בננות - בלוגים / / הנסיכה בולימיה
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

הנסיכה בולימיה

 

 הנסיכה בּולימיה                     

הַנַּעֲרָה כּוֹרַעַת עַל בִּרְכֶּיהָ
רוֹכֶנֶת אֶל אַגָּן  לָבָן כְּאִלּוּ הוּא בְּאֵר
שְׂערָהּ אָסוּף, וּמִתַּחְתָּיו הָעֹרֶף
מִתְקַשֵּת בְּכָזֶה חֵן –
מַה שֶׁהֵבִיא אוֹתָה לְכָאן
עוֹמֵד מֵאֲחוֹרֶיהָ,
יָכוֹל לַעֲרֹף אוֹתָה, זֶה בָּרוּר –
 
לְמָה הִיא מְסָרֶבֶת כָּךְ                                  
מַהֵר, חָזָק, לִפְנֵי שֶׁיְּסָרְבוּ לָהּ?
מִי הָאִשָּׁה שֶׁלְתוֹךְ קַוֵי הַמִּתְאָר שֶׁלָּהּ 
הִיא מְנַסָּה לְהִתְכַּנֵּס, לְבַדָּה
הָאֵם הַחוֹרֶגֶת וְהַבַּת הַחֲרִיגָה?
לִגְבוּלוֹת אֵיזֶה מַבָּט
הִיא גּוֹזֶרֶת אֶת עַצְמָהּ?
כְּדֵי לִהְיוֹת רְאוּיָה לְאֵיזוֹ אַהֲבָה?
 
מַה זֶה מַזְכִּיר לִי?
הַשִּׂמְלָה הָאֲרֻכָּה,
כְּתֵפַיִם לְבָנוֹת שֶׁיְּשַׁגְעוּ אוֹתָם,                              
מַה שֶׁהֵם רוֹאִים ומַה שֶׁהִיא יוֹדַעַת עַל עַצְמָהּ – 
אסוּר לְהַרְאוֹת אֶת הַצֹּרֶךְ, הָרָעָב,
הַצַּיָד וְהַתּפּוּחַ מְשַׁחֲרִים בַּבֶּטֶן
מְסֻכָּנִים בְּאוֹתָהּ מִדָּה –
כַּכָה מְשַׁלְמִים עַל פַּחַד, לֹא עַל גַּאֲוָה.
 
הַנַּעֲרָה מִתכּוֹפֶפֶת עָמֹק, כְּמוֹ אֶל בְּאֵר
מַה הִיא שׁוֹאֶלֶת                   
שׁוּב וַשּׁוּב מְקָרֶבֶת, מַרְחִיקָה פָּנִים        
מֵאָחוֹר נִדְמֶה שֶׁהִיא מִתְאַפֶּרִת
מֵי תְּהוֹם, בַּעֲשָׂרָה דְּלָיִים שְׁחוֹרִים
מַעֲלִים אֵלֶיהָ בָּבוּאָה
 
מַרְאָה, מַרְאָה מֻקֶּפֶת קִיר
מִי הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַעִיר
 

 
* אותו הנהר פעמיים, הליקון 2007

 

 

53 תגובות

  1. חזק. חד כיהלום. מוכר…

  2. אוהבת את התנועה בין שלגיה לבין הבולימיה, הדילוג בין הנסיכה לבין האם הרעבתנית, הטישטוש המחדד את בעיתיות המחלה ,והנגיעה בפסיכולוגיה שמאחוריה,ובכלל השיר כתוב מופלא בעיניי.

    • יעל גלוברמן

      לא שמתי לב, אבל באמת הכנסתי הרבה לשיר הזה, את צודקת. יותר מבדרך כלל? נדמה לי. והתנועות הן באמת של ניגודים שאת כולם היא צריכה להכיל — די מתאים לפי ההבנה שלי לנושא, נכון? תודה על התובנה.

      שניהם, גם היא וגם השיר, מנסים להחזיק הרבה… אין פלא שקשה לה לשמור הכל בפנים
      🙂

  3. מצמרר ולכן זהו שיר

  4. קראתי בעבר מהספר שאצלי שלך אבל כאן פתאום
    האותיות אחרות הקצב אחר היופי ממש זוהר. מופלא!

  5. לא יודעת מה חזק יותר בשיר – האם זהו הדיוק המפעים/המפחיד או שמא התנופה לעומק ולגובה בבת אחת. ריספקט, מיס גלוברמן, ריספקט.

  6. יעל, השיר מזכיר לי את הציור של אדוארד מונק "הצעקה"- כמו מי שמרוקנת את עצמה מעצמה…

  7. עדנה גור אריה

    שיר מופלא

  8. עבודה טובה וגם חשובה מאד לדעתי.

  9. נראה לי שהחל מ "הנערה מתכופפת עמוק" מתחילה תת הנסיכה של הבולימיה. זותומרת, מעניין אותי גם השיר התת נסיכותי של הבולימיה.
    יש כזה ?

    • חזק, כואב, יפהפה!
      תודה.

    • יעל גלוברמן

      חשבתי שהתַּת מתחיל דווקא במה ש ג ו ר ם לה להתכופף, וחזק. דימוי הנסיכה גם הוא (לא רק, אבל גם) מביא אותה לשם, מכופף אותה. נראה לי שבמקרה הזה, אם הייתי צוללת ישר פנימה, השיר היה פחות נכון. זה עכשיו, במבט אחורה, אבל אולי בדרך המוזרה הזאת שאנחנו כותבים וחושבים ש"יוצא לנו" רציתי שיר שכולו תת וקוי-מתאר, כשזה מכתיב את זה, בלי הרבה אמצע. לתת לפנימי מאוד ולמסֵכה להשתלט על השיר, כמו במצב הזה שהיא נמצאת בו. מעט מאוד "אמצע"

      לא כמו אצל המעוּנים-פחוֹת או המעונים -אחֶרת, שאצלם ההפרדה בין פְּנים לחוץ יכולה להיות פחות חדיפה

      • יעל גלוברמן

        סיגל כתבה משהו שהזיז את התובנה שלי (כל אחד והגבינה שלו)
        על התנועות החזקות בין ניגודים

        אז נראה לי שבין פנימי לחיצוני זה ברור, אבל גם בין נמוך לגבוה עוזר פה
        בין הבולמית לנסיכה , בין החושך למסכה

        לא יודעת אם אני ברורה, אבל חייבת לצאת לרכבת עכשיו (מלמדת היום סדנה באורנים) אחזור לכאן בערב

        • בלי הרבה אמצע. יפה. הרגשתי שהשיר מתוח מאד. על סף קריעה שלא לומר הקאה. והמסכה הנסיכית תסכלה אותי. התסכול הזה של להיות על סף הבאר בלי הצניחה החופשית לתוכה. במחשבה שניה, אולי התסכול אפקטיבי יותר מהצניחה.

          • יעל גלוברמן

            אולי במצבה… (=התתסכול אפקטיבי יותר מהצניחה)כי היא נאבקת, ככה אני תופסת את המצב שלה, רגעים של קריסה ואז שוב מגיחה ומתפקדת, היא לא איזו ג"נקית שזרוקה באיזשהו מקום , שויתרה.
            על הג"נקית אני אכתוב בטח בקפיצה מעשר קומות.

            היה מעולה לקבל את ההערות שלך, שיהיה ברור
            (ואם אתה עדיין חושב שהשיר יכול להיות טוב יותר בלי חלקים ממנו, אנא אל תוותר למשוררת המעצבנת)

          • נגעת בנקודה. בולימיה מאסוציאצת לי חזק עם ג"אנקי וארספואטי. והייתי זקוק לכמה קריאות, ובעיקר קריאה מודרכת עם המשוררת המעצבנת:)(שברתי רהיטים בראש בגלל השיר הזה:)) כדי להקיא ממני סטריאוטיפ על בולימיה. עכשיו אני מסוגל לאסוציאץ גם את שלגיה לבולימיה. וזו התחלה טובה מבחינתי לקריאה בשיר.

  10. שיר חזק, חכם ועשיר.

  11. לי עברון-ועקנין

    היי יעל. החיבור הזה לאגדות מאוד מוצלח, מפתיע ונכון. והשיר חכם ומעורר מחשבה והדהודים.

    • יעל גלוברמן

      אני שמחה שאת חושבת שזה עובד.
      האמת? כל השיר צמח מהצרוף הזה, שתי המילים (הנסיכה בולמיה) שפתאום התנגן לי בראש ובהתחלה אפילו הצחיק אותי (רק השם) אבל אחר כך חשבתי שזה לא מקרי, שהתגלגל אלי מַפְתֵּח — כל העניין הזה של איך שרואים אותה מבחוץ לעומת מה שהיא יודעת על עצמה… אז הלכתי עם זה.

  12. שיר מצוין ונורא כואב.

  13. שיר מדהים ומזעזע, אבל לא אשכח איך בעריכה חשבתי בקריאה ראשונה שמדובר באגן אחר…

    • יעל גלוברמן

      גם אני לא אשכח…
      רגע שיא, מכל זוית שלא תסתכל עליו

      🙂 (שים לב, הפה של הסמיילי ס-גור!)

  14. עדי בן זקן

    כבר יותר מרבע שעה שאני מנסה למצוא את המילים להגיב לך. בעצם זה לא ממש נכון, כי זה כבר כמה ימים מאז שקראתי לראשונה את היצירה שאני מנסה לחשוב איך אוכל להגיב עליה.
    מצד אחד, אני חושבת, אולי אני צריכה להתרחק מהעובדה שהנושא הזה כל כך קרוב אלי, שאני חיה אותו, נושמת אותו, בכל רגע ורגע מקיומי- ופשוט לכתוב לך שבאמת יש לך כאן יצירה אדירה.
    ומצד שני, איך אקרע מעליי את הקיום הזה? את הדבר הזה שכה דובק בי שנים על גבי שנים. ופתאום אהיה רק קוראת מן השורה, שמשבחת ונעלמת. כאילו אין לה קשר. כאילו לא נגעת לה בכל כך הרבה מעבר למה שאפשר לומר.
    ונסיכה? אוי אלוהים. כמה רחוק, המקום הזה ממה שבולמיות מרגישות.
    הלוואי ויכלות להיות נסיכות ליום אחד.
    לדקה אחת.
    לרגע.
    לחבוש כתר, ולהגיש שלמות.
    ובעיקר לא להצטרך להקיא את זה שנייה אח"כ.

  15. שיר יפה על מחלה נוראית.
    אידיאל היופי המגוחך הזה מוצג פה נהדר.

    • יעל גלוברמן

      גם – תודה,
      ןגם – לא התכוונתי להגחיך כאן שום דבר, אני מקווה שזה ברור
      ממש לא

  16. שיר מבריק! אני מכירה אותו מספרך הנפלא וכאן גיליתי אותו מחדש.

    • יעל גלוברמן

      תודה גדולה קרן

      • אורה ניזר

        הי יעלת החן, התגובה שלך לקרן הכניסה אותי אל השיר שלך שהפסדתי כשלא הייתי פה, וואו, דמעות עלו, וכרגע לא יכולה לומר יותר , משאירה לי בבטן.

        • יעל גלוברמן

          אורה היקרה, כמה מרגש שאת מרגישה חזק כל כך.

          [וזה הדבר הטוב ביותר לעשות בשיר כזה -להשאיר בבטן… משאת נפשה של הנסיה העצובה הזאת
          🙂
          🙁
          ]

          • אסנת בת פוטיפר

            שלא רצתה לחשוב
            שהיא יכולה לנסות להראות כמה שיותר ולתת כמה שיותר ולנסות להימחק עד כמה שאפשר,
            תחתיו.
            היא לא חושבת כי.

            כנראה בגלל שהיא רק אשה ו-
            לצאת לתת עד כמה שאפשר יותר רוך עד כמה שאפשר בלא תמורה,
            להשתפל עד האושר המוחק את עצמה עד כמה שניתן,

            מתסכל שתפקיד האשה, כל כך יפה וגדול,
            הופקד בידיים של –
            מה אפשר כבר לצפות-
            רק נשים.

          • זה בעצם קיום נורא.
            קשה מאוד עם כל קריאה.
            רחוק ממני יותר מהקבצן.
            קשה לגשת אליה וללטף.
            כמעט קיום מקומם, בעצם כן, מקומם.
            אבל גורם לרצות בכל זאת לגשת, ללטף. אולי צריך לנסות להבין ולהזדהות יותר משניסיתי, בידיעה ושלא בידיעה אני מוקפת בזה בכל מקום שאני הולכת, אבל אני עדיין לא מצליחה (קשה לבליעה).

          • יעל גלוברמן

            אני רואה שהשיר ממש מטריד אותך.
            אולי לא חייבים לגשת וללטף. או שלגשת כן, אבל ללטף, ממש לא

  17. והרגע הזה, שמישהו כותב את המילים שלך, המחשבות שלך… מרגישה כאילו שלפו לי את האויר בשניות מהבטן ובמקביל בעטו אותי מחוץ למסגרת התמונה. מסתכלת במראה… לא נסיכה ולא אגדה. רק עוד ילדה מקיאה. והאיפור מרוח מהדמעות שיוצאות, לצערי, רק באקט הזה, כי הרגש הוא לא חלק בהוויה…
    זה הדבר הראשון שנגע בי מזה הרבה מאוד זמן. הלוואי והיית יכולה להקריא לי את זה כשאני מנסה ממש חזק לא להקיא…

    • אני קוראת את התגובה שלך שוב ושוב. לא יכולה להקריא לך את השיר כשאת צועדת במסדרון ההוא, אבל יכולה להקשיב לך
      לא יודעת עד כמה זה עוזר, אם בכלל

      תני לי רק לומר לך שהשיר הזה היה מלא התקרבויות והתרחקויות שלי אל הנערה הזאת. עצם הכתיבה, כאילו היא ממש שם ואני רואה אותה יותר טוב לרגע ואז הולכת קצת אחורה, שוב. גם בגלל שלדייק זה להכאיב, אבל לא רק. (התנועה אחורה של המילים אחרי כל מבט, אני מתכוונת.) ומכל ההתקרבויות האלה , המילה שהכי היתה לי חשובה היתה
      גּוֹזֶרֶת

      אלה שתי השורות שהכי מלאו אותי הבנה , שזה במקרה הזה גם מין תקווה.
      לִגְבוּלוֹת אֵיזֶה מַבָּט
      הִיא גּוֹזֶרֶת אֶת עַצְמָהּ
      אבל אולי התקווה היא של הגילוי. צריך גם כל כך הרבה כוח

      • מאיפה ידעת? איך ידעת לראות את זה כל כך מקרוב ואז גם להתרחק?
        זה נכון. זה לגזור. לגזור את עצמך לכל כך הרבה חלקים שכבר אי אפשר להדביק. בשום צורה. ושום שיטה שלי כבר לא עובדת. אני לא ילדת-עשרה. זה כבר לא המקום הזה. הלוואי וזה היה, ממנו הרבה יותר קל לצאת… אני שם, מהמקום הכי בעייתי. ורק צוללת פנימה. מסתכלת על הרסיסים שלי שפזורים על הריצפה ורואה אותם הופכים לאבקה. ל"בלתי ניתנים להדבקה". מיגזרת נייר…, אבל לא סימטרית ויפה. מראה שבורה.
        איזה גילוי? איזה גילוי נותן כח? כבר המצאתי את עצמי מהסוף להתחלה… מה עוד?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן