כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

אלילה

 

 

אלילה
                         למרילין מונרו, הנסיכה דיאנה, סלביה פלאת'   
   
מֹתֶּק,
אִם לֹא תִּשָּׁאֲרִי בְּמָקוֹם אֶחָד
מַסְפִּיק זְמַן, כְּמוֹ בֵּנְאָדָם,
נְמַסְמֵר אוֹתָךְ בַּפְּרָקִים, נִתְלֶה אוֹתָךְ בַּתְּמוּנוֹת,
נִפְרוֹש אוֹתָךְ בִּתְנוּחָה שֶל חִבּוּק
קָבוּעַ, וְאָז                                                                
נִכְרַע לְרַגְלָיִךְ, נִתְפַּלֵּל אֵלָיִךְ                                         
כְּאִלּוּ שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לַעֲשוֹת.                             
בָּרוּר לָךְ עַד כַּמָּה אַתְּ חֲשׁוּבָה לָנוּ? כַּמָּה
אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ?
 
כּל יוֹם אַתְּ נִרְאֵית יוֹתֵר אֲבוּדָה
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים. זֶה שֶׁנָגַע בָּךְ רֶגַע קֹדֶם                                                        
אוֹמֵר לִי בְּשֶקֶט: לֹא בַּפָּנִים.                          
 
תְּשׁוּקַתֵנוּ קוֹפַחַת וְאַתְּ לֹא מִתְעַטֶּפֶת                                  
אֲפִלוּ לֹא מַחֲלִיפָה תְּנוּחָה,
אֲמִיצָה כְּמוֹ טוֹטֶם,
מְפַלֶּסֶת לָנוּ דֶּרֶךְ מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁגִּלַּפְנוּ אוֹתָךְ
בַּחֹשֶׁךְ, עַל חַרְטום הַסְּפִינָה.                                             
אֵיךְ אַתְּ עוֹשָׂה אֶת זֶה?
 
אֲפִלּוּ הַמָּוֶת שֶׁלָּךְ
מְגָרֶה: הַדְּבָרִים שֶׁעשִיתְּ לְעצְמֵךְ.
בֶּטַח מִישֶׁהוּ עָשָׂה לָךְ אֶת זֶה.
 
הִתְקַָרבְתי אלָיִךְ לִמְחוֹת אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ,
 לִשְׁמֹעַ מַה אַתְּ מְמַלְמֶלֶת:
תְּנִי לָנוּ לְנַשֵּׁק אֶת שׁוּלֵי שִׂמְלָתֵךְ,
תְּנִי לָנוּ לְהָצִיץ אֶל עָל!
 

 

מתוך  "אותו הנהר פעמיים",  הליקון 2007

21 תגובות

  1. יופי!

  2. משה יצחקי

    אללי יעל, "לילה לילה ליל אלילים".
    כמה עצוב, כמה נכון, כמה יפה

    • יעל גלוברמן

      כמה משמח שהעצבתי אותך.

      ברצינות… כי – אתה יודע? היה לי ממש קשה עם השיר הזה. הוא בא מ"רעיון" יותר משירים אחרים, בא "להגיד" משהו ובכך אפשר לומר (ולא לדייק ) "למחות" — שיר פוליטי. וזה נורא קשה לעשות אז אני גונזת שיר מהסוג הזה — אלא אם כן הוא מתגבֵּר על ה"מסר" ומצליח לעשות משהו בתמונות ובניסוחים שעדיין לא לעסו אחרים או לעסתי אני. שיר שמצליח להתגבר על ה"מה" וליצור "איך" שווה. אתה יודע למה אני מתכוונת?

      הייתי רוצה "לשחרר" עוד לא מעט שירים פוליטיים. אבל לא לכתוב "אחד לאחד", ולא להשמש במילים רגשיות שמפעילות אוטומטית את הסימפטיה (או לפחות את ההנהוּן המאשֵר, כן, את ממש בסדר, כל הכבוד על ה… כוונה…) אצל קורֵא — וגם במיוחד לא להסתתר מאחורי מילים כמו "כאב" רעב" עוני" או ניצול, כמובן… ולהעביר עם זאת (ובלי זה.)
      יש לי כמה שירים כאלה, שלא מספיק טובים בעיני ולא נכנסו לספר. אולי זה מקום טוב להעלות לפוסט לראות מה אנשים חושבים. נראה

      תגובה ארוכה ספגת… אל תלמד מזה לקח. אל.

      • סבינה מסג

        פסטיבל מטולה היה מלא במלים סוחטות הרגש שהזכרת. גם אני רואה בזה סימן לחולשה, נואשות לאפקט.

        פה יש לך רעיון חזק, הצליבה של השילוש הלא קדוש הזה…

        • יעל גלוברמן

          סבינה, את לוקחת את מה שכתבתי (על מילים רגשיות בשירים פוליטיים) למקום משלך…
          אבל אני שמחה שהשיר דיבר אליך.
          איך באמת היה במטולה? הייתי בשנה שעברה, ומקווה שבשנה הבאה. חבל שאנחנו בשני צדדים שונים של הלֵסרוגין.

      • יעל, בהחלט מבין למה את מתכוונת.
        והנה סוף-סוף אני יודע למה התכוונה המשוררת:)
        השיר מצליח לצלוח את הבנאלי והצפוי בגלל שהוא אומר בלי להגיד במפורש את המילים, והוא אומר בתמונות ובאופן ייחודי, ולכן הוא טוב, חזק וגרם לי לעצב – הנה שוב שימחתי אותך.
        תעלי-תעלי עוד פוליטיים ונגיד לך בדיוק מה אנחנו חושבים. והנה ספגת גם את תגובה ארוכה – ותלמדי מזה לקח-תלמדי

  3. סיגל בן יאיר

    זה כל כך יפה. בייחוד הטוטם על חרטום הספינה, הדימויים שלך תמיד כל כך חיים וצבעוניים כמו, תמיד שאני קוראת אותם אני נזכרת בציורים מלאי החן של אנציקלופדיה תרבות שממש רציתי לקפוץ לתוכם וככה עם השיר שלך, אני רק צריכה את החבר המנקה ארובות הזה עם הגירים.
    (ודרך אגב, מכירה את הכנסייה של מרלין ב"טומי" עם קלפטון בתור הכומר?)

    • יעל גלוברמן

      גם אני הפלגתי עם הויקינגים בכרכים הכתומים של תרבות ועמדתי בשדות קרב מהפנטים בין הגברים בשריוני הקשקשים והפנים המעווים והחרב שנשמטת, כל אחד והפנים שלו והסיפור, שצריך לפתור איך הגיע לתנוחה הזאת, האם אפשר להציל אותו אם אוליך את הזמן שהביא אותו לכאן בצורה אחרת… יו כמה קשה הייתי עובדת שם ואיזה עונג חריף זה היה, הייתי משוטטת בתוך התמונות שעות, היו כל כך הרבה פרטים ממסביב… אני זוכרת איך התחבאתי מאחורי סלע באיזה דוקרב ואחר כך התקרבתי בצורה מפחידה ממש להתחבא מאחורי איזה עץ צריך לחפש את התמונה ההיא. ואת כפר הכלונסאות… אח, תודה!

      • יעל גלוברמן

        ותודה על הקריאה שלך, סיגל. כיף איתך. את מוצאת הרבה כי יש בך הרבה
        (לא נימוס, ממש לא)

  4. היי יעל
    עם אלילות לא מתוכחים… זה רעיון יפה לכתוב על כל האלילות ביחד…
    מיש מש
    מגרה הדברים שעשית לעצמך…
    להתראות טובה

  5. תמי כץ לוריא

    כמה נכון. איך אנחנו מעריצים בצורה דמויות שהמציאו את עצמן, שהן בעצם שיקוף של החלומות שלנו, כל מה שלא נהייה אף פעם,ובעצם הן גם לא , ואיך שאנחנו צריכים את זה. מאד אהבתי.

  6. יעל, קהל שזקוק לאלילות, אלילות שזקוקות לקהל כדי להפוך לאלילות…
    "מותק, בָּרוּר לָךְ עַד כַּמָּה אַתְּ חֲשׁוּבָה לָנוּ?"
    אויי כמה כעס וציניות מתגלים בין המילים…

    • יעל גלוברמן

      לא יודעת אם זה כעס בדיוק, אני יודעת שלא כתבתי ושאני לא קוראת היום בכעס, אבל כן, התופעה מכעיסה וביטוייה לא פעם נלעגים.
      סוף סוף אני לא מסכימה איתך במשהו 🙂

  7. יעל ישראל

    חזק מאוד וענוג.

    אֲפִלּוּ הַמָּוֶת שֶׁלָּךְ
    מְגָרֶה

    זה ממש מתמצת את קיומן של האלילות האלה.

    • יעל גלוברמן

      חזק מאוד וענוג !
      נשמע כמו הגבר האידאלי 🙂

      ו-כן, אֲפִלּוּ הַמָּוֶת שֶׁלָּךְ מְגָרֶה
      באמת מתמצת את היחס אליהן, את צודקת.
      שמת לב שתמיד מתעסקים שנים באיך שהן מתו בדיוק, אם התאבדו או שמישהו, רצוי מאהב או שליח של מאהב לשעבר "עשה לה את זה"?
      מזל שלא קברו אותן בביקיני, בחיי.

  8. קראתי כמה פעמים ולא הצלחתי להתחבר.
    ניסיתי להבין מדוע אני לא מתחברת,
    אני לא מצליחה להרדם, ועוד שלוש שעות
    כבר יום עבודה חדש.
    אז קראתי את התגובות על השירה הפוליטית שאת כותבת, ושוב קראתי את השיר.
    יכול להיות שלא התחברתי לשיר הזה מכיוון שאת מדברת בלשון רבים, ולשון רבים זה דיבור של אף אחד.
    כי אנשים אף פעם לא מדברים בלשון אחת, גם אם זה נראה לנו כך מבחוץ, לכל אחד יש דיבור פרטי ושונה משלו.
    יתכן שזו הסיבה שלא התחברתי.
    ההמונים זה לא ישות, אין דיבור אחד להמונים, אני מרגישה שהדיבור הזה בשיר לא קונה אותי.

    • יעל גלוברמן

      היחיד בשיר הזה הוא האלילה. אותה אני מציירת ואותה מנסה להראות. כמו בשירים בגוף שלישי, כשאין אני או אנחנו, אני יוצרת "היא" תוך דיבור בגוף ראשון רבים , כי המעריצים או ה"משתמשים" (תרתֵּי באבּוהַ)יש להם קול אחד ואין להם פָּנים, לגביה — כבר לא. ולכן לא תהיה חמלה בשיר הזה. היא לא "מועברת" לָאישי ולא, אם נדבר במילים גדולות אבל מדוייקות, נפדית באמצעות מבט פרטי שגואל אותה מתפקיד ה"אלילה". כשהיא מסתכלת סביבה בַּשיר היא לא מוצאת פנים, עינים, להאחז בהם, לבודד מתוך הקהל, לקוות שהאחד יראה א ו ת ה (לא את האלילה.)
      הדובר – מחליף שימוש בין אני ואנחנו, ו- אני רואה עכשיו שזה קורה דווקא בסיטואציות של כמעט "צליבה" או אונס… כשזה מצב "קבוצתי" — (בדיוק מהסיבה שאת מעלה, בַּשורות האלה חשוב שיהיו לו פנים בקהל המענים כי אלו שיאים וכי זה דרמטי ואולי כי צריך מישהו ש"ישא באחריות") אבל כשהוא אומר "אני" ו ו"ניגש לשמוע" מה היא אומרת – סוף סוף! הוא חוזר משם עם האנחנו האולטימטיבי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן