בננות - בלוגים / יעל גלוברמן / לזכרו של מחמוד דרוויש: שיר מתורגם לאנגלית
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

לזכרו של מחמוד דרוויש: שיר מתורגם לאנגלית

 

  With the Mist So Dense on the Bridge

 לפני שבוע הגיעה אלי בדואר חוברת הוירג"יניה קוורטרלי של הקיִץ, שבה מתפרסמת אנתולוגיה קטנה של משוררים ישראלים ופלשתינאים. מאחר שזהו אתר של כתב עת היוצא לאור בדפוס, מרבית החומרים ניתנים בו בטעימוֹת– התחלות של סיפורים ומאמרים, בתים ראשונים של השירים. אבל שיר אחד מופיע כאן במלואו, וניתן לקרוא אותו ברשת: שירו הארוך של מחמוד דרוויש, שנפטר השבת בבבית חולים ביוסטון טקסס לאחר ניתוח לב פתוח .
נדמה לי שזה הפרסום האחרון שלו לפני מותו ואני מביאה אותו פה. השיר מתורגם לאנגלית.

 
 
A Rose from
Jericho: Israeli and Palestinian Poetry
Home | Copyright / Privacy Policy | Copyright ©2008 The Virginia Quarterly Review. All rights reserved.

 

 

 

 

 

10 תגובות

  1. שירי (מהבלוג)

    איפה השיר?

  2. לאכול מבשרו של האויב
    ב-1988, בעת שהאינתיפאדה הראשונה היתה בעיצומה, התפרסם בעיתונות הישראלית שירו של מחמוד דרוויש "עוברים… ובטלים". השיר, שתורגם לעברית בגרסאות אחדות, גרם לסערת רגשות רבה בקרב הציבור הישראלי בשל משפטים אחדים שחשפו שוב את הסגנון הלאומני-קיצוני של דרוויש. השיר נכתב כפנייה לישראלים וככזה הוא הפך להיות ההמנון של האינתיפאדה. וכך נכתב באחד מבתי השיר (בתרגומו של אהרון אמיר):
    הוי ההולכים בין מילים פורחות
    עִמְסוּ שמותיכם על שכם והסתלקו
    שִלְפוּ שעותיכם מזמננו והסתלקו
    וגִנְבוּ לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו
    כי לא תדעו לעולם
    איך תִבֶן אבן מאדמתנו את רקיע השמים.

    בשיריו הלאומניים הנוספים, שהתבססו על אותו חיזיון מתעתע ולא-מציאותי, דרוויש תרם לעיצובה של התרבות הפוליטית הערבית שהפכה לחרב-פִּיפִיּוֹת נוטפת דם. הדגש בפוליטיקה הערבית שהתבסס בעיקר על "המאבק המזוין", האלימות, ההרס, החורבן והפיכתם של מחולליה ל"קורבנות מקודשים", כל אלה הלאימו לחלוטין את כל המשאבים למען מטרה אחת ויחידה, עד שלא נותרו משאבים נוספים לבנייתה של אומה אמיתית חיה ותוססת. ובוודאי שלא נוצקו לה תכנים מעבר לאלימות ומעבר לעצמאות-ההחלטה הערבית לפעול באלימות. דבר זה התבטא, באופן בולט ואכזרי, בתקופתו של יאסר ערפאת בעת שכיהן כראש הרשות הפלסטינית. בשם החיזיון המתעתע, שהיה משותף לרבים, הלאומיות הפכה ללאומנות פאשיסטית-קניבלית. אין תימה איפוא שמחמוד דרוויש נתן לכך ביטוי הולם בשירו "תעודת זהות" במילים האלה (השיר מובא בחלקו בתרגומו של סמי שלום-שטרית):

    אֲנִי לֹא שׂוֹנֵא אֲנָשִים
    וְאֵינֵנִי פּוֹלֵשׁ
    אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
    בְּשָׂרוֹ שֶל הַכּוֹבֵשׁ יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
    הִזָּהֵר..
    הִזָּהֵר..

  3. יעלי הפוסט חשוב ולעניין.
    לפני כשנה מצאתי את עצמי בערב לכבוד דרוויש – אישרו לו […כן], להגיע לחיפה לערב שנערך לכבודו. פואד סולימאן, חבר טוב שלי, סופר ומחזאי, השיג לנו כרטיסים לערב, ורמזי סולימאן, אביו, אינטלקטואל, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ואחד האנשים הכי מופלאים שהיכרתי, קיבל את דרוויש על הבמה הגדולה.
    אני ועוד איזה ארבעה היינו היהודים היחידים.
    דרוויש עלה והחל לקרוא
    الموسوعة الشعرية
    התדהמה הגדולה שלי הייתה כפולה:
    נטועה בארצי, בשפתי, במולדת שלי – לא תיארתי לעצמי מקרה שבו לא יהיה תרגום לעברית, ומילא לא לעברית אז לאנגלית, לפחות.
    ונטועה בתרבותי, בסביבה האינטלקטואלית שלי, בשפה שלי, נדהמתי מכמות הקהל שהגיע, מהבאזז שהיה בקהל, מהחיפוש והכמיהות הגדולות שהופנו אל דרוויש, התרכזו בו ממש, החיוכים הגדולים, והקשב.
    בוודאי שבאולם הגדול חיפשו גם תרבות ושירה טובה, אך העיניים,נראה לי, כאילו נדדו אל מחוזות אחרים: הם תרו אחר משורר לאומי.

    האולם, אם כן, התמלא בכאב שלא שייך לי ומאוד שייך לי, בתרבות שלא שייכת לי אך נמצאת כאן, לידי, בחיפה – המקום האהוב ביותר עליי בארץ הזו.

    דרוויש החל לקרוא, ואני שלא הבנתי מילה התחלתי להשתעמם, ובזמן שהשתעממתי חשבתי על פסטיבל מטולה שברובו המכריע לא סיפק תרגום בערבית או באנגלית ועל מיני פסטיבלים אחרים וערבי שירה שאין להם תרגום. שהאילמות שבהם, כאשר מגיעים לערב כזה ולא יודעים את השפה, היא מוחלטת. קפץ לי לראש המשפט של וויטגינשטיין: "לדמיין שפה פירושו לדמיין צורת חיים" וחשבתי על שפה שאינה נשמעת ואינה מובנת ואינה נראית, ועל צורת חיים. וגם על הרגע החשוב והיפה הזה: דרוויש קורא שירה בחיפה, 2007.

    • אין אף נייטרום בבלוג, ברשת…?

      קוסמופליט שמדבר על שירה נוטפת לאומנות, ברור, אבל זה לא נשמע שזה כך.
      כן, התנועה הפלסטינית היא תנועה לאומית בהגדרה, לא נדרשת אהדה לתכונה מצד קוסמופוליט, אבל מזמן לא ראינו כאלו בסביבה.

      שירה על כאב האדם, כי כואב לאנשים, צריכה להיות מובנת גם לבן אדם עם חשיבה אוניברסלית, אבל שנאת גויות מומרת בשנאת לאום שונא באיצטלה של אוהבי ארצם?

      חבל שאין תרגום בעברית.

      משורר כותב את הכאב שלו, ואם הכאב של האדם לאומני, הוא חלק מהנוף, ועם כולם גם לוקים בזה, אז למה לא בעצם?

      ולמה לא שירה עם שנאה כשזה אחד מהספקטרום של הרגשות?

      חזרנו לתקופת חרמות על המלה?

      כל מה שאדם רואה לנכן לבטא, רוצה לפרסם, ולו גם, ואת נפשי אמסור על זכותו? זה היה פעם כתוב אבל כנראה שרפו כבר את הספר.

      בתקוה לתרגום לעברית,

      אסנת בת פוטיפר,
      שמחקו אותי בשבוע האחרון כבר בשני בלוגים אחרים על סעיף חוסר התאמה.

      • בת פוטיפר, להלן פניה אל משה:

        http://www.milim.org/milim/M-1-SHIRA/RATOSH/3-HASHIRIM/S_TORA.htm

        http://www.milim.org/milim/M-1-SHIRA/RATOSH/3-HASHIRIM/S_AL-HAZEVACH.htm

        אלו לינקים אל יונתן רטוש, אחד המשוררים הפוליטיים והמלחמתיים יותר שידעה הספרות העברית.

        • טוב שהוא כתב כך את עצמו. נורא היה לו היה מצנזר את הסערה הפנימית הזו. הכרתי מרטוש רק שירי אהבה שהספריה מחזיקה. כך נכון יותר.
          כמה טעיתי כשכתבתי נגד הפמיניניות של סקסטון! הרי בגלל שזה כך אני יכולה להיות מסקוליניסטית.
          זו שירה. אולי היא מתרגמת את דרוויש ואולי להיפך. אבל על כברת אדמה שלומדים בה שנאה השוואתית למתקדמים כל-כך הרבה שנים צריכה להיות גם השירה הזו. אני מניחה שיעל רצתה שניגש לשיר עצמו, היבלת הפרנקופילית לוחצת והחום כבד.
          תודה על ההתיחסות.

  4. יעל גלוברמן

    ידיד או אויב, חבר או זר — כך אפשר לזכור וכך ראוי לכבד משורר שנפטר: לפרסם ולקרוא שיר שלו.

    • מירי פליישר

      אכן ותודה

      • יעל גלוברמן

        תודה לך, מירי. על הפוסט חל ועל התודה הזה.

        בקרוב אתחיל להעלות את שירי המחזור "לילית" שלי. אני חושבת שאעשה את זה כבר מאיוֹוָה (נוסעת לשלושה חודשים…! אכתוב על זה מתישהו בקרוב)

        בכל אופן — עוד מעט תתחיל ההתליֵילוּת.
        (שלי)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן