זה השקט
זֶה לֹא הַדִּבּוּר, שֶׁמֵּנִיחַ לְךָ לִשְׁמֹעַ
אֶת עֵינָיו שֶל מִישֶׁהוּ נִפְקחוֹת קָרוֹב בַּחֹשֶׁךְ ,
בְּגָדִים נוֹשְׁרִים מִן הַגּוּף הַמְּאֻשָּׁר,
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, זֶה הַשֶּׁקֶט
לֹא הַדִּבּוּר מֵנִיחַ לָנוּ לִשְמֹעַ
אֶת הַמִּטָּה נִשֶׁבֶּרֶת לִשְנֵי קַרְחוֹנִים מִתְרַחֲקִים
וְאֶת הַסוֹף נִטְרָק בַּדֶּלֶת הַנִּסְגֶרֶת,
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, זֶה הַשֶּׁקֶט
חֲשָׁד מְנַסֵּר אֶת עֲמוּדֵי הַבַּית.
בִּשְׁתִיקָה הָאֵשׁ פּוֹשֶטֶת בַּסְּדִינִים.
אֲנִי נִצְמֶדֶת אֵלֶיךָ
וכָּל חוּקֵי הַכֹּבֶד עוֹבְרִים מִפֶּה לְפֶה
בִּנְּשִיקָה אַחֲרוֹנָה.
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ,
זֶה הַשֶּׁקֶט, אֲהוּבִי.
שיר די לירי לחתימת יום סוער
יפה ומרגיע, יעל.
תודה סבינה יקרה.
אח, איזה שקט שמיימי.
לחיי השקט.
ששששש…. שששששששקט!
(שאפשר להעריך במיוחד אחרי סערה)
לחיים!
ועוד אחד בלי סימן קריאה
יעל היקרה, מרעיש השקט הזה…:)
"חֲשָׁד מְנַסֵּר אֶת עֲמוּדֵי הַבַּית. אֵשׁ פּוֹשֶטֶת בַּסְּדִינִים"
"זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, אֲהוּבִי"
ידעתי שתשמעי 🙂
אכן "לא הדיבור" ,וגם לי יש שקט כרגע, שיהיה התגובה כתודה על הנגיעה.
שמחה שהשיר נגע בך. אני מתיחסת אליו בחשדנות כלשהי, משום שהתנגן לי (בחלקו) כמעט מעצמו… וסרב לקבל שינויים (שהצעתי. והצעתי )
אבל השבוע הוא נראה לי סופסוף.
שיר יפה ומרגש. מצא חן בעיני השקט המאפשר להרגיש.
כן, למרות שאנחנו עוסקות במלים לפעמים להפסיק להשתמש בהן זה כמו להפסיק רעש, שבהעדרו – מתחתיו – אפשר לשמוע את הדברים שלא "מדבְּרים" אומרים את האמת
יעל
כשאני מסתכלת על תמונתך שמופיעה כאן, השיר שלך, כאילו הוא רישום של פניך. כלומר זה אותו תדר. אותה מוסיקה. קוראת בסקרנות את מה שאת מביאה כאן. נעים להכיר…
איריס
כמה מסקרן מה את שומעת, ובעיקר מה את רואה
נעים להכיר גם לי
אני אוהבת את הציורים שלך
אולי נגיב עוד, פעם, על ציור בְּשיר או על שיר בציור
🙂
היי יעל
מברכת אותך, על הביקורת, אין נחת יותר גדול מזה כשהעולם מאיר אותך בספוט, זה גורם לי בדקות כאלה להרגיש את חוית המאוהבות. השיר שלך טיפטף אלי בשקט…
להתראות טובה
תודה על הברכה. כרגיל, את הכי אמיתית בעולם…
חיבוק גדול
יופי של שיר. אהבתי את כל התחושות המערבות בו. בדיוק קראתי את רונית וחשבתי על הקשר בין המילה מדבר והשקט שהיא תיארה והנה את דיברת על קרחונים!
אומי 🙂
מניח לנו, אך לא נותן מנוח: השקט מדגיש (בשיר) את השברים, הקרעים הטריקות. והשיר מהדהד.
אתה יודע, יש לי גירסה מוקדמת שבה כתבתי
זֶה הַשֶּׁקֶט שֶׁמֵּנִיחַ לָנוּ, שלא
יניח לנו,
זֶה הַשֶּׁקֶט, אֲהוּבִי.
נפלא.
תו-דה
יעל
השיר קסום ביופיו. שיר לילה. הרבה התרחשות. אני כמעט שומעת יצירה של שופן מתנגנת ברקע כשההתרחשות בשחר קורית
אהבתי מאוד
גלית
בשחר=בשיר.
יכול להיות שההתרחשות כה ארוכה עד עלות השחר…
מוסיקה זה באמת קצת כמו שקט — לא מכסה על המחשבות
לפעמים
השקט כרקע מבליט את כל התחושות שגורמות רעש חיצוני ופנימי.
יפה וחודר.
מדוייק – – רעש חיצוני ופנימי
תודה על הקשב
יש המון כוח בשקט, וגם בשיר שלך. מאוד אהבתי.
תודה שירי.
יעל, השיר הזה מחזיר אותי לכתוב מה שאמרתי וכתבתי לך בעקבות ערב ההשקה לספר: "אותו נהר פעמיים", והרהורים שעלו בעקבות הרשימה היפה שכתב מריו שחר בהארץ. אני חושב שחשוב לראות את השירה שלך גם כשלעצמה ולא רק ביחס לאגי משעול או לדליה רביקוביץ. יש בשיר הזה ובשירים שלך איזה כוח עילוי מופלא, אני חש במעין טרמיקה המאפשרת לחוש את השיר ואת החוויה היוצרת אותו באיזו תנועה של זרם האוויר שהשיר יוצר, ואפשר לטפס אתו, לדאות אתו ולגלוש ולצלול למעמקים. אני לא הסכמתי עם הבחנתו של הירשפלד שדיבר נהדר, אבל טען שאת "נסיכת האופל",
והשיר הזה רק מחזק את עמדתי שיש משהו רמברנדטי אצלך,משחק מדויק בין אור לצל, אירוניה ותום, הומור וכאב
וערגה גדולה, ואלה לא זקוקים לשום הישענות על איזו אם שירית גדולה, אלא זה עומד בזכות עצמו וזה שלך.
מוישלה, אין לי מילים . לא בפרוזה.
או בשיר, או… בעל פה.
תודה עמוקה, עמוקה שאתה קורא ככה (רחבה, גם)
מכיר את סיפור הפרדס?…
יעל, כמה יפה שרק בשקט נגלית כל עוצמתו הנוראה כמעט של אי השקט.
כן!
סוף טוב לדרך השקט וצבעיו,זה שבו שומעים טוב יותר. הייתי צריכה להסות רעשי יום וקראתי שוב והבנתי יותר.
מירי יקרה, רק עכשיו גיליתי את התגובה שלך. ודאי מאז חזרו רעשי היום וכיסו… כמה וכמה פעמים
לילית
זה שוב כואב לי. פיזית ממש כואב לי הכאב של השיר.
פיזית ממש כואב לי שזה ציר הכאב שלך.
הזכרת את ג"יד. הוא מספר באוטוביוגרפיה על הנערים הערביים שהם קנו והם מדברים על זה כמו לא-אדמים. את מזכירה פה מחאה על מכירת ספרים. העולם בוער כביכול בעוד רגע מלחמת העולם האחרונה, אני מכירה רדופים אירנים. וזה שאת יודעת לכתוב את הכאב הזה דוקא יותר טוב מכל אלו שעושים זאת, כואב לי שזה יוצא כל כך יפה ורועדות הסיפים על המצעים האלו.
אולי בלהיות משוררת יש התחיבות לא לצאת מהחויה בעוצמות כדי שיהיו החומרים לעשות את זה. אולי משורר הוא אדם מקולל כי הוא רודף את כאבי סדיניו. אני לא יודעת מה כואב לי יותר, אבל קודם כל חנקו דמעות בגלל השיר עצמו. אולי הנפש היא סרט תורכי עלוב וכל מה שננסה לעשות כדי למקד אותה אחרת לא נצא מזה.
רק לבינתים, לומר לך שאני קוראת את התגובות שלך פה ובפוסטים האחרים ושמחה בהן — אענה בצורה ממוקדת יותר במרוצת סוף השבוע, אוקיי?
מצאתי אותך משוררת ובדרך כזאת. כדי לתת לי שיר כזה, אלוהים ישמור מה הייית צריכה לעבור, (מה שעובר בן אדם), אבל כנראה משורר מבין את העוצמות. כל זה כדי שאני אפיק דרך אחר מה שאני מרגישה בשיר. הכאבים הבסיסיים ביותר זה תמצית האמת. זה המבנה שלנו.
מי שיכול, מי שלא ואולי צורות כלאיים שאומרות: רגע, לי זה יותר מדי, קחי טוריה תחפרי תל ותעשי דו"ח חפירה או משהו דומה, זה יצירה. הרי החיים יטלטלו אותך כמו שהם יודעים.
אחרי שנים לקרוא אותך ואני עם דמעות מהסוג ההוא "אפילו בלי לעבוד", (ודאי, מחר שוב טוריה).
אני לא יכולה לתכנן שיר על הרדופים האירניים ולכתוב אותו, מקסימום, "דו"ח חפירה".
המצעים הבוערים, זה מה שמחבר אותי ואותך לרדופים האירניים, כי אחרת לא הייתי מזדהה איתם כבני אדם רדופים, הם היו נשארים קונצפט.
לא כל יום אני זקוקה שמישהו "יכתוב לי שיר".
אני יודעת שאני נשמעת כמו בן אדם שחושב על מה שאת כותבת ולא כמו מי שמגיב לרגש, אבל זה בדיוק מה שבלתי ניתן להיאמר, זה מה ששיך לך.
אחר כך באה רגיעה, שלווה, הרמוניה טובה יותר עם האחר. ו-אה, כן, נכון, קראתי איזה שיר, אתה יודע, (יש לך אש?), פואזיה, אגב, מה קורה עם קרבנות הצונמי?
יעל,
ענג צרוף השיר הזה. הקול, והשקט, שיש לו גם כן קול, מנסרים את חדרי הלב. והכל קול כך שביר. תודה!