בננות - בלוגים / / לקרוא עם הגרון: על "ורד הלבנון" מאת לאה איני
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
  • לי עברון-וקנין

לקרוא עם הגרון: על "ורד הלבנון" מאת לאה איני

חשבתי שאולי על הספר הזה לא אכתוב. שלפעמים מספיק להיות עם החוויה ולא צריך לרוץ לספר לחבר'ה. במיוחד על חוויית קריאה כזאת. נדירה, שבילדות ובנעורים כשהספרים היו צינור חמצן וחבל הצלה, לא הייתה נדירה כל כך: כשמחכים לרגעים הפנויים של הערב כדי להתייחד עם הספר. כשחיים את התמונות והמילים של אתמול עד מנת הקריאה הבאה. וכל זאת למרות שהוא ספר קשה, "ורד הלבנון". לא ספר אסקפיסטי שכיף לקרוא אותו, אבל כן מענג לקרוא אותו על אף הקושי הרגשי הרב מהכיל, כי האמת מענגת, והתמרתה לאמנות היא מענגת.

"ורד הלבנון" הוא ספר אישי מאוד, משום שהפרוטגוניסטית בו היא לאה איני ואת חייה היא מספרת. הוא גם רומן ישראלי משום שבסיפור חייה של איני שזורים באופן אורגני כל השאלות והקונפליקטים של קיומנו כאן, מהשואה – שלגבי לאה היא קיימת בסיפורים-לפני-השינה של אביה על קורותיו, זוועות שהוא מספר לה כבר בהיותה בת ארבע; אותו אב שמייצר לה בבית שואה פרטית של התעללות מינית שאיני כותבת בכנות שהיא ניצלת ממנה לעתים באמצעות השואה הכללית ההיא שהייתה – ועד כור ההיתוך (העולה החדש יֵיני שאִיינוּ אותו לאֵיני) והעדוֹת (לאה מקבלת מימון ללימודיה דווקא מקרן של יוצאי עירק, אם אני זוכרת נכון – בהופכה את "איני" ל"עיני") והמלחמות והחברה המיליטריסטית והשוביניסטית שהן מייצרות. אך העלאת כל הנושאים האלה והביקורת עליהם היא לא "פוליטיקה", לא מולבשת על הסיפור או מופקת ממנו בכוח, היא ארוגה בו לבלי הפרד. (עכשיו זה מזכיר לי קצת את כתיבתה של דוריס לסינג על דרום אפריקה, ומעניין שגם אצלה בספרים על מרתה קווסט מטושטש הגבול בין הבדיון לביוגרפיה, אבל זו לא השוואה שחשבתי עליה לעומק.)

כמו גיבורה דיקנסית, לאה איני גדֵלה בתוך הזנחה והתעללות, בין הורה לא אוהב (אמה) להורה שאוהב בדרך שאסור לאהוב (אביה), ואת פרצי היצירה המוקדמים שלה היא שופכת על שולי נייר עיתון משום שאפילו נייר לכתיבה לא מספקים לה. ספרים לקריאה שהיא מייחלת להם היא משיגה בקושי, ואי אפשר שלא להתמסר איתה לחדווה כשבמחלת ילדות קשה היא מקבלת סוף סוף את "אורה הכפולה" – אבל גם הספרים אינם מצליחים להוות תחליף לאהבה ולאם נוטשת.

חלק גדול מהשפה הרגשית של לאה שבספר היא שפה תחושתית של הגרון. כילדה שנוטה לאנגינות וכמי שהחיים נותנים לה הרבה סיבות לבכות, היא מתארת בדיוק פיוטִי ניואנסים של תחושות בגרון (ופעם אחת הגוש בגרון מתנפץ לרסיסי שמחה!), ואליי מאוד דיברה השפה הזאת. גם אני קראתי עם הגרון.

ולא אמרתי מילה על יונתן, החייל הפצוע שלאה מספרת לו את עצמה והוא דמות חשובה, גם אם שותקת ומסתורית, בספר, ולא על ג'ון לנון שהספר הזה גרם לי פתאום להתאבל עליו ועל הירצחו, ולא על הכעס שמצטבר בגרון בעת הקריאה כלפי רופאי בית חולים ומפקדי צבא ולא על החסד ממיס הגרון שבסיום. ובכלל, תאמינו לי, לא אמרתי כמעט כלום. אבל כן כתבתי משהו, כי על ספר כזה לא שותקים.

 

 

15 תגובות

  1. יפה מאוד, לי, לא רק שקראת מהגרון קראת גם מהלב רק התחלתי לקרוא בספר ובהחלט הדבקת אותי ב"גרון"
    מרגשת הביקורת שלך

  2. מירי פליישר

    לי יקרה
    אני מאוד מודה לך על מה שכתבת. משנה שעברה אני מחזיקה בספר. התחלתי לקרוא ולא המשכתי מעוצמת האמת והיופי. לפעמים כשהאור מסנוור…אבל נתת לי כוח להמשיך.
    כתבת נהדר ואת צודקת אסור לא לכתוב עליו ובטח ובטח לא להתמסר לו ולקרוא.

    • לי עברון-ועקנין

      מירי היקרה… קרה לי עם ספרים אחרים שהייתי זקוקה גם להפסקות. תרשי לעצמך… והמון תודה על המילים החמות, כתמיד!

  3. אמרת הרבה לי המקסימה. אני יצאתי נשכר מהקריאה שלך. ההשוואה לדוריס לסינג היא הברקה למי שמכיר לא רק את מרתה קווסט העוצמתית, אלא גם את "מחברות הזהב", יצירתה המונומנטלית הקומולטיבית של לסינג, והמטאפורה של הגרון דרך האנגינות החוזרות והבכי של איני היא כל כך מדויקת, כמאמר שירו הקצר והחזק של מאיר ויזלטיר:

    "הנפש, הפרח העדין,
    הנפש הפרח העדין מאיימת עלינו.
    הנפש באה בגרוננו.
    מאוד לא נעים."

    • התגובה היא שלי, רני

      • לי עברון-ועקנין

        רני היקר, הקריאה שלי יושבת על כתפיך בשני מובנים, האחד הוא שקראתי את הביקורת היפה שלך על ורד הלבנון והושפעתי, והאחר הוא שכבר לפני שנים קראתי מאמר שלך על לאה איני ובעקבותיך גיליתי איזו סופרת מצוינת ויחידה במינה היא.
        לגבי לסינג דבר ראשון עלתה בראשי מחברת הזהב, אבל אחר כך חשבתי שמבחינת הקרבה בין יצירה בדיונית לאוטוביוגרפיה, מרתה קווסט מתאימה אפילו יותר.
        תודה 🙂

  4. למרות שהיה לי קשה עם השפה שבה הוא כתוב – זה באמת ספר נוגע ללב באופן יוצא מגדר הרגיל, ואהבתי את מה שכתבת על החסד ממיס הגרון שבסיום. וגם בפרקים שלקראת הסיום, וגם בתמונה שנחרתה בזכרוני – דמות הסבתא המקפלת את הסדין, ממש לקראת הסוף, ואומרת: "שלום וברכה". כמעט אפשר לשמוע אותה באמת.

  5. לאה כתבה ספר שמדבר.

    אני שוחחתי עם הספר הזה רבות.

    בכל מיני שפות שלא ידעתי שאצורות בי.

    • לי עברון-ועקנין

      וואו, אביטל, לגלות שפות חדשות שלך עצמך זה כמעט יותר ממה שאפשר לצפות מספר…

  6. הרגשתי כמוך . המקום שבו ורד מתקשה למצוא נחמה בספרים, נשים קטנות או שבו היא לא מוצאת יותר כוח לדבר אחרי זוועת המקלחת, שבר את הלב לרסיסים.

    לעומת זאת הפרקים על הצבא והטירונות, וגם על המחזר גרמו לי לצחוק אפילו בקול רם. ספר אדיר שלא אשכח אותו כנראה

  7. איזה יופי כתבת.
    טוב, אז כנראה שאצטרך לקרוא את זה 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל