אוי, לי
לא רק שנות השמונים. אותו דבר גם בסוף שנות השישים.
אני זוכר את מרתף "בית העם" במושב ,את הפטפון עם התקליטים של אדמו או פול אנקה. ואת המנורה האדומה של הפטפון שבעת ריקוד הסלואו (כ"שהצמדנו") היה מישהו שזכר לשים משהו על המנורה האדומה הקטנה, כדי "שלא יראו".
יעלה! אל"ף את מזכירה לי שבא לי לחזור לכתוב שירים עם לחן, ובי"ת – יש בשיר רמז לסרט מסוים ולכן גם לשיר הנושא שלו… אבל עכשיו דווקא יש לי בראש את זה: http://www.youtube.com/watch?v=Yj_2LxY757I
טוב ויפה. אצלי זה היה בשנות השבעים. לא הייתי בין העומדים מן הצד. כל ריקוד היה בחינה מחדש, לימוד.זוכרת שירים שלא רציתי שיגמרו וכאלה שהפכו לעינוי.
ואח"כ עם ש. חברי אז ובעלי היום אהבתי לרקוד רק סלואו…
לילוש, היו זמנים … ושוב חוזר אצלך "להתערבב בלב, הייתי שם בשנות השבעים ואת מייטיבה לתאר את ההתמסרות וחרדת הנעזבות. וזוכרת את הסלאו הראשון, אבל בעיקר אהבתי פסדובלה, להשתולל קצת.
בהמשך לגיורא, כל אחד ושנות השישים שלו. אצלנו זה שנות השמונים. כתבת כל כך יפה. שנות השמונים נחשבות לשנות החושך של המוזיקה. ובדיוק היום, רציתי לכתוב על איך אני נאמנה לאהבות שלי, אפילו הן היו מטופשות ואפילו הן מכיתה ט'. הקיור, הסמית', שינייד אוקונור, סינדי לאופר, קייט בוש ואחר כך פי ג'י הרווי, ניק קייב ועוד ועוד. קליפות-קליפות של הבצל שאני לעולם לא אזרוק לפח. נהדר להכיר את האתר הזה.
בהמשך לגיורא, כל אחד ושנות השישים שלו. אצלנו זה שנות השמונים. כתבת כל כך יפה. שנות השמונים נחשבות לשנות החושך של המוזיקה. ובדיוק היום, רציתי לכתוב על איך אני נאמנה לאהבות שלי, אפילו הן היו מטופשות ואפילו הן מכיתה ט'. הקיור, הסמית', שינייד אוקונור, סינדי לאופר, קייט בוש ואחר כך פי ג'י הרווי, ניק קייב ועוד ועוד. קליפות-קליפות של הבצל שאני לעולם לא אזרוק לפח. נהדר להכיר את האתר הזה.
בהמשך לגיורא, כל אחד ושנות השישים שלו. אצלנו זה שנות השמונים. כתבת כל כך יפה. שנות השמונים נחשבות לשנות החושך של המוזיקה. ובדיוק היום, רציתי לכתוב על איך אני נאמנה לאהבות שלי, אפילו הן היו מטופשות ואפילו הן מכיתה ט'. הקיור, הסמית', שינייד אוקונור, סינדי לאופר, קייט בוש ואחר כך פי ג'י הרווי, ניק קייב ועוד ועוד. קליפות-קליפות של הבצל שאני לעולם לא אזרוק לפח. נהדר להכיר את האתר הזה.
נהדר שאת פה.
אני בשנות השמונים הייתי מנותקת וסנובית, אבל האהבות האלה – היום אני יודעת – מכובדות ביותר! מה, הסמיתס וקייט בוש ושינייד אוקונור, ובטח ניק קייב, לא נחשבים גדולים? והקיור וסינדי לאופר אני פחות מכירה…
אוי, לי
לא רק שנות השמונים. אותו דבר גם בסוף שנות השישים.
אני זוכר את מרתף "בית העם" במושב ,את הפטפון עם התקליטים של אדמו או פול אנקה. ואת המנורה האדומה של הפטפון שבעת ריקוד הסלואו (כ"שהצמדנו") היה מישהו שזכר לשים משהו על המנורה האדומה הקטנה, כדי "שלא יראו".
תודה על הזכרונות.
אוי, גיורא, איזה כיף. תודה גם לך. 🙂
אהבתי את תיאור הלבבות הדוהרים/מתערבבים, ובעיקר את השורה האחרונה, העומדת מן הצד.
ובלי קשר – שמחתי למצוא אותך כאן פתאום.
תודה עדה, את מקסימה.
ואהבת בשיר את מה שאני עצמי אהבתי 🙂
והזיעה שעוטפת את השניים מתחננת שהשיר לא/יסתיים…תלוי מי עם מי.
🙂
הכול תלוי מי…
נגעת במקום. התגעגעתי. אומי.
תודה אומי המתוקה.
הי לי, הרבה זמן לא פרסמת באתר. מה שלומך?
שיר יפה!
היי איריס, שלומי מצוין, עסוקה אבל זה דווקא טוב. מה שלומך?
לי, כמה טוב להזכר בשנות השמונים למרות שאצלי ה"סלואו" התנגן בשנות השיבעים..:)
היי תמי, את שירי שנות השמונים שמעתי בעיקר בדיעבד 🙂
כמה הזדהיתי לי, עם הרוקדים ועם העומדים בצד, שמחה שחזרת לכאן
תודה חני היקרה
אין על נערים חיוורים עם מבט דרמטי. מאוד יפה.
סיגל! ידעתי שתביני אותי. ותודה. 🙂
בדיוק. אבל אצלי זה היה בשנות ה70
בכל כל כך סער ולחץ על מיתרי הרגש . הזכרת לי ושמחתי שזה זכרון.
לי
מתוק הוא הכאב
מתוק הוא הזיכרון,
מה היה שם שכל כך היינו צמאות…
להתראות
מאז פחות כואב
טובה
טובה המקסימה, את מיטיבה לבטא את הדבר הזה בדיוק בשירתך!
מירי וטובה היקרות – אז היה כואב יותר ומסעיר יותר, נעים להתגעגע מתוך ההווה העוטף והמגונן.
בא לשיר את זה עם מוזיקה.
יעלה! אל"ף את מזכירה לי שבא לי לחזור לכתוב שירים עם לחן, ובי"ת – יש בשיר רמז לסרט מסוים ולכן גם לשיר הנושא שלו… אבל עכשיו דווקא יש לי בראש את זה:
http://www.youtube.com/watch?v=Yj_2LxY757I
שירי פופ משנות השמונים…
זה היה העשור עם המוסיקה הכי מצועצעת, המבט הכי דרמטי והדהרה הכי לבבית.
שיר מצוין, והעלבון – הכי יפה.
שחר היקר, תודה. ולגבי העלבון, גם אני חשבתי ככה… 🙂
מעניין שהלב משתמש בכל הפעלים אבל לא עושה את מה שהוא אמור(?). בבתחתי כמו שרק את יודעת 🙂
ותגובה מקסימה כמו שרק אתה יודע…
והכתיב לבבתחתי מצוין – אימצתי. אתה מעכשיו גם א" כתיב. 🙂
התלבטתי הרבה. זה לא תמיד היה בכתיב הזה? עכשיו שאני חושב על זה זה קרוב יותר לתחת 🙂
אני נהגתי לכתוב "בבתאחתי". וככה זה – יש בבת עין ויש בבת תחת :))
🙂
היי לי,
שיר מדליק. הזכרת לי את שנות ה-90 שלי…:)
תודה שירי (יא צעירונת…)
טוב ויפה. אצלי זה היה בשנות השבעים. לא הייתי בין העומדים מן הצד. כל ריקוד היה בחינה מחדש, לימוד.זוכרת שירים שלא רציתי שיגמרו וכאלה שהפכו לעינוי.
ואח"כ עם ש. חברי אז ובעלי היום אהבתי לרקוד רק סלואו…
איזה יופי, לוסי. תודה שסיפרת…
לילוש, היו זמנים … ושוב חוזר אצלך "להתערבב בלב, הייתי שם בשנות השבעים ואת מייטיבה לתאר את ההתמסרות וחרדת הנעזבות. וזוכרת את הסלאו הראשון, אבל בעיקר אהבתי פסדובלה, להשתולל קצת.
אורה"לה, איזה כיף. 🙂
לדעתי לא רקדתי שום סלואו בשנות השמונים… אבל אל תגלי לאף אחד…
מוכר 🙂
ומזכירים גם קיץ דביק על שפת הבריכה, ולב גדוש להתפקע בחדווה, כמה הרבה נראה שיש לחיים האלה להציע עבורך כשאתה בגיל העשרה.
הופר, כיף שאת פה, ואיזו תגובה שירית ויפה.
בהמשך לגיורא, כל אחד ושנות השישים שלו. אצלנו זה שנות השמונים. כתבת כל כך יפה. שנות השמונים נחשבות לשנות החושך של המוזיקה. ובדיוק היום, רציתי לכתוב על איך אני נאמנה לאהבות שלי, אפילו הן היו מטופשות ואפילו הן מכיתה ט'. הקיור, הסמית', שינייד אוקונור, סינדי לאופר, קייט בוש ואחר כך פי ג'י הרווי, ניק קייב ועוד ועוד. קליפות-קליפות של הבצל שאני לעולם לא אזרוק לפח. נהדר להכיר את האתר הזה.
בהמשך לגיורא, כל אחד ושנות השישים שלו. אצלנו זה שנות השמונים. כתבת כל כך יפה. שנות השמונים נחשבות לשנות החושך של המוזיקה. ובדיוק היום, רציתי לכתוב על איך אני נאמנה לאהבות שלי, אפילו הן היו מטופשות ואפילו הן מכיתה ט'. הקיור, הסמית', שינייד אוקונור, סינדי לאופר, קייט בוש ואחר כך פי ג'י הרווי, ניק קייב ועוד ועוד. קליפות-קליפות של הבצל שאני לעולם לא אזרוק לפח. נהדר להכיר את האתר הזה.
בהמשך לגיורא, כל אחד ושנות השישים שלו. אצלנו זה שנות השמונים. כתבת כל כך יפה. שנות השמונים נחשבות לשנות החושך של המוזיקה. ובדיוק היום, רציתי לכתוב על איך אני נאמנה לאהבות שלי, אפילו הן היו מטופשות ואפילו הן מכיתה ט'. הקיור, הסמית', שינייד אוקונור, סינדי לאופר, קייט בוש ואחר כך פי ג'י הרווי, ניק קייב ועוד ועוד. קליפות-קליפות של הבצל שאני לעולם לא אזרוק לפח. נהדר להכיר את האתר הזה.
נהדר שאת פה.
אני בשנות השמונים הייתי מנותקת וסנובית, אבל האהבות האלה – היום אני יודעת – מכובדות ביותר! מה, הסמיתס וקייט בוש ושינייד אוקונור, ובטח ניק קייב, לא נחשבים גדולים? והקיור וסינדי לאופר אני פחות מכירה…