ולפעמים

לפעמים היא בוכה כשהיא רואה אותי.

"רק כשאתם באים היא בוכה," הכריזה פעם אמא שלי השמרטפית, "למה?"

"כי אנחנו הורים מגעילים והיא שונאת אותנו," עניתי מיד בצחוק בריא ומידבק.

אבל אני יודעת למה. כי לפעמים הכול מציף, ועל זה שהלכתי קודם (ואז היא אמרה לי בשלווה רבה "ביי ביי" ורצה לשחק, וזה אמיתי, לא הפגנת איפוק, אבל בכל זאת דורש כוחות) היא פתאום יכולה להצטער דווקא כשאני פה בזרועות פתוחות. והיא מקבלת חיבוק אבל היא רוצה עוד יותר חיבוק. או רוצה לִרצות פחות. או להתבטא ולהגיד כל מיני דברים שהיא עוד לא יודעת מה הם בכלל ולא כל שכן איך להגיד אותם. או שהיא רוצה ללמוד איך נפרדים ואיך חוזרים ושוב ושוב.

ולפעמים כשהיא רואה אותי, היא מחייכת ושמחה ורצה אליי. ולפעמים הכול קל וזורם, ועוד יהיה כך, עוד יהיה.