תְּמוּנָה עִם חוֹר בְּמֶרְכָּזָהּ
אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה כְּמוֹ בְּכִיס הָפוּךְ.
כְּלוּם לא מֵכִיל אוֹתָהּ.
מָה שֶׁהָיָה עָמֹק מְפֻזָּר עַכְשָׁו סְבִיבָהּ
פָּרוּעַ וְחָשוּף, נוֹצֵץ וְנוֹשֵׁף בַּחֹשֶךְ,
זוֹל פִּתְאֹם כְּמוֹ מַטְבְּעוֹת, שָׁפוּךְ.
תְּנוּ לָהּ אוֹפְּיוּם וּמִיָּד.
וָנִיל לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ אֶת זֶה, לֹא בְּמַצָּבָהּ,
כְּבָר לֹא, מִזֶּה שָׁנִים. הִיא לֹא עֲצוּבָה,
הִיא מְזַת רָעָב, וְהַצָּמָא שֶׁלָּהּ גּוֹאֶה
לְהַטְבִּיעַ אֶת כָּל אוֹהֲבֶיהָ
. .
זה יפה, השורה הראשונה עם הדימוי של הכיס ההפוך נהדרת לטעמי.
ההערה בסוף מיותרת לדעתי.
אתה מתכוון להערה שאחרי השיר? זו שבדיוק מחקתי (או לשורה האחרונה בשיר)
להערה עם הכרית התכוונתי.
לגמרי. מצא חן בעיני לכתוב "ההיפך מִכָּרית" אבל זה באמת לא להערה על שיר שכותבים (בלי שמישהו שאל)– תודה
חזק!
נראה לי שהדמות מהספור שלך (יחסי שכנים) בדרך למיטה הזאת — אם לא תזהר
…
זה יפה איך את מזהה תהליכים.
כתבתי ממקום אינטואיטיבי.
את בהחלט אישה שיש מה ללמוד ממנה.
יפה בעיניי השיר וניסוח הרעב והצמא שאין מזון להשביעם. גם אני נזקקתי לא פעם לתיאור הגופני הזה של מצבי חסר. ראי למשל בספרי "ה קירי יקירי" ע" 35. "מארבע העונות נותרה השחונה/ ואין לצמאוננו תקנה" הבודהיסטים קראו לאדם הנתון לחסר כזה "רוח רפאים רעבה".
זה יפה.
שיר חזק ביותר. תודה.
מה שאפף אותי במהלך קריאת השיר היה תחושת חוסר אונים, ריק, אבדון וחידלון (במיטבם), ואז הווניל הכל כך חושני שלח אותי מייד אל דליה רביקוביץ" באחד משיריה הנודעים ביותר שעוסק בדיכאון. ככה זה כשמשוררת מזוהה עם יסוד מסויים, כשנפגשים איתו, זה יהיה לעולם עם המשורר/ת המזוהה עם היסוד הזה.
טוב, ממה שאת מתארת את רוקדת בנעלי הרקוד שלי. כשהן עוד חמות.
גם הוניל נכון. בעצם מעניין שלדליה רביקוביץ" מתחברים קודם כל בובה (ממוכנת) ווניל. לא אובייקטים רוקיסטיים במיוחד. משהו ילדותי, מתוק-פלסטיק-ומוגזם/מרוכז קצת. והיא לא היתה מתוקה בכלל. מתחשק לחשוב על אחרים. ללאה גולדברג? אני חושבת על חלון אבל בעצם למה. יותר תנוחת הציפיה והצְפייה שהם התנוחה הקיומית שלה מאשר אובייקט שכתבה עליו, למרות שכתבה עליו המון. ליונה וולך – תפילין? קטע. לאחמטובה כסייה? סלביה פלאת" כוורת ומראה, סקסטון פלג גוף תחתוןם של אשה ונעלים אדומות? טוב די. אבל שווה פוסט בפני עצמו
מתאים לפרויקט כרית?
בתור הכי פחות כרית שיֵּש?
כמו שאפשר להטביע אוהבים בגאות של צמא, כך אפשר להטביע דמעות של ייאוש בכרית. מאד כריתי.
מצויין ממש חור אישה
אאוץ".
הי יעל התכוונתי חור שמתחיל בבטן ונמשך לכל הכיוונים לא חורה-יעני אישה ביוונית-נדמה לי- שהיא פונקציה מתאימה לבלט-יעני בובה עם חור.
ובעברית נקבה.
האמת? אני חושבת שזה מצב שגברים חווים אותו לא פחות מנשים. אַיִן זו לא מילה שהייתי מנכסת ללקסיקון המגדרי. גם חֶסֶר לא.
נכון מאוד גם גברים גם נשים אבל פה זו אישה ו..הזדהיתי.
יפה ומדוייק כמו תמיד!
האנשים שצריכים אנשי-כרית לחבק והרעב שלהם מבריח גם את הכריתיים ביותר. יפה.
כן!
מלא הפכים, האופיום, בא משום מקום, הוניל, אןלי לא הייתי מטביע אף אחד…לא הכל אהבה זה מידי ספציפי.
להתראות טובה
הו אבל זה ספציפי. אחרת אני מדברת באוויר, על מושג ה"כאב" או "החֶסֶר"
המשפט האחרון ממקם אותה — היא לא מושג, היא חיה בין אנשים
אני משערת שאילו השיר הזה היה ציור של תהום הייתי מראה לרגע את שפת התהום. במה נתגלע הבור
ואז כשהחֶסֶר גואה…
יפה מאוד מאוד מאוד.
תודה גדולה.