בננות - בלוגים / / ילדוּת
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

ילדוּת

 

  

ילדוּת

הליקון

    

הגיליון  החדש של הליקון – "ילדות" -בודק את החוויות הראשוניות שלנו, חוויות 
הילדות שעיצבו אותנו, עם אותם כיסופים לילדות ועם אותן התנסויות שאנחנו נושאים כל החיים. 

מתוך עולם הילדות הדגש כאן הוא כמובן על השירה – שירים על הילדות, על אהבות ומשחקים, משפחה וחברים, וגם על בכי והתעללות; שירים על הילדות האבודה ועל הילדות שבהווה, והשירים שעליהם גדלנו. 

  ילדות 

חדוה הרכבי, שולמית אלוני, ירון לונדון, אהרון מגד, רוני סומק, אמיר אור, נורית זרחי, דן דאור ואמירה הס מספרים מה היה השיר שהכי השפיע עליהם כילדים. 

מאמרים ורשימות מאת יהודה אטלס ועדה קינסטלר בודקים מה קורה בשירת הילדים, כז"אנר ספרותי. 

הגיליון מלווה באיורים מתוך הסיפור המצויר "הכדורגל של אסף" מאת פנחס צינוביץ, ויש גם תמונות של המשתתפים מהימים ההם….

המשוררים המשתתפים: מירון ח. איזקסון, איתי איצקוביץ, שרון אס, נָוִית בראל, חמוטל בר יוסף, ישראל בר-כוכב, אילן ברקוביץ", ארנה גל, אשר גל, מרדכי גלדמן, רמי דיצני, אמירה הס, רחל חלפי, ענבל כהנסקי, שבתאי מג"ר, דויד מור, סַבּינה מֶסג, שחר-מריו מרדכי, טובה נווה, אלישע פורת, מֵרב פּיטוּן, רחל פרץ, קרן קוך, אסנת ראם, ליאור שטרנברג, הרולד שימל, איריס שני, מרדכי שרי.

שירים מתורגמים מאנגלית, הולנדית, גרמנית, אסטונית, מאלאיאלאם ופורטוגלית מאת: לואיז גליק, פול דוּרקן, אנתוני הֶכּט, יהודית הרצברג, יעקב ואן-הודיס, לואיז" מיגל נאווה, וואלאס סטיבנס, פַּסְקַל פֶּטִיט, לוּסִיל קְלִיפְטוֹן, יאן קפלינסקי, טאצ"וֹם פּוֹיִיל ראג"יוואן 

 בעריכת אמיר אור

45 תגובות

  1. השער באמת יפה.

  2. יעל ישראל

    איזה כיף, הנושא שהכי אהוב עלי. חבל שאין גם סופרים… והשער יפה מאוד.

  3. מי-טל נדלר

    מזל טוב לצאת הגיליון החדש!
    רצה לקרוא אחרי משחק הקלאס
    (ואחרי הטיפול הפסיכולוגי שתחקור אותי על המקום שלקחתי במשחק הקלאס
    🙂

    • קלאס זה קלאסה, מיטל. טיפול פסיכולוגי על זה? 🙂
      היום נשאר כמעט רק פי אס פי, ושאר חוויות וירטואליות. סביב שכבר יש קלאס וגם חמש אבנים ומחבואים כמשחקי מחשב.

  4. מי-טל נדלר

    – למה הילדות מגיעה תמיד עם שגיאות דקדוק…? אני עוזבת את הקלאס באחת, וניגשת לקרוא.

  5. שולמית אפפל

    נראה יפה מאד, וודאי גם טוב, אמיר.

  6. אמיר, כפי שכבר כתבתי הגיליון "ילדות" הוא אחד יחיד ומיוחד. יש בו רכות מענגת וכנות של הכותבים. אולי בגלל הנושא הגרעיני הזה שממנו כולנו עשויים- ילדות.
    למי שלא קרא אני ממליצה בחום.

    • תמי, אני חושב שההבחנה שלך תופסת לגמרי את העניין. יש משהו בילדות שהוא גם מספיק קרוב וגם מספיק רחוק לכתיבה שמעמתת אמת. ולהמלצה שלך אני יכול רק להצטרף.

  7. גיליון משובח במיוחד, שירים מקסימים, מעוררים וביניהם טמונות הפתעות קטנות (אני לא מגלה…).

  8. די לקמצנות, אני עושה מנוי!

  9. תמי כץ לוריא

    יפה. בהצלחה

  10. יפה אמיר, שורה מאוד מרשימה של כותבים. שיהיה בהצלחה

  11. טובה גרטנר

    היי אמיר
    כל הכבוד
    חכם, ומלא שיר…
    להתראות טובה

  12. דפנה שחורי-

    קבלתי את הגיליון והוא נפלא

  13. השער מקסים, ולפי רשימת המשתתפים – כל טוב בפנים! ברכות!

  14. הי אמיר, מבינה שאלו לא שירי ילדים אלא שירים על ילדות. אל הרבה נושאים אני מסוגלת לגשת לטפל או להכיר עם המון תמימות, ודווקא מול נושא זה אין לי ציפיות לקרוא שירים קלילים מתוך עיני הילד התמימות, אולי כי אנחנו המבוגרים ככל שנרצה לשמור על תמימות כלשהי בתוכנו, תמיד נביט אל הילדות בעיני המבוגר שבנו. ואולי זו הכללה ואולי זו רק אני? גליון השירה "ילדות" בוודאי יענה לי על תהיה זו.
    מה שכן יודעת זה, שפעם חשבתי לחפש נושא שיהיה לי קל לכתוב, ואמרתי לעצמי, יאללה, נלך על הילדות, ולמרות שלא הייתה לי ילדות עשוקה חלילה, בכל זאת כל בקע בזגוגית התמימות משאיר צלקת, ופתאום מרוב בקעים לא הצלחתי לכתוב כלום.

    • לסיגל
      הבקע בתמימות זה זה הכאב שבחיי. זה כמו יציאה מגן עדן. זה כמו שקול אלהים הלך בגן וגרש את האדם מעדן. האנשים שנתקו מילדותם , זה מה שעושה בעולם כל מיני פרעות. ילדות בכל מקום בכל זמן. ולא צריךשתהיה עשוקה. אבדן התמימות הוא זעם כבד ועצב מתמשך.

    • סיגל, לי עצמי אין הרבה שירי ילדות. בדרך כלל כותבים כשמשהו מחזיק אותך, לוחץ, טעון, או מלא משמעות. אם זה לא ככה, פשוט לא כותבים.

      • לאמירה ולאמיר תודה על תגובותיכם.
        (וואוו ככה מגיבים בעלי בלוג, בעצם הרבה יותר כיף להיות מגיבנית).

        • לא יודע מה לומר לך, סיגל. את האירוניה כנראה הרווחתי איכשהו, אבל אני באמת מסתכל לרוב מעיני המבוגר על הילד שהייתי (וגם להפך, מעיני הילד על המבוגר שנעשיתי)

          • הי אמיר, שום נימה אירונית שבעולם לא נמצאת בי.
            חשבתי וחשבתי איך להגיב ומה לומר ופתאום קפץ לי רעיון לכתוב: תודה על התגובות וסתם כך נכנסתי בדמיון לתפקיד בעלת בלוג וסיכמתי לעצמי שאני מעדיפה להיות מגיבנית וזהו לגמרי.

          • ויש עוד…חשבתי על זה שזה המשחק שקפץ לי לראש ומה זה אומר מעבר לזה שאני אוהבת לשחק והבנתי שהתגובות שלך או של אמירה או ביחד הצריכו ממני תגובה התעמקותית שוב בנושא שכנראה לא רק לא מאפשר לי לכתוב עליו שירים אלא כנראה לכתוב ממש אפילו לא תגובה.
            המשכתי להסיק מתוך תגובתי : תודה על התגובות, שבנוסף להודיה, שבנוסף לנחמדות זה גם שמירת מרחק לפעמים ממשהו שאומרים ומעדיפים לא להתעסק בו.
            ולגבי האירוניה שכתבת שכנראה הרווחת אני חייבת להגיד לך משהו חשוב. מאז שהגעתי לבלוגיה ונתקלתי בבלוגך מעולם לא הגבת אלי בתודה למגיבים, אתה תמיד מגיב מתוך עניין וקשב, שזה הטון האחרון בעולם שהייתי כותבת דרכו כאן אצלך בבלוג.
            אז תחת כותרת ילדות, בילדותיות מטופלת משהו, אך כנראה לא עד תום ולא בלי תום, כותבת לך בהזדמנות זו: תודה על תגובותיך כולן ותמיד.

          • וואוו, סיגל. שמח שככה את מרגישה.
            ו…תודה לך על תגובתך 🙂

          • לו היית כותב רק: תודה על תגובתך הייתי מחייכת שעה, צוחקת שעתיים ושותה שלוש כוסות של מים.
            :0)

  15. …אז למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן..

    נראה מבטיח..
    דרך צלחה

  16. מעניין… אחפשהו בתולעת.

  17. תודה לכולם וקריאה מרתקת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור