בננות - בלוגים / יעל גלוברמן / הנעלים האדומות של אן סקסטון
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

הנעלים האדומות של אן סקסטון

 

 
הנעליִם האדוּמות / אן סקסטון

 
אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּרַחֲבַת הַזִּירָה                                                  
בַּעִיר הַמֵּתָה
וְנוֹעֶלֶת לְרַגְלַי אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת.                                                  
כּל מַה שֶׁהָיָה שָׁלֵו                 
שֶׁלִּי: הַשָּׁעוֹן עִם הַנְּמָלָה הַרָצָה,                        
הַבְּהוֹנוֹת, מְסֻדּרוֹת בְּשוּרָה כְּמוֹ כְּלָבִים,
הַכִּירַיִם, הַרְבֶּה לִפְנֵי שֶׁבִּשְׁלוּ קַרְפָּדוֹת,                 
הַסָּלוֹן, לָבָן בַּחֹרֶף, הַרְבֶּה לִפְנֵי הַזְּבוּבִים,
הַיּוֹנָה הַמֻּטֶלֶת בַּטְּחָב, הַרְבֶּה לִפְנֵי הַכַּדּוּר.
אֲנִי נוֹעֶלֶת לְרַגְלַי אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת.                   
 
הֵן לֹא שֶׁלִּי.
הֵן שֶׁל אִמִּי.
שֶׁל אִמָּהּ לְפָנֶיהָ.
מֻעֲבָרוֹת הָלְאָה כְּמוֹ יְרֻשָּׁה           
אַךְ מֻחְבָּאוֹת כְּמִכְתּבֵי קָלוֹן.                  
הַבַּיִת וְהָרְחוֹב שֶׁהֵן מִשְׁתַּיְּכוֹת אלֵיהֶם              
חֲבוּיִים, וְכָל הַנָּשִׁים                                           
חֲבוּיוֹת גַּם הֵן.                              
 
כָּל אַחַת מֵאוֹתָן נַעֲרוֹת                                 
שֶׁנָּעֲלוּ אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת,
עָלְתָה עַל רַכֶּבֶת שֶׁלֹא יָכְלָה לַעֲצֹר.              
הֵן כֻּלָּן רקְדוּ כְּמוֹ דְּגֵּי אִלְתִית עַל הַקֶּרֶס.                       
שִׂחקוּ בָּהֵן.                          
הֵן קָרְעוּ אֶת אָזְנֵיהֶן מֵעלֵיהֶן כּמוֹ הָיוּ סִכּוֹת בִּטחוֹן.        
זְרוֹעוֹתֵיהֶן נשְׁרוּ וְהפְכוּ לְכוֹבעִים.                          
רָאשֵׁיהֶן הִתְגַלְגְלוּ וְשָׁרוּ בְּמוֹרד הַרְחוֹב.
וְכַפּוֹת רַגְלֵיהֶן – אֱלֹהִים, רַגְלֵיהֶן בְּכִכר הַשּוּק –                     
כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶן, שְׁתֵּי הַחִפּוּשִֹיוֹת הָאֵלֶּה, רצוּ לְפִּנַּת הָרְחוֹב
וְאָז רקְדוּ הָלְאָה כְּאִלּוּ היוּ גֵּאוֹת.                               
וַדָּאי, אֲנָשִׁים קָרְאוּ,                              
וַדָּאי שֶׁהֵן אוֹטוֹמָטִיוֹת. אַחֶרֶת…
 
אֲבָל הָרַגְלַיִם המְשִׁיכוּ לְחוֹלֵל.                
הָרַגְלַיִם לֹא יָכְלוּ לַחֲדֹל.                 
הֵן הָיוּ מכֻוְּנָנוֹת כְּמוֹ קוֹבְּרָה שֶׁרוֹאָה אוֹתְךָ.          
הֵן הָיוּ רְצוּעַת גּוּמִי שֶׁנִּמְתחָה לִשְֹנַיִם.                          
הֵן הָיוּ אִיִּים בְּמַהֲלָךְ רְעִידַת אֲדָמָה.     
הֵן הָיוּ סְפִינוֹת מִתְנגשוֹת וְשׁוֹקְעוֹת.
לֹא חשׁוּב אַתְּ וָאֲנִי.                              
הֵן לֹא יָכְלוּ לְהַקְשִׁיב.                         
הֵן לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר.                                
מַה שֶׁבִּצְעוּ הָיָה מְחוֹל הַמָוֶת.  
                            
מַה שֶׁעֲשׂוּ יְחַסֵּל אוֹתָן. 
                   
 
                        
                             
מאנגלית: יעל גלוברמן

The Book of Folly, 1972

* על אובססיה ויצירה, על נשים ואובססיה, על יצירה ואשה זו ואחרת, על האשה האחרת, על אגדת הילדים הנעלים האדומות, על הסרט שאת שמו אני לא זוכרת עם נעלי הריקוד, על אן סקסטון, על גיל חמשעשרה שלי ושבעשרה שלך, על קתרין האטפול שנעלמה לי באבניו A, פחות או יותר בריקוד

 על  על אנשים שמשהו שבור בהם ללא תקנה, על גברים ונשים שנפשם עשוייה חומרים מתלקחים ואסור להם להדליק גפרור, על אלה שאין להם ברירה, כי מחלתם פושה גם ללא האש והיא רק אפֵלה- ומוסברת פחות, ואז בסופו של דבר הם רוקדים עם הנפש הדלִיקה שלהם וגפרור בידם,  על אנשים שנדמה שמוטלת עליהם הברירה לבחור בין לרקוד או לחיות, לא על כולם, ובשום פנים ואופן לא על כולן, רק עליהם או בעצם – בעיקר עליהם

על אנשים שהִתמסרות בולעת אותם אל תוכה,  על תשוקה ועל התמסרות שהופכת טוטאלית, על מַעבָר פנימי ואז חיצוני מעולם לעולם, על הבגד מאֵש של דליה רביקוביץ", על אן סקסטון, בת 44, שנתים לפני ששאפה את הגז והאש בתוכה, שסופסוף התפרצה לַשריפה הסופית הגדולה.

14 תגובות

  1. היי יעלי, תרגום מצוין לשיר מצוין.

  2. היי יעל זה מהשירים שצריך לתלות על המקרר יש בו עומק, אפשר כל פעם להרגיש נקודת כובד אחרת בשיר, יש לו סוד שעובר מדור לדור
    התרגום שלך מזרים את השיר
    להתראות טובה

  3. יעל,
    The Red Shoes
    תודה על התרגום ועל הריקוד.
    הזכיר לי את החוט הלבן שמחפש את החרוזים האדומים של שולמית, מסיפור הילדים "חרוזים אדומים" של פניה ברגנשטין…
    הצורך לאסוף את מה שהתפזר, את מה שכבר עבר- לשחרר.
    כל פעם מחדש לעצור להקשיב כדי שזה לא יקרה:
    "מַה שֶׁבִּצְעוּ הָיָה מְחול הַמָוֶת.
    מַה שֶׁעֲשׂוּ יְחַסֵּל אוֹתָן. "

    • למה הפוסטיות של הפמינין נשמעת כל כל פוסט אנושית ולא רק פוסט נשית?
      האם בכלל מדברים כאן?
      או אם,
      ואכן זה כך כנראה,
      אם החיים החיים הם מחלה סופנית,
      העיסוק הנשי בעצמו,
      אינו גם סוף תחילי.

      בבקשה עני לי בכנות.

      • יעל גלוברמן

        אוסי יקרה, אני לא בטוחה שאני מבינה פמינינית. לא את העגה של המחוז הזה, בחיי.
        בכל זאת ניסיתי לענות לך בצורה מסויימת בכמה שורות שהוספתי הבוקר לפוסט, מתחת לשיר
        החלק האמצעי, בעיקר
        כי זה על נשים, כן (השיר)
        אבל גם על גברים, בעיני. גברים כמו נגיד רַמבו (המלרעי) או… ג"ק לונדון או זִ"יד.
        יו דיג?
        מקוה שעניתי על משהו כאן, יש הרבה מה לומר בעניין.
        ורק עוד מילה: אן סקסטון היתה אן סקסטון. חיים מאוד לא פמיניסטיים היו לה, בעיקר משום שהיתה חולה. סופר-תלותית, גם.

    • יעל גלוברמן

      כו, רק שאם "זה לא יקרה," כדבריך, יש אנשים שגם הריקוד לא יקרה אצלם. סקסטון, למשל, היתה חולה הרבה לפני שהתחילה לכתוב. אני לא בטוחה שהכתיבה היא שסחררה אותה עד לַמוות. לי נדמה שדווקא המחול הזה של הכתיבה נתן לה הארכה. ונתן יופי והגיון בסחרור שאצלה היה אולי בלתי נמנע. ולנו את השירים. מוטי, מה אתה אומר? התעבור? מוטי, עבור

  4. וואוו, נעליים אש ממש, לא על כל האנשים אבל על די הרבה.
    תודה על תרגום יפיפה לשיר לא קל.

    • יעל גלוברמן

      מנסה לכבות אש באש

      • תודה.
        אני מבינה את הכאב.
        טוב ששמת את האקצנט על רמבו, זה אכן יכול להיות מבלבל. את עושה את בהרבה רגישות. וכן, לא נראה שפה יש רגע של שכחה שזה לא רק אדם אלא אדם-אשה. זה מובע כחלק בסיסי בהוויה. אני סובל בתור מה או אני סובל בגלל שאני סובל. בקונטקסט זה שונה.
        ודאי, [בו פובה שואזיר], זה חלק מסך מצב האדם. את מבינה היכן הבעיה שלי. כאילו, הצלוב אכן סבל כאדם ולכן סבל במשתמע כל כאב אנושי, אבל את לא יכולה להגיד שהוא היה במעון לנשים מוכות.

        הבעיה שלי פה היא במישור מוסרי, לא של המשוררת עצמה או באסטטיקה של הכאב.

        מה שאת מביאה כאן מהדהד בכל לב. אני חושבת. הכותרת בננות לא מיטיבה לו.
        אבל אין ברירה, עדיין, סלחי, בעידן הפוסט פאם.

        • יעל גלוברמן

          טוב, כמובן שהיא אשה. ושהשיר הוא על נשים, היא אומרת את זה אפילו, במפורש. אני רק לא אוהבת את הגריפה האוטומטית הזאת לפמיניזם. אני פמיניסטית באבּוּה, אבל יצירה היא יצירה ונא לתת לה לדבר בכל הקולות שלה לפני שממסמרים אותה על כרזה של הפגנה, בעד או נגד.
          ועדיין, מה שכתבתי נכון: השיר הוא על אנשים שההתמסרות ליצירה הופך להתמכרות שהולכת ומתגברת, משאירה את הבולרו של רוול הרבה למטה ומאחור, ובשלב מסויים מתלקחת ושורפת בכל, או כמעט הכל. לא חסרים יוצרים אלה, למרות שגם זו תפיסה רומנטית, האמן המקולל, הבוער. היו כאלה לא מעט, ישנם. אבל לא רק אמנים. אפשר לקרוא את השיר הזה כמדבר על כל התמסרות קיצונית, אולי לאהבה הרסנית. אני אתן פה קישור יפהפה מיוטיוב, אינטרפטציה אחת מיני רבות לסיפור הנעליים האדומות. שי לפצות על שקפצתי קודם ככה (שונאת שמגייסים אותי בלי החתימה שלי…)
          קייט בוש
          http://www.youtube.com/watch?v=N9W9XTxbnWI&feature=related

  5. מירי פליישר

    יעל תודה
    חומרים דליקים את מתרגמת באומץ.
    עכשיו בזכותך אני מתחילה להפנים את המילים של ההרגשות שאין להן ביטוי מילולי אלא ויזואלי אצלי. אני לא בטוחה שאין פה זעקה על מצבה של האשה כסמל ואם כך פמיניזם מן הסוג שמראה את העבדות במילים מדממות. היא חיה חיים לא פמיניסטיים אבל היכולת לראות ולתאר אין לוחמני ממנה. לדעתי.
    וחוץ מזה הי.

    • אי הבנה קטנה, בפמינין התכוונתי נשי, לא פמיניסטי. אנטיפמינין, אני חושבת שסמנטית זה פשוט מיסוג"ני (שזה גם בקשת הרגשות האנושיים שאפשר להרגיש).
      כל זה כבר קבל אצלי משקע שונה עם הקריאה מחדש והקריאה שלך ומחשבה על הדברים. אין כנראה כאב אישי בניטרום.
      מה שקרה זה שחזרתי לקרוא שירה. אני לא מסוגלת לקרוא יותר ממשורר אחד במשך שנה וגם זה לא תמיד. אז כגרע זה כבר לא אן סקסטון. אני חושבת שהבנת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן