בננות - בלוגים / / אור ראשון — אחרי חודש בבלוגיה
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

אור ראשון — אחרי חודש בבלוגיה

 

 

אור ראשון
 
הַחֶסֶד הַזֶּה, להִתְעוֹרֵר עִם שַׁחַר

כְּשֶׁשׁוּב הַכָּל מֻקְדָּם.  
 
אַתְּ עוֹמֶדֶת עַל מִרְפֶּסֶת  
    
וְצִפּוֹר שֶׁקָּמָה מִתּוֹךְ הַעֲרָפֶל    
  
קוֹרֵאת לָךְ לְהַתְחִיל.
 
 

 

*****************
שיר פחות אפל , לחגוג חודש לכניסה שלי לבלוגיה.
לא ציפיתי שזה יהפוך לעוד מקום שלי. ממש מקום, שאני נכנסת אליו ומסתובבת בו פוגשת פנים מוכרות ומדברת עם אנשים. יותר טוב מבית קפה שכונתי.
 
מאה קפה, בבקשה. ומותר לעשן.
 
 
 
 

 

 

 

 

64 תגובות

  1. כן, ככה גם אני מרגישה, זאת העשיה המשותפת, וההקשבה …
    סוד הקסם
    להתראות טובה

  2. מברוק, יעל! שיר שממש עושה חשק לצאת החוצה.
    מבטיח ג"סטה דומה כשאהיה גם אני בן חודש.

  3. גם אני חשבתי על זה לא מזמן. הידידות הוירטואלית הזו נורא מוזרה. חשבתי על כל בתי הקפה האלה (כסית, תמר) שם כולם נפגשו, ועל חילופי הרעיונות של סארטר עם קאמי וז"נה וכל הג"מעה הפאריזאית.
    אולי עדיף בלי לראות עיניים, פנים, גוף? אולי לא… אולי נעשה מפגש אמיתי פעם? אולי לא…
    בינתיים קבלי מצית, מזמינה אותך לעוגה.

    • בא לי מאפין, בואי נתחלק. איזו עוגה הזמנת?

      את יודעת, אני הספקתי לטעום בתי קפה ספרותיים. כשהייתי בת עשרים ישבתי בכסית ובפינתי ולפעמים בטעמון בירושלים. אני זוכרת כמה בער לי להוציא ספר כדי שלא יחשבו שאני רק ילדה פעורת עינים… גם אחר כך זה נמשך, אבל נעשה הרבה פחות זוהר. עכשיו זה חסר, מאוד חסר בנוף העשייה הספרותית בארץ. היה טוב אילו הבלוגיה היתה עוד מקום מפגש כזה, מקום נוסף ולא תחליף. יש פה ושם בתי קפה שבהם נפגשות קבוצות, אבל אף אחד מהם לא מדליק אותי. ואני נדלקת בקלות…

  4. דפנה שחורי

    יפה

  5. השיר הזה מקסים לחלוטין, ויש בו משהו אופטימי ומשמח שעושה חשק להמשיך לחיות.
    וחוצמזה- מזל טוב ליומולדת חודש:)

    • שמחה שאת פה עם השירים המקסימים והאישיות הלחלוטין כאן . נהנית מהתגובות שלך גם.
      אני מרגישה הרבה פעמים שפגישה אינטרנטית יכולה אם רוצים להראות את הצד היפה שלנו . ופה בבלוגייה את הנשמה היתרה של האנשים המיוחדים שפה. זה לא סתם. ערך מאוד מוסף ומוסיף.

    • תודה תודה. לא היה פשוט למצוא שיר של שמחה שאוכל לשים פה כדי לחגוג.
      למה קשה כל כך לכתוב על דברים שמחים בשירה? ושיֵצא שיר ט ו ב ?
      שווה דיון.

  6. שיר מקסים. וכל עוד הציפור האמיתית צייצה לך, ולא הלפטופ האיזון נכון.

  7. מזדהה ומסכימה — עם השיר והסיפא. יום בלוג-לדת שמח.

  8. גם בשבילי הבלוגייה הזו הפכה לסוג של בית, של מקום לשלוח מלים ולקבל מלים ולהתחכך בכותבים ולעשות דברים וליזום פרויקטים (היה פה פרויקט תרגום מוצלח לא מזמן) ובכלל.
    והשיר, שקורא לקום מתוך הערפל, בכלל שבה אותי (במיוחד שבימים האחרונים אני באמת קם עם אור ראשון). אני מרים כוסית (מותר, נכון?) לעוד חודשים רבים בבלוג-קפה שלנו!

    • מותר, מותר. תמזוג גם לי.

      כיף לפגוש אותך כאן!

      • מזל טוב יעל שיר מקסים , כל יום מחדש נעמוד מוקדם במרפסת ונתחיל
        כל הזמן מנדנדים לנו לא להתמכר, איך אפשר שלא כשיש סוף סוף מקום בבית הקפה של הבלוג , אגב אני מזמינה הפוך חזק על בסיס מים, בכסית לא התעסקו עם בסיס, . לא היה שם לחם, לא העזתי לשבת שם אבל עשיתי סיורים הלוך ושוב , מציצנות על הבוהמה, אני מזמינה סברינה עם הדובדבן בקצפת, מי רוצה להתחלק?

  9. איזה שיר יפה ובראשיתי כזה. הכול מתחיל בו, והוא ממצה הכול.

    טוב, אז אני אתחיל במקיאטו, ובמד כמה עוגיות. אחר כך יכול להיות שאקח סנדוויץ פרושוטו. יש פה אוכל לא כשר?

    אה,אתם מקבלים פה אשראי?

    יש גם פינה ללא מעשנים? הרי לא אוכל להיפגש עם אמירוש, העשן יצמרר את עיני.

    ואגב, בתי קפה ספרותיים. אנחנו בראשית ימי שופרא, ישבנו בהתחלה בימי שישי, אמצע שנות השמונים, בקפה בבית הסופר. אבל היו שם הרבה אנשי ספרות מבוגרים שהסתכלו עלינו מלמעלה, אז אילן מצא יווני אחד בדיזינגוף, שהיה לו קפה בשם טברנה, באיזו חצר מאחורי חנות. הרבה ערבים בילינו שם.

    ליד כסית הייתי עוברת כנערה בדרך מהים. הקשישים הביטו על הביטו תחילה.

    היום אני בעד בתי קפה וירטואליים. ככה אני יכולה לפגוש באמיר בלי לקטוע לו את הבדל.

    • מה הבעיה יעל, שניים אוחזים לביס

    • יש המון לא-כשר. פרושוטו כמשמעו.

      ואנחנו חיים פה על אשראי… נותנים קרדיט חופשי.

      ולא צריך פינות, יעל. זה, נדמה לי, הרעיון… מקווה שתסכימי.

      חבל שלא נפגשנו בדרך לכסית. אולי הייתי סוחבת אותך פנימה. את קפה בית-הסופר הפסדתי לצערי, הייתי בשנות השמונים, כל עשר השנים, בארה"ב. מי ישב שם אז? מעניין, כתבי לי

      ו – תודה שערכת את עצמך בשורה האחרונה. או בעצם חבל. די קולע שתכתבי – "בלי ש א ח ת ו ך לו את הבדל"…

    • טוב שהבדל בטוח. יש משהו מרגיע וג"אנקי למדי בקפה הזה, אבל עדיין לא התרגלתי. כמו חטיפי מציאות.

  10. יקיר זמירות ישראל

    מזלטוב! אצלי או אצלך?

  11. אהבתי.

    כמעט עושה חשק לקום מוקדם בבוקר ..
    בעצם לא "כמעט", עושה חשק לקום מוקדם בבוקר.

    וכן, זה בית קפה נפלא ליוצרים.
    יש משוררים, סופרים, ציירים, פסלים, אנשי-מילה, מצחיקנים, צלמים, ויש שמשלבים.

    מיוחד פה.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן