בננות - בלוגים / / כזה כאילו [שפה 58]
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

כזה כאילו [שפה 58]

 

  שפה שקרמה גוף

 

 58:  כזה כאילו

 

עם מיתוס הצבר הישראלי ירשנו גם את הערך של הדיבור הישיר והפשוט. דיבורי עקיפין נתפסו כסימפטום של פחד וחוסר החלטיות או כדיבור צבוע שתכליתו הסתרת האמת ותמרוּן הזולת לרעתו. מיתוס הצבר נוצר כאידיאל של טוהר נאיבי,  מין גלגול ציוני של דמות הפרא האציל. שפתו הייתה אמורה להיות שפת מחשבה חדשה, נגד-גלותית, תבנית נוף מולדתה: מחוספסת אבל טבעית, גלויה וישירה, חופשייה מדיפלומטיות ופלפול יתר.

אבל האם כל דיבור שאינו מעביר מידע במישרין ובגלוי הוא בהכרח דיבור צבוע?  הרומנטיקה הזאת של 'הטבעי' הייתה מגמה אינטלקטואלית, וככזו – כללה מבנה ומשמעת תרבותיים גם כששללה אותם במוצהר. לעומת זאת מן הדור הבא – מילדי המעבדה של המהפכה העברית – כבר נשללו העושר והמורכבות שאיפשרו אמביוואלנטיות כזו. לאורך הזמן התגבשו סביב דמות הצבר לא רק זהות וערך, אלא קודם כל סגנון חשיבה. החלוּפות של הסגנון הזה, חלופות שהיו נחלת עולמם של המייסדים ששללו אותן, אינן קיימות עוד במנעד של מחשבתנו והבעתנו.
כשאנחנו מחליפים בינינו צ'פחות מילוליות אנחנו כבר לא מרגישים את הכתף הכואבת. המיתוס הפך לכוח מעצב שאכן כונן שפה ותודעה חדשות.

הדיבור הצברי לא רק דרס את המורכב והעדין אלא במידה רבה גם שלל את עצם האפשרות לראותו ולהביעו. הדיבור הצברי איננו בהכרח דיבור כן, אבל כמעט תמיד הוא דיבור אלים ושטוח. הרומנטיקה של 'הטבעי' טיפחה בסופו של דבר גסות מחשבה. מופת הטוהר התגלה בהגשמתו כמופת של דלות: השפה הצברית היתה לשפתו של פרא חדש, לאו דווקא אציל, אלא גס ועילג. במבט לאחור ה'טיהור' המנטלי של התרבות העברית התגלה כהטלת מום; היסודות שסולקו מן השפה והמחשבה היו איברים חיוניים.

האתיקה של השיח הצברי נראית כמופת ארכאי מעבר רחוק, אבל למעשה הפכה לאידיאל שאיש כבר אינו מהרהר אחריו. גם אם אין מקיימים אותו לחומרה משתמשים בו כאבן בוחן לאמינותו של הדובר. הדיבור הפשטני והבוטה הוא עדיין סוד הקסם הברברי של התרבות הישראלית.

על מה, למשל, שפכו אוחזי בעט את חמתם על הדיבור ה'שינקינאי'? לא על ההיבריש ה'קריאולי' שלו, אלא דווקא על אופן הדיבור העברי שלו; לא על ביטויים כמו 'איזי' ו'קוּליות' אלא על ה'כזה' וה'כאילו'. כי הדיבור הצברי דורש "אמת אחת ולא שתיים": או שאתה אומר או שלא. או שזה נכון או שלא. 
הרי ככה נהרגנו על קידוש השם. וכך גם נבעֵר את הרע מקרבנו.

אז תחליטו, ומיד: או ממש או כאילו.

ובכל זאת אני מעז לומר, שזה דווקא דיבור יפה כזה.

לגופו של דיבור האמירה ש'זה דווקא דיבור יפה כזה' היא לא פחות ברורה מן האמירה 'זה דווקא דיבור יפה'.  המלה 'כזה' אינה משנה את התוכן, אלא את הנימה. היא מוסיפה לו נופך דיאלוגי, ניסוח שאין בו פסקנות ואכיפה. 'כזה' ו'כאילו' אינם נוגעים לממשותן של עובדות אלא לאופן הבעתן.  כזה-כאילו הם לשון הנמכה וסיוג עצמי:

'אני כאילו אומר שזה דיבור יפה כזה' = 'הייתי אומר שזהו מעין דיבור יפה', 'אני מבקש לומר שלטעמי זה דווקא סוג יפה של דיבור'.

כזה-כאילו הם 'אנדרסטייטמנט' בחיתוליו: עדיין דל וחסר גיוון, עדיין בחזרה עד זרא על אותם ביטויים, ובכל זאת איזושהי התחלה של רגישות למפגש המילולי עם זולת.

בהשוואה, 'שפה ישירה' אינה חופשיה מכוונות נלוות ורגשות אילמים, אבל יש לה פחות כלים לגעת בהם ולהביע אותם במורכבות המתבקשת מן הנסיבות המשתנות של מפגשים אנושיים. שפה ישירה שאיננה פולשת בכוח לתחום הזולת אפשרית רק במצבים אינטימיים נדירים. שפה ישירה היא לרוב מבע של אלימות אקטיבית או פסיבית: חיטוט או וידוי. 

באידיאל הרומנטי של המיתוס הצברי שפה ישירה היא כביכול גם שפה כנה, שפה שלפחות במודע אין בה הסתר. אבל אפשר לומר זאת גם אחרת: שפה כזו מאפשרת תקשורת דלה שאינה יודעת את עושרם של ההנמכה וההסתר.

במבחן 'כל האמת' אפשר לומר  שכל דיבור הוא שקר או לפחות הסתרה.

מצד אחד קצרו המלים מלהביע, ומצד שני הן מעצבות את הממשות, מפרשות וצובעות אותה בצבעיהן. במובן זה, גם החד-משמעות של אמירה כלשהי היא הסתרה: הסתרת הרב משמעות והרב ערכיות של כל מצב בעולם.

לעיתים קרובות מדי ה'כנות' וה'טבעיות' של הדיבור הישראלי הן תארים מייפים לבוטות מביכה של דחפים מעורטלים ופשטנות רגשית.

'ישראלים הם כמו ילדים', אמרה לי מישהי פעם. 'לא חושבים מה הם אומרים, לא מסוגלים להתאפק, צ'יק צ'ק שופכים החוצה'.

"שפה גלויה" אינה דרך לתקשורת שכנגדה ניצבת קטגוריה אחידה של "שפה מסווה" או "שפת שקר". היא אינה הארה גמורה של הכוונה בניגוד להאפלתה המוחלטת. שפה ישירה היא רק אפשרות אחת מתוך מגוון עשיר של מבעי המחשבה.

הדיבור האנושי הוא ברובו גוני גוונים של אור וצל, גילוי וכיסוי.

כשהיא הופכת להיות ברירת המחדל של החשיבה החברתית והתרבותית, "שפה ישירה" היא שפה וולגרית שמשמשת את דובריה גם במקומות הבלתי ראויים ביותר. הבוטות כשלעצמה היא סוג של גסות מחשבה: שפה שאין בה אנדרסטייטמנט היא שפה דלה בנימות וניואנסים של תקשורת אנושית.

אנדרסטייטמנט הוא עידון החיווי, ביטוי כוונותיו של הדובר באמצעות רמיזה, אירוניה, הקטנה, או לשון היפוך. זהו משחק שקוף דיו, אבל ההסתר וההנמכה שבו מאפשרים להיגד להתפתח בהדרגה, בהתאמה לאופי ולאופן של מפגש הדוברים.

שיחת מפגש יפנית נשמעת כמו תחרות מוזרה של הצטנעות וביטול עצמי, אבל למעשה היא מלאכת מחשבת מתוחכמת של רמיזות והבנות, פינג-פונג נחוץ של הבהרות וניואנסים שמקדים ומקדם כל דיבור תכליתי. פטפוט אנגלי על מזג האוויר הוא כביכול דיבור בעלמא, אבל למעשה הוא פרולוג הכרחי שמגשש אחר מזג האוויר המנטלי המתאים להמשך השיחה, ומאפשר לדוברים להבהיר עמדות רגשיות, יחסי כוחות ומצבי רוח.

דיבור עקיף עשוי להיות נבון, מתחשב, לא צבוע ומובן לגמרי.

בסצנה של סרט רומנטי משנות הארבעים ג'נטלמן אנגלי נקרא אל קו החזית רגעים ספורים לאחר שהתחתן עם אהובתו.

מה אפשר לצפות ממנו שיאמר? – מן הסתם משהו כמו 'אני לא בדיוק שמח להיפטר ממך, יקירתי, אבל אנחנו צריכים להיפרד עכשו'.

מילולית, אפשר לראות בהתבטאות כזו עצירוּת רגשית, אבל רק מחשבה פשטנית לגמרי תבין זאת כך. מה שנראה אנגלי כל כך הוא בדיוק ריסון ביטויו של הרגש, אבל מה נפלא כל כך ברגשנות וברחמים עצמיים? 

הוא אינו אומר לה 'לבי נשבר, אהובתי, מאלצים אותנו להיפרד עכשו' – משום זה יהיה נחרץ מדי, פולשני מדי, ויכפה עליה ועליו מלודרמה.

אופן הוא תוכן, מבע הוא אתיקה. עוד לפני תרבות השיחה, ניבים וצורות לשוניות הם תרבות מחשבה, ודרכי התייחסות. 

המרחק בין העברית הישראלית למקורותיה הוא לפני הכל מרחק אתי ורוחני.

המרחק בין 'אדבּרה-נא' לבין 'אני רוצה לומר' הוא המרחק שבין משאלת-לב לאגוצנטריות. 

המרחק בין 'היש את נפשך' לבין 'אם אתה רוצה' הוא מרחק שבין רגישות לגסות.

ההבדל בין 'ערב לחך' לבין 'טעים' הוא הבדל שבין הנכחת החוויה לבין קטלוּגה.

ההבדל בין 'האוכל טעים' לבין 'האוכל עֶשר' הוא הבדל בין סימון סתמי לבין מתן ציונים לעולם. 


אבל העברית של היום היא שפה שכבר מתה פעם, וגם לא ברור כמה עוד תחיה. אין לה זמן לדקויות.

 

הקודם: קאנא-שיבארי

הבא: התקוה

מההתחלה

 

82 תגובות

  1. הי אמיר, סדרה מרתקת והנה הגעת למספר חמישים ושמונה. האם יש אפשרות לקרוא את אלו שלא פרסמת כאן? אם כן היכן? בכל אופן אתייחס לכזה כאילו באופן אישי מדויק ולא בכאילו אלא באמת וברצינות.
    אם הבנתי נכון, אז אתה בעצם מחבק באיזשהו אופן את ההתפתחות של השפה, מכיוון שאתה רואה שפה בחיתולים שנחוצה לה התרחבות, התעשרות ואולי אף כיוון שיתאים לעם שלם, שכן אולי לא לכולם מתאים לדבר ב"אי-אפשי" וכן לכולם מתאים לדבר ב"לא בא לי".
    חושבת שקשה לי לקבל את השינוי. לעיתים נדמה לי שהשפה ירדה את המשלבים בלי אמצע ראוי.
    אולי הסיבה לדעתי זו היא פחות מדעית, ונובעת יותר מהבית והשפה שבה נהגו לדבר בביתי. הורי השתמשו בשפה גבוהה ועשירה, שעד היום אני לא ממש שולטת בכל עומקיה, וזה קשור במרד נעורים וברצון להשתלב בחברה שבה חייתי. מהבית שבו נולדתי ואל החברים שאיתם שיחקתי, הצטרכתי ללמוד שפה נוספת, לצחוק עם החברות שלי :"איזה מניאקיות אתן" מילות 'חיבה' שיכלו לגמור לאבי את הלב באופן סופי.
    עם השנים שפתי התדללה כמעט לבלי השב. היום אני כבר בקושי מבדילה בין שנף לשלף לבין לוף…מי עדיין מכיר את השלשה הזו ולא אומר: וניל, שדה חיטה אחרי שנקצרה וצמח שאין לי מושג מהו שמו?
    אני חושבת, או לפחות שוב באופן אישי, אני נלחמת שלא לאמץ את הכאילו והכזה והבּא לי, אני בעד התעוררות של השפה והחזרתה לאיזשהו גובה ביניים, אני רוצה שילדיי ידעו מה זה למעט ולרבות ולא ישתמשו רק ב'חוץ מ-' ו'כולל', אבל לי אין את היכולת הזו לקבוע לאן הולכת השפה' וחוששת מהשתלטות המשלב הלשוני הנמוך על השפה לרבות על הספרות והשירה.

    • סיגל, את אלה שלא פרסמתי פה אי אפשר בינתיים לקרוא בשום מקום 🙂
      זה טבעי ששפה מתרבדת, אבל זה קורה לה באופן טבעי דרך שלבים היסטוריים, שינויים חברתיים וכו'.
      האובדן הלשוני שאת מספרת עליו באמת מצער (למרות שרכשת כמסתבר את העברית שלא שמעת בבית, אבל על חשבון זו של הבית). אפשר גם וגם וגם וגם.

      ובעצם אני בכלל לא מדבר פה על שפה גבוהה ונמוכה, אלא על הספקטרום של החשיבה, ההבעה והאינטראקציה שהשפה מאפשרת.
      מה שאני אומר כאן הוא לא ש"כזה" ו"כאילו" הם 'נמוכים' בעיניי, אלא להפך, נחוצים בבחינת לשון המעטה (אנדרסטייטמנט) בחיתוליה.

      • הבנתי בדיוק שאינך מנדה את המילים האלו ולכן כתבתי שאתה מחבק אותן, אולם כשאני מביטה בילדיי בעת השמעת המילים הללו ורואה את שפת גופם המתחברת לזהות מוחלטת דרך העברית החדשה הזאת, אני רואה גם את שעות המחשב המרובות, החשיפה המוגזמת לתכניות הטלויזיה החלולות, אני רואה להם מתחת לחיתולים ולצערי אין שם ביצים. כלומר: בדיוק כמוני, הם נשבים בלא כלום הזה.
        כך שגם אם הם נחוצים בעיניך ועדיפים על שאילת מילים מן השפה האנגלית (אנדרסטייטמנט, אנדרדוג, סטארט אפ, היי וביי) וכל זאת בשם נחיצותם לבניית שפה, אומר לך בכנות (צברית או סתם כנות פנימית) שאני מעדיפה אימוץ שפה זרה מאשר איבוד השפה ש'כזה' ו'כאילו' פשוט מעידים בעיני על נסיון להסתרת העוני הלשוני (בעוד ששימוש במילים משפה אחרת עוד איכשהו מעשיר את הידע המילי ולו באיזשהי שפה העיקר לא הרדידות הזו).

        • סיגל, את צודקת ששפה היא מחשבה, וכעומקה של האחת גם עומק האחרת.
          אבל צריך לדעתי להבדיל בין עוני לשוני לבין חידושי מבע וסלנג שאינם תמיד שליליים.
          שפה עשירה אינה בהכרח שפה גבוהה. גם ביטוי עשיר עשוי לעמוד בשירותה של דלות מחשבתית.
          הדלות הזו היא הדלות שבטשטוש ההבדל וההבחנה.
          כך למשל 'נכסי צאן ברזל' אינם מובנים לנו כתמונת מחשבה יותר מ'אבסטרקטי' או 'אדמירל'.
          לעומת זאת, 'על הפָּנים' היא מטפורה רעננה שמציירת לעינינו תמונת נפילה מופלגת. 'שמתי גז' הוא ציור של תמונת ההסתלקות. אלה תמונות מחשבה בהירות.

          לא פרסמתי כאןאת השאר, כי נראה לי שאין זו הבמה המתאימה, אך בעצם ראוי להקדיש רשומה נפרדת לעניין שבין עושר חוויה ועושר שפה.

          • כנראה שיש לך ראש הרבה יותר צעיר מזה שלי. לא 'שמתי גז' ולא 'על הפנים' מלהיבות אותי למרות שהן ציור ברור של מחשבה. אם הברירה במחווה ובעידון היא לומר: "יודע מה? זה לא ממש מוצא חן בעיניי כאילו, אני מתכוון שבערך כזה כלומר, הבנת אותי כאילו?" במקום לומר: "מצטער אבל לא, נייר טואלט ממוחזר איננו רעיון טוב. נסה משהו אחר. תודה" אז לדעתי עדיף פשוט שהשפה תקפא מאשר תתפתל עם הכאילו והכזה והמחשבה הנוראית של מה שנמצא עוד בקנה, כי להתפתחות אני חושבת שאין בלמים, והכיוון בעיניי הוא מטה במסלול התרסקות (יחד עם כל שאר העתיד של המדינה בעברית).

          • על הפנים" כן מלהיב אותי. מטפורה נפלאה. "כזה-כאילו" – לא. זה די עילג. מה שיפה פה בעיניי, כפי שניסיתי להסביר הוא הצעדים המהוססים של לשון ההמעטה שכה חסרה לנו.
            שפה בשום מקרה אינה קופאת, סיגל. היא תמיד מתפתחת בכיוון זה או אחר. לא יודע כמה זמן תהיה פה מדינה עברית, אבל יודע שבעוד דור או שניים נצטרך לתרגם את ביאליק וטשרניחובסקי להיבריש.

          • בית לדבר הזה שעף באוויר בין הדברים האלה שתקועים באדמה
            ובבית קש הזה להיא שלושה ביצים מה זה קטנות
            ובכל ביצה דיר בלאק תעשה רעש
            יושן לו תינוק של עוף קטנצ'יק.

          • אחותי, את מה זה כלי. אממה אני הבאתי אותה כאילו ככה:

            בין האנטנות שמה זה ההום של הציפציף
            והוא ישלו בהום'שְלו שלוש ביצים
            ודיר באלק יא אחי רעש וצלצולים
            בפנוכו חורפּ בכיף ציפציף מה זה פיצי

          • ואללה? סבבה. אז בשביל השפה העברית אני אתרגם לך ואקריב את השיר האהוב עלי. קבל אותה בורסיה למען, יעני בשביל, שכווווווווולם יבינו:

            לא אהובתי כי אני מת עלייך
            בעיניים שלי אני אוהב אותך
            עזבתי אותך
            אבל זה מאהבה
            כי את טובה מידי בשבילי
            כי את קדושה מידי בשבילי
            אלוהים שלי עיניים שלי
            אני שפוט שלך
            את קדושה שכמותך
            וואחד שמש שכמותך
            מהדופק של הלב תקראי לי
            ומהדמעות שלי תרעדי לי
            לאאאא! אני נולדתי להיות שפוט שלך
            אני בוכה בלילה. הלב שלי נקרע מאנחות
            את הדופק של הלב שלי
            את הנשמה שלי
            את החלומות שלי
            אני אקריב למענך
            עד שאמות.
            מתוך ביאליק: מכתב קטן לי כתבה או בתרגום: שלחה לי מייל זותי.
            (יאללה תנו לי בכפיים צביקה תן לי סי ואני ישיר לכם כזה).

          • אח אח, אחותי, איך הבאת אותה! איך עשית לי פרפורים! יאללה כפיים!
            גם אתה שמה, יא ביאליק!

            אממה רק שני שגיאות כאילו – יעני, בדיבור עסלי, כאילו יפה כזה, לא אומרים "אני יקריב בשבילך / עד שאני ימות"?
            וואללה שוה פוסט תרגומים.

            ומן הון להון היר קאמס דה הימנון, שלא נרגיש עם ונישאר בלי:

            אם בבפנוכו, יעני דיפ אין דה הארט,
            הנשמה של היהודי דלוקה על הקונספט,
            אז אם ככה ישר ישר באזימוט למזרח,
            שמים ת'עיניים על ירושלים,
            אז אשכרה רואים שיש עוד צ'אנס –

            עם קרדיט של איזה אלפיים שנה
            להביא אותה חופשי חופשי במדינה.

          • הורדת פזמון חוזר? יאללה שיהיה, אמה מהההה? מחקת אותי. זהו? אני מחוקה? ככה? פסדר. אותך לאמשלי.

          • אחותי, מה עם התורה, אה? מה, נפדח אותה?

            אז יאללה לעבודה. טייק וואן:

            ב'תחלה אלוהים הביא אותה בשמיים ונדל"ן, והשטח היה כולו סמטוחה וברדק וחושך על הנאדה, והרוח של אלוהים תפסה גלישה על הגלים. ואז אלוהים אמר: תנו לי פה אל"ף, תנו לי ו"ו, תנו לי רררי"ש! ומה יצא? נהיה אור! ואלוהים, הוא 'סתכל בלוּק של האור, וזה היה מה זה סבאבה.

          • אפרופו אור, מצאתי ענתיקה מהתקופה שהיו כותבים על מגילות נייר בכלי שקראו לו את או עט או משהו כזה.
            אניווי, השפה הייתה חבלז בזבז וכנראה שזה שיר למדיטציה מודרכת בדמיון פיסי-רוחני-מיני- חייתי-פילוסופי- טרנסדנטיסט כזה שהיה נהוג בימים ההם, בסוגריים הוספתי הערות שאפשר להעביר לערוץ החיות זה טוב לרייטינג:

            זה נקרא בשפה ההיא: מיטת העונג

            (הכוונה בטח למיטת מים ארבעה כיווני מים ומזרקה).

            בפינת החדר סבבה ברמות עד שחבל על הזמן
            לשון ורודה מלקלקת כל טיפה של חלב חושילינג
            (מה עושה פה החתול…קישתא)
            בתחתית הבטן כן? בלואר אבדומנן
            שוחים דגים כאילו כזה
            (עכשיו דגים כאילו?)
            שכואב להם אבל הם במאיה.
            זהו. קפוט.
            הגוף בסיילנס.
            הרוח עושה אוווווווווווו
            היא לבד
            בלי אף אחד
            גם בראי כבר אין ציפור
            (וייייייייי ציפור גם?)
            במיטה אחרי שפרקו לה ת'צורה
            נשארה
            אחת.
            בקושי.

          • נקרעתי מצחוק, אחותי. ככה כתבו אלה?
            'צחָקי עליי אבל מה, הלכתי בשאנטי שְלי לבלוגס שְלהם, בננות קוראים אותו, לראות איך הם הביאו ת'מדיטציה הזאתי בשפה של תנ"ך כאילו –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182

            מה'ני יגיד לך, אחותי, בטוח היו דלוקים שסימסו ת'פרסומת למיטה הזאתי ומה נראה לך, לא נתנו גם כן איזה בוף לחתול?

          • אתה מתכוון לקטע עם הוריד הא? אולי הזריקו לו בוף מאופו לי לדעת, התחיל לחשוב שהוא דג וציפור אז מייבי.
            אבל הבננות הזה… פצצות לגבות, נכון?
            וזהו. עכשיו יש לי תריסים לריסים בשביל לישון.

            הייתי מוסיפה עוד שברגע שידברו ככה, בכזה ובכאילו כזה, אני עפה מפה. אבל בעצם זה כבר פה. נכון?
            (מקווה שמאמר שפה 59 יהיה מעודד יותר מנפתלי הרץ אמבר נוסח 2025)
            ליל מנוחה:)

        • באמת הבאת הדוגמאות מחיי ילדייך היא המאפיין הישראלי, היא היצירה שלך והיא זו המעניינת את כולם.

          • עדינה מתוקה, ילדיי הם אכן היצירה שלי ומכיוון שהתקשיתי עם הבנת הפוסט השתמשתי בהם כדי לנסות להבין מה מפריע לי ולמה אינני מאמצת את כאילו וכזה. אינני מתחרה על תואר המעניינת, אלא רק מנסה להשתתף בדיון למרות יכולותיי המוגבלות.

          • די כבר לגמד את עצמך, מה את סמרטוט ?
            כל הזמן "אני לא יודעת" ו"לא מבינה"
            ואמיר הגדול מכולם. פאתטטטטט
            את יודעת, את חכמה, את יכולה, ואמיר זה גם התפקיד שלך קצת גם לראות מעבר לדלת אמותיך.נרקסיסט.

          • 🙂
            איזה סמרטוט ואיזו גמדה? אני מתקשה לפעמים להבין דברים. זה עושה אותי סמרטוט? מצחיק. אני לא מנופחת מעצמי אבל מכירה את מעלותיי זה מגדיר את הגובה שלי? מוזר.
            אני מאפשרת לחברי הבלוגיה להכיר אותי מהתגובות ולא ממה שאני כותבת על עצמי ועל חיי ועל בשרי.מאמינה שיוצאת מזה תמונה של נשמה של אדם, ואין דבר כזה בנשמות גבוה או נמוך, סמרטוט או דלי. אז כל מי שקורא בי נמיכויות גובה והערכות עצמיות נמוכות, אני מבינה, וחושבת שזאת הזדמנות נפלאה עבורו לבדוק בעצמו מה מסמורטט אצלו, כי לולא כן זה לא היה מפריע לו. כי לי אני ממש לא מפריעה.
            ואמיר? חוץ ממי שמקנא בו (כך זה נראה בזמן הארוך שאני מבקרת בבננות) אין מי שלא יעריך את מיוחדותו וכשרונו , וגם אין לו ממש צורך בהגנה של "אחת כמוני".

        • חוה זמירי - בר

          נפלא מבינתי מדוע את חוזרת וכותבת על עצמך כמה את עדינה, ושוב על עדינותיך, אפשר לספור את מספר הפעמים.

          ובכן, ראיתי את השתלחויותיך – את היא זו שגולשת לתחום הפרט, קשה במיוחד להגדיר את כפיית החזרה שלך כעדינות. הייתי מכנה את זה כחוסר הבנה לזולת, כחוסר רגישות מפליג לאחר, כהתרכזות בעצמי ובעיות של דימוי אישי.

          כמה שנאה יש בלב האנשים, כמה רצון לשליטה על האחר, כמה התחסדות וכמה התיפיפות. כל כך חבל.

          דבר אחד אומר לך, שאם לא היינו בפורום הזה – והיית עומדת לידי הייתי מצמיתה אותך למקום במשפט אחד ללא כל בעיה.

          ועכשיו קדימה – אני מכירה את הדינמיקה – כולם להשתלח בי ולהגן על סיגל. אנשים כמה אתם חושבים שאתם טובים, וכמה באמת רוע יש בכם, ועל כל אלו צביעות.

          • כאילו דא? הפוסל במומו פוסל כאילו כזה. הידעת?

          • חוה זמירי - בר

            כבר אמרו לך שאת סמרטוט, וזה לא הייתי אני, וקראו לאמיר לקרוא לסדר את ההערצה העיוורת שלך אליו, ואולם הוא התמם. תביני – אני לא דומה לך בכלל, אין שום קשר ביני לבינך – ואל תכתבי דברים שאינך מבינה בהם מאומה. כמו מי שאמר לך את באמת פטאתית.

            ועשי לי טובה – מה לי ולך, איפה אני ואת נפגשות בכלל. את לא מנסה להבין – את שטופה כל כולך באמיר, אולי בעלך במקרה רואה אותך ככסא? הה?

            באמת, נמאסת בתגובות שלך, תנוחי קצת, ואל תפני אלי יותר – תשארי בגובה שלך. שם…. ואני עוד מתאפקת.

          • טוב חוה, הלכתי לישון וחזרתי. היתה בינינו התכתבות מה היום ואינני מרוצה מעצמי. אז אתנצל, כי הכתיבה שלי יצאה ממקומות לא טובים.
            ראי, אינני נוהגת לחלוק צדדים מסויימים מחיי, במיוחד לא בבלוגים של אחרים, אבל לא פעם ולא פעמיים אמיר פרש עלי את כנפי האירוח שלו ואני אנצל את טוב ליבו לפניה זו אליך:
            את צודקת. כשאני כותבת על עדינות זה אומר שאני מנסה לגייס עדינות לכתיבתי ברגעים שאני מתרחקת ממנה. לפעמים אנשים עוברים משהו בחייהם הפרטים וזה הופך אותם לקהי חושים אל האחר. במעורפל אני שומעת את צעקתך. אני איני צועקת, אז ממש אינך יכולה לדעת שאת מתכתבת עם סיגל שעובר עליה משהו בעצמה.
            כן רציתי לומר לך דברים, אבל לא, לא צלחתי את מבחן העדינות. מתנצלת אם פגעתי בך כשלצורך שיעשוע עצמי ברגעים לחוצים השתמשתי בהתכתבות שבינינו. אינני לועגת להצלחותייך גם אם אינני נוהגת להעריך אנשים לפי תארים, אני בכל זאת מאחלת לנו כמה שיותר מלומדים בעולם.
            לסיום אומר לך שלולא הינו בפורום הזה והייתי עומדת לידך לא היית מצמיתה אותי לשום מקום כי אינני אוייבת לך.
            ליל מנוחה ומקווה שהצלחתי לתקן ולו במשהו,
            סיגל.

          • וואוו, כתבנו ביחד וזה מה שיצא מכל אחת מאיתנו. ליל מנוחה חוה ולא מדברות יותר כרצונך.

          • חוה זמירי - בר

            לסיגל,

            מאחורי התארים שלי עומדת הרבה עבודה וקשה, והרבה ויתורים. ועל זה כבר כתבתי והיית צריכה להבין. זה לילות ללא שנה, זה לגדל שני ילדים בלי תמיכה, זה לעבוד, לפרנס את עצמי, לרוץ לספריות, ולכתוב עד שעות מאוחרות בלילה. להקריב את השעות ואת השנים הכי יפות שלי. ועבדתי באמת קשה, והתואר שלי נקנה ביושר ובחפירה בעומק ספרים, דרך המילים. במקום לשתף איתי פעולה – את נכנסת בי דווקא, כאשר ניסיתי להיות ממש בסדר.

            הפמיניזם מדבר על סולידריות נשית, ועל אחווה נשית – איפה את היית. בסך הכל אי – אפשר לעבור על זה את גרמת לקרע. ביני לבין המקום, ביני לבין הבלוג – ובעקיפין ביני לבין אמיר, כי הוא היה צריך לבחור – אז נצחת אמיר בחר בך, ואני אצטרך ללכת, כי כבוד עצמי עוד יש לי, חרף העובדה שכולכם חושבים עלי דברים שונים ומשונים.

            ועוד משהו – אם לא היתה בי רגישות לאדם באשר הוא אדם, אם לא היה בי משהו שביר – לא הייתי יכולה לעסוק בספרות.

            אז הצלחת נשמה – וגם אתה אמיר
            גרשתם אותי והצלחתם – העמדת אתה בפני את הבחירה – ובחרתי, וברור לי למה אתה רוצה שאלך.

            אז היו בטוב.

  2. זה מוסבר היטב ובחלקו גם מאד משכנע, אבל לא עם הכל אני מסכימה (בטח לא בעניין ההיבריש הקריאולי, ואני גם לא חושבת שהעברית הולכת למות).

    הרעיון של יחסי הגומלין בין מחשבה ושפה נכון גם יפה בעיני, ותיאור המרחקים שהצגת בסוף גם הוא יפה, אם כי אני לא בטוחה שאני מקבלת את כולו.

    את "כזה" ו"כאילו" ו"ממש" ו"בעצם" אני בדרך כלל רואה כסותמי-חורים סתם, ולא חושבת שצריך לייחס להם יותר מדי חשיבות – אבל בכל זאת יפה בעיני הרעיון של "אנדרסטייטמנט בחיתוליו". לא חשבתי על זה כך אף פעם, אבל משהו באינטונציה שלהם אכן יכול להצביע לכיוון הזה.

    ואת "ריסון ביטויו של הרגש" אני מוכנה לאמץ בשתי ידיים.

    • עוד לא הספקנו למצות את הפוסט הקודם, והנה צץ ועלה לו פוסט חדש. ובכן הרבה עניינים אתה שוזר כאן "אדוני" אעיר רק ואומר על הצבר יפה הבלורית והתואר כתבה אניטה שפירא בספר "חרב היונה"

      ומה שכחת אמיר את היין ובכן, זה בציר מן הגולן, שיש בו ניחוחות של ענבים, שאפשר עדין להרגיש בארומה שלהם והוא מאוד עשיר ואקזוטי."כוס אוחתוק, לעזאזל, מה עושים שני ההומואים האלה כאן, והרי הם מסיבים אל השולחן. באמת בכל מקום צריך לפגוש אותם, בסופר הולכים לעשות קניות, וגם כאשר, הם רבים מתחת חלוני מריבת אוהבים פרועה והצרחות והבכיות והאנחות מחרישות לי האזניים" די!!! אני צורחת בלב, די!!! על אמת ואני לא מגזימה. טוב אני לא פוקו, והליברליות שלי מגיעה עד גבול מסויםםםםםםםםםםםםםםםם
      ועדיין "צפרא טבא לך אמיר…
      אמיר? היי. מישהו שומע…
      חבל"ז כולם הלכו לישון….

      וכאמרה לי נערתי לך, היתי הולך ומסתבך, והולך ומסתבך והולך, והולך, ומסתבך, ומסתבך ומסתבך… ככה בערך, כאילו. נדמה לי

      תגיד לי באמת, אתה חושב שלכולם יש דרך להלך עם המילים כמוך. מונה צייר כמו פולוק, קנדינסקי כמו אורי ליפשיץ. ומה עם ההמבורגר על הקיר במוזיאון לאומנות מודרנית בניו – יורק (המכונית האדומה משנות השישים). חולה על המוזיאון הזה, מה זה חולה – שפוטה שלו, מטורפת עליו.

      אתה אחראי לשחרור כל השדים מן הבקבוק!!! תזכור

      • דווקא היה נדמה לי ש"אתה" בעד ריסון השדים.

        • חוה זמירי - בר

          טוב, נו באמת – קשים עלי כל המעברים שירים רציניים על תיקון (האם יש תיקון) הרמונות/סולטנים/זיקורים, הודעות על כנסים, שירים שמוצהרים כשירי עיר ואינם שירי עיר ולפתע מאמרים על השפה העברית.

          הייתי רוצה שכותב המאמר יכתוב בצורה יותר צולחת את הקורא. אין לי אפשרות לקפוץ אחר כל נטייה של לב.

          הדבר מצריך מאמר מסודר בכתב עת על מכלול התופעה שנקראת אמיר אור, השירים, הבלוג, העיתון – חסידים/מתנגדים וכל השאר. מאמר שכזה באמת יעשה קצת סדר מה באמת קורה כאן.

          יצרתי כבר מגעים נחוצים לצורך כתיבה.
          ולא תודה אמיר, אם אצטרף ספרים, האמן לי שאוכל להשיג אותם בעצמי.

          כתבתי איזה קטע, שמשלב בין שפה גבוהה עד יאפית – עם שפה נמוכה, במגוון תגובות לתופעות במחוזותינו. זו היתה סוג של מטאפורה על הכתוב. כרגיל לא הובנתי נכון.

          אז יש לכתוב דברים כסדרם – דבר דבור על אופניו – לאיש יש מעריצים ויש לו גם מתנגדים – מה קרה בשנים בהם לא התעניינתי. בקרתי, התרשמתי –

          התרשמות מעמיקה אעלה במקום הראוי
          חוה

          • חוה זמירי, חושב שלמרות גחמותייך, איומייך וחיזורייך, למרות השתלחויות והכפשות של קולגות ומגיבים, למרות התנשאות, רכילות מרושעת וסתם שקרים, אירחתי אותך פה באמת מעל ומעבר. שוב ושוב ניקיתי ומחקתי אחרייך את נפילותייך, וניסיתי לחזור לשיח בגובה עינינו כולנו.

            אבל כמו שהזהרת אותי בעצמך ב"על חטא שחטאתי בכתיבה" אכן חזרת די מהר לסורך. באמת צר לי על כך.
            לא חושב שתמצאי פה באופן זה סיפוק, דיאלוג או מזור.

            לגופו, אם אינך יכולה לקבל את גבולות השיח שהצבתי פה את מוזמנת להצטרף לחברתם הטובה בעינייך של טרולים שפקדו בעבר את טורי, מהם מפורסמים כמו ג.מ. וא.נ. שמנית.

    • עדה, אלה מקצת דוגמאות. אנחנו משתמשים בביטויים באופן חצי מכני, אבל זה לא אומר שהם לא צובעים את עולמנו בטונים הרגשיים שלהם.

      נדמה לי שהבוטות "הישירה" והדרמאטיזציה הן שם המשחק בחלק גדול מדי מחידושי העגה. נתח לא פחות מזה יש להשטחת השפה וטשטוש התמונה המנטלית – גם בעיתונות וגם בדיבור (ו"האינטלקטואלי" יותר מן "הפשוט" דווקא).

      ואשר להיבריש הקריאולי הוא "תראי איזה אבטיח בסט אוף דה בסט!" או "מ'את אומרת, נו שיט!" – לא שמעת?

  3. אהוד פדרמן

    אמיר, מאמרך קולע לעמדתי לגבי העברית ה'עכשווית' (עוד מילה שאיני יכול לשאת). כמוך אני מייחל לאנדרסטייטמנט בשיח, אך לצערי איני רואה סיכוי לשיפור. שפתנו היא ביטוי לתרבותנו. אפשר להקשיב לתכנית ראיונות בטלביזיה, לצפות בהתנהגות הנהגים בכביש, לטייל בין ערימות הזבל בשפת הים ביום ראשון בבוקר ולעמוד בתור לא ממוספר כדי להבין ששפה אלימה היא רק ביטוי לתרבות אלימה המחלחלת לכל תחומי החיים. לא רק שאין אנדרסטייטמנט אלא שיש זילות שימוש במלים שיש להן משמעות בסיסית אינטימית כמו 'אחי"אחותי' 'אבא'לה' אמא'לה. וכאשר היחסים בין בני אדם נעשים שטוחים וצעקניים, יש ריבוי בשימוש בסופרלטיבים כמו נהדר,נפלא, מקסים, מדהים, אהוב וכיוצא באלה עד שהם הופכים חסרי משמעות אמיתית. וגם בכיוון ההפוך – אם כל כאב ראש הופך להיות שואה בריאותית.

    • אהוד פדרמן

      ספציפית לגבי כזה כאילו, או כאילו כזה, לדעתי זה ביטוי לחוסר מחויבות ולכך שמילה זו לא מילה

      • אמיר, הפרק הזה שהעלתה לדיון כאן – חשוב ומהותי.
        לי נראה שמיתוס הצבר דהה מספיק, וכמעט ולא שומעים עליו כיום.
        הצבר ההוא שעליו אתה מדבר, אמנם היה ישיר, אבל גס ובוטה;
        היה משהו מאד קיצוני בצבר הזה, שגרם שמחה לאותם הורים
        יוצאה מזרח אירופה, 'לא בהכללה' שהגיעו מצוידים בעיוותים לא קלים,
        אולי לא רציונאליים – אולי פרי חינוך גלותי.
        נכון, בשפה גלויה לא תתכן תקשורת שאליה נשאף; רבדים עמוקים של
        תרבות חסרים כאן – התרבות שלנו כאן, עדיין חלולה, אין בה את העומק
        ההיסטורי של עם ששורשיו קבועים באותו מקום מאות שנים, לכן דרוש
        זמן כדי לצור את העומק. יש לנו נטייה לביא עמים אחרים כדוגמה,
        ושוכחים שעמים אלה קיימים אלפי שנים על אדמתם.

        • את צודקת, טימה, המיתוס מת, כי כבר לא היה בו צורך. המיתוס הזה היה יצירה שהפכה למציאות. מה הטעם לדבר על זה כשזה כבר נמצא בכל מקום בצורתו הדי-מדורדרת?
          וגם נכון שריבוד נוצר ממסורת עמים ארוכה, אבל ספק אם בעידן הגלובליזציה יכולה להיווצר מסורת כזו, או אם אנחנו יכולים באמת לקוות לזמן היסטורי כזה. כל עוד בלבב? 🙂

          • גיורא לשם

            מיתוס הצבר לא מת — הוא קיים כמיתוס.
            המיתוס גם לא נהפך מעולם למציאות, כפי שציינתי בתגובה אחרת.

      • מעבר ל"לחם ושעשועים" שמטמטם אותנו ומשמיד את מערכת החינוך יש אולי ייאוש, שיכול היה להביא גם לחוסר רצון להתחייב. אבל איכשהו דווקא הייאוש מגביר כאן את הבוטות.

        בעיקרון, "חוסר רצון להתחייב" הוא הקוטב השלילי של לשון ההמעטה בכל מקום. אבל אני חושב שהכזה-כאילו לא באמת יוצר אי מחויבות למה שנאמר, אלא מעדן את האמירה מקביעה פסקנית להצעת רעיון.

    • אהוד, רק יכול להנהן בעצב. אכן האדם ובסופו של דבר החברה תמונת נוף מחשבתם. ולא שהשטחה ורידוד והפלגה מיוחדים רק לנו, אבל פיתחנו גם רעות חולות ייחודיות לנו כמו הנ"ל שברשימה.
      ברמה עולמית נראה שרידוד החשיבה הוא אינטרס כלכלי ושלטוני כה מובהק, שאתה מתחיל להאמין בתורות קונספירציה…

      • וזה אמיר לא רק בשפה אלא גם בתרבות המוסיקה, כמו בדגמא העצובה שאביא מצפיה אמש בתכנית הטלויזיה 'כוכב נולד' שמשודרת כל ערב בתשע. לאודישן (שנקרא בעברית?) הגיע אדם מבוגר עם כרס וכיפה שהיה חזן בכשבע שנים מחייו. הוא התחיל לשיר את השיר 'ניגונים' ולמרות כל הצעירים הכשרוניים שנבחרו הוא בכל זאת היה בעל הקול, שאם לנשמות מופלאות יש צליל, הרי שזה צלילן. לא חושבת שהיה אדם באולפן שכשהוא נגע במילים אמי ואבי לא ראה לפניו את הוריו, וכל מילה שיצאה מפיו הסמירה את העור בריגוש. אבל אז דנה אינטרנשיונל וצביקה פיק מחבר השופטים, מסבירים לו שהוא לא יוכל לעמוד בתחרות עם הצעירים, ושהוא לא יוכל להשתלב עם הפופ, ושהוא בעצם לא מתאים לנוף. (נתנו לו צ'אנס לעלות לשלב הבא עם עוד 99 מתמודדים אבל מראש זה כדי להתחמק מהבקורת לגבי ההחלטה) עצוב, החברה רוצה כוכבים שיוולדו לה עם פחות כשרון ויותר שואו, והסיבה? כלכלית ברור. מי ימלא אולם של ארבעים אלף איש בכנרת בסוף התוכנית? חזן או צעיר רוקיסט?

  4. אמיר, אהבתי מאוד את מה שכתבת.
    גם את הפרשנות שלך ל"כזה כאילו" ולהתנגדות שהוא מעורר, וגם את הבחירה שלך בדיבור שיש בו ניואנסים וגישוש.

  5. נראה הגיוני שהעברית ה'שיינקינאית', המייבאת מלים רבות מן החוץ, תאמץ צורות מחשבה מקטינות ולא חד-משמעיות משפות זרות. אם כי, אאל"ט, ה'כזה' הוא אימוץ של ה-like האמריקאי, והאנגלית האמריקאית דווקא אינה ידועה כל-כך באנדרסטייטמנט ובאמירות מתחמקות. ואולי בעצם like משחקת תפקיד זהה באמריקאית, ניסיון לאחוז בשפה עשירה יותר מבלי שיהיה לו בסיס אמיתי.

    • רונן, חושב שבבהשוואה אלינו השיח האמריקאי הוא שיח שכולו לשון המעטה ועקיפין:) וברור שלא מדובר בשיחת צעירים בפאב שכונתי בפרברי ניו יורק או לונדון. וברצינות, דווקא זה המקום שבו הבנתי לראשונה כמה אנחנו בוטים.

  6. מאמר יפה מאד ומנכיח את הבעיה.

    כשאני מנסה לדר עם בנותי דיבור עמוק יותר, קשה להן עם זה וזה גורם גם להנמכה אוטומטית אצלי.
    בני לומד מקטנות יותר מקצועות קודש והמשלב הלשוני שלו שונה.
    זה לאו דווקא: תרגיעי אימא ועוד.

    אני אוהבת את הממרות שלקוחות מיידיש ובטח שהן שגורות והחוכמה בלאדינו שנעלם.
    אפילו לערבים אוטונטיות חזקה יותר.
    זלזול מדבק.

    • אביטל, לערבים בישראל אינספור מלים שאולות מאנגלית ומ…עברית, והערבית (ולימודי הערבית בבת"הס) שלהם במצב עוד יותר עלוב משל העברית בארץ.
      אבל כידוע צרת רבים היא נחמת טיפשים.

      האמת שאני לא מדבר פה על שפה גבוהה ונמוכה דווקא, ואולי אבהיר ברשומה נפרדת.

  7. לאמיר ואביטל
    מעניין, גם התחושה שלי דומה לשלכם. ש"הכזה והכאילו" הם עצם סוג של מטפורות שיש בם רגישות, הנמכה ולאו דוקא עילגות. לעתים רצון לברוח מהבוטה.
    הנה מתוך הגניזה שלי שיר שקראתי לו "לאנשי כזה כאילו"

    לקוראים, אנשי הכזה והכאילו

    אַתֶּם אֵלֶּה הַחוֹבְשִׁים עַל עֵינֵכֶם
    מֶטָפוֹרוֹת וְדִמּוּיִים.
    שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא
    בְּדִיּוּק ,אֶצְלְכֶם
    הַכָּל הוּא:
    כְּמוֹ כְּאִלּוּ
    מַזְכִּיר אֶת
    נִדְמֶה לִי.

    מַה לֹא תַּעֲשׂוּ כְּדֵּי
    לְעַמְעֵם אֶת הַדִּמּוּם
    לְסַנְוֵר אֶת הַכְּאֵב
    לְסַגְנֵן אֶת הַפֶּצַע.
    מִי כְּמוֹתְכֶם מֻמְחִים
    בְּלִשְׁמֹר מֵעַצְמְכֶם
    מֶרְחָק אָמָּנוּתִי.

    לֹא כָּךְ הַמְשׁוֹרֵר.

  8. חני ליבנה

    אמיר מענין כאילו לקרוא מה שכתבת,איך המילים עוברות דרכך, ואתה מפענח, בודק, מבין כזה..

  9. גיורא לשם

    יש לי הרושם שמיתוס הצבר, ככל שדור הפלמ"ח או או דור המדינה או דורי המאוחר יותר משקפים אותו, הוא, ברובו הגדול, פיקציה.
    האמת, אנחנו ישירים יותר מאנגלים או יפנים, אך על מה זה מעיד? שאנחנו שונים מהם?
    ובסך הכל, ס. יזהר, משה שמיר, חיים גורי ושאר סופרי דור הפלמ"ח, הם באמת הישראלים המחוספסים?
    ומה בדור המדינה? משה בן שאול, משה דור ואריה סיון, נניח, הם הצברים המחוספסים והישירים?
    ובדורי?
    העליתי בדעתי את כל הרמטכ"לים שהיו לצה"ל, ועל דעתי עלה רק רמטכ"ל אחד שעליו אפשר היה לומר "צבר מחוספס", והלא הוא רפאל איתן.
    מה שקרה, למען האמת, בדורות הצעירים ממני הוא הדלחת השפה העברית במידה שכבר אינה מתקבלת על הדעת, לרבות ביטויים מטומטמים כ"עושה שכל", "אין לו מושג ירוק" או "מחזיק מים".
    הביטויים האלה אינם סלנג, אלא טמטום לשוני מוחלט.

    • גיורא, מסכים אתך כמובן שהמיתוס הוא פיקציה. מיתוס תמיד גדול מהחיים, אידיאליזציה. אבל מיתוס כזה, לטוב או לרע גם מחלחל, משמש מופת, משפיע.
      ולא בטוח שסופרים הם הדוגמה הנכונה להידרדרות ההדרגתית של הדמות הזו אל הגסות הבוטה. אפילו נזכיר פה את עייזר ורפול, הם עדיין מין אליטה, ולא שם עיקר הנזק.

      ובעניין אחר – "עושה שכל" ו"מחזיק מים" הם אכן תרגומים קריאוליים ולא עגה עברית שיש לה שורשים כלשהם בשפה
      (MAKES SENSE, HOLDS WATER)
      עשו את זה בעבר במלים בודדות "מתוחכמות" כביכול -למשל 'ביוּן' (מ-INTELLIGENCE)במקום 'ריגול'. אבל כשמתרגמים ככה צירופי לשון זה באמת נשמע מטומטם במיוחד.

  10. אמיר, (שנת 58, שנה טובה הייתה כי נולדתי.) את הצ'פחות המילוליות אימצתי כדי לדבר מובן, אחרת אני חנונית מורתית כזו כאילו…
    "במבחן כל האמת אפשר לומר שכל דיבור הוא שקר או לפחות הסתרה" וואו, חלק נכבד מהדיבור מושקע בהסבר רגשות מחשבות תחושות ותמיד יש בי ידיעה שאני לא אומרת, לא מתארת עד הסוף את האמת. ההתעקשות לטרוח על הדיבור כדי לתקשר היא לא דבר מובן מאליו ובכל זאת באמת שזה מרגיש כמו "חיטוט או וידוי", די מתסכל.
    יש כזה מושג שרפי רוזן ז"ל דיבר עליו וזה "תיקשורת מקרבת". זה דיבור מתוך חוויות האני של הדובר שמדבר רק על עצמו כדי לתת מקום לאחר להיות רק הוא. בדיאלוג כזה הדובר לא מאוהב בעצמו, לא לזאת התכוון, אלא בדיבור כזה אין אשמה באחר, אין כעס על האחר, יש רק מה אני מרגיש כאשר האחר אמר או פעל כך או אחרת…
    בדיבור עקיף, אתה צודק, יש משהו "נבון מתחשב, לא צבוע ומובן לגמרי" , אבל צריך לתרגל את החשיבה לחשוב כך כדי לדבר כך.

    • הייתי ממש רוצה, שהמאמרים הנכתבים כאן בבלוג, יהיו יותר סדורים ויותר נהירים בהשתלשלות החשיבה.

      נראה לי שכתיבה מוסדרת יותר, תוביל לדיון פורה וענייני יותר, במקום שכל אחד יפריח מדעותיו באוויר – "למה התכוון המשורר"

      ככה קשה להבין, וכל תגובה כמעט תהיה מקובלת – מה שיצריך את התערבות העורך הלוך וחזור?

    • תמי, ומה עושים כשיש כעס? דווקא אז, נדמה לי, עומד טיב התקשורת בין אנשים למבחן.
      היכולת לאמץ לרגע את נקודת מבטו של האחר לא פחות חשובה מהבהירות (שלא תמיד נמצאת שם) ביחס למה את באמת מרגישה, חושבת ורוצה.
      ו"האמת"? אפילו בין אדם לעצמו, בכתיבה, היא לא תמיד יוצאת כל כך בקלות.
      האם היא כה מוחלטת? האם אותו כעס, למשל, הוא "אמת"? האם הוא בחירה, חוסר שליטה או נפילה? והאם גורם הכעס הוא "אמת"?
      את מזמינה מבט ארוך וממושך בראי.

      • אני גם חושבת ש"מבחן כעס" יכול לתת ביטוי לטיב מערכות יחסים. כאילו, תראה לי איך אתה כועס ואדע מי אתה…:)
        ה"איך" מביא את הרבדים העמוקים החוצה. לפעמים אני מרגישה ששדונים קטנים של כעס יושבים לי בגוף, וישנן סיטואציות שהם מגיחים החוצה ואפילו אני מביטה בהם בפליאה- מה? זה אתם שישבתם שם כל כך עמוק ולא ידעתי..:)
        אבל כעס תמיד מסתיר כאב. כשאני כותבת אני מתחברת אל הכאב לא אל הכעס..
        "תקשורת מקרבת" נועדה לפתור את הריחוק שלעיתים נוצר במערכות יחסים (כולל שיח עם המוסכניק, או הבוס במשרד)
        בשיח כזה אם אין יכולת לשכפל רגשות של אדם אחר אז אין שיח שיכול לקדם, להרחיב, לתת איזו שהיא תרומה לאף אחד מהמשוחחים, עדיף לשתוק. לא?

  11. רונית בר-לביא

    כן, אני גם חושבת שאין יחס ישר בין ישירות מילולית לבין ישירות הכוונה שבלב.

    אפשר לומר משהו באופן עקיף ומעודן מילולית, שיובן בצורה מדוייקת לחלוטין, ואפשר להשתמש בדיבור הצברי לשם הסתרה של חיים שלמים.

    ומשהו לגבי שפה ושימוש בה:
    כשעבדתי בהייטק, היתה לי לקוחה, בוא נאמר, קצת מאותגרת אינטלקטואלית.
    היא שיגעה אותי לגמרי, ואני השתדלתי להתאפק ולא להפליק לה.
    יום אחד אמרתי לה נורא בטבעיות שאני לא יכולה יותר, שהיא מלהגת ומלהגת, וזה מתחיל להיות קצת קשה.

    היא…. הרביצה לי.
    לקחה את המקלדת שלי, הטיחה אותה בשולחן, וקצת גם בי עד שזזתי.

    זה היה מבהיל מאד. לא הצלחתי להבין מה אמרתי כל כך נורא.

    כמובן שהתלוננתי עליה.

    המנהל שלי בא למחרת ואמר לי:
    "באיזו זכות את אומרת ללקוחה, 'מתלהמת' ? מה זו ההתנשאות הזו ? גם באצטדיון טדי היית אומרת מילה כזו ?"

    אני כמובן לא נשארתי חייבת לו,
    ואמרתי לו שבמקום שלא יודעים לחבר שתי מילים יחד אני לא חושבת שיש לי הרבה מה לחפש.

    ………..

    • "מתלהמת", רונית?!:) הגזמת. יש גבול, את יודעת. כולנו בני אברהם אבינו עליו השלום. איככה?

      • רונית בר-לביא

        המצחיק הוא שהיא כנראה חשבה שמדובר
        באיזו קללה איומה שהיא לא מכירה.

        וזה מהחיים.

        ואגב, אם מישהו היה אומר לי:
        "אני לא בדיוק שמח להיפטר ממך, יקירתי, אבל אנחנו צריכים להיפרד עכשו' לפני צאתו לקרב,
        הייתי שמחה להיפטר ממנו.

        יש מרחק רב בין זה לבין משפט דרמטי שכופה מלודרמה על שניהם,
        והאמצע הרצוי הוא משהו פחות קר
        ורשמי מהראשון, אולי המילים קצת פחות משנות ויותר המבט בעיניים
        והנימה שמביעה "אני איתך".

        • חוה זמירי - בר

          שינקין זה בכלל אאוט. היא נסגרת ב – 12 בלילה. תגיד מה בכלל רצית להגיד?

          וכמו שאמרתי, למה ההתפתלויות הללו, מדוע אין שרשור לוגי בין המשפטים.
          מעבר הגיוני ראציונלי בין הפסקאות.

          זו תופעה חוזרת ומאוד מייגעת.

          • חוה,
            הוצע לך זה מכבר לכתוב ללא התפתלויות ובשרשור לוגי עם מעברים רציונליים בבלוג משלך.

          • דווקא הייתי שם אחרי 12 והיה שוקק, וגם בקשר למאמר לא ממש קלעת אמיר כותב מאוד לוגי.

          • אכן צורותיה וניביה של השפה הם השתקפותן של דפוסי תרבות ודרכי התיחסות, הסלנג הצברי כיום מציינן כל דבר ,נותן ציונים, כי אנו חיים בחברה הישגית המודדת את היחיד לפי הישגיו, גם אגוצנטריות רבה משדרת שפה זו ,לדוגמא כל ניבי הלשון השמות את היחיד וצרכיו במרכז: "מתאים לי" "בא לי" "נשבר לי" נכון שפה זו מגששת לדיאלוג עם הזולת: בביטויים כמו "אחי" "אחותי" או במילים שיש בהן בהסתרי כוונות כמו "כזה" ו"כאילו", נכון יש בה חינניות ודינמיות כמו לכל סלנג ,אבל אסור שתתפוס את מקומה של העברית היפה התקנית אלא תהיה לצידה כמו בת חורגת בלבד, שכן סלנג משתנה לפי התקופה והעברית הקלאסית הקאנונית היא בבחינת נכסי צאן ברזל שלנו. מאמר מאלף, אמיר

          • צ"ל "כל ניבי הלשון השמים" – תיקון טעות מלמעלה

          • חנה, טוב היה אילו העברית הייתה מתפתחת בכל רבדיה, כפי שקורה במדינות מתוקנות. אבל אין זה כך.
            כמו שהשמידו את גימנסיה הרצליה כדי לבנות את מגדל שלום, כך נראה שמתנהגת התרבות הישראלית בכללותה. שבר החינוך הביא כמה דורות למצב שבו מי שקורא ספרים או דובר שפה עשירה הוא "חנון", ומי שלא הוא "קוּל".

          • חנה, טוב היה אילו העברית הייתה מתפתחת בכל רבדיה, כפי שקורה במדינות מתוקנות. אבל אין זה כך.
            כמו שהשמידו את גימנסיה הרצליה כדי לבנות את מגדל שלום, כך נראה שמתנהגת התרבות הישראלית בכללותה. שבר החינוך הביא כמה דורות למצב שבו מי שקורא ספרים או דובר שפה עשירה הוא "חנון", ומי שלא הוא "קוּל".

          • גיורא לשם

            לחוה זמירי-בר.
            שנקין לא נסגר ב-12 בלילה. אנהי היודע: אני מתגורר במרחק 6 בתים משנקין.

  12. חוה זמירי - בר

    בבקשה, אחרים אומרים לך.
    תתחיל לשמוע ולהקשיב.

  13. צר לי, חוה, כל מה שראית כאן, במראה ראית. לא הבנת דבר.
    לכי לשלום.

    • חוה זמירי - בר

      ברור לי לחלוטין למה אתה רוצה שאני אלך.

      נ.ב. צריך קצת אצילות נפש להתמודד עם דברים. ואל תאמר לי שראיתי מה שרציתי ואל תתחכם.

      אני מותירה אותך עם כל המתפעלות – כמה שזה נוח, כמה נעים הה?

  14. עשית לך פזמון חוזר שמה. ובכלל כשתקווה הופכת לקרדיט , חגיגי לי כמו אמריקה אקספרס.
    אז מה נהיה? לחכות לפוסט (יש אחד אמיר אור היה קורא אותו רשומה)? או להביא אותה באנודר ואוון?

  15. לא ברור לי למה הטון האפוקליפטי. כל השפות משתנות ויש בהן רמות שונות. אני והרבה חברים מדברים עדיין בכל הניואנסים.

    • סבינה, אני אתך –
      שמחתי לגלות שעוד מישהו חושב כמוני 🙂

    • סבינה, לא רואה שכתבתי בטון אפוקליפטי. אם את מתכוונת למשפט שבסוף הרשימה – "אבל העברית של היום היא שפה שכבר מתה פעם, וגם לא ברור כמה עוד תחיה", אז כן, אבל החשש שאני מביע בו אינו לשוני אלא מדיני.

    • ואשר ל"אני והרבה חברים מדברים עדיין בכל הניואנסים" – צר לי לבשר לך, סבינה, אבל אתם עולם הולך ונעלם.

  16. ממש ממש קשה לנחש מי…
    עודלא עברת ניתוח שינוי מין?

  17. אוייש נו, אם הוא היה מסכים לזיין אותך, לא היית כותבת את כל זה.
    זה היה יותר מברור שנדלקת עליו,
    רק חבל היה על כל הקשקושים האינטלקטואליים המשמימים שהלעטתם אותנו בהם.

    עשו אהבה, לא מלחמה.

    • הנסיך הקטן

      מה, את לא שמעת שלאמיר יצא שם של בעל נטיות דו-מיניות.

      כלשונך הוא מזדיין גם עם נשים וגם עם גברים.

      רק לידיעתך.

    • ציפ, ציפ, אל תדאגי, ואל תטרידי את מוחך הקטו, אף אחד לא הולך לקחת ממך את אמירוש הווווו אמירוש.

      למעשה הוא זקוק להערצה העיוורת שלך כל – כך, ואת שטופה בו מבוקר עד ערב שאי – אפשר לדעת מי יורד לרמה של מי הוא לשלך או את לשלו – על כל פנים, כבר טענת שאין לך מושג בכלום. יש לך מושג רק במה שאמיר כותב.

      מה את עושה טסטינג, טסטינג – זה בסדר
      את בהחלט יכולה להיות רגועה.

      הטעם שלי הוא קצת יותר איכותי לגבי משוררים בכלל , מכיון שיש כאלו הטוענים שאמיר הוא בכלל אינו משורר. יש לו תקציבים אז הוא מפרסם – אבל הכל מה זה… ר ד ו ד בדיוק כמו הרמה שלך הה מאמי?

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור