כדי לחצות את המבול צריך
כְּדֵי לַחֲצוֹת אֶת הַמַּבּוּל צָרִיךְ
לְהִסְתַּדֵּר בְּזוּגוֹת. נָתַתְּ לוֹ יָד.
עַכְשָׁו אַתְּ לְבַד. אָמַרְתְּ:
חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי יִהְיֶה
כַּלִּיא הַבָּרָק שֶׁל הַבַּיִת הַזֶּה. כָּךְ
הַדֶּלֶת לֹא תַּעֲבֹר אֶת סַף הַבַּיִת,
הַחַלוֹן יֵעָצֵר בַּחֲרִיקָה
עַל הָאֶדֶן הַתָּלוּל. מַיִם רַבִּים יְכַסּוּ,
אֲבָל אַתְּ תִּהְיִי מְכֻנֶּסֶת.
אֶת הָעוֹר הַדַּק הַזֶּה יַעַטְפוּ קִירוֹת.
גַּם בְּקוֹמָה שלישית אַתְּ חַיָּה
כְּמוֹ מֵעַל מַרְתֵּף אוֹ בֶּטֶן אְנִיָּה.
חַיֵּי שְׁכֵנִים צְבוּרִים לְמַטָּה מִתַּחְתַּיִךְ
כְּמוֹ בַּקְבּוּקֵי שֵׁכָר קָרִים,
בְּרוּרִים לְעַצְמָם.
אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת מַשַּׁק הַכְּנָפַיִם
שֶׁל הַגְּרִיפוֹן הַמְרַחֵף בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹ
מֵעַל לַמִּקְלָט הַצָּף, חוֹתֵר בָּאֲוִיר
בַּגּוּף הַמִּתְבַּדֵּל. אוּלַי
כְּדֵי לַחֲצוֹת אֶת הַמַּבּוּל צָרִיךְ
לְהִסְתַּדֵּר בְּזוּגוֹת. נָתַתְּ לוֹ יָד.
אֲבָל בְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא נֶאֱנַח
הַבַּיִת זָז כְּמוֹ רֵאָה. בַּלַּיְלָה
הַמִּטָּה נִסְחֲפָה לְמָקוֹם אַחֵר.
אַתְּ עוֹמֶדֶת עַל הַסַּף צוֹעֶקֶת
אֲדָמָה, אֲדָמָה.
אֵין לָךְ סִכּוּי. אַתְּ פָּשׁוּט מַצְחִיקָה.
אֵיךְ הִצְלַחְתְּ לִטְבֹּעַ בָּאַמְבַּטְיָה
שֶׁעוֹמֶדֶת בְּבֶטֶן הַתֵּבָה
מתוך "אליבי", הוצאת הליקון 2000
בתמונה שלך בצד ימין , נראה שאת מחזיקה מיקרופון (לי בכל אופן ותקני אותי אם אני לא רואה טוב) את קוראת את השיר הזה בקול ואני מתכווצת מנסה לא לטבוע באמבטיה שעומדת בבטן התבה.
השיר קשה, עצוב- " נָתַתְּ לוֹ יָד.עַכְשָׁו אַתְּ לְבַד. "
זו מִקטרת — באמת לא רואים, מה?
שמחה שהשיר העציב אותך… זה שיר ישן יחסית, מהספר הראשון. לא קראתי אותו שנים — אולי אנסה בערב הקריאה הבא .
באמת שלא רואים שזו מקטרת…:)
אם תפרסמי כאן היכן את קואת את שירתך אבוא בשמחה להתעצב…:)(בטח עד אז לא ירד שלג)
יש פה כמה משפטים נהדרים כמו 3 השורות הראשונות,
הַדֶּלֶת לֹא תַּעֲבֹר אֶת סַף הַבַּיִת,
חַיֵּי שְׁכֵנִים צְבוּרִים לְמַטָּה מִתַּחְתַּיִךְ
בזכותך למדתי / נזכרתי מה זה גריפון.
יחד עם זה אני סבור שהיר ארוך מדי ואז
העצמה קצת מתמסמסת.
מ-"את שומעת" ועד "אדמה אדמה" זו כבר חזרה. לדעתי.
כן, השיר הזה בנוי חזק על צליל. כתבתי כמה כאלה בתקופה שלפני פרסום "אליבי". טוב לשמוע את המשוב שלך, למרות שמוזר לי לחשוב על שינויים בשלב הזה: יותר מדי ישן ויותר מדי מוכר.
נורא מיוחד, נורא מבטן החיים ועם זאת פיוטי.
כייף.
תודה
יש לי שיר שמסתיים בבית הזה:
אָז קַח אִשָּׁה וּבְנֶהּ לָהּ,
קַח וּבְנֶהּ לָהּ אוֹהֶל,
קַח וּבְנֶהּ יָתֵד,
הָאֲדָמָה רוֹתַחַת,
הָאֲדָמָה בּוֹרַחַת.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2284865
נהניתי מהשנינויות.
אני מקווה שתודי לי אם אעיר לך ש"חוּט הַשִּׁדְרָה" ו"הָעוֹר הַדַּק" (למשל) זה מטבעות קלישאתיות. אם מראש תאסרי על עצמך מטבעות כאלה אז כל שיר שתכתבי יתעלה. מראש, תוך כדי, ההתעקשות תחבר אותך ל"מקום הנכון", גם תוכנית.
יעלי, שיר נפלא.תודה.
מקוה שקיבלת את המייל ששלחתי לך מזמן כשנכנסת בשערי בננותבלוגס. שולמית
לא, לא קיבלתי את המייל. מסתבר שהיתה בעייה עם המיילים שהועברו אלי — זה התגלה כששלי חן שאלה אותה שאֵלה באחד הפוסטים ותוקן מאז, בעזרתה של יעל מלך ישראל. תוכלי אולי לשלוח שוב?
מבחינתי, הדרך היחידה להשתמש בצרופים כבולים בשיר היא לפרק אותם, או "להאמין להם" לחלוטין, ולהתייחס אליהם כאל ציור ריאליסטי (כלומר – לא כאל ניב או אימרה, מה שמכונה "קלישוֹת לשוניות"). המשמעות המקובלת מוחלפת במשמעות חילופית טעונה, חד פעמית לדבר שהיא מתארת. זו היתה הכוונה פה בשיר.
דוגמא, בקיצור: ברגע שחוט השידרה הוא לא צרוף-כבול אלא ממש חוט, ואז – הופך לכליא ברק, הביטוי מתפרק לחלוטין מהמטען המסורתי שלו וטוען את השיר בצורה שמטפורה טוענת שיר.
יופי של הסבר לשפי. אזכור אותו.
והשיר מורכב ומייאש לאללה.
כמו החיים לפעמים . לא תמיד
שיר יפה. אהבתי את הדימוי המגוון של המבול (או המבולים ברבים).
כן, אני אוספת מ/בולים ידועה
. . .
תודה! כזאת הקלה, כשמתייחסים לְשיר כמתאר "רגע" מסויים (מצב, מקרה, תחושה) ולא כמייצג את כל הגישה שלךָ לחיים. ולמוות. ולצמחונות
…
לא היה לי ספק . צריך דוקא אומץ לתאר רגע כזה ולא לפחד מתיוג. כן לפעמים ומותר לכתוב על זה ולתאר את זה כמה שרק בא . מסכן מי שלא יכול -אילם ומסכן מי שכל חייו כאלה ורואה את תמונת חייו במראה…של עצמו.
כו!!
כן.
רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך.
נכון. לשתי האפשרויות שציינת צריך להוסיף את האפשרות לקלישאות מודעות, במשמעות אירונית-סאטירית. וכמו בכל דבר בחיים העיקר הכוונה.
שיר טוב:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=7703141
יעל, השיר מצא חן בעיני מאוד. כשאחזור לארץ אחפש את כל הספר. עשית לי תיאבון…
עדנה, רק עכשיו גיליתי את התגובה שלך. שימחת אותי מאוד
והלוואי שבאמת תשיגי את "אותו הנהר" – אני חוזרת עכשיו מישיבה בהליקון, ונשארו 6 (!) ספרים אחרונים שעדיין חוצצים ביני לבין הוצאת מהדורה שנייה של הספר…
:))
לא צריך לחפש הרבה. האוצר מונח מתחת לפנס: הוא מופיע בחנות הבננות, ואפשר גם ישירות מהליקון כמובן,
helicon@helicon.org.il
אמיר!!! יפה לך.
יעל השנייה הבריזה לי. סתם חזרתי הביתה
אבל היה כיייייף. בְּרמות של אייווה
יעל, שיר המרעיש את הנפש ומעורר בה סכנת הצפה.כתוב נהדר
אגב, אשר לשיר על הקבצן מהתחריט שקראתי כשיר על הירח, הנה מה שמצאתי אצל לאה גולדברג בשבוע שעבר:בארץ אהבתי האביונה/ אפילו הירח בשמיים/ עומד כעני בפתח/ כפוף ורהוי וחיוור.ג" משירי ארץ אהבתי
אילו מילים חזקות ונדיבות. תודה גדולה, מוטי.
בעניין הקבצן והירח — זה לגמרי שלך, אני חושבת, למרות שאוהבת את הרעיון — לא מצאתי דרך לעזוב את הקבצן המסכן שלי על המדרכה ולערוק לָרעיון על אחיו שבשמיִם… אפילו כתרגיל מנטלי. כנראה משום שכתיבת השיר הזה באמת נצרבה אצלי כסוג של תמונה.