לפני שש שנים הייתי מורה בתיכון, והיה נהוג שהבוגרים מגיעים לטקס יום הזיכרון. לקראת הטקס ההוא דיברתי עם רות המופלאה, שבשנה לפני כן הייתה תלמידה שלי ושנפשי נקשרה בנפשה מאוד מאוד, וקבענו שבהזדמנות זו ניפגש. אחרי הטקס ניסינו לברוח מהעצבות והלכנו בחום הדביק אליי הביתה. פה בבית עוד היה קריר, ורות הראתה לי שיר שכתבה באותו בוקר, ואני שלפתי גיטרה והתחלתי לשיר אותו.
יונתן חושב ש…/ רות צוריה
ריח של ירוק, קולות של רחוק
ביום הזיכרון החם הזה
יונתן חושב ש…
אבל אני חושבת שלא
אנשים נחמדים סועדים על דגלים
בערב יום העצמאות
אם אתה חושב ש…
אז אני חושבת שלא
ילדים קטנים בכחול ולבן
חוצים יד ביד את הכביש
לטאה שלא שייכת לכאן
חוצה את הגדר חיש
לטקס יום הזיכרון הזה לא רציתי
וכנראה גם לא אגיע
אולי במקום זה
פגישה קטנה בבית קפה
ואני חושבת אולי
פרח סגול מזכיר לי את חיי
מכיוון שיוטיוב כבר לא אוהב אותי, את האודיו ניתן לשמוע כאן
חיבוק חם למי שכואב ביום הזה (יום הזיכרון) ובכל הימים
היי לי
מקסים…
להתראות טובה
היי טובה, למה גם את קמה מוקדם בשבת? 🙂
תודה!
לילוש תודה ענקית! שיר נהדר ושירתך כרגיל מקסימה . במיוחד אהבתי את החיוך שהיה בקול כששרת את "יונתן חושב ש…"
האם רות צרויה שייכת למשפחת צרויה שאימה ענת במאית סרטים מחוננת לעצמה וסבתה נעמי שלו מנהלת גלריה גרוס והציגה עבודות של רות?
גם אם לא היא מיוחדת מיוחדת עם המילים האלה.
מירי איזה כיף! תודה ששמעת את החיוך. וכן, זוהי אותה רות 🙂
נהדר,
שיר פרטי כזה
וביצוע מתוק וכייפי.
מאד אוף-זכרון.
תודה רוניתוש.
תכתובת על הקיר:
"גם אני הייתי פה"
זה חשוב לדעת. וכתבתי:
"נהדר,
שיר פרטי כזה".
או לפחות לא מזיק לאיש.
( לא נועיל, אבל לפחות באמת לא מזיק, נראה לי).
למ.ג. – לא בטוחה שהבנתי, אבל גם לא להזיק זה משהו, בעיניי.
לי, קראתי מספר פעמים, הקשבתי פעמיים (בפעם השנייה שרתי איתך :). יפה ועדין. אבל אולי גם מטעה? כי יכול גם להיקרא כשיר טעון מאוד – עם אמירה של הכותבת על יום הזיכרון ואולי בכלל על הנצחה ('מטעם')?. את רואה, השיר מעסיק אותי – לזכותו ולזכותכן.
ומה, גם את היית מורה בתיכון?
גם את, תלמה?
אני חושבת שכמה פשוט ושובב ככה מתוחכם – ואני יכולה לומר את זה כי לא אני כתבתי את המילים – אנחנו לא יודעים מה הוא חושב, שהיא חושבת שלא, אז זה יכול להיות טעון ככל שאנחנו מטעינים את זה.
ויש גם מעין מרידה ביום הזיכרון – חוסר הרצון להגיע לטקס והרצון לקיים "פגישה קטנה" במקום זה – כפי שאכן עשינו וגם כתבנו שיר…
אכן, לי, גם אני, בעבר הרחוק. בתיכון ובעוד מסגרות. גם היום אני אומרת, שאם ייתנו לי לבחור את התלמידים, חומר הלימוד, המקום והזמן (דרישות צנועות, לא?:) – אשמח להיכנס לכיתה. יש לי בזיכרון לא מעט חוויות יפות מן ההוראה, אך גם אז ידעתי שהעיסוק בה יהיה רק זמני.
ומצאתי עוד מקבילות בינינו. מעניין. לבתי אגב, קוראים… הדר.
ובעניין השיר, לאותה מרידה ביום הזיכרון שהזכרת, כיוונתי בתגובתי שלעיל.
הדר שם כל כך יפה, אני לא יודעת איך לא כולם משתמשים בו.
ומצאתי מקום אחד כזה כמו שאת מתארת (פעם בשבוע, בהתנדבות).
לימדת לשון?
חו"ח שכולם ישתמשו בו… ולגבי שמות, יש לי תיאוריה גם בעניין צליליות השם ואיזה אותיות כן ואיזה לא.
לימדתי ספרות ולשון ובגולה הדוויה גם תנ"ך ופרקי אבות. ואולי שכחתי משהו…
מה את לימדת? לשון?
ולגבי התנדבות, אני חושבת ממש על זה לא מעט. בתי, הדר המתוקה, סטודנטית במכללת ספיר, ואני מנדנדת לה שתשאל בשדרות אם אוכל להתנדב להוראה, אולי תקשורת, אולי משהו שקשור בתקשורת והיא משיבה: למה שלא תשאלי בעצמך?
ככה זה כשהן גדלות :). היא עצמה מדריכה להקת רוק בשדרות ("שדרוק" שמה) כמעין חונכות של פר"ח.
אוי נהדר. אז היא מוזיקאית? באיזה כלי היא מנגנת?
(ועכשיו פינת האם המשתפכת): גם הדר שלי מוזיקלית מאוד ואני חושדת שירשה שמיעה אבסולוטית מסבתה (עליי זה דילג).