לפרשנות של יצירה ספרותית ולא הייתי מבכה על מותם. בלעדי המונח "דמות" למשל, או עלילה אפילו

            אתה יכול לקחת את כל מערכת החינוך ולזרוק אותה לפח הזבל מיני וביה דבר דבור על אופניו.

            אין ספק שאין תלמידים יודעים לדבר בלשון אונומטופיאה, אנפורה,
            ותנסה לשאול מישהו מהי סינקדוכה והוא פשוט יאכל אותך חי. כנ"ל לגבי קופסאות הכלים שאתה מביא. שאין לי מושג איזה קופסה מכילה מה.

            ובכלל להגיד שאני לא הייתי קיימת ברב שיח שנערך באשר לאחת (1). פחחחח….

          • חוה, בדיעבד אכן התבררה לי קטיעת המחזור כמוטעית, אם כי המסקנות שלי לגבי הפרשנויות לחלק הראשון די שונות משלך.
            ברור גם שאם יש לי עניין בדיאלוג כאן, זה בדיוק משום שמעניין אותי איך הדברים נשמעים, מתקבלים, מעוכלים לתוך זולתים וכו'. קרה גם (פעמיים) ששיניתי משהו בטקסט עצמו לשיפור הבהירות, אבל בעיקר אני לומד פה על הטקסטים והתקיימותם בתרבות גם מהתגובות על הדברים וגם מאופן ההתנהלות עצמו.
            אשר לעיתונאות ולתעשיית הרייטינג – לא לכך התכוונתי ומסכים שזו הזניה, אבל הזניה פחות גרועה מהזניית מערכת החינוך למשל. גם עם זה, במצב הקיים, צריך לא רק לבקר ולדחות אלא גם ללמוד להתנהל.

          • לאמיר,

            בסך הכל, איני רואה כל חילוקי דיעות ביני לבינך. אתה יכול לכנות סטרוק. כרב-מערכתיות, ואני כפי שהבאתי את זה.

            וכן המודל הסמיוטי, הוא חלק מן הקונסטרוקטים אותם נסו, ואליהם שאפו להגיע. אבל בצורה מוגבלת ביותר.

            הם היו מיועדים לצורך הספרות. והתנהלו בתוך המבנה הספרותי.

            מודלים תקשורתיים אחרים התרחבו לעיתונות, לצורה שבה קהל הקוראים תופס את היצירה. יכול להיות שקראת על זה.

            איני רוצה לדקלם כאן את כל היחידות שהיוו את הקונסטרוקטים בתוך ומחוץ למערכת הסיפורית. מה עוד שאין הסכמה על כך.

            אבל, צר וראה, שהצלחנו להסכין ולאמץ מעט מכל מתודה לצורך לימוד.

            באשר לעובדה, אם קריאתי שלי האישית או לא היא שהפריעה, או שאני העליתי. זה אינו מקור הבעיה. כמו שאני אישית איני מקור הבעיה. העניין הוא שברגע שהבאת את החלק השני, הדברים הפכו באחת ברורים יותר.

            ושוב נאמר אשרינו
            שיש כותב שמאזין. מכיון שבהמשך
            דווקא בשיחה שלי עם סיגל, אני חוששת שהן הספרות והן השירה נמצאים בסכנה.

            ולכן, אשרינו פעמיים, וצר לי שעניתי רק כרגע, הדבקתי פיגורים בסדור הבית.

            ולמה פעמים, שאתה מקבץ לנו שירים מרחבי העולם לחוברות
            וגם שאתה כותב.

            ובכן, הייתי עסוקה בראיית סרט בו באיראן של חומינו היו מוציאים נשים בסקילה למוות, בתואנות שונות שהן נואפות ומחללות את שם האל.

            הסרט היה מזעזע ביותר. ורציתי אגב לשאול אותך,
            היה נדמה לי שסקילה באבנים היא צורה של הוצאה להורג עברית/כנענית עתיקה. מצאתי אותה היום שהועברה לאיסלם. זה פשוט נוראה.

            ורציתי לדעת באם אתה יודע מה המקורות של הוצאה להורג בסקילה באבנים. הפעמים הראשונות מופיעות במקרא ונדמה לי גם בספר יהושע.

            ועוד, מכיוון שהבאת בחוברת שירים, כיצד נשים מחוייבות לציית לצו הגברי, זכרתי גם זאת ברקע, ואפילו עוד לפני כן.

            אבל, אמיר, אני מושיטה לך יד, אבל כפרה אם אתה רוצה להתכתש מי יודע יותר טוב על סטרוק. אני או אתה אפשר בכיף. הלא כן?

            אגב, אם אתה מכיר את התיאוריה הסטרוק. על גירסאותיה הרי ששמות כמו הקורא עונה ליצירה נשמעים סתמיים, משהו, או כלליים משהו.

            שלך מעומק הלב
            שאינך מעריך די
            חוה

          • חוה, אי הסכמה אינה התכתשות. תארי לך שכל פסיק שלך היה זוכה מצד כולם להנהון עמוק – איזה דיאלוג היה לך פה?

            אשר לסקילה – המנהג החביב הזה באזורנו קודם ליהדות ולאיסלאם.
            יהושע הרי לא היה כלל "יהודי" – זהו אנכרוניזם.

          • איני רואה כאן כל אי- הסכמה?
            וההנהון הוא די גניבה שלי מסיגל.
            ומה זה מצד כולם?

            ובאשר לנושא הביקורת, הוא אכן די זכה להידהוד. כאשר אני מעלה אותו
            וגם נמאס לי שכותבים שזה הבלוג של אמיר ושל חוה. מה שאינו כך. זה הבלוג שלך, אני רק בבחינת מגיבה.

            אבל לא בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי.

            למה אינך מסכים? שהביקורת הפכה שטחית ושכל ממזר מלך? אם בכלל אנחנו טורחים לכתוב ביקורת.

            על תפקיד המשורר בחברה, והרי המשיכו ודנו בזה בהמשך.

            למה שאני איני מסכימה היא שהמשורר אמור להיות נזקק לאהבה, לחיבוקים ולכיבודים.

            האם מן המקום הזה, אמור המשורר לכתוב, כאשר אתה במפורש כותב לתמי קאלי, שאל למשורר לזייף ועליו לכתוב גם מן הלב הסובל? (גם)

            פעמים רבות יתריס המשורר כנגד החברה, זה היה תפקידו בעבר, האם עשה את כדי לזכות בתשואות כפים, באהבה ובכיבודים? כאשר זכה לכך -פעמים רבות שכרו היה ועדין השחתת המידות, סביאה ושתיה לרוב ופעמים רבות גם מוות. אני מעדיפה את היוצר הדוחה את החיבוקים ועדין קשוב לרוח התקופה, עימה הוא ממשיך את הדיאלוג.

            מה קרה האם משוררנו שמו עצמם ליוליוס קיסר ועוד יבנו לעצמם ארמונות ופסלים וצלמים בדמותם.

            וסופם יהיה לומר "הגם אתה ברוטוס"

            לא, אני סוברת דווקא שמשורר הוא זה המצליף בחברה, מבין תפקידיו הבולטים.

            אבל כאשר מסרתי לך את התפקיד – דחית אותו בשתי ידים ערלות. וכן אני יודעת שבספר שמות מופיעה הסקילה הראשונה. אין לי מושג ממתי ניכסתי לעצמי את יהושע.

            אבל באמת אמיר, מה קרה, אתה משורר מאוד מוכשר, מהלך במילים כבשלך, ניזון ממליון עולמות, בורא מציאויות חדשות, שפתך שנונה, יצרת אפשרויות חדשות של אמונה, ושל התרסה, האם התפקיד הזה אינו די לך?
            האם אין בכך מספיק עוצמה.
            אני חושבת שכן. מה לך להלך בשדות זרים… אלו של ביקורת הספרות?
            תמהתני, ומשכתי בכתפי אכן בתמיהה מתמשכת….

            ומי זה כולם?
            זה הבלוג שלך.

            יכלתי עוד להגיב אבל עדיף שאשתוק.

          • חוה, זה אנושי לרצות באהבת הקוראים, ורומנטי מאוד לייחס למשוררי העבר נבואות תוכחה בלתי מתפשרות.
            משוררים (ובעצם, אנשים) רצו בתשואות וכיבודים מאז ומתמיד. השאלה היא תמיד באיזה מחיר, ויפה הצבעת על הצורך של האמנות באמת. כאן באמת אין פשרות, אלא במחיר האמנות עצמה.

            לא זוכר שביקשתי לי איזה כתר של ביקורת ספרות. וגם לא מעוניין במשרת המצליף – מעוניין רק בחופש אמנותי גמור בכתיבתי(וזה כולל להצליף ללטף או לרקוד רומבה אם ארצה)

          • …:)))
            או:
            צ'ה, צ'ה, צ'ה…

          • לא בא בחשבון 🙂 רומבה. לגמרי.

          • כמו הרומבה פלמנקו הזה, של אבנר שטראוס? (איזה יופי…)
            http://www.youtube.com/watch?v=MSTfmosexGY

          • אהלן תמי,

            אמיר, רומבה זה אחלה,
            האם אתה יודע לרקוד רומבה?
            כמו אנטוניו בנדרס, למשל, שהוא מבין השחקנים הקסומים עלי לחלוטין, וגם רוקד רומבה מעולה.

            ומה לך ולרומבה בכלל.

            מאיפה הגיע פתאום הטעון של חופש אמנותי, תגיד? מישהו פעם לקח לך את החופש האמנותי?
            רצית לכתוב כמו שד לבן ירוק וכתבת. כתבתי גם עוינו מלכנו – כתבת. מספר המתים המצרי כתבת.

            אפילו את ההלך המסכן הרגת, הטבעת אותו ואתה מבקש לאכול עליו תותי בר.

            ובכן ככה, משורר שזקוק לחיבוקים יכול לגמור כמו דנדני, למשל, בטעות הוא יכול לנהל רומנים עם גליה מאור תמורת כך וכך עמודים וטבין וטקילין. הוא יכול גם להתמכר לשתיה, ומכיוון שאתה די נוהג במצבים של סערת חושים, חלילה וחס למצוא את כל הבית נופל עליו והוא מוסר את נשמתו לאוזיריז וגם את הקה ואת הבה, ושאר מריעין בישין – כמו שקרה לפולוק.

            אהבת הקוראים יכולה לעלות לו למוח, ואז הוא יכול לעשות שטויות.

            לא אמיר, אנחנו צריכים את המשוררים שלנו, קצת חזיוניים, אבל בהחלט לא נינוחים ולא מדושנים – בדיוק המצב שמתאים לך.

            ואת כל ההתרסות ומי שהעלה את המתים לתחיה ופדה אותם זה אתה לא?
            ומי שהפך את תפילת שחרית ליום, ומי שהפך את תיקון לוידוי בנוסח נצרי זה אתה.

            אז מי כאן המצליף, אני או אתה. ונכון הסקילה הגיעה אחרי שבזזו מחרם רכוש העיר יריחו שהוקדש לאלוהים, לבעל, לבמבוק.

            רומבה, יקירי, אתה צריך לדעת לרקוד, אין זה ריקוד לחובבנים!!!!

          • אני דווקא הייתי מציעה לרדת מן הצורך של המשורר באהב> הקוראים שלו

            מעדיפה – אולי השירים שלו?

            וחוץ מזה, האם אתה מודע כמה פעמים בפוסט הזה הבעת דעה ושינית אותה?

            אולי באמת תכתוב מסה על תפקיד היוצר, היום.

            לגבי חופש אמנותי
            תגיד מה השתתפת בהפקת הסרט ג'נין, ג'נין,
            לא ידעת, כי דווקא את מכרם כורי אני רואה כאן שותה ערק לפעמים.

          • אהלן חווה.

            אל לך לזלזל, אמיר גם יודע לשיר.
            במו אזני שמעתי אותו שר מול קהל אוהדים רב. מה רע בכישורים אלו?

          • תמי, הי
            ואני רוצה לראות אותו רוקד רומבה מול קהל ועדה!!!!

            רומבה!!!!

            עם הנעלים המתאימיות, והבגדים והכל!!!

          • עיקר שכחתי,

            דווקא מתאים לך להצליף וללטף. הרומבה לא כל כך מסתדר עם הסגריה, הפנים, השפתים והחושך.

            וגם באהבה אם נכנסים לך יותר מידי לעצמות, אתה די נחנק מן היד המלטפת. צריך ככה איזה רווח, קרוב אבל עדיין די טווח נשימה.

            ולכן מלטפת, מצליפה זה די הולם, אם כי אני בטוחה שהתכוונת למשהו אחר לחלוטין…

            טוב,

        • עוד משהו,

          קשה לי מאוד לתפוס את עצמי כחיכוך (כהתנגדות) במיתרי הקול של הכותב.

          כקוראת ממשית או כבדיונית.

          זו לא קצת הגזמה שאני, אני אהיה החיכוך שבמיתרי הקול שלך?

          אמיר, מה זה?….

          • תודה אמיר,
            שפטרת אותי מעריצותו של הסט.

            אבל למה העפת אותי, דווקא אותי ממודל הקריאה?
            מה, לא תרמתי לויכוח?, לא ניסיתי לפרש? לא הייתי שם?

            טוב, עכשיו ברצינות, אני צריכה לחזור לשירים שלך, השתעשענו מספיק.

            חוה

          • חוה, לא דיברתי על 'הקורא' החיצוני, הזולת הממשי, אלא על הקורא הפנימי שבכותב עצמו.
            לכן הקורא שבך – הרפלקסיה העצמית – ש ל ך, הוא מעין התנגדות או "חיכוך" יצירתי בדיבור ש ל ך – לא של מישהו אחר.

          • לאמיר,

            איני מבינה את ההתחכמות של החיכוך, ועוד, בהמשך אתה כותב שהמשוררים הם האחראים על הדמיון היוצר של החברה, על עתיד מנטלי, ערכי, פיזי, על תפקיד המבקר ועוד…

            אתה אכן מדבר על ימים של פעם, ואכן, הדבר מטריד ביותר. עוד טרם התקשורת והגלובליזציה, וזיהום האוויר וכו'.

            לי יש תחושה אישית מאוד אישית, של התאיינות הממסד החברתי-הפוליטי-האישי מן הערכים שהורגלנו אליהם פעם.

            האם אנחנו עדיין יכולים לומר שהמשורר הוא החרב, או הסכין החדה הבוצעת בתערה את מרקם החברה על מנת לשפר אותו. האם התפקיד הזה נותר ככזה שהיה אכן פעם?

            בוא ונראה ביחד, הרי נוספו מדיומים נוספים לאמנות, כמו קולנו, כמו טלוויזיה, התפשטות של עיתנוים, האינטרנט, והיכן נותר בכל אלו למשורר את התפקיד של מבקר הדור או יוצר העתיד המנטלי.

            ועוד דבר, האם אתה, אני או על מישהו אחר יודע לאיזה עתיד אנחנו הולכים. והרי אתה כתבת שאנחנו מצויים במצב תרבותי של "תזרום, אחי, תזרום"

            אז תגיד לי, הנה חוה בזה שהבאת שאני בעצם הייתי זה במאמר שהציב את המראה על כנה והראה לחברה – תראי, ככה אנחנו נראים.

            אענה לך אמיר, כדי לכתוב את המאמר לא צריך להיות בהכרח משורר, אפשר גם להיות סוציולוג, אנתרופולוג, פסיכיאטר. ואולם הדבר החשוב שאני שואלת אותך

            ונניח ששאלתך היא בעינה. מה אני מציע בשירים שלי לדור ההמשך, האם אכן עתיד מנטלי, באיזו דמות בינתרבותיות, הידועה ליודעי חן בלבד.

            אומר לך, אתה יודע מה אמיר, הדבר שמחריד אותי ביותר הוא שאכן, המשורר אבד את מקומו. תפקידו של איש הספרות הופרך. מקסימום הוא פועל מצעד עצמו בדרך להיות גיבור תרבותי, או דוחק במפלגה כזו או אחרת. אבל היוצר שאיש החזון?

            מה שמחריד הוא שלי יש תחושה שאנחנו נמצאים שתקופה שבין המצרים, שאנחנו יודעים כבר לאיזה זוועות או תענוגות יכולה האנושות להגיע.

            ועתה, ואולי דווקא בשל התקשורת – אין אנחנו יודעים לאן היא הולכת. אין כאן fin d'scile כי איננו מצויים בסוף מאה, או אלף או משהו.

            תחשוב כמה הסמים, האלכוהול, מחוות הכיבוש למיניהן עטופים בציוויון "דמוקרטי" בצירוף אסונות עולמיים, והרס עצמי וכו' אכן קפדו את מקומו של ליצן החצר על דרך הקרנבל או נביא החצר על דרך ירמיהו.

            מחכה לתשובה.
            חוה

            ולא אני איני כחכוח לא שלך ולא שלי. אני זה אני לא כקוראת שלי ולא ככזו שלך. אמרת הזניה של המימד האנושי הערכי שבינינו. הדימוי נחמד אבל אני לא כחכוח!!!

          • תרשה לי להוסיף,

            מכיון שהצרת עלי את מקום התקשורת ביני לבינך, אולי כדאי שאהפוך ואביא את הסוגיה הזאת לעיל וכאן.

            סיימתי זה עתה לקרוא את המאמר של הרשפלד. פעם ראשונה קראתיו.

            יש איזה נספח המדבר על כך שמשוררי שנות השמונים ואולי מוטב נאמר ואילך פועלים לבד. קולם נשמע בתוך הלבד שלהם. אין הם משוייכים לקליקות כלשהן, ולכן אולי הם הלכו לנו לאיבוד. המשוררים והשירים.

            אוסיף על כך ואומר, כי אנשים שיודעים להיות מקושרים, וחפצים בכבוד עצמם מבלי לנקוט כאן בשמות, אולי ידעו לדאוג לעצמם
            למאמרי ביקורת
            על עצמם!!!

            אחרים, אולי צנועים יותר, אבל לא טובים פחות לא עשו כן. ואולי גם הקשר שבין הביקורת לבין השירה והספרות הלך ואזל.

            קראתי בעיון את דבריו של הירשפלד. תחושתי היתה שהוא נוגע בדברים. אף נושא אינו באמת מפתח כמו שצריך ויחד עם זאת הוא אכן מעלה על נס את שירתך.

            אבל עדיין חסר הלמה, הכביכול המנומק הזה. במה אכן זכתה שירתך, שיהיו לה פולשנים ומזיקים מעין אלו שקיימים כאן שייכנסו מידי פעם ויחבלו. שהרי אם השירה היתה כה בינונית – שלך, לא היה טעם לעשות כן.

            ואם אכן היא גדולה, מדוע לא נכתב עליה עד כה.
            טוב, אפשר לומר עלי שאני חנפנית וכו' ועוד דברים מעין אלו אבל…

            אולי במקום קריאה וכתיבה, אפשר יהיה לקדם את הפוסט הזה בשנית לכתיבה ולביקורת
            בנושא ביקורת אפשר יהיה לכלול את הכל קורא, הוא הקורא כאן והוא הקורא שאליו לא תגיע היצירה בלעדי הביקורת, או מבלי לעשות נפשות לשירה, כמו שעשו כך פעם.

            מדוע, האם השירה של פעם היה לה תפקיד בגיוס חיילים לצבא, לשלוח אותם, להפיל אותם חללים על מזבח המולדת ולכתוב לאחר מכן שירים כמו:

            "על מגש הכסף"
            ואפילו שירים כמו של עמיחי
            "אלוהים מרחם על ילדי הגן"

            האם התפקיד הזה של משוררי ישראל תם?
            או שאנחנו התנערנו מן הנוסטלגיה?

            ומדוע באמת שלא יציינו משורר שכותב
            "אני לא רוצה למות"
            אבל אי – אפשר לעשות כן בה בשעה שאנשי ביטחון עושים נפשות בבית הספר לגיוס תלמידים, ונשיאת בית המשפט העליון מבקרת בבית הספר התיכון בריאלי. מדוע דווקא אז נדם קולם של המשוררים.

            האם הפסקתם להגיד דברים אחרים.

            תשובתי היא שלא. המשוררים עדיין אומרים דברים דומים. יתרה מכך, גם המחקר הספרותי השתכלל, מכיוון שמבקר שיאמר על אמיר אור, כי הוא מדבר בשפה גברית ובשפה נשית לא ידע על מה הוא מדבר.
            וכאן אני מדברת דווקא בשם שיריה השפויים של וולך ורביקוביץ. הן אכן ניסו להמציא שפה של נשים בחברה שהיא גברית ובחלק משיריהן אכן הצליחו. ולכן אמיר אור המשורר אינו יכול לכתוב בשפה נשית…. הוא פשוט לא!!!

            אבל, אולי הוא יכול לכתוב בשפה שתנכיח את הכמיהה של הגברי להיות לאחד עם הנשי ללא הדיכוטומיות שבהן אנסה אותנו התרבות לדבר. מכיוון שדווקא מי שבטוח בגבריותו – יכול לשאוף לדבר בשפה נשית.

            זהו רק אחד מן הרבדים.
            אז ככה, אם אפנה היום לכתוב מאמר ביקורת הדבר הראשון שיאמרו לי הוא "אנחנו לא משלמים" הי אנחנו חיים בתקופה של קפיטליזם ומי יכתוב אם לא משלמים. יש לכך טעמים. הטעם האחד הוא שיגעון לדבר.
            אני בא לי לכתוב על השירה העכשווית ותפקידה, כי בנפשי הוא הדבר.

            הטעם, השני, אני רוצה את שמי ממוחזר בעיתונים הספרותיים ובמוספים, וכך לא יישכח, מה יש אני צוברת לעצמי רייטינג, שמי חוזר פעם אחר פעם. ואחר – כך אוכל בעצם להשתמש בזה.

            הבעיה נעוצה בכתיבת ביקורת כפרנסה צדדית, או בכתיבה כרצון להתפרסם ולא כי באמת אנחנו רואים בזה צורך.

            ביקורת שכזו אינה משיגה את מבוקשה, היא מאלתרת, היא מחרטטת, אין מאחוריה ידע מספיק, ואין היא מקדמת מאומ.

            איני רוצה לנקוב בשמות, אבל ראיתי כמוה יותר מידי.

            למה אנחנו זקוקים אם כן,

            לביקורת שעל הציר שלה יהיו באמת מבקרים שידעו לכתוב, שיהיו בקיאים, שיהיה להם עניין בדיוק כמו של אלו המשוררים, או הסופרים.

            לדאבוני הרב, הזן הזה של הביקורת הולך ודי נכחד ואזי באמת, אנא בא ה הספרות מלבד טקסים כאלו ואחרים שמשודרים מידי פעם, וכל אחד קורא כאוות נפשו, כאשר הרלן קובן הוא גדול הדור,

            אז בואו נראה איזה סרט טוב ביחד בשביל אנחנו צריכים שיריה, ספרות ו….

            חוה

          • חוה, לא מדובר בך, לא בתור כחכוח ולא בתור חיכוך 🙂 קראי שוב את תשובתי.
            אשר למשורר – כוונתי לאמנים בכלל, ונכון שהאמנות יצרה מדיומים חדשניים וכו'.

            האמנות בתרבות מסוימת היא בסופו של דבר שיקוף של החברה: של רמת המודעות, האתיקה, ההשכלה, הרגישות האסתטית והדמיון היוצר באותה חברה.

            לא אני אמרתי "שהמשורר הוא החרב, או הסכין החדה הבוצעת בתערה את מרקם החברה על מנת לשפר אותו". משורר יכול לעורר מהפכה שקטה לגמרי פשוט בזה שיציע דרכי חשיבה ויצירה חדשות.
            אבל אני אכן סבור שחברה שמדכאת אמנים ואמנות היא חברה שמלאו ימיה למות.

          • לאמיר,
            לגיורא ולכל השאר,

            דווקא ציפיתי ממך לתגובה אחרת. את עניין הכחכוח עזוב, אבל בהמשך למטה אתה כן כותב לתמי קאלי דברים כמו המשורר הוא הדמיון היוצר של החברה, וכו'.. דברים ברוח זו שאמרתי.

            אבל מדוע אתה רואה זאת לשלילה, כאשר אני רואה זאת דווקא בצורה החיובית ביותר. זה עתה קראתי מחצית מן הספר "פדיון המת", לאחר שקראתי די הרבה, והספר התחוור לי די הרבה מעל ומעבר למה שחשבתי.

            טוב, הבית בלגן, והטלוויזיה ברקע, ועודני סבורה, כי ההזניה היא על הביקורת ולא על המשוררים. שירה טובה היא ביטוי של דימיון, של רגש, של רגש שרוחש, וכן יש לה תפקיד תרבותי, בדיוק את אותו המתפקיד שאתה ממשיך, אבל אין מי שיאיר ולא רק את שלך, אלא גם את של האחרים. טעמים כבר מניתי.

            מוזר, שכאשר אני מצדדת בתפקידך כמשורר אתה אומר עזבי.
            כי בעצם כל החמרים של הספרות והשירה העברית נמצאים כאן, כולם,, ובאופן מסויים ונחרץ אתה די עונה עליהם ודי מתחשבן עם התרבות העברית/הכנענית/הדתית ואולי מה שנשאר מן ההלך היא הישראליות, זו שעדיין נשארה לנו לאחר שהפאתוס נגמר והחזון נשבר.

            דווקא אחרי שסיירנו בהיכלי החכמה של יוון, אספנו אלינו גם את הצלחות של הסעודה האחרונה, הזחנו הצידה את שאריות המטריולוגיה וסרבנו להיות קרבנות. דווקא כאשר הבנו שהגבר והאישה הם בדיוק שני הצדדים של אותו הדבר בדיוק.

            דווקא אחרי שהבנו שבמוות יש סוג של שחרור גם ביהדות, כי הנשמה נשארת וכי על המתים בעצם נאסר להתאבל יותר מאשר כך וכך זמן ועליהם להישאר בחיים.

            רק אז כאשר שחטנו אי- אלו פרות שעוד נשארו לנו לאחר ההלך של אלתרמן, ולנוכח פסל אפולו של שטרנוחובסקי, וראי אדמה עד כמה היינו בזבזנים, הסכנו לאמץ לנו תרבויות אחרות ולהחילן אל תוך שלנו מבלי לצעוק טמא, או שרץ, נתבקשנו לחזור ולבדוק בדיוק את אותם המיתוסים שנמסרו לנו מן התורה, כי באם האישה נוצרה מן הצלע של האדם, הצאצא שיוולד להם אסור בגילוי אריות.

            ואולי אתה מנסה רק לומר, כי ההלך של אלתרמן הוא מן מת כזה שיש להחיותו בהגיון פנימי/חיצוני אחר ולהביא אליו נופים חדשים, שעל המות בעצם אין לבכות, כי המוות יכול להיות תחיה של תכנים חדשים, שקודם על הישן, זה שהיה מגוייס ומקודש ללכת, כדי לפנות מקום לאחר.

            כי את המת יש לפדות, כדי ללדת בנים חדשים.. ואפשר לשחק עם זה כהנה וכהנה.

            אבל לא אמרתי מאומה שלא היה פרוש לפני כולנו….

          • ועוד מילה,
            אין משתמשים היום במושג שיקוף לא מציאות, ל א ממשות.

            מציאות אינה משתקפת במראה, וגם הממשות לא. מאז "6 נפשות מחפשות מחבר" עבר המחקר כהנה וכהנה.

            המילה המתאימה היא תדיר ייצוג מציאות. ואפשר גם לשים את המילה "מציאות" במרכאות כפולות. מכיוון שאין מציאות אחת אחדותית. כמו שאמר שהמציאות היא תמיד סובייקטיבית ושונה מאדם לאדם.

            ורגע, הי אני בעדך, למה אתה כועס עלי?

          • למשורר יש תפקיד אחד ויחיד: לכתוב את השירים הטובים והחשובים ביותר בספרות, בתרבות ובחברה שהוא חי בהן.

    • חוה, זה זרם חילופין – אשרי הקהל ואשרי הכותב. כשיש קשב אפשר להעביר את המשמעות בדרכה המיוחדת של האמנות.

      • לאמיר יקירי,

        ובכן, אני יכולה למנות לך כרגע לפחות חמישה משוררים/ות שאינם סוברים כמוך, מחשש פן כבודם יפחת. או מכל חשד אחר, או שמא הם רואים עצמם מורמים מעם. ן…….

        לא אעשה כן, ולא אלה אינם דווקא החמורים מכאן.
        חמורים אחרים.
        ולכן אני חוזרת "אשרי".

        תאחל לי להמשיך לנשום.
        בי

    • היום, בשעה 9 לערך בתכנית המקור בערוץ 10 עומדת להתפרסם כתבה על איציק לאור כמטרידן מיני סדרתי.

      אני משתמשת בבלוג של אמיר אור, מכיוון ששמו של לאור הוזכר כאן על-ידי כמבקר ספרות.

      ברצוני להודיע ולהצהיר, כי חרף העובדה ששוחחתי עם יצחק לאור בטלפון, וכי היתה לו שפה מלוכלכת ביותר, התרשמתי שזהו חלק מאופיו של האדם ולא מעבר לכך.

      עוד ברצוני להביא לידיעת הקוראים, כי מעולם לא הוטרדתי מינית, אמנם נאנסתי, שזה משהו אחר לגמרי, אבל לא הוטרדתי מינית על-ידי מי מאנשי התרבות בארץ. אם היו אי אלו מגעים מיניים תמיד היו אלו בכניעה ובהסכמה מליאה.

      עוד ברצוני להעיר, כי נושא ההטרדה המינית על-ידי נשים הוא לרועץ בעיני, ומאיר אותנו הנשים (כן, אני מקווה עדין שאני אישה) בצורה די מכפירה.

      ראיתי לנכון, להאיר כאן, כי אני מאוד מקווה שאף אחד ממשוררי ישראל על נשותיהם ופילגשיהם בעבר ובהווה לא הטרידו ולא יטרידו נשים מבחינה מינית.

      גם לא הייתי עוזרת בית באף אחד מן הבתים המכובדים בארץ ולא זכיתי ליחס לא ראוי.

      מקסימום, הכי מקסימום שיכולה אני להודות בו שנאפתי בשדות זרים.

      אני מקווה שעוד נשים יצטרפו לדעתי,, כי החוק נגד כפיה מינית הינו מטריד וטורד לחלוטין.

      חוה

      • כבר העיפו אותו פעם מהאוניברסיטת של תל אביב בגלל הטרדות מיניות. איש מגעיל שעוד מדבר על צדק

        • האמת, שחשבתי שאמיר מחק את הודעתי זו.

          ובכן, דברו על זה בתכנית.
          לדעתי, רוב מהומה על לא מאומה. האיש אכן מגעיל בתכלית המגעילות.

          איך הוא קשור לפוסט הזה, ובכן, די חיפו עליו מכיוון שהוא נתפס כאחד מעמודי התרבות בארץ.
          חיפו עליו במכללה, בעתון הארץ, מאוניברסיטת תל-אביב זרקו אותו בסביבות 1985.

          כך היה מדווח. כל הזכויות שמורות לתכנית המקור – שלח ודרוקר,
          ולא לי.

  2. באשר לפתיח של הפוסט שלך, אמיר, אני לא הייתי לוקחת את עצמי כל כך ברצינות לו הייתי אתה. שירים נחמדים כתבת, אין ספק. אבל לא יותר. אין להם דבר עם שירה גדולה שדורשת פרשנות כה 'מעמיקה' והטלת פרשנות כה מפליגה על הקוראים, כאילו לקחו את שיריך ברצינות תהומית. ולא היא.

    • אתה לוקח את עצמך ברצינות תהומית חבר. השירים מקסימם והפרשנות היתה מאוד מעשירה. מה כואב לך מה?

    • לזה שלא ציין את שמו,
      כרגיל
      או לחוסר המפרגנים:

      באם שירתו של אמיר אור היא גדולה או לא – זה הזמן ישפוט ורובם של הקוראים. ולא, לא קוראים אשר מתגנבים כדי להטיל דופי.

      בינתיים שמו של אמיר הוא המוכר וגם שירתו….. ואתם?

      כדברי ג'ון בארת – בינוניות כמוכם כבר ראינו, וגם נקעה נפשנו מכם!!!!

      כלכו לכם…

    • הטלת פרשנות מפליגה? גדול :))))))))

      • העובדה שהפראזה הזאת לא מוצלחת – כמו הרבה תגובות לא ממש ערוכות שמתפרסמות כאן – לא משנה הרבה להערה עצמה.
        אני דווקא חושב שהיה עדיף אולי להתייחס אליה, אל תוכנה, במקום ללעוג לסגנון.

  3. היי אמיר
    אוהבת את ההזדהות העמוקה בסיפור שלך.
    ועדין זה קסם… לכתוב שיר.. ככל שאנחנו יותר קוראים אנחנו גם מחפשים עוד ועוד קסמים, ועוד ועוד עומקים בהזדהות לפי סיפורך.
    להתראות טובה

  4. מירי פליישר

    יופי של ניתוח התהליך. חשוב ביותר בכל תהליך יצירה. הייתי מגדירה גם כהתבוננות יחסית אובייקטיבית עצמית של היוצר על יצירתו. התבוננות מבחוץ. כמובן עם אהדה וקבלה ושימת לב ליחודיותה של היצירה אצל היוצר המיוחד – ז"א אני היוצר. התבוננות וחיבה. כמו מראה ידידותית. יפה ציינת שלא צנזור!

    • מירי פליישר

      ויוצר שקורא את יצירתו בקול פנימי מתבונן ומשקף יוכל לעמוד בכל ביקורת או הפתעת פרשנות שלא ציפה לה. ויאמר:חומר למחשבה…

      • פול ואלרי אומר על המשורר – לפני שהשיר נולד:

        כל מה שעמוק באדם מתקשר עם כמות של גורמים חיצוניים.
        כשה הרוח היא הסיבה, הכל הוא סיבה; הכל הוא אנדרלמוסיה, וכל תגובה על האנדרלמוסיה הזאת גם היא אנדרלמוסיה. והנה מבחינה מסוימת אנדרלמוסיה זו היא
        התנאי של הפוריות: בה חבויה ההבטחה, שכן פוריות זו תלויה בלא-צפוי יותר מאשר
        בצפוי, בעיקר היא תלויה במה שנעלם מאיתנו, יותר מתלותה במה שידוע לנו.
        אנו מזהים משורר – על פי העובדה הפשוטה שהוא הופך את הקורא ל 'בעל השראה'.

        • דברים שראוי מאוד לזכור ולהרהר בהם, טימה. ומעניין שהוא מדבר על הקורא כעל בעל השראה – בדומה לתפיסה ההודית על 'ההשראה של הקריאה'. מסתבר שגם השראה יכולה להיות דיאלוגית.

  5. נראה שהפרשנויות הרבות הן די מובנות.
    אם ניקח משולש שקודקודו הוא שיר.
    שני הקודקודים הנוספים הם קורא ומשורר.
    מה היה קורה לקורא, לו ידע שאת "קן לציפור כתב ברל'ה הזייפן
    ולא ח.נ.ביאליק?
    האם ההנאה מהשיר הייתה דומה, או אולי לקורא יש צורך, סקרנות לדעת מה חושב המשורר הספציפי הזה, להבין מי הוא ולמה הוא אומר את מה שהוא אומר?.
    הרי שיר הוא שיח בין המוח של יוצרו- משורר, לבין מוחנו אנו.
    כמו ששיר מספר ליוצרו על מה מוחו חשב…
    המשולש הזה עוזר לנו לשרוד יותר טוב, כי יש לנו צורך באמנות, באמנים, כמו הצורך להתרבות, להנציח את הגזע…
    הקורא המשורר (או כל אמן) והיצירה, השיר, עוזרים לנו בהיחברות עם עצמנו ועם הזולת.

    • מסכים אתך, תמי, ועוד: המשורר (ואמנים בכלל) אחראים גם על מחלקת הדמיון היוצר של החברה. הם בוראים עבורה עתיד מנטלי, אפשרויות חדשות למציאות האישית והחברתית. הם מאששים את התוקף של מה שכבר הושג ומחדדים את הביקורת כלפי מה שלא ראוי.

    • מסכים אתך, תמי, ועוד: המשורר (ואמנים בכלל) אחראים גם על מחלקת הדמיון היוצר של החברה. הם בוראים עבורה עתיד מנטלי, אפשרויות חדשות למציאות האישית והחברתית. הם מאששים את התוקף של מה שכבר הושג ומחדדים את הביקורת כלפי מה שלא ראוי.

      • אומנות או שנמות…:)

        האם כשהעתיד הוא יצירה מנטלית בהוה, האם יצירת אומנות דיכאונית, תשכפל ותיצור קהל קוראים דיכאוני?

        • כן, בהחלט. אמן יכול להוריד אנשים כמו שהוא יכול להעלות אותם.
          זוכרת את "ייסורי ורתר" וגל ההתאבדויות?

          • שאלתי את זה לא סתם, כמובן.
            המון פעמים נראה לי שהמרה השחורה שלי עצמי, יוצאת החוצה בשירה וזה נורא בניגוד לאמונה שלי ששירה צריכה לרומם את הנפש ולא לדכא אותה.

          • תמי, אבל אי אפשר להיות מי שאנחנו לא.
            זה זיוף, וזיופים לא פועלים טוב באמנות. את לא יכולה לדלג על עצמך או לצנזר חלקים בנפש שדורשים ביטוי. העניין הוא במוטיבציה הבסיסית. להביע כאב כתהליך גואל, תהליך שמחפש תובנה – זה עניין אחר. להביע כאב כדי לשכשך בכאב – זה באמת לא ראוי כעמדה נפשית וגם די משמים פואטית.

          • כן זה נכון. נראה לי שאני מבינה את זה, אבל אתה יודע, לפעמים הגאולה הפנימית לא יודעת מהיכן לנבוע ואז אין תובנה שיכולה להפוך לאומנות אלא סתם קוּטרָיי. זה ממש דורש מבט ליד, או מול הכאב כדי לכתוב אותו. זה לא פשוט. אני חייבת לחשוב על זה. כי זה מטריד אותי איך לגשת להגיד כאב בלי לדכא ואולי אפילו לתת איזה תובנה גם לעצמי הקוראת…
            אהבתי את ההגדרה של " האני הקורא" זה פותר לי את פחד הקהל שיש לי לעיתים…:)

          • לעיתים לכתוב שיר זה כמו לקפוץ בנג'י..:)

          • תמי, זה מה שיפה בכתיבה, שמצד אחד האתגרים שהיא מציבה אינם שונים מאתגרי החיים עצמם, ואפילו מיידיים יותר, כי אין המיסוך והסחת הדעת של טרדות היומיום.
            ומצד שני היא מאפשרת לברוא כל ממשות שתרצי לצורך האתגר הזה.

          • הייתי רוצה לרוץ להתוודות שבהבנג'י הזה (הכתיבה) היא התמכרות בפני עצמה. והיומיום לא קיים שם. אבל אז מגיע חשבון החשמל והמים…ואני חייבת להתעורר.
            אבל המבע בריחוף, "בבריאה" כפי שאתה קורא לה, הוא לעיתים נגיעה בדופן הפנימי של מערכת העצבים הלא סימפטית- ואוי כמה שזה כואב…:)

          • טוב,
            שקספיר הירשה לעצמו להיות המלט ואופליה באותו העמוד עצמו.
            אבל לשם כך דרוש שקספיר.

          • שאלתי ידיד איזה ספר הוא ממליץ לי לקרוא, והוא ענה שהוא קורא ספר מרתק- ספר הרכב של טויוטה… אז את שקספיר הוא בטח לא מכיר…

          • זו אמירה מרפת ידיים, גיורא. טוב שכנראה לא דיברו ככה עם שיקספיר הנער…
            לשם כך דרוש רק אומץ, ואם יש גם כישרון – הוא יזרח.

          • כדבר האל אל השופט גדעון: כל הירא ורפה הלבב ישוב נא לביתו. חברי אומץ ספרותי מה יש להם לחפש בתחום הזה שהוא, בדרך כלל, כפוי טובה, בעיקר בדמוקרטיות?
            בדיקטטורות מבחינים מיד מי ראוי ומי אינו ראוי! אחמטובה מול שולוחוב, למשל!
            מנדלשטאם מול קונסטנטין סימונוב.
            אצלנו, טהר לב ואלתרמן קרויים משוררים!

          • טהר לב???
            הרי אלה נפלאות הפוסט מודרנה, שביטלה את כל קני המידה והעניקה לנו את הדמוקרטיה של הרוח. מעתה איך נבדיל בין שירי האוהדים של מכבי ת"א והאודות של פינדרוס למנצחים האולימפיים? או בין ביקורת סרטים ב'מעריב' לבין ביקורת התבונה הטהורה? לטקסט גם אין שום ייתרון על רשימה חפוזה שנכתבה עליו, ובעצם השורה התחתונה היא שלשום כלל מחשבתי אין ערך אמת כלשהו. לכן לשום אדם, לשום יצירה ולשום רעיון אין תוקף והכל משחק של תדמיות ומראית עין.

          • האם נשמעת ביקורת בדבריך?

          • איך עלית על זה?! כל הכבוד.

        • כן, בהחלט. אמן יכול להוריד אנשים כמו שהוא יכול להעלות אותם.
          זוכרת את "ייסורי ורתר" וגל ההתאבדויות?

      • לאמיר,

        הנה כאן,
        אמרת או לא אמרת!!!!

    • "אל הציפור" ראה אור כשביאליק היה בן 18, כלומר כמעט ברל'ה.

  6. אכן אמיר, כשאתה כותב יש קול ויש קורא, אבל ממאמריך אני למדה שהקורא אליו אתה מתייחס הוא הקורא הפנימי שלך, ולעומתך, אנחנו קהל הקוראים החיצוני הוא לא יותר מחוויה של סקרנות בריאה שיוצר שיוצאת לבדוק איך בעצם קוראים אחרים מבינים אותי ואת זה גם אני נהנית לבדוק בתגובות של עצמי ושל אחרים. כמוך הגעתי להבין שאנחנו לעיתים מלבישים את השירים על עצמנו ומתוכם חווים אותו לעצמנו, וזה דבר מאוד חושפני שקורה כאן בבלוג שאפשר בעצם דרך התגובות ללמוד המון על אנשים, אבל לא חושבת שזה באמת משהו שיוצר צריך כשהוא ניגש ליצור. אם הבנתי נכון, המשורר צריך למצוא את הקורא הזה בתוכו ולנתק את עצמו ממה שיגידו או יחשבו אחרים.
    מה שאני באמת לא מבינה זה מה מניע יוצר לרצות לפרסם את יצירותיו לקהל חיצוני. אם המשורר לומד להיות במבוק ומקבל ממורהו את ברכת הבמבוק, אז הוא כבר במבוק. מה יניע אותו לפרסם את שירי הבמבוק? אני יכולה להבין שמי שאין בו את הקורא הפנימי ירצה לשמוע את קול הקורא החיצוני וזה יכול להתבטא בקניית ספריו או תשואות קהליו, אבל זה רק אם הוא צריך חיזוקים חיצוניים. דווקא אם יש לו ביטחון בעצמו הוא יכול לשבת ולכתוב לבילוי זמנו עם עצמו המורכב מכותב וקורא ולהסתפק בזה.
    אני מנסה לברר כי לי יש עולם פנימי של כתיבה, עברתי בקריאה על כך מה שכתבתי לאורך השנים וראיתי שרק לאחרונה התחלתי להשתפר מספיק בעיני עצמי והרבה בזכות דברים שלמדתי בבלוג הנפלא שלך, ועדיין לא נוצר בי חשק לשמוע קולות חוץ. יתרה מכך, פעם עוד הייתי מראה את השירים שלי בשביל לוודא את ערכם, מאז ששיפרתי את עצמי מספיק לי להיות הקוראת היחידה עד שהגעתי למצב שאני לא עוצרת אפילו לרשום ורק כותבת אותם להנאתי בראשי, נהנית מהם, נהנית מעצמי, מוחאת לעצמי כפיים ושוכחת אותם.
    אז קראתי שוב את המאמרים שבקישורים והסכמתי לאורך ולרוחב אבל נשארתי עם חוסר ההבנה הראשון, מה מניע את הצורך לפרסם? התשובה היחידה שמצאתי היא שאם למשל אתה היית חושב כמוני אז היית כותב רק לעצמך ולעולם לא הייתי זוכה להכי את שיריך. ואם כל אחד היה כותב רק לעצמו לא הייתה הפריה ולא היתה מתפתחת תרבות בעולם. אז האם באמת זה המניע? הרצון לתרום לתרבות? אם כך זה בטח דבר שנולדים איתו, משהו שיש לאנשים גדולים שמושך אותם בבטן וברור להם מגיל צעיר שהם הגיעו לעולם הזה בשביל לעשות משהו גדול. אולי כולם אפילו נולדים כאלה וכמו שכתבת בכר הדשא, ההורים בונים בנו זכרון אחר ויש בינינו שבטוחים שהם באו לעולם בשביל להתחתן וללדת ילדים, כשמתעוררים מהזכרון המוכתב הזה, כבר רחוקים מתנועה בכיוונים אחרים שיכלו אולי להיות.
    שאלתי, וגם עניתי אבל אודה גם לתשובה שלך.
    ועוד משהו, אגב המאמר הנכתב על כרי הדשא, לדעתי זה אחד הכתבים הכי אישיים וחושפניים שקראתי כאן ממך, וכש"חיטטתי" כמגיבה, לא הבהרת מעבר לכתוב מה שחיזק אצלי את ההבנה שאתה לא ממש זקוק לקורא החיצוני, לך יש את הקורא הפנימי שלך ואם כתבת מאמר בשביל להעביר מידע זה לקוראים, המידע שהעברת הוא על מנת שהקורא יעביר את המידע על עצמו אל עצמו ולא כדי לאפשר לקורא לחטט באמיר עצמו. מתוך הבחנה זו אשאל עוד שאלה: כמה קרוב מקרב היוצר את הקורא החיצוני אליו? קרוב עד למצב שבו הקורא יכול להתחבר אל עצמו אבל מספיק בשביל להשאיר את המשורר בפרטיותו? או שזה משתנה מכותב לכותב? כלומר האם המרחק הזה שנשמר הוא מחוייב מטעם הכתיבה או שזה בהתאם ליכולת האישית של כל כותב בנפרד בהתאם לאישיות הפרטית? ואם יש שמירה על ריחוק האם זה לא מצביע על כך שהתקרבות נוספת היא עליה במדרגת הכתיבה? ניקח למשל את הקטע של הלידה בכרי הדשא, האם הוספה של מידע בחלק החסוי מהקורא היה מעלה את היצירה או שמא פיגוג המסתורין היה גורע ממנה?
    כלומר, כשאני חושבת לעצמי שלי זה חסר, אינני מבינה אם זה חסר בגלל מבחינה ספרותית או מבחינה סקרנותית. מה דעתך?

    • לסיגל, מחוה

      ראיתי כמה ארוך כתבת ולא היה לי אויר לנשום. גם מן האומץ שלך, וגם בגלל שאין לי אויר לנשום, וגם בגלל שבזמן האחרון הכל נראה לי טפל עד אימים.

      אני חייבת להתוודות, אגב תגובתך הארכנית, שבזמן האחרון, הבלוג של אמיר הפך עבורי להיות מן רשת חברתית, כזו.
      אבל אני מעיזה לענות רק על התגובה שלך.

      כבר סארטר אמר, שיוצר שאינו מפרסם כאילו לא כתב מילה. ספרות נוצרת רק כאשר מגיבים עליה בפועל, ספרות שנכתבת למגירה אינה בחזקת ספרות.

      ולגבי אמיר, לא איני באה לענות במקום אמיר, וגם אני יודעת שאת יותר זמן ממני כאן.

      אני חושבת שדווקא אמיר כן זקוק לתגובות הקוראים לדו-שיח הזה. שדווקא הוא אינו מן הכותבים המתנשאים שחושב שהוא ירש את כל החכמה עלי אדמות (במובן מסויים אולי כן, אבל בהכללה – לא) כמו אחרים שאני מכירה.

      ובכלל כל כות/יוצר זקוק לפיטבקים בין אם מן התקשורת ובין אם מקוראים אנונימיים וכאלו שלא.

      שבת שלום
      חוה

      • הי חוה, אני נהנית שאנו משוחחות ולכן עוד לפני שאמיר יענה מצידי נוכל להעמיק שתינו בנושא.
        לא כיונתי לעניין של יהירות לרגע, אלא חיפשתי מניע לצורך לפרסם. ברור שפרסום לחומר טוב יקרא ספרות וללא פרסום הוא לא יקרא כלום. השאלה שלי היא מה מניע אדם לרצות להכלל במה שנקרא ספרות? יצא לי למשל לקרוא שירים שכותבים כל מיני אנשים לא מוכרים סתם כי הם אוהבים לכתוב ולדעתי יש מי מהם שבאמת כותב מצויין, אבל הם מסתפקים בפרסום שיר זה או אחר פה ושם וממשיכים בחייהם. לא מעניין אותם להיות מפורסמים וגם לא לתרום לספרות, אז בעצם יוצא שיש עוד משהו שנדרש באדם בנוסף לתיבות שפרסם אמיר וזה איזשהו יצר שמניע את התהליך ולמרות שקשה לי להסביר מעבר לכך, אולי הצלחת להבין.
        המשך יום נפלא לך וכמה שיותר אויר,
        סיגל.

    • סיגל, כמה שאלות! 🙂
      טוב, עניין עניין. אז ראשית, העלית פה סוגיה חשובה לגבי הקורא הפנימי הזה. המשורר, והאמן בכלל, אינו מספיק לעצמו כמוען ונמען. מעמדה כזו היוצר יכול לנקוט שפה פרטית או מיני קצרנות. מה אכפת לו אם זה מובן או לא? אבל באופן זה אינו יכול להיות בעמדת האמן.
      אדם שכותב רק לעצמו פועל כמי ש"סיפוק עצמי" הוא המטרה העליונה שלו.
      אז נכון, יש הרבה סיפוק עצמי בהפקת יצירת אמנות טובה. אבל אדם שמצהיר שהוא עובד בתחומים האלה לשם סיפוק עצמו בלבד מצהיר הצהרת יהירות די ריקה וכוזבת, או אם הוא חושב ברצינות שזאת מטרתו – הוא בסופו של דבר הורס את עצמו כאמן.
      הנתון הכוזב הזה עלול לבלבל אמנים שבלעדיו יכלו להצליח. חשיבה כזאת מונעת מן האמן את המבחן האחד שיכול להביא להצלחתו: הקהל.

      כשאמן מביט בדברים פשוט כדי לראות אם הם "מוצאים חן" בעיניו או "לא מוצאים חן", הוא רק קהל, ונמצא בצד הלא נכון של הבמה.

      אחת המיומנויות הכי חשובות שדרושות לכל אמן היא היכולת לאמץ את נקודת המבט של הקהל שלמענו נועדה היצירה.
      יוצר מחפש דגמי מופת. העיון שלו ביצירה אינו דומה לזה של קהל רגיל. "מקצוען" חושב במונחים של הפקת תוצר בפועל. אף פעם לא עוברת במוחו המחשבה שהוא נמצא שם בשביל הבידור.
      בסופו של דבר הקורא שבכותב בנוי ממצבור של התנסויות בקריאה, לאו דווקא של קריאת עצמו. הוא בונה את הקורא הזה. בשורה התחתונה מקצוען מכיר את כללי המשחק בתור דבר מובן מאליו, ככה שברמה שמעל הטכניקה, הוא יכול להגיע לאמנות באיכות גבוהה.

      • שנית, סיגל, אם הצייר הופך להיות במבוק, הוא אינו צייר. עליו לחזור להיות צייר, ומעתה צייר שיודע איך זה להיות במבוק, אבל צייר.
        תהיה זו טעות לראות בקהל הקוראים "חיזוקים חיצוניים". הקהל הוא ייעודה של היצירה, הוא הנעלם שבא על פתרונו במשוואה של הדיאלוג האמנותי.
        אמנים זקוקים לאישורים, לקבלה ולאהבה, לחיזוקי אגו, וכו'. אבל מעבר לזה, חושב שיש בהם דחף פשוט למיצוי הפוטנציאל היצירתי שטמון בהם. הפוטנציאל הזה הוא היכולת ליצור עולמות חליפיים ויופי אסתטי דרך האמנות. ואחרון אחרון, כן, הרצון להשמיע קול בשיח התרבותי הוא בו בזמן גם הדחף להתבטא ולממש את היכולת, וגם הרצון לתרום לשיח הזה.

        • ושלישית, חושב שאידיאלית הקורא הוא שצריך לענות ליצירה בלי התערבותו של היוצר. מה שקורה פה בבלוג הוא באיזשהו מקום המשכה של היצירה למקום אינטראקטיבי, בשיח עם היוצר. זה מרתק, אבל לא הכרחי. מבחינתי ככל שהדברים צריכים לעמוד במבחן העובדות, המשורר יכול להוליך שולל כביכול ביחס לעולם העובדות, ועדיין לכוון את הקוראים אל אמת ייחודית ואישית של כל אחד ואחד. הלידה וכרי הדשא אינם חסרים במידע ספרותי, אני חושב, (ואילו היו, ראוי היה להשלימו). אבל ברור שאין שם מידע ביוגרפי מלא והוא גם לא בהכרח נחוץ.

          • תודה אמיר על תשובותיך. חושבת שהבנתי את דבריך גם אם לא הסכמתי עם הכל שכן לא רק לשירים יש כותב וקורא, גם בשאלה תשובה יש אותך כותב ויש אותי בצד השני, שמבינה פעם אחת בצורה כללית, ופעם אחת באופן שמלבישה על עצמי ועל הידע שבי את התשובה. ומוצאת, שאינני מתחברת באופן האישי לדרך שבה אתה רואה ומבין את הנושא.
            אתה כותב על חשיבות הקהל ואני חושבת שזה נכון אולי לתקופה שלפני המצאת האינטרנט. היום כל אחד כותב ומפרסם, לא כל כותב הוא אמן ולא כל קורא הוא קהל שמתעניין באמנות הכתיבה, כשכותבים לך כאן איזה יופי, לך תדע אם מתכוונים ליצירה או לתמונה שלך בצד. ונגיד שאצלך בבלוג זה לא כך. ונניח שהבננות זה אתר יחיד במינו. מה שאתה כותב מתאים אולי לעולם שממנו אתה בא ולאתר שבו אתה נמצא, אבל צא וראה מה קורה באינטרנט שבחוץ ותבין למה קשה לי להסכים איתך.

          • והנה אתה כותב "אמנים זקוקים לאישורים, לקבלה ולאהבה, לחיזוקי אגו, וכו'. אבל מעבר לזה, חושב שיש בהם דחף פשוט למיצוי הפוטנציאל היצירתי שטמון בהם". בתקופה שבה כלי הפרסום היחידים היו עיתון וכתב עת זה היה נשמע מדוייק אולם בעידן האינטרנט המשפט הזה לדעתי בנוי משני משפטים כל כך סותרים. ואסביר: מי שזקוק לאישור קבלה ואהבה בונה לו רשת חברתית בנט ומפרסם משיריו. כולם יגידו לו כמה שהוא כותב נפלא ואהוב. לשם כך כל אמן תקשורת הוא פתאום משורר גדול. ואילו אותו דחף למיצוי הפוטנציאל היצירתי חובה עליו להתרחק מקוראים. היום כבר לא בונים נמל בתל אביב שאם לאה גולדברג תכתוב עליו שיר מיד ילמדוהו בגני ילדים, היום אתה משורר אם בנית לך רשת חברתית של קוראים.
            אתן דוגמא: הנה אני פותחת בלוג באתר מרכזי. שמה תמונה שלי חתיכה בביקיני. קוראת לעצמי 'מתוקית'. ומפרסמת שיר על פרפר ופרח.
            נניח את זה:

            איזה כיף היה לי היום,
            ראיתי פרפר
            אתם שומעים חברים?
            ראיתי פרפר!
            הוא היה כל כך יפה
            כזה צבעוני
            ממש פרח.

            ואחר כך יבוא הקהל:

            1. איזה כיף לך מקסימה שכמותך.
            2. את פרח בעצמך.
            3. וואוו את משוררת.
            4. איזה כשרונית, תמשיכי לשתף אותנו בשירייך המדהימים.
            5. השיר הכי יפה בעולם. כל כך שמח.
            6. וואוו שכמוך. מתי הספר?
            7. ביאליק מקנא בך את גדוללללה.
            8. שתמשיכי לראות את הדברים היפים ולכתוב עליהם יש לך את זה!
            וכך הלאה.
            ונניח יש לי רשת קהל "מעריצים" של מאתיים איש הרי השיר הבלונדיני שלי נחשף ליותר קוראים ממה שמשוררים צעירים מוכרים וכשרוניים באמת נחשפים נניח בערבי שירה. מה בין זה לבין מיצוי הפוטנציאל? לדעתי מי שרוצה למצות את הפוטנציאל שלו צריך לעבוד לעצמו עם עצמו וכן למצוא בתוך עצמו קוראים אינטלגנטיים חפים מאינטרסים זרים (כמו בתגובות לדוגמא שבסב טקסט שלהם אמרו "אחלה ביקיני, יש מצב שתורידי?").

          • והתגובה האחרונה שלי תהיה למשפט שלך "ואחרון אחרון, כן, הרצון להשמיע קול בשיח התרבותי הוא בו בזמן גם הדחף להתבטא ולממש את היכולת, וגם הרצון לתרום לשיח הזה".
            רצון לתרום לשיח התרבותי? איפה קונים רצון כזה? בעולם שיש בו כל כך מעט שוחרי תרבות ובתוכם עוד פחות אוהבי שירה ובתוכם יש לכל אחד טעם אישי. מהי התרומה הזו אם כך? תרומת דם אני מבינה, יש לי צורך לתרום, יש בכך טעם ברור, ומי שרוצה זה אפילו משהו שאנשים מבינים ומעריכים. אבל בתחום הכתיבה זה לא כך.
            נשמע שהעבר היה עולם קסום ומאתגר ליצור ולהשמע, אבל היום לדעתי השיח התרבותי הזה שאתה מתכוון אליו נמצא בסכנת הכחדה וכל תרומה זה טיפה בים, ולכן גם זה לא מכוון אותי להבנת אותו כוח שמניע אדם לרצות לפרסם לקהל.

          • ובהמשך לדבריה של סיגל,

            חרף העובדה שאינך מגיב לדברי ואולי דווקא בגלל.

            הדחף הבלתי נלאה שלך להיות גם המשורר וגם המבקר לא מסתדרים לי בראש עם צבע הבלונד שלי. כאילו אתה מנסה לאחוז את הבמבוק משני צידיו.

            אין אפשרות אמיר גם להיות משורר וגם להוציא פרגמנטים על ביקורת הספרות.

            למה הדבר דומה, כאשר אתה מוציא פוסט שנקרא כתיבה וקריאה אני שואלת את עצמי רגע, מה חזרנו לכתה א'. אמיר מנסה ללמד אותנו לכתוב ולקרוא.

            השטח של ביקורת הספרות אינו התחום שלך, מה לעשות, לא למדת אותו, הבקיאות שלך נמצאת אולי במדעי התיאולוגיה, מיתולוגיה, קצת פילוסופיה וזהו.

            בנושאים שאתה מוציא בהם פרגמנטים, כתבו כבר פעם ועוד פעם ואף השכילו והתמחו בכך. ונכתבו על כך תילים של ספרים. אז למה הטעם? למשוך אליך אש, שבה בדיוק אינך חפץ?

            אם בעקבות הוצאות פרגמנטים אלו אתה יכול להוסיף לעצמך את התואר פילוסוף. לא ולא.

            לרחבי גוגול מופיעים פרגמנטים שלך מתורגמים ממדעי הדתות ואני תוהה מדוע אינך כותב על מה שאתה בקי בו.

            למה הדבר דומה, אתה פשוט מנסה על דרך של הפשטה להמציא מחדש את מושגי ביקורת הספרות, שולף ארבע קופסאות, תוהה היכן מקומו של קורא היצירה, ומכאן שכל פרגמנט כזה הוא מן תעתוע של בורות. אי אפשר להיות אני ולהיות מחוץ לאני בו זמנית, סיגל למשל, אתה לא יכול להיות אמיר וסיגל בו זמנית.

            אולי אתה כן. אבל אינך יכול להיות אתה ומישהו שמסתכל עליך, זוהי אשליה.

            כבר מזמן רציתי לשאול מדוע אינך מתמקד במה שאתה טוב בו, במקום להמציא איזורים של מחקר ושאלות שהתשובות עליהן נמצאות למכביר.
            לא, בשל פרגמנטים אלו, לדאבוני הרב אי-אפשר יהיה להוסיף לשם שלך את התואר פילוסוף.

            מקסימום משורר ומתרגם.

            אגב, יצחק לאור הוא באמת השם שברח לי, כאשר כתבתי על חרטוטי הביקורת. הוא דוגמא מצויינת. אבל יש עוד.

            בהרבה אהבה
            אמיר.

            חוה

          • חוה, תנוח דעתך, לא למען אהבת הקוראים אני כותב (ר' תשובתי לסיגל על 'מהו קהל') ואני חושב שרוב שיריי מובנים בעיקרם גם ללא הערות שוליים והפניות. הקוראים בבלוג הזה הם ההוכחה לכך. אבל אם מה שאת מוצאת פה הוא איזושהי פוזה שקוסמת לך, יבושם לך 🙂
            בד"כ הבעיה של מבקרי ספרות היא שאין להם מושג איך נכתבת שורת שיר אחת.
            במקום לחפש הזדמנויות להתכתש, להיעלב וכד', לא עדיף לקחת את הזמן והשקט לקרוא ולהפנים את ה'פרגמנטים משפה שקרמה גוף'.
            הם אינם 'ביקורת ספרות' אלא מאחורי הפרגוד של היצירה.
            ויפה שתיקה לדגים.

          • לאמיר,

            אני לא דג!!!

            שירים, או יצירות ספרות אפשר להבין בכמה רמות, הלא כן? יש פשט, יש דרש ויש עוד רמות, שאינן בדיוק חשופות למי שאינו למד
            מאין נחלת את שיריך?

            עובדה!!!

            מזמן סיימתי להיעלב, ולהתכתש אצלי זה בלד אין. אי – אפשר אחרת, כדי שיהיה מעניין.

            טוב, אז אחרי שענית ארוכות לסיגל, ולתמי קאלי, וגם לאחרים. תודה לך שהתייחסת גם אלי. אבל זה בסדר.

            זה לא אומר שאיני ממשיכה לעקוב אחרי שירתך, האם אתה חושב שאת כל התובנות שאני אוספת אני מכניסה לכאן לבלוג?

            טעות בידך. נכון, אני מצטיירת שמי שכותבת כל מה שיש לה על המקלדת, אבל לא כך הוא. מאין לך, מה אני קוראת, מה אני מסמנת בבית, ולמה אני מתייחסת.

            ולגבי שפה שקרמה מילים, היא חלק מהאני מאמין שלך, או מן המחשבות שלך. אז יש לי שאלה
            מה זה בדיוק מאחורי העין?

            חוה

          • סיגל, במקום שבו אדם זקוק לשיח התרבותי, שם גם הרצון לתרום לשיח הזה.
            אבל מסכים אתך שהחברה הישראלית (ולא רק היא) מצויה בתהליך של וולגריזציה וברבריזציה, גם השכלתית וגם אתית.

          • כנראה שכך הוא, אבל מהמרחק החברתי שבינינו שבו אני נמצאת בין אנשים שהתרבות שלהם מסתכמת בהשכרת דיוידיים של סדרות לבין הסלון שלך שיושבים בו שוחרי שירה כמו גם יוצרים ומורים ליצירה אני יכולה רק לדמיין קבוצה קטנה שבתוכה יושבים אנשים כמו הטרולים שלך, וכמו מאיר ויזלטייר שאחרי שראיתי את הסרט עליו אצל חגית גרוסמן והגבתי את דעתי, ואחרי שראיתי אתמול את תוכנית המקור על יצחק לאור, אחרי כל אלה, אני עוד פחות בטוחה שהמקום הזה שבו יש שיח תרבותי הוא מקום שהייתי רוצה לתרום בו משהו לו הייתי יכולה.
            לא. אני חוששבת שונה ממך ואולי בזכות אותו סרט אצל חגית הבנתי משהו חדש על התשוקה להקרא. אדם כותב שמפעיל מחשבה על קהל קורא אולי צריך שיהיה לו מישהו בראש שאותו הוא מדמיין קורא. מאיר ויזלטיר מספר שהקוראים שלו היו יונה וולך ויאיר שפירא, גם כשלא היו חברים, כשהוא כתב, הוא ידע שהם יקראו את מה שכתב.
            התלמידים שלך נניח, יודעים שאתה תקרא את השירים שלהם.
            לתרום יצירה לקהל ללא שם וכתובת זה נראה לי בלתי הגיוני ואולי אם תחשוב על זה תמצא שגם כשאתה כותב יש מישהו פחות כללי שאתה מכוון אליו כאילו הוא הקורא. ואם לא כך הוא אז אולי זה משתנה מיוצר ליוצר, ואצלי בכל אופן הרעיון שאפרסם שיר לכבוד קהל זר אוהב שירה שאני לא יודעת מעבר לאהבת השירה שלהם איזה מן בני אדם הם, לא מתחבר אלי, בעוד שהמחשבה שאתן נניח לך או לאיריס אליה לקרוא שיר שלי יכולים להיות עבורי יופי של קורא חיצוני שהחשף לעיניהם יגרום לי להלביש את השיר לקראת ארוע.

          • לא, סיגל, אצלי זה לא כך שאני מדמיין קורא. יש לפעמים נמען ספציפי, אבל נמען זה לא "קורא".

          • כבר קרה לי ששאלתי את עצמי למה או למי בכלל אני כותבת, ואז הבנתי שזו דרך שלי לדעת על עצמי, לדעת מה אני חושבת בשביל עצמי וכדי להגיד לנמען שלי. אם לא אכתוב אחזור לשקט-מוות שבו לא קורה בי כלום..
            כך גם נוצרות מחשבות מנוגדות, בקר אחד זה טון דיבור פנימי אחד..ולמחרת יכול לבוא קול אחר.
            כדי לדייק אני ממש עומדת עם הגב לקיר ואז כותבת כדי לדעת בדיוק מוחלט, מה אני חושבת…
            לפעמים צריך גרוי חיצוני לשיח הזה. לא?

          • תמי, אין ספק שהתובנה ששיר מגיע אליה היא קודם כל של הכותב. הנמען הראשון הוא האני. "הנמען" יכול להיות קיים אי שם בחוץ או מדומיין לחלוטין, אבל למעשה ממשי ליוצר באותה מידה: בכל מקרה אינו נוכח פיזית בכתיבה אלא מועלה אל פוקוס התודעה.

            אבל "הקורא" אינו הנמען. האתגר של היצירה הוא היכולת לנהל את השיח באופן מתקשר. וכמה מתקשר? ברמה שהוא מובן לאחר.
            הקורא הפנימי שביוצר הוא תודעתו המציבה את הרף הזולתי מול הדיבור היוצר.

          • :))))))))
            גדולללה (ביאליק מקנא וכו') אבל זה העניין, שהסבטקסט מגלה שהקהל אינו קהל לשירה אלא לביקיני מינוס.
            אני מדבר באמת על קהל לשירה. את הקהל הזה הקורא הפנימי צריך להבין לעומק.

          • מכאן בעצם נובע שמשורר צריך להכיר קהל של שירה. אני עושה סיבוב של שלושמאות ושישים מעלות במוח שלי וחושבת על כל האנשים שנמצאים סביבי עכשיו במיטות ומה לעשות הם לא קהל של שירה. אפילו שכנתי הסופרת היא לא משוררת וחברתי המלמדת קולנוע מודה שהיא לא מבינה כלום בשירה. אז אני נשארת עם עצמי ונראה לי שהקהל הפנימי שלי הוא הכי קרוב לקהל שמבין בשירה שאוכל למצוא ברדיוס הנתון לעיל וזאת בעצם הסיבה שהכי התחברתי למידע שקראתי אצלך באחד המאמרים בנושא ההזרה. זה מצויין לכתיבה וגם אם לא לכך כיוונת יצא שעבורי זה הספיק על מנת להשתחרר מהצורך לקבל אישורים חיצוניים.

          • לסיגל,

            מאוד אהבתי את הדימוי שלך על המשוררת הב..ל..

            והשיר – פשוט נהדר.
            את עתיקת ימים ממני כאן, וזוכה מאמיר לשפע של דיונים והסברים. אבל בדבר אחד הרשי לי לשתף אותך.

            את השירים של אמיר, כמעט את כ….ולם קשה מאוד להבין, אלא אם כן את רוצה להתרוצץ אחריו לכל איזורי המחקר שלו.

            ובכן, כל פעם אני מוצאת מפתח אחר… פותחת ספר וקוראת שירים ככה בשאנטי, ומהר מאוד מתחיל להסתובב לי הראש. כל פעם צץ איזה שד, איזה ברהמין, איזה אל, איזה צל כל מיני יצורים שצריך מבאר מתחת לשיר ובסוף הספר.

            ועוד משהו, כאשר מחכים למשהו לא מקבלים אותו. כאשר תהיה אדיש לאהבת הקוראים היא תגיע אליך אמיר.

            אלק, ממש אתה משורר קל להבנה ולפענוח ממש.
            אבל מה אפשר לעשות ממך גיבור של סרט שכותב את השירים של עצמו.

            אם לא יאהבו את השירים – בטח את הרומבה יאהבו ואותך על אחת כמה וכמה.

            פוזה, אמיר, העיקר הפוזה….

          • סיגל, העניין הדיאלוגי הוא הרבה מעבר ל"אישורים חיצוניים". אם לאדם אין 'קורא פנימי' כזה, גם הוא עצמו מעורפל לעצמו, ובאין תקשורת (עצמית!) האימפקט של השיר מוקהה, והתובנה מינימלית ביותר.
            היוצר מדבר קודם כל עם נפשו, אבל כשזה לא צולח, גם הזולת לא יבין.

          • את זה דווקא הבנתי מההתחלה. אני קוראת לו קורא פנימי שהוא לא אני או הקורא החיצוני שנמצא בפנים. זה בעצם מה שהוביל אותי לטענה שלא באמת צריך קהל חיצוני שנמצא בחוץ.

          • כשאני מדבר על קהל, אני מדבר על קהל לשירה. אם מישהו קהל לתמונה – זה יפה מאוד, אבל לא על הקהל הזה אני מדבר 🙂
            מה שקורה באינטרנט לא שונה מאוד ממה שהתרחש במסגרות אחרות, למשל סלונים ספרותיים. ואעפ"כ נוע תנוע…

          • טוב. אני לא מבינה את תשובתך בעצם. הקהל של התמונה קורא שירה בעל כורחו כי כל המתוקיות והממיות כותבות להן שירים ברשת ואין לקהל היום ברירה אלא לקרוא ולמצוא מילים עונות כביכול ליצירה. ובנוסף, את ההשוואה שלך אני לא יכולה לדמיין כי אני לא יודעת מה זה סלון ספרותי ומה קורה בו, ולכן אין לי מושג למה בדיוק אתה מתייחס כשאתה כותב: "מה שקורה היום באינטרנט".

          • אני שם לב שאת אף פעם לא יודעת – לא את זה ולא את זה וגם לא את ההוא
            אז אם את כל כך לא יודעת שום דבר
            אז איך זה שאת לא מפסיקה להגיב ?

          • 🙂
            צודק.
            אולי חד אבחנה שכמוך שבטוח יודע יותר ממני, יכול גם לענות?

          • כבר כמה ימים מאז שקראתי את התשובה הזו שלך אמיר, יש לי שאלה שמנקרת בראשי ולא ממש בטוחה איך לנסח אותה כדי שהיא תהיה ברורה.אני לא כל כך מבינה את ההפרדה בין קהל לתמונה ובין קהל לשירה. אולי תוכל להסביר? כמו שאני מבינה , אמנות היא אמנות כאשר יש לה מסר להעביר ויש איכות טכנית מספקת שמעבירה את המסר הזה. זה מזכיר לי מהסיפור שהכותב היה הולך למוכרת הפרחים בפינת הרחוב ואם השיר היה מדבר אליה הוא היה מחשיב זאת לשיר טוב.אולי תוכל לפרט?

      • מסכים עם כל מה שכתבת

  7. הי אמיר
    כתבת שפורסם ב"חדרים"
    האם תוכל לתת את הפירוט המדוייק (ביביליוגרפי) על מנת שניתן יהייה לצטט?
    תודה רבה(:

    • לסיגל,

      אז הלכתי ובאתי, ובאמת שאין לי אויר, כי עדיין אני כנראה לא בריאה, בינתיים חזרתי וראיתי בטלוויזיה דווקא תוכנית על זנים נכחדים. זנים של חיות, זרעים של חיטה, של צורך לעצור את הנדידה הגדולה.

      ראו שם חמישה תנינים ענקיים מתלבשים על תאו וחותכים אותו כדי להביא אותו למים עמוקים ושם לשמר אותו כמזון לידי הבצורת. זה היה נורא. אבל מה שיותר מדאיג הוא שהזואולוגים טוענים שקיימת כעת נדידה גדולה, כמו זו של הדינוזאורים וכי יכחדו זנים, שלא ניתן יהיה לשחזר אותם יותר.

      טוב, קודם כל זה היה מעניין. דווקא אני שאיני מתעניינת בטבע ובהישארות ה מינים ראיתי את זה כי באמת אני חושבת שבעולם שלנו חלים כל מיני תהליכים.

      את יודעת כשהייתי צעירה, ממש להיות משורר היה יותר מאשר להיות נינט טייב, הרבה יותר. המשוררים היו אנשי הרוח, המרוממים מעם – ולא איני חושבת שייחסת לאמיר יהירות. אבל הם היו נכסי צאן וברזל של הארץ.

      היו אלתרמן, ופן, שישבו בכסית, כאשר אני הייתי ממש פיצית קטנה לגמרי, ואף אחד לא העיז להתקרב לכסית כי זה היה מוסד כזה של כל אנשי הרוח.

      אחר – כך הדביקו לכל מיני בנות שהסתובבו שם, ברוול קשר לאורגיות, לשתיה ולעשיית חיים, זה נתפס כמו החוג של עדיין החשובים וכבר הבוהמה.

      כאשר סיימתי צבא, אחרי הופיעו יונה וולך ורביקוביץ ואבידן וכל אלו הופיעו בטלוויזיה
      והייתי קונה כתבי עת לספרות בחרדת קודש כזאת, ומסתכלת איך אפשר לפרסם שיר. את יודעת סיגל, ואולי אפנה את דברי גם לאמיר. אלו היו דברים שבחרדת קודש. לקרוא באותיות קטנות ששירים יש לנקד (אגב, בחיים לא יודעת לנקד. עריכה לשונית כן, אבל ניקוד – לא בשבילי)

      ובכלל כל העניין של פרסום שיר נראה בלתי אפשרי. ממש בלתי אפשרי. הם גם היו שייכים לקליקות כאלו והיו מצלמים אותם בטלוויזיה יושבים וקוראים שירה.

      העידן הזה תם. נגמר, אזל מן העולם.
      אגב, לי היה מאוד חשוב לפרסם, והמאמרים הראשונים שכתבתי כמעט התעלפתי מרוב פחד. ברור שרציתי לפרסם שירים, אבל יצא אחרת.

      אז בימים האלה, אני חושבת של אמיר גם היה מאוד מכובד לפרסם. ובכלל אמיר ישר הופיע בטלוויזיה מקריא משיריו, תוך שמצויין שהוא מוקף מחזרות שנוהרות אחריו.

      מצטערת אמיר, זה מצוטט פחות או יותר מן התקשורת של אז. נדמה לי גם שהוא הקריא שיר על הכושי שמעשן סיגריה.

      מה קרא מאז?
      סדום ועמורה.

      בדקתי 17 כתבי עת יוצאים. 17 את רובם של העורכים איני מכירה בכלל. כל אחד מכריז על מניפסט כזה או אחר.

      מה זה אומר, שאנחנו נמצאים בתקופה של יחסי ציבור. לא בתקופה של פרסום אמיתי. לא בתקופה שבה משוררים, שנתפסים כבר כקאנוניים מפרסמים עוד ספר ואנשים נוהים לקנות.

      זה כבר לא ככה. להיפך, אנשים שהוכרזו או שנתפסים על-ידי עצמם או ההוצאות כמשוררים כבר אוספים את כל שיריהם ומוציאים עבי כרס של שירים.

      אז ככה. חשבתי לשאול את אמיר מדוע אינו עושה כן, אבל אני חושבת שיש לכך מקום, כאשר משורר כבר נפטר:דליה רביקוביץ, עמיחי, אבידן, חזי לסקלי וכמעט כל יצירתו פרושה לפנינו.

      או כאלו שנתקבלה עליהם ההסכמה שהם אכן משוררים כמו זך, כאלו שנלמדים, שנכתבים וכו….

      על מה זה מראה? לדעתי, על ירידת ערך של השירה ושל הספרות. רואים את זה גם בתכניות של ראיונות. רואים את זה כאשר כל אחד מחליט שהוא סופר וכותב.

      מה יוצא מזה? ירידת ערכה של הספרות, השירה. מצד אחד היא מקרבת אותה לעם, מאידך, נוצר אכן קושי גדול ביותר להחליט על היצירה האיכותית, המנחילה משהו לדורות ולא רק לאותה תקופה.

      ובכן, נראה שנפתח כאן דיון שלם.
      אני, באופן אישי איני חושבת שכל אחד יכול לכתוב שירה. אולי אמיר יתנגד לי. צריך כישרון, צריך רגישות וצריך אחת אמיר (לרבות טכניקה כמובן)

      ובאם אכן נכתבת שירה, מדוע לא להביאה בפני הציבור?

      חוה

    • 'חדרים' 14, 2002

  8. עקיבא קונונוביץ

    אמיר,
    למדתי לא מעט ממך ומיתר הכותבים, אבל עדיין אין לי תשובה ברורה לכמה שאלות:
    1. האם קריאת השיר בקול רם היא חיונית, היא חלק אינטגרלי מהשיר?קרה לי לא פעם ששירים של זך אהבתי אותם יותר כאשר שמעתי אותם מפיו מאשר בזמן קריאתי הדוממת (עד כדי כך שלא דיברו אליי בכלל). אני זוכר איך התרשמתי מקריאת שירים של אלתרמן על ידי חיים גורי. כשאני קורא את אלתרמן לעצמי, לא תמיד נוצר בינינו דיאלוג.
    2. מה מקומו של הלחן בשיר? הרבה שירים מושרים על ידי אריק איינשטיין יפים מאד בעיניי, אבל כשאני רק קורא אותם, המלים נראות (או נשמעות בתוך תוכי)בנליות. דבר דומה קורה לי עם שירים של נתן יונתן : הם הרבה יותר שירים כשהם מושרים על ידי זמר-ת איכותי-ת.
    3. באשר לשיריי, יש כאלה שאני אוהב אותם תמיד, יש כאלה שאני לא אוהב אותם ויש כאלה שאני אוהב לפעמים, אבל כשקורא-שאני-מעריך "מגלה" לי ששיר שלא אהבתי דיבר אליו, אני עשוי/עלול לשנות את יחסי אל השיר.
    אשמח אם תתייחס לשאלותיי.

    • עקיבא, לשאלתך הראשונה יש תשובה טכנית, ותשובה לא טכנית. הקריאה בקול אינה חלק אינטגרלי מהשיר, מכיוון שהשיר מתפרסם באמצעות הדפוס ו/ או המחשב, ונוכח בעולם גם בלי שיושמע לאוזן. עם זאת, משוררים עדיין קוראים משיריהם, וקוראים אוהבים להאזין ולשמוע את הפרשנות הקולית המיוחדת שנותן המשורר לשירו בקריאתו.

      מעבר לזה, חושב שהשיר נקרא גם אם בלי קול – המשורר עצמו שומע אותו ובאופן זה יוצר את המוזיקה המיוחדת לו.

      השאלה השניה פשוטה יותר, אני חושב. המוזיקה היא בפירוש פרשנות ותיבת תהודה רגשית, שלעתים כפי שכתבת די במעט מאוד על מנת לתת לה להדהד.

  9. תודה אמיר שאתה גורם לי לחשוב, לפעמים המח שוכח איך,

  10. לרן יגיל ואמיר אור, בכירי הכותבים בבננות
    למה אף אחד מכם לא מתבטא בעניין יצחק לאור?
    האם זה עניין לנשים בלבד?
    האם רק שנת נשים נודדת כאשר מדובר בהאשמות כל כך חמורות?
    האם זה יכול להיות שרק נשים מקדישות לעניין הזה מקום בבלוגים שלהן?

    • לא, לא רק שנת נשים. אלה הם בפירוש מעשים נתעבים, שעל חלקם אף שמעתי מפי נפגעות.
      ועם זאת במדינת חוק למעשים כאלה יש עונשים הקבועים בחוק. ללא הליך חוקי כל העניין עדיין בגדר שמועה שלא הוכחה כדין, ושום "משפט חברים" אינו יכול להחליף את החוק בלי להסתכן בציד מכשפות.
      ככל הידוע לי, הנפגעות עצמן, חוץ מאשר במקרה של אוניברסיטת תל אביב, לא פנו לערכאות כלשהן. אם כצעקתה, ראוי הצדק להיראות ולהיעשות.

      • ובכל זאת, בהיותכם, ואני מדברת גם אל רן יגיל, מעצבי דיעה, עורכי כתבי עת ואנשים שדעתם נספרת ונחשבת ונשמעת, מן הראוי שלפחות תגובה כמו זו שלך, שהגיע באיחור של ימים אחדים, קרוב לוודאי שבגלל עיסוקיכם הרבים והחשש להקרא כמי שרגליו מדשדשות בביצה הספרותית המכושפת, תגיע. גם התגובה הזו חשובה, כי זה עניין שאסור לו שיעבור על סדר היום. דווקא בצל פרשת מוטי אלון.
        אני מאד מעריכה גם את התגובה הזאת, אף שאינה נוקטת עמדה חד משמעית מסיבות מובנות, ואני בטוחה שעוד בננות חושבות כמוני.

השאר תגובה ל חוה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור