כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

דור שני

 

 

 

דור שני
 
1.
הָאִישׁ שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה יוֹשֵׁב לַשֻּׁלְחָן.
הָאִשָּׁה שֶׁבְּקֹשִי הִגִּיעָה מַגִּישָׁה לוֹ עֻגַּת שְׁזִיפִים.                                  
זֶה הַבַּיִת שֶׁלִי: טוֹב פֹּה. בָּטוּחַ.                                                      
אִמָּא נִשְׁעֶנֶת עַל אַבָּא. אַבָּא נִשְׁעָן עַל צֵל.                         
בַּלַּיְלָה הֵם פּוֹסְעִים לְחַדְרִי עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת
בְּתִּלְבֹּשֶׁת כַּוְרָנִים, מוֹשְׁחִים אֶת רַקּוֹתָי בְּשַׁעֲוָה.   
אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה מְאֹד חַמָּה.
הַרִצְפָּה בּוֹעֶרֶת מִתַּחַת לָרַגְלַיִם.                          
 
אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּקִירוֹת. פּחוֹת מַאֲמִינִים בְּגַג.
צָרִיךְ לִבְנוֹת אוֹתוֹ כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ. אֲנַחְנוּ בּוֹנִים.
בַּאֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת יֵשׁ תַּחְמֹשֶׁת וּבַבּנְק שֹׁחַד לַשּׁוֹמֵר          
שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָנוּ, לַיְלָה-לַיְלָה, אֶת הַגְּבוּל.               
שְׁתִיקָה הִיא הַגֹּפֶר שֶׁסּוֹתֵם אֶת הַפְּרָצוֹת, אוֹטֵם אֶת הָרִצְפָּה.          
אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ עָמֹק נוֹהֵם:               
יָם קַיָּם מִתַּחַת לִיְּסוֹדוֹת הַבַּיִת.
 
 
2.
הַבַּיִת הַזֶּה מָלֵא אַהֲבָה. אַבָּא חָזָק וְאִמָּא יָפָה.
גֶּרְשְׁוִּין הָיָה יָכוֹל לִכְתֹּב עָלֵינוּ שִׁיר עֶרֶשׂ.
מָה יַעֲזֹר הַצַּעַר הַזֶּה
לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַצַּעַר הַזֶּה
אֵיפֹה אוֹשִׁיב אוֹתוֹ כְּשֶׁיַגִּיעַ       
מָה אֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

29 תגובות

  1. הזדהתי מאוד. גם אותנו העבירו את הגבול בלילות. מי יודע מי מצלצל בפעמון הדלת. מי ידע שהאדמה בוערת.

    • בתוך השתיקה יש לחישות הצלחת להעביר אוירה של חרדה.

      • דור שני ושלישי של נרדפים תאווי חיים.
        איזה הורים . איזה בית . שבר סורי אפריקאי מתמיד.

      • תודה אורה. אני מקווה שהצלחתי גם להעביר סוג של ביטחון. כמו באניה: הים מתחת, אבל הבית שט. כי היה גם שקט וגם יופי.

        • מתשובתך לאורה מבינה שהיה יותר שקט ובטחון מלשבת על שבר סורי אפריקאי.

          • לכן כתבתי את שיר 2.
            מאוד הייתי רוצה לדעת אם זה עובר.

          • לכן כתבתי את שיר 2.
            מאוד הייתי רוצה לדעת אם זה עובר.

          • את יודעת יעל לפעמים היצירה עובדת לבד.
            צריך לשבת עם מאזניים ולמדוד כמה יעבור לצד הבטוח , אוהב , נשען , טעים וכמה יעבור לאש הריצפה,לכיסויי השעווה והגופר לכאב המאיים לפרוץ בסוף. ייתכן שאת מרגישה היום הרבה יותר נוסעת בספינה בצורה שטה על מים מפעם. ייתכן שהכאב עוד מאיים וייתכן שאני קוראת פסימית מטבעי ומחפשת סימני בקיעה שאגב כלל אינם מפחידים אותי כי הם רק מחדדים את היופי והאהבה והחום שכן הווים בשיר שלך . אהבה וחרדה . מי אמר שאפשר בכלל בלי חרדה?

          • היצירה חייבת לעבוד לבד.
            אני משתמשת בבלוג הזה לבדוק אם היא עובדת… הזדמנות שאני מאוד שמחה עליה.

            רציתי שיהיה ברור שהחוץ (והעבר) מאיימים ונוכחים, אבל להגיד את זה בלי לילל. להגיד גם שהחוויה היא (גם אז וגם עכשיו) שמתחת ליסודות יש ים, אבל זה בגלל עובדות שאי אפשר לשנות. ככל שתלוי בהורים, הבית נבנה ו"מתוחזק" בצורה הכי אוהבת ובטוחה שיכלו לבנות ניצולים.
            אני חושבת שרציתי גם לומר שאני לא כועסת על השתיקה. שאני מבינה שזו היתה דרך לתחזק את הבית… לשמור שה"שם" לא יחדור.

            תודה על התובנות שלך. למרות שהשיר כבר יצא בספר ואפילו תורגם למספר שפות, נורא חשוב לי לדייק פה. הוא חשוב לי יותר מאחרים.
            יעל

    • גם את? בתמונה את נראית ילדונת

    • גם את? בתמונה את נראית ילדונת

  2. אהבתי. חזק מאוד.

  3. היי יעל
    הבטן שלי התמלאה כאב, זה נמצא אצלך בשכבות. הפנים והחוץ.מטלטל.

    לגבי השיר שלי ברגע מסוים, המוזיקה עצובה, המילים עצובות, ואני מחפשת ישועה.
    מי האיש החפץ חיים.
    מזכיר בשכבות את השיר שלך.
    להתראות טובה

    • כן
      כן
      יותר ויותר מסתבר לי שפנים-חוץ זה המפתח שלי. ולא רק בשיר הזה
      תודה על הקריאה החכמה

      זה באמת דומה לתנועה בשיר שלך, רק ששם זה הרבה יותר קומוניקטיבי – יש רגע אחד, ואת לגמרי בתוכו (תמיד הישג בשיר)
      והתנועה היא אל הישועה שבקולו של איש אחר
      כמה יפה.

  4. 1. מצוין. מיטבך.אהבתי במיוחד את תלבושת הכוורנים /קברנים. אבל הכל מרגש. 2. לא כל כך נחוץ לעניות דעתי.

  5. כמה שהשיר הזה יפה.

  6. יפה. מבריק.

    אסוציאציות לא צריכות להיות נבונות, נכון? אז יש כאן כמה שורות שהזכירו לי כמה שורות בשיר של קארבר (שנקרא "מקשיב", תרגום עוזי וייל):
    "אבל עצם את עיניו בכל זאת. בתוך הלילה העמוק,
    בעוד הבית מפליג מערבה, הוא התעורר
    ושמע קולות ממלמלים. וקפא".

    את השיר 2 לעניות דעתי היית צריכה לפרסם בנפרד, לא בסמיכות הזאת. עם שם משלו (שם שנון, אם תשאלי אותי, שיהיה גם שורה בזכות עצמו). ואם את מרגישה שחסר משהו לשיר הראשון אז תנסי להשלים בדרך אחרת.

    יש גם דור שלישי:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3835855

    • תודה על המובאה היפהפיה מקארבר. גם הבית שלו, כנראה, שט לפעמים.
      יש לי עוד שיר שבו הבית שט, עכשיו שאני חושבת על זה, בשיר ישן יותר מ"אליבי" (הספר הקודם). שם הוא תבת נוח… אולי אעלה לאתר מתישהו.

      נכנסתי לבלוג שלך וקראתי את "עליה" – שיר מצויין! פרסמת ספר?

  7. הרגשתי כשקראתי והזדהתי

    הבית הזה, ממש כמו סירה היה נע על גלים שלעיתים היו מאוד גבוהים
    ופעמים אחרות, שקטים שקטים… ים מראה.
    מראה ששיקפה אלי שקט מאוד מסוים.

    תודה לך

    יהודית

  8. שמעון רוזנברג

    טוב מאוד
    יודעת לפרוט על רגעים קטנים.
    כביכול "שגרת" דור ראשון, דרך עיני ילדיהם

השאר תגובה ל אורה ניזר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן