בננות - בלוגים / אמיר אור / להרגיש, לחשוב: שיחות על שירה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

להרגיש, לחשוב: שיחות על שירה

 

  

שְׁלִישִׁירָה  

 

 שיחות על שירה  בהליקון

 

מן הפינה אל הבמה:

השירה המזרחית בישראל


אלמוג בהר
משוחח עם ארז ביטון

 

ב"ספר הנענע" (1979) שואל ארז ביטון: "מַה זֶה לִהְיוֹת אוֹתֶנְטִי?" ועונה:

"לָרוּץ בְּאֶמְצַע דִיזֶנְגוֹף וְלִצְעוֹק בִּיהוּדִית מָרוֹקָאִית. / 'אָנָא מִן אֶלְמַגְרַבּ אָנָא מִן אֶלְמַגְרַבּ" (= אני מהרי האטלס אני מהרי האטלס).

 

שאלתו של ביטון עדיין מהדהדת, והמתח שנבע ונובע ממנה, הוליד את השירה המזרחית בישראל.

 

שלושים שנה אחרי, אלמוג בהר עונה לו בספרו  

"צמאון בארות" (2008): "מה זה להיות אותנטי, לכתוב שירים על ארז ביטון ולקוות שיום אחד אני ארוץ באמצע דיזנגוף ואצעק: "אָנָא מִן בַּגְדַאד, אָנָא מִן בַּגְדַאד".

 

 

המשוררים  ארז ביטון ואלמוג בהר יוצאים למסע אישי

אל מחוזות השירה המזרחית ושורשיה בתרבות ובפואטיקה הישראליות.

 

 

שִיר בְּאֶמְצַע יְרוּשָלַיִם / ארז ביטון

אִישׁ הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁאֶלֶף עֵינַיִם מְצִיצוֹת בּוֹ
כְּדַאי שֶׁיֵּלֵךְ לְאַט
שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ עָלָיו
שֶׁהוּא מְמַהֵר לְהַשִּׂיג כְּמִיהוֹתָיו
הוּא תָּמִיד
נוֹשֵׂא עִמּוֹ שִׁיר
וּמַה יַּעֲשֶׂה לוֹ הַשִּׁיר שֶׁהוּא מֵכִיל
הַשִּׁיר מְשַׁכֵּךְ אֶת תַּאֲוָתוֹ
לְרִיצָה לְמֶרְחַקִּים
וְעָלָיו לָדַעַת
שֶׁגַּם אִם יַעֲמֹד מִלֶּכֶת
הוּא יַגִּיעַ
מִפְּנֵי שֶׁהוּא תָּמִיד
בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם

ביום ג' 8 בדצמבר,

בשעה 20:00,

בבית בהליקון 

(נחלת בנימין 73 ת"א).

 

לפרטים 03-5600122 www.helicon.org.il

כניסה + קפה 20 ₪  על בסיס מקום פנוי   

 

 

 

 

 

 

 

אַמַל זאת תִּקְוָה 

               / אלמוג בהר

 

אַמַל זאת תִּקְוָה, חַיַאתִי אֵלוּ חַיַּי,

וּבַזְמַן שֶׁהֵם נִפְגָּשִים

בֵּין שְׂפָתֶיהָ שֶל אֻם כֻּלת'וּם

לְבֵין הָאָזְנַיִם שֶלִּי

צִמְאוֹנוֹת רַבִּים כּוֹרִים בְּאֵרוֹת

בְּלִבִּי.

     

 

50 תגובות

  1. יופי של תוכנית !
    אוהבת את השם והפונט של השלישירה
    שיהיה בהצלחה

    • תודה על המלים החמות וכולכם מוזמנים ביותר.
      וטיפ: בעלי נסיון יודעים שכדאי להקדים = "על בסיס מקום פנוי" :)

      להתראות מחר
      אמיר

  2. תמי כץ לוריא

    אמיר,
    נראה מעניין. אשמח לבוא

  3. תַּלְמָה פרויד

    ברכות ואיחולי הצלחה, אמיר. תוכנית עשירה ומעניינת.
    אם אצליח לקבל שחרור מוקדם מן העבודה, אגיע בשמחה :)

  4. גם את עיניי משך הפונט של "שלישירה". זה כמעט זהה לכתב רש"י, ולראשונה תפסתי באמת את הקשר בין ה-ש' שלנו לבין ה-ש' של רש"י (תהיתי על כך רבות בילדותי).
    בהצלחה!

  5. כל הכבוד! התכנית מענינת ,יישר כוח אמיר

  6. איזה יופי לי…יש לי שובר כניסה מעיתון הארץ….:))

  7. אחד שמרגיש

    תהרגו אותי, אבל כמו שאני מאמין למה שכותבים ארז ביטון ואלי אליהו, אני לא מאמין לאף מילה שכותב אלמוג בהר.
    בחור מוכשר ביותר העוטה על עצמו מעיל מזרחי-פלסטיני. הכתיבה שלו כל כך מנופחת ופוזאיסטית וזה חבל מאד כי כאמור הוא בחור מוכשר.
    אולי יום אחד הוא יתגבר -יתבגר

    • רות בלומרט

      אמיר, עוד יוזמה מוצלחת. כדאי כמובן שתצא גם בכתובים למען המעוניינים שאינם יכולים להגיע.

    • איריס אליה

      לאחד שמרגיש.
      להרגיש זה טוב.אבל אני לא משוכנעת שדבריך רגישים מספיק. לא כל כתיבה בשפה גבוהה היא "מנופחת", ולטעמי,אין שום קשר, או לא צריך להיות שום קשר לאג'נדה או לביוגרפיה של המשורר.
      אני חושבת שאלמוג בהר הוא משורר נפלא.

      • אחד שמרגיש

        לאיריס אליה
        אני שמח שאת מרגישה אחרת ממני.
        אני מסכים אתך ששפה "גבוהה" אינה שוות ערך ל"שפה מנופחת". התכוונתי שאני מרגיש נפיחות ופוזה בדרך כתיבתו. אני מסכים שאין לקשור בין הביוגרפיה לבין היצירה. אבל במקרה של אלמוג בהר עיקר יצירתו היא ביוגרפית (עדות המזרח) ופוליטית נגד הציונות). ולפי תחושתי היא סוג של מעיל שהוא מתהדר בו, ואינו נובע באמת מהלב. אולי זו דרך להתחמק מלכתוב את הלב.

        • איריס אליה

          לא יודעת, אחד שמרגיש. אני מרגישה כל כך הרבה לב.וגם יודעת שיש.גדול, ורחב ונדיב באופן די נדיר במקומותינו. וממתי הפכה מזרחיות מעיל להתהדר בו? טוב לדעת. אני לא לובשת אחד כזה, ואיכשהוא לא מרגישה מהודרת.
          מכל מקום, מאד מכבדת את התתיחסות שלך.

  8. אמיר – זה נשמע מעניין מאוד, בוודאי אבוא לכמה מהערבים,
    להתראות,
    עדנה

  9. בשירי ארז ביטון הראשונים היתה עוצמה.
    היה גילוי שאפשר לומר בשירה את הבילתי צפוי של זהותך .
    בשירים החלדשים הירידה היא דראסטית:
    השירים אינם מתעלים מעבר לאלמנטארי ואינם חוצים גשרים, לא של שפה ולא של מעמקי העניין בו הם מדברים.
    העיוורון אינו משהו שמעבר לזוג עיניים שאינן רואות. אין עומק מעבר לחשיכה שהיא אימה מובנת מאליה.
    המילה כמיהותיו בשיר הנל
    —שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ עָלָיו
    שֶׁהוּא מְמַהֵר לְהַשִּׂיג כְּמִיהוֹתָיו —
    היא קישוט ראוותני ואפילו מהווה נסיגה ביחס לשפתו המופלאה של ארז בעבר.
    "השיר…משכך תאותו לריצה למרחקים"
    הרי זה דליל עד להביך.
    זה שיר שכותרתו: משורר באמצע ירושלים!
    אבל הוא אינו רואה דבר ממורכבות ירושלים.
    לא מהרובד הפוןליטי ולא הקיומי.
    הוןא אינו סוחב את הפוטנציאל שקיים בחיצוי בין "ירושלים" לבין, אולי, הראיה לבין העיוורון.
    חבל.

    • ארז ביטון גר ברמת – השרון.
      שם אפשר היה לראות אותו ברחוב, משרך רגליו ומגשש את דרכו בעזרת מקל, כאשר הוא עיוור בצורה מוחלטת. היתה עימו תמיד מישהי שעזרה לו ללכת.

      העיוורון של ארז ביטון אינו דבר משובב עין בכלל. ארז ביטון הוא אדם צנוע ועניו ביותר. להבדיל אלפי הבדלות משאר ידוענים למיניהם שגרים ברמת – השרון, שאו שאינם רואים אחרים ממטר, או שהם צורחים בקולי קולות בסופר-סל אם ראו אותם אתמול בהופעה (צביקה פיק, למשל).

      לא הייתי מאחלת לאף אדם את עיוורונו ואת קשייו היומיומיים של ארז ביטון.

      ביחס לשירתו, כאשר פרץ ארז ביטון לתודעה הישראלית היה זה עם עוד קבוצה של סופרים ומשוררים שלחמו להחדיר את התרבות המזרחית אל תוך המיינסטרים – דהיינו אל המרכז. שירתם היתה מאוד חזקה מכיוון שהיתה להם משימה סיפרותית – ביניהם כמובן גם סמי מיכאל.

      מאבקם זה היה חיובי ביותר ויצר את אותו הפלורליזם של ההיסטוריות של העליות שהגיעו לכאן, כאשר זו המזרחית דוכאה באופן מיוחד – כמו גם הפזמונאות הישראלית.

      אני מוצאת את שירו הנכחי של ארז ביטון שהובא כאן לשיר מלא בעדנה, בשאר רוח, שלא רק התדלדל אלא התעלה מעל השירים האחרים שהוא כתב ומראה שארז ביטון עשה קפיצת מדרגה.

      נשאלת השאלה – מהי מרכז ירושלים?
      האם זו ירושלים גופא?
      האם ירושלים היא סמל של עליה רוחנית?
      האם היא סמל של מרכז העולם?
      האם המילה ירושלים אינה נושאת עימה את כל הכמיהות כולם של ציון, של היהדות, של האדם שנמצא בארצו?

      המילה ירושלים מבחינתי באה כאן במובן הסמלי, המטאפורי, הממשי.

      התנהלותו האיטית פיזית של ארז ביטון בשל עיוורונו אומרת, כי אולי הוא חש שעיניים מציצות – אבל הוא אינו יכול לראות אותן.

      אולי הוא היה רוצה ללכת יותר מהר בדמיונו ואינו יכול, ואולי כולנו אינם יכולים.

      ואולם, דווקא הציפיה, דווקא כיבוש היצר, דווקא ההליכה האיטית, דווקא הסבלנות היא זו שתתן לו לבסוף את התחושה שהוא נמצא במרכז ירושלים.

      שיר רהוט ביותר, עם אמירה יפיפיה.

      להעביר ביקורת זה אולי דבר נחמד, אבל נאמר כבר
      "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו."

      אני אהבתי את השיר. ומאוד. הוי כמיהות הלב שלנו, אם רק יכלנו לתת להן ביטוי פואטי יפה כמו זה שלהלן.
      ולא התגובה שלי נעשתה ממקום צלול לחלוטין שאין בו עירוב של רחמים – אלא התבוננות ביצר לב האדם.

      תודה אמיר שהבאת אותו
      חוה

  10. אמיר שלום!
    גם בעיני מצא חן שירו של ארז ביטון, אף כי קשה לי קצת עם העדר הפיסוק. (האם זו טענה של אחת שלא קראה מספיק שירה?:)) להבדיל ממה שכתב כאן קורא אחר, אני רואה בשיר רבדים רבים של משמעות ומערכות יחסים בין האיש ההולך לבין הדובר היודע עליו משהו, היועץ לו, החושש לו, כמו גם בין הדובר לחברה הסובבת לכאורה את האיש.
    כמה כואב המעבר בין "הוא תמיד/ נושא עמו שיר" לבין ההסבר להרגל היפה הזה- "השיר משכך את תאוותו לריצה למרחקים", ועוד מפי עוור, כפי שלמדתי פה מהתגובות.
    תודה שהבאת אותו.
    בקשר לשיר של אלמוג בהר, כן, השיר מזרחי מאד על פני השטח, וחשבתי להעיר כפי שעשה פה עוד מישהו, אבל אז ניסיתי לשתול את אותן המלים בשפות אחרות וזמרות אחרות והעניין עבד (לא בדיוק אבל בערך…) כי יש משהו אוניברסלי בחוויה המתוארת. מטען הדורות והריב העדתי מנדבים עוד נדבך של משמעות, אך הם אינם בלעדיים וחבל לצמצם בגינם את השיר ואת כותבו.
    תודה גם על בחירת השיר הזה,
    יעל

    • עלעלית, יש הבדל קוטבי בעניין זה ביניהם: ארז נולד באלג'יר, גדל בערבית, ו'הושתל' לתוך זהות חדשה.
      אלמוג גדל בארץ בעברית למשפחה שהיו בה עוד שפות שלא הבין (ערבית, גרמנית, דנית, ספניולית). הוא אולי לא יותר 'מזרחי' ממני וממך, מלבד בנהייה אל המזרחיות.
      היתה שיחה מרתקת ביניהם.

      • איריס אליה

        אח. אמיר.נראה לי שעד סוף השנה הזאת תהרוג אותי עם כל המפגשים האלה שאני מחמיצה. אני כל כך מקווה שאתה מתכנן שידורים חוזרים.

      • נו, בגלל זה אמרתי 'מזרחי מאד על פני השטח'. המזרחיות כאן היא כל נהייה שהיא, כל 'ירושלים', לצורך העניין.
        ובאשר לארז- אין שום דבר מזרחי בשיר שלו. האם צריך להיות? אה, לא. הוא כבר בירושלים. באמצעה, אפילו. בעצם, הוא או האיש שלו? ממממ…
        איזדבחתי, כמו שאומרים… ('הסתבכתי' אם זה לא היה מובן. שום דבר בערבית)
        ותודה על התגובה המהירה! (לא רציתי להרוס את השוונג של ה'נו,' בהתחלה.:)
        יעל

        • שלום שוב, זאת אני מלפני דקה…
          סוף סוף הבנתי את השיר והבנתי שלא הבנתי כלום קודם. ברור שיש מזרחיות בשיר של ארז כי מדובר על תקרת הזכוכית הפנימית והחיצונית והעויינות מצד החברה שעשויה להיות מנת חלקו אם יצליח. טוב. החוויה תקפה כמובן גם לכל מגזר מדוכא או מוקטן אחר. או לכל אדם המרגיש את הרגשות הללו, בעצם. אז נסכם את זה ככה: חויה כללית המוצאת ביטוי מקומי ורגעי במזרחיות אצל אדם אחד. יצאתי בסדר? אם לא, כוון אותי שוב.
          יעל

          • חושב שמעבר לטוב ולרוע, למזרח ולמערב, השיר מדבר על מקום פנימי, על שיר פנימי. מותר גם לביטון להיות מזרחי רק כשהוא רוצה, לא? :)
            בעצם מדובר על כאב הלגיטימציה, גם בשאר שיריו, וזהו – איכשהו – נושא רחב יותר הכולל גם את ה'מזרחיות'.

          • אמיר לקחת את המילים מפי.

            דברתי על כך שהיתה תקופה מסויימת שהיו צריכים להחדיר את התרבות המזרחית לתוך הזרם המרכזי של הספרות, כמו את המזרחיות.

            התקופה הזאת חלפה, ועכשיו כבר מדובר בתיוג. אם זה ארז ביטון, הרי צריך לחפש את המזרחיות שלו בנירות בשיר.

            ודוקא, השיר הזה לוקח אותנו למקומות אחרים פנימה והחוצה במשמעויותיו.

            מעבר לזה איני מוצאת היום הבדלים היסטריים בין אשכנזיות למזרחיות. מושג האחר הוסט באמת למרכזים אחרים באוכלוסיה כמו הערבים הישראלים, כמו הרוסים, כמו ההומולסביים, כמו האתיופים.

            השיר של אלמוג בהר קצת לא מובן לי, אבל אנסה לקרוא בשנית.
            חוה

          • אני לא מבינה?

            העברתי ביקורת ממקום קצת אקדמי בפוסט הקודם

            אז זה ברוגז ברוגז לעולם
            שולם שולם אף פעם

            אמיר?

          • מי ברוגז?
            פשוט מסכים אתך ואין לי מה להוסיף…

          • לאמיר,
            יופי, נרגעתי.

            יש לי שאלה:

            תגיד, מה ההבדל בין אתיקה לבין הומניזם?

            אני באמת שואלת ברצינות.
            חוה

          • חוה, אתיקה היא התחום של מה שבין אדם לחברו: "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר" הם דיברות העוסקים באתיקה.
            "אנכי יהוה אלהיך" – לא ממש.
            צריך להבדיל אתיקה ממוסר של הסכמות (האם מותר או לא ללכת במיני? האם ראוי להביא מתנות להלוויה? וכד')

            כלומר, אתיקה היא תחום שנדון גם בדתות וגם בפילוסופיות השונות.
            ההומניזם, שחזר לדגמי המופת היווניים של אפלטון ואריסטו, ניסה להעמיד את האדם במרכז, ואת האתיקה על התבונה האנושית(ולא על סמכות אלוהית).

          • לאמיר,

            מצאתי כאן את תשובתך ושאלות נוספות נגזרות:
            אתיקה עם כך קשורות גן בתרבויות, ואולי אפילו בנורמות.
            אצל האמריקאים, למשל, עד כמה שאני רואה בסרטים, הם עורכים מסיבות לוויה, או אחרי הקבורה. מנהג מאוד תמוה בעיני יחסית לשבעה שלנו. כמובן שיש שבעה ויש שבעה – אבל השבעה עם הקריעה שבלוויה הוא מנהג די קורע לב.

            אבל, וכאן יש שאלה, הרי הדברות שעוסקות בערכים של מוסר אינן כפופות לנורמות שמשתנות על ציר הזמן (שלא לקחת בחשבון חברות קניבליות – בהקצנה)

            כלומר, האם בעיית האתיקה היא נצחית וקשורה אם כך לסדר חברתי – שלעניות דעתי בשלו נתנו עשרת הדברות – אם נתנו או אם זו המצאה אנושית.
            או שהאתיקה משתנה בהתאם לנורמות תרבותיות. כי פעם נשים בכלל היו הולכות בשמלות ענקיות עם חישוקים ומחוכים קשורים ולא יכלו לחזר אחרי גברים (לכן פרויד טען שהן היסטריות וכו.

            הומניזם, אם כך החל בתפיסות פילוסופיות – כלומר רק מן החשיבה הפילוסופית. ולכן, לאחר התקופה החשוכה של ימי הביניים, כאשר האל היה במרכז – עם עליית הרנסנס – מירנדלה החלה החשיבה ההומניסטית לתפוס את מקום הדת. מכאן גם החשיבה ששררה עד הפוסט – זו הנקראת מודרניזם, כי האדם בכוח שכלו ותבונתו יכולים לתפוס את כל תחומי היקום כולו – מכאן גם צמיחתה של הפסיכולוגיה.

            מה שאני מתכוונת אליו הוא הניאו – קלסיקה – התבטאה בראש ובראשונה בפילוסופיה אבל היתה גם חזרה לשיטות בנייה יווניות ורומיות כמו השימוש בקשתות, מדרגות ועוד כל אלו במקום הכנסיות הענקיות עם התקרות הגבוהות והחשוכות שנתנו לאדם תחושה שהוא אבק, כלומר פיצי – יחסית לאל.

            אפ אכן זו ההבחנה שלך, הרי שיש הבדל תהומי בין אתיקה לבין הומניזם.
            ובכל – אופן נראה כאילו השניים כרוכים ביחד?

            אגב, יש סיבה מדוע אני מעלה את השאלות האלו?

            האם לכך התכוון המשורר?

            תודה
            חוה

          • ואגב, כאן אני רוצה להעלות שאלה ממש אישית:

            במשך שנים כתבתי שירה. ובכלל אני מאוד נמשכת ואוהבת שירה. כמובן שכלל שכתבתי הדברים שכתבתי התפתחו.

            בגיל 37 לערך, כאשר התחלתי את לימודי הדוקטורט, אורי, שהיה המנחה שלי הציע לי לפרסם ביקורת ספרותית. הראייתי לו אז כמה משירי והוא טען שמשוררת לא אהיה לעולם, ועדיף לי לנסות כתיבה בפרוזה.

            האמירה הזאת חסמה אותי לחלוטין במיוחד כאשר היא יצאה מפיו של בר – סמכא. מאז איני יכולה לכתוב שירה. ואני כאילו מחוייבת רק לפרוזה שהיא עול לא נורמלי.

            כאילו לכתוב סיפור או פרוזה – אלו הם הרי כללים פואטיים אחרים.

            לפני יומיים לערך נתקלתי באתר של אסטרולוגיה (באנגלית) מעמיק למדי, שאכן מקם אותי במקום של נטייה לאמנות, כאשר המקצועות הבולטים הם מוסיקה (ניגנתי על פסנתר שנים) ואני יודעת שיש לי נטייה לזה.
            דווקא ייעוד נוסף הוא בהחלט כתיבת שירה וגם סיפורת.

            אני חשה כעת איזו תחושה לא נוחה.
            אני פונה אליך גם כמשורר, וגם כאדם שמנהל בית ספר לכתיבה.
            אני איני שואלת אם מה שהעליתי כאן כשר לכתיבת שירה, מכיוון ששיר טוב צריך לעבוד עליו, צריך מרחק אסתטי, אבל התחושה שלי מאז גזר הדין מאורציון הוא שלא אוכל לעסוק בשירה.

            טוב, נראה, כאילו אני מוציאה סוד, אבל היה צריך מצידי הרבה אומץ לשאול ואפילו לגלות

            חוה

          • חוה, זה יהיה אולי מוזר לשמוע את זה ממני, אבל חושב שזו הייתה אמירה מדכאת יצירה וככזו – אמירה אומללה, שאיש ששדה הספרות יקר לו, לא היה אומר אילו ירד לסוף משמעותה.

            מוזר לכאורה לשמוע את ממני, כי כמייסד ביה"ס לשירה של הליקון, חרטתי על דגלו מצוינות וקיבלתי מדי שנה רק 16 מועמדים מבין מאות פונים. הוא הדין גם בהוצאת ספרים שלנו: הפילטרים שלנו היו צפופים מאוד – וכך כמעט כל המשוררים שפרסמו בפגסוס (פרסום ראשון) זכו בפרסי עידוד ומלגות – אבל גם כאלה שדחינו היו טובים דים בשביל לזכות בכמה מהפרסים האלה.

            ובכל זאת, כמורה אני יודע שכישרון אינו תמיד גלוי ומפותח גם כשהוא ישנו, שמוטיבציה ולימוד חשובים לא פחות. דווקא במסגרות ארוכות טווח הייתי עד להתקדמותם העקבית והלא תיאמן של אנשים שבצעירותי הייתי אולי אומר להם בראשית דרכם מה שאמר לך אורציון.
            היצירה היא יצירה בכל רמה שהיא מתקיימת, וכבר היו פריצות מפתיעות מעולם.

          • לאמיר,
            עוד טרם קראתי את תשובתך השניה, אני רוצה להודות ולהתוודות, היו סדנאות לכתיבת שירה בבית אריאלה ושוב רק הטובים התקבלו, ואני התקבלתי, אבל לא הייתי תושבת תל-אביב (אלא, רמת השרון) ונאלצתי לוותר.

            מה שרציתי להתוודות הוא שאחרי שהעליתי את השאלה חשתי שאולי עשיתי לך עוול מכיון שאכן העמדתי אותך בפני בעיה אתית, כאילו להגיד שמה שאורי עשה לי היה פסול. וכבר הצטערתי, אבל לא הצטערתי על השאלה, כי זה די יישב לי בבטן הרבה שנים.

            אז ככה כתבתי מגילאים מאוד צעירים ושירה דווקא, לא על פרחים, לא על כלניות, אלא כמו ששמת לב לפעמים על אבי, לפעמים על היכולת של הנשמה בעצם לצאת מן הגוף הגשמי – נושא שמעניין אותי גם כיום – אבל כל ההתפתחות שחלה עם השנים הופסקה בעודו באיבו, כי אורי בשעתו באמת היה עבורי המילה האחרונה.

            טוב, נכנס אלי אורח אמשיך לכתוב אחר – כך.

          • בהתייחס לגיל, הרי שגיל 37 אינו בהחלט גיל צעיר, שהרי אני כותבת אולי מגיל 16.

            אני יודעת שהרבה בנות כותבות, אבל אני כתבתי אחרת. הבעיה היתה אולי שאורי בעצמו הוא משורר ולכן אולי הנורמות שלו לכתיבת שירה הן גבוהות, ואולי היו גם מניעים אחרים.

            לימים השתתפתי בסדנאות שירה/פרוזה שהוא העביר. ככלל, אורי הוא אדם מאוד מעניין, מאוד עמוק מבחינה רגשית, ואוהב ספרות אמיתי… עד כאן מבחינה אתית אני מנועה מלהגיד יותר. ולכן, העדפתי אותו כמנחה סדנאות יצירה מאשר כמרצה. יחד עם זאת הוא היה מנחה מצויין. הוא נתן לי חופש יצירתי שאין כמותו, לא הגביל אותי, ואף סדר לי מלגות הצטינות. איני יכולה להלין עליו מכיוון שהוא זה שפתח לי את הדרך לפרסום.

            אם אינך יודע פרסמתי הרבה מאוד מאמרי ביקורת בעיתונים שונים שהלכו והשתכללו. קבלתי מקום כמה שרציתי. וניתוחי השירה שלי הוא מאוד קרובים לדיוק – אם אפשר לומר כך. אחד המשוררים שכתבתי עליהם בעיתון 77 היה עוזר רבין לפני פטירתו. בראיון עמו שערך בסר ראיתי שדי הייתי קרובה לתפיסת העולם שלו.

            איך עושים את זה עובדים מאוד קשה. עוברים על כל השירים, מתעכבים על מילים, על מוטיבים וכו'. זה לא המקום להרחיב. לאחר מכן מצאתי עצמי כותבת ביקורת על ספרי עיון באופן מיוחד. וגם המאמרים שלי השתרעו על עשרה עמודים ויותר.

            להרצות באוניברסיטה מעולם לא רציתי, כי הייתי מורה ובכלל עם סיום הדוקטורט התחלתי להיות עצמאית ולא רציתי לעבוד במערכת היררכית כלשהי.

            למה אני מספרת לך את כל אלו. בשלב מסויים גם כתיבת הביקורת החלה ליגע אותי – שם כבר היה לי ובאופן מקרי הגעתי לכתיבת עבודות אקדמאיות בתחומים מתחומים שונים ושוב עבדתי כמו חמור – ובסיכומו של דבר הסתבכתי באהבה רומנטית עם גבר שכתבתי עבורו תואר ראשון באכיפת החוק….

            הגעתי למצב שדירתי הוצתה… עברתי הליכים משפטיים ויצאתי זכה ותמה מכולם. לאחר מזה באמת כתבתי ספר. תהליך הכתיבה היה היסטרי. חזרתי לבית שהקירות שלו היו סוריאליסטיים לחלוטין, וכתבתי בהינף יד ספר שלם. כמובן, שלאחר מכן היה צריך תהליך של עריכה….

            בשנים האחרונות, כמו שכתבתי כבר כל נכסי הרוח שלי הושלכו לפח, כאשר מכרתי את דירתי – ושוב עברתי דרך הליכים משפטיים.

            לסיכום, שירה היא חלק מן החיים שלי. גם בספר היו משולבים קטעי שירה כמו שיר משמר של אלתרמן, שירים של זך, ואפילו של אורי.

            לפעמים קשה לי כאן, אבל אני לא מוותרת, מכיוון שאני מאוד אוהבת את הצורה שבה אתה כותב –
            למשל, שירי האהבה שלך – אתה יודע בנושאים של אהבה אני חסומה גם לגמרי כאיום על העצמאות שלי.

            למה פרשתי את כל אלו בפניך – מכיון שיחסית לדברים ששמעתי בסדנאות שירה (לא הרבה) וכאלו שנכתבים אני חושבת שיכלתי לכתוב טוב. ושוב השאלה כמה ביקוש יש היום לשירה

            אבל אני חושבת שלדברים איכותיים ומיוחדים תמיד יש מקום.

            מצטערת על כל הוידוי – אבל האמירה הזאת מאוד תקעה אותי מהליך יצירתי כלשהי. מכיוון שדווקא התחלתי מן השירה ובשלב מסויים עצרתי ועדיין אני חסומה.

            לאור הערכתי הרבה אליך (יחד ולמרות איזו ביקורת) מה אתה מציע?

            חוה

          • יש הבדל בין הומניזם לאתיקה, כשם שיש הבדל בין בודהיזם לאתיקה. לשתי התורות האתיקה שלהן, כמו לתורות רבות אחרות. ההשוואה הנכונה היא בין הומניזם לבודהיזם, או בין הסטואה לתורת קאנט.

            אבל עוד קודם לזה, חשוב לשים לב להבדל שבין אתיקה למוסר חברתי:
            אתיקה היא בחירות הנוגעות לתועלת או לנזק הנגרמים לאני ולזולת בכל מעגלי חייו.
            מוסר חברתי הוא מוסכמות הנוגעות יותר לאתיקט מאשר לאתיקה: אורך השמלה, תלישת שערות, כיבוד זקנים וכיו"ב.

          • תן לי זמן לחשוב על זה.

            באופן עקרוני קלטתי די פן הומריסטי בתשובה, אבל צריך ויש דווקא לרדת לסוף דעתה.

            למה, כי אני חולה על מיני. וכן, גם בגילי המופלג איזה שנתיים מעליך אני הולכת במיני. וכן יש לי את המשקל המתאים ואת הרגלים לחצאיות מיני.

            אתה יודע מה הבעיה. תאר לעצמך שאישה בת גילי או אולי קצת יותר צעירה או טיפה יותר מבוגרת שוקלת בערך עשרים קילו יותר ממני. וואו – מיד אני זונה ולא רק זונה אלא בת זונה.

            זה הגיע לכך שבתל-אביב מישהי בהמה כזאת העזה להיכנס בי. היה לי פלפ. הזמנתי משטרה. עשיתי עניין לא מן המיני אלא מאיך שהיא העזה לדבר אלי.
            האמת בגלל שהיא שקלה איזה 90 קילו ולכן היא השתלחה בי.

            בסיכומו של דבר היא הורידה את האף ודי ברחה מן המקום ואני המשכתי להיות טרף עם המיני לעוד אחת גרוטאה אחרת. עד שבסוף היא כל כך נדנדה שאמרתי לה, אני מבינה שעם מראה כמו שלך באמת קשה לך עם מיני – רק אז היא שנתה את היחס.

            עכשיו אמיר, אתה אולי מתחיל להבין למה אני לא רוצה טלפתיה.

            עכשיו אני מתחילה להזכיר לעצמי את סיגל.

            וזה היה רק אגב המיני.
            תראה אני באמת מנסה אצלך להיות ילדה טובה. לנהוג לפי האתיקה שלך, שאתה די הרגלת אותנו כאן בבלוג – אבל לא טלפתיה בבקשה לא.

            אחזור לתשובתך אחר-כך.

  11. ירושלים בשיר של ארז היא כמובן מטאפורית וסימבולית (ואין לה דבר ולא צריך שיהיה לה שום דבר עם הפוליטיקה של ירושלים. זה לא שיר פוליטי).
    והשיר של אלמוג בהר יפהפה. ויפה כתבה עלעלית, שמעבר להקשר הפרטי והמקומי, יש פה עניין אוניברסלי של חיבור לשורשים ולתרבות המוצא, ובאותה מידה זה יכול היה להיות מהגר או בן מהגרים רוסי למשל (עם השינויים המתבקשים בתרגום המילים ושם הזמרת).

    • זה בדיוק מה שארז אמר במפגש.
      לאנשים אינטיליגנטיים (וארז בהחלט כזה) המזרחיות אינה ייעוד כשלעצמו. אנחנו הערב רב הידוע בשם הקיבוצי "ישראלים".

  12. וואוו איזו יופי של תכנית לחמם את הימים הקרים הבאים עלינו.
    קוראת את השירים ואין לי יכולת להסתפק בהם על מנת להכיר את נושא המזרחיות בשירים. גם מוצאי מזרחי אבל מעולם לא העסיק זה ואינני מצליחה להבין מה מזרחי בשיר של ארז ביטון. עוד אינני מבינה למה העיר צריכה להיות ירושלים אבל אם פיצוח הבחירה בעיר הזאת מוביל להבנה שמדובר על מזרחיות ואם אחבר לזה את אי הכרותי עם עיר זו וממעט הפעמים שהייתי בה חוסר התלהבותי הרי שעוד אגלה על עצמי שאני בורחת מחלק בזהות שלי. (ואני לא באמת בורחת אלא שכמה דורות בארץ כבר לא מחברים אותי לשום שורש כשאפילו הוריי אינם מהווים ממש שורש עבורי).
    מה שמעניין היה בעיניי לבחון במפגש הראשון לו הייתי בו זה האם הם אמיתיים ומשכנעים בנושא מזרחיותם או שהם (המשוררים) אוכפים את הנושא לצורך כתיבת שירים.
    והשירים פשוטים להבנה ויפים.
    בהצלחה בשאר המפגשים בטוחה שיהיו מוצלחים כי תמיד לאחריהם אני קוראת כאן את התרוממות הרוח האמיתית שלך ושל חברי הבלוגיה שנכחו וכל כך נהנו.

    • תיקון מצחיק: פשוטים להבנה… חוץ ממה שלא הבנתי:)

    • הי סיגל, את מוזמנת לבוא ולבחון בעצמך.
      לגבי המזרחיות, היא נותרה דגל משונה עבור ארז שלמרות שהפכה להיות שמו האמצעי בעיני רבים, מבין אותה כסמל של שונות ותו לא.
      דווקא אלמוג הוא שלוקח אותה ברצינות יתרה כזהות.
      מעניין? כן בהחלט היה מעניין :)

  13. תוכנית נהדרת!! מקווה להגיע לכמה פגישות מסקרנות, {דיקנסון, סאפפו

  14. בהצלחה!

    • תודה, גיורא, אתה מוזמן לבוא.
      השבוע רוני סומק על העצים, בפעם הבאה אורי הולנדר על זך ..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור