בגן הקסום אמרה הנערה "תן לי את דגיך." ואני המוקסם נתתי לה, אחד אחד, אל בין שפתיה המתוקות עד שנחשף הסלע שעליו ישבה והמילים החקוקות עליו: "תן לי את הדג האחרון." ולפני שנבלעתי, ידעתי. [מחר אני מסיימת חופשת לידה ואולי קצב העדכונים קצת יֵרד. מצד שני, אולי לא… :)]

נועה יושבת בחדר ובחוץ עולה לאט לאט השחר. היא מתנועעת קדימה ואחורה כיהודי מתפלל וממלמלת: לאוהבתותך לארוצהאותך לאצריכהאותך לאצריך. לאוהבתותך לארוצהאותך לאצריכהאותך לאצריך. ולא תהיה לה גאולה עד שתאמר אוהבת, רוצה, צריכה. אבל כואב כל כך – כואב או מפחיד? – להגיד "לא" זה כמו לנשוך את גב היד או לטלטל את הראש עד שכואב ונרגעים. זה מתדלק את התנועה ...

לכתחילה הייתי גדולה גדולה כל כך שהיית מוכרח להבחין בי, וכולם היו מוכרחים להבחין בי לצדך.   מחר אהיה קטנה. קטנה כל כך שלא תבחין בי ואוכל להסתנן אליך דרך סדק ולהתעטף בך בלי שתרגיש.  

חברתי המופלאה אריאל להמן, שבקרוב מצטרפת אלינו גם לבלוגייה זו, כתבה טור נהדר באתר של הספרייה החדשה, על כוחן המרפא של המילים. כדאי מאוד לקרוא. http://www.newlibrary.co.il/Htmls/article.aspx?C2004=13606&BSP=13175&BSS53=13176

    "הביאני לבית היין ודִגלוֹ עליי אהבה" (שיר השירים ב', ד') אני מתהלכת בעולם ואות האהבה על מצחי אות שהטביעו נשיקת אב ונשיקת אוהב והעולם כולו רואה את האות ויודע לקבלני בזרועות פתוחות   (אני אוהבת שהתגובות גורמות לי לפרסם פוסט או לבחור טקסט ספציפי. פעם זאת הייתה רונית, עם תנינה, ועכשיו תמר שבזכותה חיפשתי טקסט שמח. תודה!)

ארזתי את עצמי בקופסה יפה ובאתי לחפש אותָך. במקום שהיית, וסביבך אנשים ורגשות לא היו עוד אלא שֶקט וכמה בלונים עצובים. אולי נסתיימה שם זה מכבר מסיבת יום הולדת ואני הייתי מתנה מאוחרת לא מכוּונת ליעדה.  

ארבעה דברים באים בהיסח הדעת שלושה שנאמרו כבר וידידוּת  

אהבתו של ת" עטתה נעלי בית והתיישבה לה מול הטלוויזיה. כך. לא באש, לא בדממה, שום דבר חגיגי לא קרה, רק חיבוק נעדר ומשפט לא נאמר ריצודי מסך כחול ואהבה ריקה שלא זיהתה את אֵינוּתה ובסוף הסתמררה נעלבת מן העבר האחר של הדלת הטרוקה.  

לא הייתי מלכת חיי הלילה של ירושלים וגם לא היה לי כובע רחב שוליים לא סיגריה עם פומית לא קבוצת מעריצים. שובל של אש לא השתרך אחריי כשהלכתי. בקיצור, לא הייתי מלכת הכיתה. ועדיין אני מחפשת את התשובה בעיניךָ אולי עוד אהיה האם בכלל עוד אפשר להיות  

(הרשימה פורסמה במקור ב"סלון של לי", הבלוג שלי באתר הוצאת כתר.) ב"תפסן בשדה השיפון" אומר הולדן קולפילד שסופר טוב הוא מישהו שאחרי קריאת ספרו מתחשק לך להרים אליו טלפון ולשוחח אתו. באמת יש סופרים כאלה, אבל יש גם דמויות כאלה: לא בכל ספר שאוהבים זה קורה, אבל לפעמים הדמויות הופכות בשבילנו לאנשים בשר ודם, שהיינו שמחים לשבת אתם בבית קפה ...