פנטסיה
ובננות
נועם צוקר, ללא כותרת, מן הגיליון
פנטסיה – הגליון ה-80 של הליקון
בעריכת אמיר אור
בגיליון "פנטסיה" החדש של הליקון ג'.ר.ר. טולקין, דוריס לסינג ואחרים מסבירים למה פנטסיה ומדע בדיוני הם הדבר האמיתי של הספרות המודרנית, ומראים למבקרי ספרות עם ראש פוליטי איך בוראים קווי מתאר של מציאות אלטרנטיבית. לרגל גיליון ה-80 שלה הליקון מעלה לראש התורן את דגל היצירה, לא בשירות אג'נדה אחרת, אלא כיצירה נטו, למימוש הפוטנציאל האנושי עצמו.
מי שהתרשם שבשירה העברית העכשווית יש יותר מדי עצבים ומעט מדי קסם מוזמן למסע אל ממלכת הפנטסיה – אל כוחותיו המרפאים של הדמיון, אל היכולת לברוא חזון חדש של מציאות, ואל החופש שהיא מחזירה לרוח האדם.
■ על משטרת הדמיון ■ על הפנטסיה כז'אנר חברתי ■ שירה סוריאליסטית ■ פנטוזים ■ אגדות למבוגרים ■ שירת המדע הבדיוני והמציאות החליפית
◄ שירי מקור ותרגום: נורית זרחי, כריסטופר מריל, מוטי גלדמן, אדמיאל קוסמן, הנס ארפ, יוריה קומאגאי, אשר רייך, גלית סליקטר, צ'רלס סימיק, דן ערמון, אמירה הס, יקיר בן משה, אלכסנדר בלוק, ענת זכריה, הנס ארפ, אן סקסטון, רמי דיצני, ולטר אוגו מאי, מייב מגאקייאן, איילה בן לולו, יפתח בן אהרן, טל ניצן, מעיין כהן, סטיבן קריין, שי דותן, צחי אברמוב, איוור סילט, לין לוין, רונן אלטמן קידר, שלומי חסקי, מורן אריה, תומס הפייטן, ליאורה בינג היידקר.
◄ מאמרים:
ג'.ר.ר. טולקין | על סיפורי פיות
נועה מנהיים | השנה ללא קיץ
אמיר אור | שליחותה הקדושה של האמנות
ליאור שטרנברג | שלוש טבעות לבני לילית במרומם
אמוץ גלעדי | הסוריאליזם: מציאות-על ופעולה על המציאות
דוריס לסינג | שאלות שאין לשאול את הסופר
◄ עבודות אמנות: איילת כרמי, טל ירושלמי, נעם צוקר, גליה פסטרנק, טליה קינן, יובל פיודיק.
המערכת: יקיר בן משה, יעל גלוברמן, דן דאור, אורי הולנדר, רפי וייכרט, רוני סומק, מאיה אטון
http://www.helicon.org.il/ ת"ד 6056 תל אביב 61060 poet@helicon.org.il
אוי, זה נשמע נפלא. חבל שלא ידעתי שזה הנושא… מה הנושא של הגיליון הבא?
הנושא הבא הוא "ילדוּת", ובהחלט אפשר עדיין לשלוח למערכת.
הצחיקו אותי הבננות. הציור של השער פיוטי. לא ברור האם יצליחו לתת ידיים ומה אם הכבלים האלה, הקרקס של החיים.
שם העבודה שעל העטיפה הוא "חוקרות חלליות" אבל הכבלים והעירום באמת שולח כמה דרשני … מה הן עושות שם ערומות בחלל, ועוד בשרשראות?
מנסות להגיע לנקודת הג"י, כמובן.
:))
אחח רונן, אל נקודת הג"י… איך לא חשבתי על זה!
הקרקס של החיים?! אם ככה, באמת לא היה מזיק לנו קצת יותר קרקס…:)
גם כן נושא נפלא. תודה.
יפים לבנים הבננות שהן גם מזדקרות וגם רכות.
וגם ספרות הפנטזיה מרתקת אותי.
איציק, גם מזדקרות וגם רכות? זה גם קשור בגיל הבננה, לא?
ופנטסיה – גם אני אוהב. כל כך הרבה טיסות אל מקומות והיסטוריות שבא לחיות בהם רגע.
הרוך מול הקושי…למעלה בתמונה מעל הגברים נראים מעין לווייתנים שבורים
סלעיים
הזייה עם הומור
את צודקת. ממש לא שמתי לב לזה…
מה שראיתי מימין זה את התנופה הבקחנאלית והאקטיביות ומשמאל בפסל את הפסיביות. הבננות כאילו נכנסות אליו.
מה שאני ראיתי זה ריקוד של בננה עם כנפיים (זו המקולפת שקליפותיה הן ידיה העומדות לחנוק את הרקדן הראשי) ונוצות בננות מתעופפות להן באוויר ונדמה לי שהן מעוניינות בבננה המקולפת השניה. עוד ראיתי פסל חסר אצבע. אז… בארץ הפנטסיה שלי הפסל מקנא ברקדן ואולי אף נמשך אל ה"בננה" שלו אצבע הקסמים שלו מתנתקת מגופו והופכת למכפשת הבננות שיוצאת בשליחות להשיג עבורו את הבננה הנכספת. הזוויות של הבננות בהן הן נמצאות בכל צד מספרות למעשה את כל הסיפור. קצת לא לילדים הפנטסיה הזאת…לא?
סיגל, רק את אצבע הקסמים שלו לא מצאתי.. אבל חוץ מזה, כן, מבט בעקבות הזוויות, ההבעות, והתנוחות לא משאיר ספק שמאחורי כל זה מסתתר עונג גדול… 🙂
פנטסיה בעיניי זה דמיון כמו ציור, שמוביל לסיפור או לספר, כאן אני מבינה שיש גם שירי פנטסיה וזה מוזר לי.
פעם ניסה מישהו לחבר פנטסיה שתהיה בנוסח שירי וזוכרת שחשבתי לעצמי בשקט שזה לא מתאים. בשביל מה צריך הנער לעלות במדרגות, לפתוח את הדלתות, לשוחח עם דמויות מוזרות ולצחוק עם עטלפים בתוך מבנה של שיר?
יש מסורת ארוכה (אבל באמת לא אצלנו) של מסעות כאלה במציאויות אחרות – שירי פנטסיה, בלדות פנטסיה ועוד.
אולי אביא פה אחד לדוגמה ונדבר.
זו לא בלתי מזדהה אלו נפילות בחברת החשמל. (זה הולך כך: מחשב כבֶה, מחשב נדלק, שם נמחק, סיגל שוכחת שם).
🙂
נדמה לי שאצבע הקסמים הפכה למכשפת הבננות . לא?
הבנתי, באמת מכושפת… שיהיה להם רק טוב…
אמיר, שתי הלולייניות, אחת קשורה גם במתניים ליתר ביטחון… ולמעלה הבננות המזדקרות… פנטסיה כמו שכדאי שתהיה.
בן 80, לא רע נראה הצעיר קשיש הזה.
נושא מרתק שבטח אתענג לקרוא.
הנושא הבא- ילדות?!, אפשר לשלוח שירים לנושא, במייל?
כן, עליי אישית הנושא אהוב, ובין הבחורות המרחפות לבחורים עם הבננות החוברת יצאה סך הכל מדליקה.
אפשר לשלוח במייל אל poet@helicon.org.il
אבל יותר בטוח בדואר – ת"ד 6056 תל אביב 61060 (וכמובן צייני את הנושא כדי שהלקטורים יידעו, וגם את שמך, כתובתך וכו").
אמיר, במשך השנים אספתי את גליונות כתב העת הליקון, קראתי והתרגשתי כל פעם מחדש מהאסטטיות של ההגשה ומהתוכן כמובן. אבל יש לי מחשבה שלא מצאתי לה פתרון והיא מדוע כל פעם הגודל של כתב העת- שונה, והרי מדף הספרים שלי מתבלבל בקלות.:)
תודה, אנסה לשלוח. ז"א אשלח ונראה…:)
כל פעם שונה? בשמונה עשרה שנה האחרונות שינינו את הפורמט רק פעם אחת. את מתכוונת לספרים בהוצאת הליקון?
אמיר, כתב העת, רצתי להביא ובחיי שבכמה מילימטרים הוא כל פעם שונה ברוחב. אולי זה קטנוני מצידי. אולי סטימצקי בירושלים אשמים.
(:חבל שלא כתבתי בגיר
הייתי מוחקת את עצמי מהלוח.
אמיר, סליחה!
הבורות של הצל עמוקים מכדי שאבין מה היה הדחף הקטנוני לכתוב את מה שכתבתי. אני מקווה שתמצא מקום לסלוח לי יותר ממה שאסלח לעצמי.
שטויות, תמי. בדקתי ואת צודקת.. 🙂
גם זו פנטסיה? :))
אמיר על הנושא ילדות יש לי יצירות . האם ולמי אפשר לשלוח במשקל קל כמובן. אני מבינה שהאי מייל איננו אישי שלך…ודוקא רציתי לשתף אותך בהן.
מירי, צר לי אבל לא יכול… כל שיר שמגיע הולך לשלושה לקטורים ואני האחרון. לא יכול לחוות דיעה לפני שקולגותיי קראו, לא? שלחי והכל ייקרא ויישקל בכל הכבוד והאהדה.
אמיר יקר – תודה על המחמאה אבל משירים להליקון ירדתי בינתיים:) מדובר ביצירות ויזואליות , שמתי לב שחלק מהן דיברו אליך ולכבוד יהיה לי אם ייראו בין השירים.
תודה, מירי. אכן אהבתי. כתבי לי מייל ואמסור לך את הכתובת של מאיה אטון (העורכת האמנותית שלנו) – היא הרשות האוטונומית לעניין הזה (והקרדיט לכל האמנות בהליקון זקוף לזכותה).
אמיר
נראה מגרה ומפתה להיכנס לארץ פנטסיה
יישר כוח
תודה, משה. מגרה, מפתה, אבל גם מסוכן…
למה בעצם אין גם פרוזה בכתב העת? רוצה עורכת פרוזה? אני מציעה את עצמי.
יעל, זה מפני שכתב העת הוקם והוגדר מראשיתו ככתב עת לשירה (כמו למשל גם "חדרים"). יש מאמרים ואמנות פלסטית, ופעם היה גם גיליון שהוקדש ל"שיר-פרוזה", אבל זה בערך הגבול…
תודה על ההצעה!
יעל, עניתי ככה עניינית…על המדיניות של הליקון וזה. במקום להודות לך… סליחה.
ובאמת תודה על ההתלהבות וההתנדבות. אני כל כך שמח שאת מפרגנת לפרויקט שלנו ובייחוד את :).
אמיר אני מאוד בעד פנטזיה, טולקין הוא אחד מאהובי, ולא רק, אבל להתרשם שבשירה העברית יש יותר מדי עצבים ופחות מדי קסם?? בספרים שאני קוראת, אני מוצאת המון התיפייפות ומעט מדי על מה שקורה לנו מתחת לאף האנין המשוררי.
נכון, קשה לכתוב שירה אקטואלית חברתית נושכת ברמה לירית מספקת, ויותר קל לברוח למיליארד שירי אהבה ומוות, ולסחוט עוד דימוי, ועוד דימוי, ועוד דימוי, הרבה יותר קל, במיוחד שברגע שאתה בא לכתוב משהו אקטואלי אתה נשמע כמו דמגוג סוג ז", וזך הפריט את השירה מזמן (וטוב שכך), אבל עדיין הטענה ממש לא במקומה.
אני אחדד את דברי, השירה הישראלית פנטסטית ותלושה, נולדה בבועה שכולה טוב, ודבר מחוץ לבועה לא מטריד אותה.
(חוץ מכמה משוררים בודדים)
מהבחינה הזאת היא פנטסטית מאוד.
לא חושב. זה מורכב. נכון, יש בארץ הרבה כתיבה אקזיסטנציאליסטית, ולא הכל טוב. אבל בסך הכל אפשר להבין, וזה לטעמי הכיוון היחידי שיש לשירה הישראלית הישגים של ממש.
אבל יש גם לא מעט שירים פוליטיים וזה די באופנה, וגם הצפה אדירה של שירים אורבניים מדוכדכים בסגנון דור האיקס, שלעיתים הם מין עירוב של האקזיסטנציאלי והפוליטי.
יודית, נכון, ברוב המקרים יוצאים משירה "לא תלושה" שירי עיתון. ונכון, יש הרבה שירי פופיק שלא מגיעים. אבל יש גם הרבה שירה אקזיסטנציאלית טובה בממדים די מפתיעים ביחס למקומות אחרים שאני מכיר.
אני לא יודע מה זה בשבילך "תלושה" –
אהבה ומוות לא מעניינים אותך? מצוין. כתבי על מה שמעניין אותך.
אנשים כותבים על מה שחשוב להם בחייהם, ואני לא חושב שמישהו נמצא בעמדה לשפוט אותם על זה.
שירי פנטסיה (במובן הז"נרי) דווקא נדירים פה, מה שמראה לדעתי שהישראלים ממש לא מרשים לעצמם להיכנס לממלכה הזו.
מתה על פנטסיה ו מדע בדיוני רק שם אני נחה מהמציאות. גם שירים כי הם קצרים ומניחים לי להסתובב סביבם לזמן אפשרי. הולכת לקנות .
לבריאות! מקווה שזה כבר בחנויות. אם לא ובוער, היכנסי לאתר שלנו לדיוור ישיר – הוספתי קישור.
אני דיברתי על הניסוח שלך "יותר מדי עצבים", לטעמי השירה בארץ לא עצבנית מספיק ולא נושכת בכלל, צריך להתחיל לנשוך, מישהו יחשוב שאנחנו פה בגן עדן ממש, אין עוולות, המצב לא בזבל, לא עושקים כאן יום יום, אונסים את האנשים "בחסות החוק".
משהו פה מסריח, והשירה משתפת פעולה במובן שהיא לא מוחה. איפה המשוררים? אפשר להמציא יום יום שירה מ-ד-א-י-מ-ה!! ייחודית לחלוטין, על קצה זירתנו המיוסרת. אז?
איפה הביקורת, הדיבור הממשי על החיים, כמעט ואין.
יודית, כנראה בשירה אנשים עסוקים יותר בדברים אחרים שלהם. וגם הקוראים.
ואולי יש לנו כבר הרעלה מהעיתונים והטלוויזיה. מי יודע? אולי אנחנו עייפים כל כך מנשיכות, שמחפשים, לפחות בשירה את המקום שמתחת לנשיכות האלה?
השירה בסופו של דבר לא עובדת אצל אף אחד.
מבחינתי, ואני יכולה לדבר רק על עצמי, כשאמיתות החיים לא גורמות לי לעבוד, אני משולה למת.
וכנראה שאין לך מושג איזה צמא קיים לשירה פוליטית. בשירה פוליטית אתה לא מקריא חדשות, אתה צריך לפגוע ועדיין להתעופף. זו ממש לא החוויה שאתה מתאר.
אגב, טולקין היה פוליטי, הוא המציא פנטזיה אדירה שמחוברת לפוליטי, וזה מקור הכח של הכתיבה שלו.
יודית, אני חושב שטולקין היה מתיחס בדחיה קשה לטענה כזו. קראי את המאמר שלו בחוברת.
לא יודעת מה הוא חשב על עצמו, אבל דפוסי הכתיבה שלו פוליטיים, הפנטזיה שלו נגמרת בניצחון הטוב והצודק על תבוסת האפל, המשעבד. ואולי העמעום הוא בהגדרת כתיבה פוליטית, אבל אני לא יכולה להתרכז עכשיו ולהגדיר.
עשיתי בצוהריים השתלת שן והניסור הארור במוח הולך ומתגבר ושום כדור לא מרגיע. בושה לאלוהים, איך פישל עם השיניים, אולי הוא עבר הפרטה והוא בכלל אלוהי רופאי השיניים. גם עלה לי החום.
אם אני אמות זו תהיה התגובה האחרונה שלי ברשת, אל תמחוק אותה.
יודית, יש הבדל בין פוליטי לאתי.
את צודקת לגמרי שבספרות הפנטסטית יש תמיד מאבק טוב ורע, והמישור האתי שלה הוא חד וברור. על זה יסכימו גם טולקין וגם לסינג אבל שניהם אכלו קש ממבקרים שחיפשו את הפוליטי-חברתי – וגם יורים בחזרה.
מאמרים מרתקים לטעמי.
איך השיניים? מקווה שרווח לך.
במיטבה, היא מצליחה גם זה וגם זה נכון.
אבל להתרשמותי, חוץ מאשר בכמה חוגים וכתבי עת פוליטיים יש ממש ההפך מצמא לשירה פוליטית.
ואין לי משהו נגד, רק שאותי זה משעמם קצת. כי בכל זאת לאן כבר אפשר להגיע עם מחאה? בדרך כלל בדיוק לשם, למחאה. מעטים הלכו מעבר.
זה בסדר גמור, ורואים את זה בכתיבה שלך. אבל "אמיתות החיים" שונות מאוד מאדם לאדם.
טוב, בסוף אני עוד אאמין לך שהעולם דבש ופיות יער ורק אני יש לי אמיתת חיים בזבל, כאילו רק אני חיה במדינה הזאת. מדינה שכל ילד שלישי רעב,ושמנהלת מדיניות קרה ומחושבת לדחוף עוד ועוד אנשים למעגל העוני. אבל למה להיכנס לפרטים מיותרים ששנינו מכירים. אין לי כוונות להתווכח איתך, אם כי לא בעיה, באמת אמיר, זו לא בעיה בכלל.
יכתוב כל משורר כאוות נפשו, אני את שלי אמרתי, אני לא שומעת צעקות, הגיע הזמן ש.
יודית,
להגיד שמה שלא פוליטי-חברתי הוא דבש ופיות יער זו הפחתת ערך גורפת, וגם לא משאיר לך הרבה שירה לקרוא.
ותביני, אני לא נגד זה. גם פרסמתי בזמנו ספר שלם שהוקדש רק לזה (ואגב, הותקפתי דווקא על ידי "הפוליטיים" שראו בו תחרות, אבל זה כבר פרק בארס-פוליטיקה). אני כן נגד להצטמצם בזה.
החיים כבני אדם בעולם הזה מציבים עוד כמה שאלות וחוויות מלבד אלה הפוליטיות.
אתה עונה לי בהפוכה, זה לא שהחיים רק פוליטיים, אני אוהבת יצירה טובה בלי קשר לפוליטי. אני טוענת שאין שמץ של מה שמתרחש בחיינו החברתיים בשירה עכשווית, חוץ ממיקרים בודדים מדי.
יודית, תלוי למה את מתכוונת. אם שירים כמו שירי המזכירה שלך ושל סיגל בן יאיר הם פוליטיים (ולא, נגיד, רק שירים על הכיבוש) אז בתור מי שמקבל מאות שירים כל חודש אני יכול לומר לך שיש ועוד איך. נכתבים הרבה מאוד שירים כאלה (וזו אחת הסיבות שהנושא הבא הבא שלנו הוא "חיי עיר" כלומר שירים אורבניים, עם כל מה שכרוך בחיים האלה). זה בהחלט על הפרק מבחינת הכותבים כאן. ולכן רצינו לתת לזה פתחון בגליונות הנושא של הליקון, שהם מין תמונת מצב. לגבי טולקין ר" לעיל.
אחלה כותבים. יש אירוע השקה?
תודה, ליאת. ואירוע? בוא יבוא…
אמיר, בעקבות הציור רב הבננות, הייתה לי הארה זוטא. באחד משירי האחרונים זרח ירח טרי בצורת בננה גדולה מאוד. וכעת הבנתי מניין צצה הבננה הזאת.
טוב, כנראה הרווחת את ירח-הבננה הזה ביושר. מה שבטוח – ב"פנטסיה" יש לך בננה של כבוד. :))