בננות - בלוגים / יעל גלוברמן / מחזור שירים – 2. געגוע
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

מחזור שירים – 2. געגוע

 

    מתוך המחזור כּל אֶחד צָריךְ להתגבֵּר עַל הַבִּיוֹגרָפיה שלוֹ

2. געגוע 

הַחֶדֶר הוּא אָהִיל גָּדוֹל, מוּאָר בְּרֹךְ  
                 
וְאַתְּ קוֹרֶנֶת בְּלִבּוֹ, נוּרַת הָאֶלֶף וַאט שֶל יַלְדוּתִי  
                                                         
עוֹר הַזְּכוּכִית שֶׁלָךְ, הַמִּתְחַמֵּם לְמַגַּע עֵינַי  
 
הוּא פַּעֲמוֹן, שֶׁבְּתוֹכוֹ עוֹד פַּעַם
                                                                       
הַעֵט שֶׁלִי מִתְנוֹעֵעַ כִּמְטֹרָף

כְּמוֹ עִנְבָּל, כְּמוֹ לָשׁוֹן שֶׁל מְקוֹנֶנֶת,  
                                                                                      
כְּמוֹ זַחַל גַּחְלִילִית בְּתוֹךְ אַגָּס
 

המחזור כּל אֶחד צָריךְ להתגבֵּר עַל הַבִּיוֹגרָפיה שלוֹ בן 5 שירים
אעלה שיר לפוסט בכל יום (או יומיים)
השיר הקודם — באור הזה 
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4099&blogID=175

 

 

26 תגובות

  1. יעל, בחדרי הלב נערמים הזכרונות. כל כך אהבתי את פעימות הלב המתרגש כענבל פעמון. את הבכי המקונן בכתיבה. את החיטוט הגחלילי כדי להבין את האגס מבפנים. געגוע ל..את לא אומרת, אולי זה געגוע לילדות השברירית, לתום או לדמות ספציפית, אבל זה לא ברור מה היה שם..
    הנורה, הפעמון והאגס דומים בצורתם- מקסים.

    • יעל גלוברמן

      הו תמי, אני כל כך שמחה שכתבת, עוד מעט אני יוצאת ולא רציתי להשאיר את השיר הזה ערום, בלי שום תגובה
      רציתי שיהיה משהו אחריו, שיעטוף אותו

      איזו תגובה אמוציונלית, שלי
      אבל
      זה געגוע לאמי
      רק לה

      בעוד שעה אני יוצאת מהבית ונוסעת לבית קברות ירקון, יום השנה למותה

      אני רואה שלא התייחסתי למילים שלך, רק לעצם העובדה שדיברת עכשיו, לקול
      אבל אני שומעת את שניהם

  2. קבלי צליל גם ממני שיעטוף אותך וחיבוק שיחזק אותך ודעי לך שכתיבתך מיוחדת בעיניי (וזה נדיר לי).

  3. "הַחֶדֶר הוּא אָהִיל גָּדוֹל, מוּאָר בְּרֹךְ
    וְאַתְּ קוֹרֶנֶת בְּלִבּוֹ, נוּרַת הָאֶלֶף וַאט שֶל יַלְדוּתִי"
    איזה ביטוי נפלא של אהבה ורוך ושל החשיבות שלה בשבילך.
    בהמשך השיר היו לי קצת יותר מדי דימויים, כולם יפים נורא בפני עצמם, אבל בשבילי זה היה גדוש. מצד שני, אולי המינונים אחרים כשקוראים את כל מחזור השירים ברצף.

    • יעל גלוברמן

      אולי. ותודה על הקריאה שלך. תראי, זה מהשירים המבורכים שכותבים בבת אחת.
      אבל כשאני מנסה "לחשוב" אותו,
      בעיני ההחלק הראשון הוא – למה אני כל הזמן כותבת עליִךְ
      ואז – מה זה בשבילי כל הזמן לכתוב עליִךְ
      וה"מה זה בשבילי" מתחיל מתנועת-העט ונמשך ומתגבר.
      בדימויים, רק בדימויים.
      שכל אחד מהם אומר עוד דבר (אחר) על התנועה הזאת של "העט", ועל הכתיבה הזאת שוב ושוב עליה.

  4. היי יעל
    שיר
    שירך מאיר את חדר ליבי
    מתסיס את המחשבות
    נותן עומק
    להתראות טובה

    • לא הגבתי עד עכשיו כי קראתי קודם את השיר הזה כשהעלית אותו ואחר כך החלפת בראשון של עכשיו . יכולה להבין את הסיבה . קיויתי שהשיר לאימך . מקור הגעגועים הראשון. עכשיו שיש לי שני שירים מהסדרה אני מבינה למה החלוקה ואוהבת את שניהם . כמו רסיסים של האור הגנוז . בחמישי ייצטרפו לי כולם .
      אז למה אני שמחה שזה מוקדש לאימך כי משמח אותי למרות האבל על לכתה שהיתה פעם אמא ששווה כזו כתיבה. זה נדיר לדעתי. האם והכתיבה…

      • יעל גלוברמן

        תודה יקרה. זה יום לא טוב לדבר , אני אשאיר את השירים שיעשו את זה

        טוב לדעת שאת שם

    • יעל גלוברמן

      עוד אור

  5. יעל בר שם

    יעל, איזה עונג לקרוא את השירים שאת כותבת. הם רגועים, מלאי אהבה ומרגשים מאוד. פזמון עם קצב אחיד כמו שירה.

    געגועים, זה מה שאני חשה כרגע לגבי הארץ ולגבי כולכם בבלוג.

  6. זה יפה. אהבתי את דימויי האור הרך, במיוחד את זה של הגחלילית שמאירה את האגס מבפנים.
    בשירים שלך שקראתי קודם מצאתי הרבה מים. עכשיו הרבה אורות – והאורות רכים, למרות האלף ואט.

    • יעל גלוברמן

      יש לי באמת הרבה מים?
      מעניין

      בעניין האור הרך — את יודעת, זחל זה זחל, וגם אם הוא של גחלילית, עדיין כשהוא בתוך אגס…

      אולי הכתיבה היא ליצור או להפיץ סוג של אור, אבל כשאתה כותב על אדם אמיתי, שהיה, התחושה היא שאתה לא רק מאיר אלא גם מכרסם קצת

      • ליעל –
        התכוונתי שמים מופיעים בשירים לא פעם. עם הסירוניות, והמכתב בבקבוק (זה אמור להיות במים, אני מניחה), ו-"אותו הנהר פעמיים". איכשהו היה נדמה לי כך.
        בעניין הכרסום את ודאי יודעת יותר ממני, אבל התמונה שאני קיבלתי היא של אור שבוקע מתוך סוגים של אהילים, כולל אגס כאהיל. זה נותן אפקט מיוחד – ורך – לאור. וזה מזכיר לי את ציור הפיה הזעירה ההיא (גם היא היתה מין גחלילית) מפיטר פן, שמרפרפת (בסרט של וולט דיסני) מאחורי עלה, ונראית מאירה דרכו. זה מאד הרשים אותי בילדותי.

        • יעל גלוברמן

          עדה כן, זה נכון . מים רבים מכסים… פשוט לא נרשם אצלי בתודעה . לכן שמחתי בתובנה שלך.
          אפילו בלי לפתוח ספר אני מוצאת כמה שירים מוצפים… למשל פה בבלוג – כדי לחצות את המבול צריך, דור שני , שולחן הכתיבה . מצחיק איך לפעמים אתה מודע לדברים זעירים וחבויים ולא שם לב למשהו רחב כמו – נוף…

          אוהבת גם את טינקרבל-הזכרון שלך. מדגדג לי לקחת אותה ולכתוב. אולי כי היא יכולה להיות עוד דימוי לְזכרון, שמתנועע בצורה אחרת – דווקא כזה שכן זוכה להתלקח, בשיר (=פייה; חיים משלה, אבל לא בדיוק מציאות. מתעורר לחיים שהם בדרך זו או אחרת "קסומים")

          האור הרך- תמיד בתוך משהו שצריך להכיל אותו- משום שזה זכרון, לא דבר קיים.
          נראה לי שזה מה שקורה לזכרון כשמנסים לחזור ולהדליק אותו… בראש או בתמונה בהווה או בשיר.

          • יעל גלוברמן

            כי

            גם אם הנורה היא של אלף ואט, האור יהיה פנימי וכשאני קוראת את השיר, אני כבר צעדתי כמה צעדים אחורה מרגע הכתיבה וההזכרות… השיר "ננעל", הרי מדובר פה על זכרון שזה זמן, ואני עכשיו ברגע הקריאה – בחוץ. אז אני רואה את הזיק שהצלחתי להעלות בזכרון ובמילים – מבחוץ: מעומעם ורך

          • יעל,

            אני מסכים עם עדה.
            עוד ב"אליבי" וגם ב"אותו הנהר פעמיים" יש תחושה של הצפה, של כמעט-טביעה תוך כדי שמירת הראש מעל המים.

            והכי מעניין בשירתך הוא הבית.
            בשיר אחד (כדור שני) מתחת ליסודות הבית – ים קיים. נוהם.
            ובשיר אחר (כמאהבת)את נסמכת אל הקיר של הבית, אבל עוגנת בכורסה. עוגנת (כי דבר-מה שט ממך).
            ובשיר על המבול המקלט (סוג של עוגן?) צף.
            ולא רק הכורסה. גם המיטה ("מקום בו מתבצעת שינה") נסחפת למקום אחר. צועקת: אדמה. טובעת באמבטיה בבטן התבה.

            הבית שלך הוא תבה. והתבה שטה במבול.

            כתבתי על התפיסה הזו שלך משהו. ואולי אפרסם את זה מתישהו.
            :)

          • תגובה כזו אני קוראת כשירה. בכלל בבלוגיה הזו,הייתי אוספת כמה תגובות של אנשים מיוחדים ושוזרת אותם לשירת הבלוגיה.

          • יעל גלוברמן

            שוב הטיימינג שלך כמו אתמול, מעניין
            בדיוק חשבתי לעצמי שהכברתי מילים…
            ועוד על שיר שלי, לא נעים

            תבורכי מנשים באוהל, תבורכי

          • בעברית טיימינג זה תיזמון-כמו פזמון
            אני חוזרת על דבריי ואומרת תגובותייך יוצאות מפנימך וזה כשירייך,מיוחד.

  7. יעל

    יפה, ומצטרף לשיר ההוא על שולחן הכתיבה

    • יעל גלוברמן

      הי סבינה! תודה יקירתי. אני חושבת שאת צודקת בעניין שולחן הכתיבה. לא מצליחה להפסיק לכתוב על
      זה

  8. יעל,נוגע ללב ומדויק ומעורר השראה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן