הזוג
1.
הָיָה רַע, לֹא?
הָרוּחַ שָׁקְעָה מַהֵר וְהָיִינוּ מֻנָּחִים
בַּמָּקוֹם אֵלָיו פִּלַּסְנוּ דֶּרֶך קֹדֶם.
פָּחַדְנוּ לָזוּז. הָיִינוּ אֲחוּזֵי אֵימָה, זוֹכֵר?
זוֹ הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁאֲנַחְנוּ כְּמוֹ עֵצִים,
שָׁרָשִׁים נֶאֱחָזִים בָּעֹשֶׁר שֶׁקוֹבֵר אוֹתָם
כְּאִלּוּ כָּל דָּבָר עָדִיף עַל הַבְּדִידוּת,
מְחַבְּרִים חֲשָׁשׁ לְיֵּשׁ בְּמִין שִׁנּוּן,
תְּבוּנָה לֹא נְכוֹנָה,
מְחַכִּים יָמִים תְּמִימִים לַלַּיְלָה
לַעִרוּי הַטּוֹב, לַפוֹטוֹסִינְתֵזָה הַשְּׁחוֹרָה
שֶׁתְּחַבֵּר אוֹתָם לָאֶפְשָרִי.
נִשְׁמָרְנוּ מִחַיוֹת וּמִפְּרִיחָה.
2. טלויזיה
נִצְמַדְנוּ זֶה לַזֶּה.
הִתְנוֹעַענוּ בְּתֹאַם מוּל מַלְבֵּן שֶׁל אוֹר כָּחֹל
וּמְהַבְהֵב, מַחֲזִיקִים יָדַיִם.
הִבְהַבְנוּ גַּם אֲנַחְנוּ, פָּנֵינוּ נִרְעָשוֹת
לְהֶבְזֵקֵי שְמוּעוֹת עַל סְעָרָה,
קְלַסְתֵּר וּבַּבוּאָה שֶגּוֹהֲרִים זֶה אֶל זֶה
מִתּוֹךְ הַנַּחַל.
רַקכְּשֶזָעַקְנוּ,מָשֶהוּ נִשָּׂא
וְנִקְלַט בְּלִּבּוֹתֵּינוּ, שֶהָיוּ כְּרוּיִּים –
אֲבָל הוֹלָדְנוּ רוּחַ. לֹא הוֹלדְנוּ כְּלוּם.
3. בחוץ
בַּחוּץ הָיָה רָעָב גָּדוֹל. אֲנָשִים נָהַמוּ.
זֶה נִדְמָה פִּנוּק כָּזֶּה, לְהִתְלוֹנֵן עַל שֹבַע.
מִדֵּי פַּעַם הַקִּירוֹת רָעֲדוּ. מִישֶׁהוּ מֵת
אוֹ נִזְרַק לַכְּלָבִים. יָדַענוּ שֶׁעָלֵינוּ
לְהוֹדוֹת. הָיִינוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה.
4. אבָל
אֲבָל הָיִינוּ עֲיֵּפִים כָּל כָּךְ. אַתָּה זוֹכֵר?
כָּל שָבוּעַ פָּרַשְנוּ לַמִּטָּה מֻקְדָּם יוֹתֵר.
מָשֶהוּ נָפַלמִתּוֹךְ עוֹלמֵנוּ בְּלִי רַעַש,
נֶעֱלָם מִן הָאֲוִּיר כְּמוֹ חֹם אוֹ קֹר
בְּלִי שֶנוּכָל לִקְבֹּל אוֹ לִסְּפֹד.
הַעוֹנָה הִתְחַלְּפָה. שְעוֹת הָאוֹר
הִתְקַצְּרוּ, כְּאִלוּ צָרִיךְ.
5. רגע
דַּוְקָא אֶת אַחַר הַצָּהריִם הַהוּא אֲנִי זוֹכֶרֶת
כְּשֶׁבְּבַת אַחַת
אַרְבַּע מִטְרִיוֹת נִפְתחוּ בְּתוֹך הַבַּיִת,
אדֻּמוֹת כֻּלָּן. הִסְתכּלְנוּ זֶה בַּזֶּה בְּשֶׁקֶט.
בְּקֹשִׁי הצְלחנוּ לְחַכּוֹת שֶׁהָאוֹרְחִים יֵצְאוּ
וְנִהְיֶה לְבַד.
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הָאֹשֶר, אֲנִי זוֹכֶרֶת
אֶת הַיְּדִיעָה הַמְּסַחְרֶרֶת
שֶׁאֲנַחְנוּ מְאֻשָׁרִים.
6. יום
כָּל הַיּוֹם אֲנִי הוֹלֶכֶת אָנֶה וָאָנָה,
עוֹבֶרֶת מֵאַיִן לְאַיִן,
מְשׁוֹטֶטֶת בַּבַּיִת כְּאִלוּ הוּא שְׂדֵה קוֹצִים,
מְחַפֶּשֶׂת שְׁבָרִים גְּדוֹלִים שֶׁשָׁמְרוּ עַל צוּרתָּם,
כָּאֵלֶה שֶׁאוּלָי אוּכַל לְהִשְׁתמֵשׁ בּהֶם
עַד שֶׁיַגִיעוּ צִוְתֵי הַהצלָה
מִן הַמֹּחַ אֶל הַלֵּב.
הִנֵה הַמִּטָּה. הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה שֶׁל נִישׂוּאֵינוּ.
פֹּה רְשׁוּמוֹת כָּל הַתְּנוּעוֹת, מַמָּשׁ
עַדלְרֶגַע הַהִתְרַסְקוּת.
7. מרחקים
אֲנִי לא קְרוֹבָה עַכְשָׁו יוֹתֵר לְהבִין מֶרְחַקִים
מִשֶׁהָיִיתי אָז, כְּשֶׁעָמַדְנוּ יָד בְּיָד
בְּכָל הַפְּתָחִים, תַּחַת כָּל מַשְׁקוֹף רַעֲנָן:
שְׁנֵינוּ פֹּה, כִּסֵּא לְצַד כִּסֵּא בִּמִּרְפֶּסֶת הַפְּתוּחָה:
אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן שֶׁאֶחָד נִמְצָא קָרוֹב וְהַשֵּׁנִי
רָחוֹק? עוֹד דָּבָר נוֹפֵל
בַּחוּץ, בִּפְנִים, בְּעֵת וּבְעוֹנָה,
צוֹנֵחַ כְּמוֹ תַּרְמִיל מִגַּב גָּדוֹל וּמִתְפּקֵעַ:
הַמַּסָּע הגִיעַ אֶל סוֹפוֹ. כָּל הַמקוֹמוֹת
בּהם הָיִינוּ יָחַד
מִתְפַּזְרִים לְכָל כִּוּוּן, לְכָל הָאֵיבָרִים.
8. בראשית
הַגַּן הָיָה פְּסִיעוֹת בְּתוֹךְ הַגַּן
וְהַשְּבִילִים הָיוּ תְּנוּעַת רַגְלֵינוּ, הַלְאָה
בַּעֵשֶׂב הַגָּבֹהַ שֶׁזִּנֵק קָדִימָה
וְנֶעלָם מֵאֲחוֹרֵינוּ, פַּס.
בְּכָל מָקוֹם שֶבּוֹ דָּרַכְנוּ הוֹפִיעַ אֵיזֶה צֶמַח
עֲדַיִן מִתְכַּסֶּה בַּעוֹר הַיְּרַקְרַק,
כְּמוֹ שַׂחְקָן, מֵגִיחַ לַבָּמָה חֲצִי-לָבוּשׁ
לְשֶׁמַע הַשּׁוּרָה הַבָּאָה לִפְנֵי זוֹ
שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר.
נָחָש אָדֹם כְּמוֹ מַחְשָׁבָה עַל עוֹרֵק
זָחַל בָּאֲלַכְסוֹן עַל גֶּזַע מְעֻקָּם.
בְּעֵינוֹ הַיְּחִידָה, שֶׁנָּצְצָה כְּמוֹ קֻבַּעַת כֶּסֶף
הִשְתַּקַּפְנוּ הֲפוּכִים וּמַבְרִיקִּים,
עֲרֻמִּים כְּמוֹ אָדָם וְלִילִית.
9. סוף
הַגּוּף
אִבֵּד אֶת זִכְרוֹנוֹ מַהֵר כָּל כָּךְ.
אִם לֹא עַכְשָׁו
אָז לֹא מַמָּשׁ.
יָדֶיךָ עָבְרוּ עַל גּוּפִי, מְעַצְבוֹת אוֹתוֹ
לִפִי צוּרַת הַתְּשׁוּקָה. עַכְשָׁו
הוּא אֵד רָטֹב, חֹשֶךְ
בְּמַחְסָן.
הַזִּכָּרוֹן מִתְמַלֵּא פָּנִים
כְּמוֹ גֻּמָּה בַּחוֹל
קָרוֹב מְאֹד לַמַּיִם.
שָׁם, הַיָּם.
פֹּה, חוֹר חָפוּר בְּעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת.
הַגּוּף הַזֶּה הוּא הֵד בְּמָקוֹם שֶׁפַּעַם צָעֲקוּ בּוֹ.
אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר לַחֶדֶר הֶעָמֹק
שֶבּוֹ הָיִינוּ מֻצָּלִים.
ברוכה השבה, יעל. התגעגענו.
מחזור שירי הנישואים הזה הוא נהדר.
תודה יעל. חזרתי כבר די מזמן, אבל למרות שהגוף כבר פה — במשך זמן ארוך הראש עדיין חג מעל לוד וחיכה לאישור לנחות. (במילים אחרות, אני במין ג'ט לג קיומי…)
כיף לחזור לבלוג. המון אנשים חדשים, גם.
היי יעל,
מחזור שירים נהדר ואני נורא רוצה להגיב מעט באריכות. אני מרגיש כי השירים מבטאים את האינטימיות והאהבה בדקות ודיוק מפעימים ושובים.
נדמה לי שהמחזור נע סביב הרצון לאחוז במקומות האהבה, מתוך ידיעה של עוצמתם וחמקמקותם בעת ובעונה אחת. הגוף-אהבה-חלל-בריאה נוכחים, פריכים-שבירים, מהדהדים, נבראים ומתבתקים ומה לא. האחיזה הזו בממשי-חמקמקי נעשית בכמה מישורים:
1. כנגד הזמן, תכונת החלוף.
2. כנגד או לעומת מה שמחוץ לעולם הזוגי, עולם האהבה האינטימית מול הנהמה שבחוץ, החיצוני שנכנס או לא לתוך הבית הפנימי.
3. וכנגד הידיעה עצמה, כפי שכתבת יפה כל כך: "יותר מאשר את האושר, אני זוכרת/ את הידיעה המסחררת/ שאנחנו מאושרים." אותו מרחק מהתל בין הדבר לידיעתו.
וכך מתקבל אותו עולם בראשיתי הנברא באופן חד פעמי בשידור חי, ואין בלתו. והגוף מתמלא מעל ומעבר ועם זאת מאבד אפילו את הזכרון שנעשה פגום. כי אין כמו הדבר עצמו.
זו ממש אנטומיה של גוף האהבה והיא מאוד מודעת לעצמה ועם זאת, ואולי בשל זאת, רצופה התמסרות ומבועים, כתובה בדימויים הצומחים מבפנים, מים רבים מקיום מלא וצמא גם יחד.
מי שמדבר על דיוק. די נפלא בעיני איך הגעת רחוק-עמוק (וירוק) כל כך, מן המחזור האחד הזה. כי אלה הנושאים שאני מוצאת את עצמי כותבת עליהם או כנגדם הכי הרבה. זמן, ופנים-חוץ
גם המילה הזאת, כנגד, אומרת לי משהו על הכתיבה שלי (לא ממש נגד אבל בפירוש כנגד)
תודה!
ליעל,
ברוכה השבה.
מחזור שירים נהדר. אנטומיה של כאב התפרקות הזוגיות הנסיונות להזכר ולשחזר את מה שאבד.
אחרי הקריאה היפה של חן קליינמן קשה להוסיף, אני רוצה להביא ציטוט מסוף הבית הראשון המדגיש את נושא השירים:
הדיבור אל האהוב(לשעבר?)העובר מגוף שלישי לגוף ראשון:
שֶׁתְּחַבֵּר אוֹתָם לָאֶפְשָרִי.
נִשְׁמָרְנוּ מִחַיוֹת וּמִפְּרִיחָה.
כן, זה קורה לפעמים, אתה לא חושב? נזהרים לא רק מהדברים הרעים — גם מהטובים, כדי שלא יערערו את המצב הזה של זוגיות
בעיקר זוגיות צעירה (וכנראה לא כלכך בטוחה)
היה לי איזה פיתוח של שתי השורות האלה שהשמטתי בעריכה, משהו בסגנון
נזהרנו מחיות ומפריחה, שהפרח לא יסגיר
שאנחנו שני זנים שונים
יעל, שמחה לשובך. לקרוא שוב את שירתך המשובחת
טוב לחזור
ברוכה השבה, יעל, ואני פוגש שוב את הזוג הנפלא הזה (פואטית) שהיכרתי כה טוב כשעבדנו עליהם יחד (לא תרתי אני מקווה:))
שיהיו בריאים באשר הם שם…
את מי היית מעדיף לפגוש שוב, אותו או אותה?
(עלבאמת, גוף, ראש ושביל. בצד.)
נורא (בלתי נמנע) ונפלא (פואטית).
וכל-כך ככה בדיוק.
טוב לקרוא אותך שוב בבלוגייה.
חכי קצת לפני שאת בורחת שוב.
מה זה אומר עלי, שאני מעדיפה את זה על נפלא בלתי נמנע, ונורא פואטית?
🙂
מבחינתי,
את משתייכת לפנתאון המשוררים של פעם -פן, חלפי, רביקוביץ וכ"ו. השימוש הנפלא במילים, עומק הרגש והניסוח. זו שירה אמיתית. כן ירבו
קשת
יו.
מי את/ה
?
אם תרצה לענות לא בפרהסיה של הבלוג –
yael_gl@netvision.net.il
יעל,
חיפשתי לקנות את ספר השירים שלך – אזל מההוצאה, היכן אפשר לרכוש עוד עותקים ?
טוב.
הספר לא אזל, וצריך להיות זמין בכל חנות כשמזמינים אותו — אבל זו לא הפעם הראשונה שמספרים לי שהמפיץ הודיע ש"אזל בהוצאה". זו בעיה אמיתית, כי דבר כזה יכול להרוג ספר.
יש לי בקשה אליך: תוכלי לכתוב איפה הזמנת את הספר, ומה בדיוק ענו לך?
אפשר גם להזמין את הספר בבננות או ישירות מההוצאה, אבל חשוב לי לברר מה קורה, כי זו בעיה ישנה — כבר נאמר לי לא פעם בשנה האחרונה שהודיעו ב/לחנויות שהספר אזל בהוצאה, בעוד שקיימים עותקים נוספים. יתכן שהמפיץ הקודם לא העביר את שמו של המפיץ החדש של הליקון ועונה ב"הספר אזל" — ניסינו לבדוק את זה בעבר בהליקון והמפיץ הבטיח לעדכן בעצמו. נראה שאולי לא עשה זאת. לכן אני מבקשת את עזרתך: אם תכתבי את שם החנות — אעביר את המידע למו"ל שנית, בתקוה שהמעוות יתוקן.
תודה…
הי יעל
לא ניסיתי להזמין. חיפשתי בגוגל ובכל מקום כתוב שהספר אזל. אני מתגוררת בחו"ל כך שאין לי אפשרות לחפש את הספר בחנויות ואני פשוט מתגעגעת לשפה העברית ולאותיות המנוקדות.
למרות עושר השפה האנגלית, שירה היא כמו שפת חלומות, המילים מהדהדות בנפש רק בשפת האם.
אני יושבת וקוראת את השירה בגן המושלג אבל אני בעצם נמצאת בגן יעקב שליד הבימה, שאני לא יודעת אם קיים עוד, זה עם פרחי הויסטריות הסגולים והאנשים העצובים.
השתפכות ארוכה, אבל זה מה ששירה יוצרת.
בקיצור, אני אנסה להתקשר להוצאה ולהזמין. תודה
הַגּוּף הַזֶּה הוּא הֵד בְּמָקוֹם שֶׁפַּעַם צָעֲקוּ בּוֹ.
נהדר!
תודה!
יעל,
הזוג בחוץ,
אבל רגע,
יום הוא מרחקים
ובראשית ויופי
וסוף
סוף חזרת לכאן.
יופי של מחזור
נראה…
צונמי אישי. כאילו חיים כמה גילגולי חיים באותו גוף. או חוצים גן עדן וגיהינום לפי הסדר המחזורי. ושיר כתוצאה ומקלט אחרון. ביטוי ולא תרופה.
הסידרה נפלאה.
שלום יעל, אני מהחדשים שהצטרפו, אחד מאותם המגיעים לאמצע החיים וממציאים את עצמם בעזרת המלים שהבשילו בתוכם משך עשרות שנים.
קראתי את מחזור השירים ואת התגובות ואני מבין למה התגעגעו אלייך. יש עוצמה רבה בכתיבתך.
לגבי מחזור השירים 'הזוג' אני רוצה להתיחס רק לנקודת המבט הסמביוטית של זוג המספר על עצמו בקול אחד, זה של האישה, שאינה נותנת לגבר שלה לפתוח את הפה וגם כשהיא שואלת אותו שאלות היא עונה עליהן בעצמה.
מודה, בתור קורא בן המין המוחלש, הרגשתי מאוים. נוצרה אצלי תחושת מחנק והבלעות של הדמות הגברית תוך אובדן זהותו העצמית בתוך הזוגיות . רק בשיר התשיעי ששמו כנראה באופן לא מקרי, סוף -יש הפרדות של הדבקים והדוברת מדברת על עצמה כאדם נפרד מבן זוגה שהסתלק מהזוגיות מסיבה שלא פורטה. אך גם כאן, רק על עצמה לדבר ידעה ומתוך געגוע למצב הסמביוטי.
אני יודע שיש אין סוף ווריאציות לזוגיות מוצלחת ושזה שיר זוגי-אישי ולא מניפסט חברתי פמיניסטי, אך בכל זאת רציתי להביע את עמדתי.
לסיוע, אצטט נקודת מבט שונה על הזוגיות, אולי שכלתנית ונעדרת אש ותשוקה, אך שויונית ופרקטית לזוגיות מתמשכת.
מתוך שיר שנקרא : "הנישואין"
של ג'ובראן חליל ג'ובראן:
"… אך שימו מרחבים בזה היחד/ ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם…"
ובסיום השיר : "… הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגָעוּ/ והאלון והאלה – אמיריהם זה בצילה של זו לא יגבָּהוּ."
( מתוך הספר 'הנביא'. תרגום: נועה זאלוד-אופיר)
היי יעל
הסדר השירים מאוד מענין – השיר -בחוץ- יושב במקום מבחינת הסדר של השירים… התחושה הזאת של זוגות תמיד עוררה את קנאתי, ההרגשה שאני ניזרקת והם זוג.
להתראות טובה
יעל,
איזה כאב מדויק, או דיוק כואב.
יש כל כך הרבה שורות נחרטות כאן, שנחרטו לי, שורות שנזכרות כמו דקירת מחט: "ידענו שעלינו להודות. היינו אסירי תודה"- הקו הדק המפריד בין התודה לבין אסירוּת התודה, לבין האסירוּת בכלל כמו הקו הדק המפריד בין האושר עצמו לבין "הידיעה המסחררת שאנחנו מאושרים"- עצם הידיעה שמפנצ'רת את האושר מעצמו, מרוקנת ממנו את האוויר, הופכת אותו לכותרת מקושטת, שכל מה שמתחתיה מתחיל להתפורר. מה שאני כל כך אוהבת בכתיבה שלך היא יכולתך הנפלאה לשים את מצבי הקצה האנושיים האלו שרק קו דק מפריד ביניהם- זה לצד זה. מצבים שיש בהם קרבה לשונית מאד גדולה וגם קרבה מציאותית מאד גדולה, שהלא רק קו דק מפריד ביניהם- ויחד עם זאת הפער ביניהם הוא ענקי ובלתי ניתן לגישור מהרגע בו חוצים את הקו. כך גם לפתוח את המחזור כולו בשאלה: "היה רע, לא?"- המשחק הזה, הכל כך דק כאילו, על השאלה השגורה: "היה טוב, לא"? והחלפת המילה היחידה והכל כך משמעותית הזאת בתחילתו של המחזור הזה- מנבאת את ההמשך כולו. כל כך יפה.
ואופן הפירוק של המלים :אחוזי אימה"- האימה כשורשים, כאחיזה ממשית- זה נפלא. ומאד חדרו ללבי השורות: "בחוץ היה רעב גדול. אנשים נהמו./זה נדמה פינוק כזה, להתלונן על שובע"- זה כמו כשקורה משהו שהוא לא הרה גורל כמו מחלה או תאונה או מוות- אנשים נוטים להקל בזה ראש, לפטור את זה באמירות כמו: "העיקר שכולם בריאים" או "יש דברים נוראיים יותר" וכיוצא באלו, האשמה של הדוברת כאן שהיא כביכול מתלוננת על שובע, אבל הלא השורה שבאה אחר כך היא: "מדי פעם הקירות רעדו"- והם היו בתוך הבית הזה שקירותיו רועדים, הרי זה ממש לא שובע… אבל העיצוב העדין של השורה הזאת- "מדי פעם"- כאילו זה דבר פעוט, שולי, יומיומי שיש להקל בו ראש וודאי איננו רעב- העיצוב הזה מעצים פי כמה את הרעב הגדול שנמצא לא בחוץ, כי אם בביתם פנימה, במיטה הזאת- הקופסה השחורה. ויש עוד הרבה, יעל. החלקים שהתייחסתי אליהם הם רק מדגם קטן…
ואולי השורות שאקח אתי עכשיו יותר מכל, רק עכשיו, מקווה שרק עכשיו- בגלל הזדהות רבה איתן כרגע, הן: " כל היום אני הולכת אנה ואנה, עוברת מאין לאין".