רותי רום ציירת וסופרת

  בגדה יורים בעזה מחסלים באזור התעשייה בהרצליה הנחה של 50% בגלל החיסול והלכתי לקנות ספה חדשה וּמזמזמת לי בראש הקללה הזו אולי בגלל הקירבה לחג הפסח שמובהק בקללות באותות במופתים וּבזרוע נטויה וגם הצָלפים הערבים האלה צריכים כבר להפסיק אפשר לחשוב שהם לא מכירים את ההגדה הלא הסוף ידוע מראש חסל סידור פסח כהלכתו      

                                       ש פ ת י י ם           שֹפָ – תַ – יים   שֹפָ – תַ – יים   מ – נַ – ש – קוֹת   מוֹ – צ – צוֹת   מוּצְסְסְ…מוּצְסְסְ…   מ – לַ – ק – קוֹת   לַק… לַק…   ליק… לוּק…   סוחטות! סוחטות!   אוּוּוּוּ…. אוּוּוּוּ…. ...

      יש לי קיר תשע נורות מאירות אותו אור יקרות בד קנבס אחוז בשישה מסמרי פלדה וכבר איננו חגיגי ותשע הנורות חושפות ונזילות הצבע שותתות וציירתי כל פצע שלו ודייקתי ורציתי שידע שזה בסדר עם הפצעים שרבִּים אבל לכי תסבירי לקיר.      

  גוף מז – ד – קן   ע – ייף   מדמה במראה דמות ח – ד – שה   ומאמין לה.  

ש י ע ר     פעם הייתי בלונדינית. טבעית. יש חשיבות לנסיבות. הבלונד נתפס כהצהרת כוונות, כאמירה. אבי קרא לי מילדות "שיקסה". הוא אמנם ניצל במלחמה הגדולה ההיא בגלל המראה הארי שלו אבל אני חשבתי שלהיות שיקסה זו לא מציאה, להיפך זה מזכיר אותם. כשהייתי בת אחת-עשרה, מבחינתי עדיין נטולת הצהרות, בתקופה שהברבי טרם צברה את מעמדה כמודל חיקוי ...

    ח ו ם אני מהדקת את הקנבס לקיר, מחליקה עם היד את הגלים שנוצרים בבד ונועצת שלושה מסמרים בכל צלע. אני עוצמת את עיניי וחשה במגעו הקר. אני מציירת עליו בצבעים חמים: אוקר, כתום, עוד שכבה ועוד שכבה. ממתינה מעט שהצבע ייבש ואז נוגעת. אצבעותיי נתקלות באטימות קרה. אני מציירת שעירות: שעירות חייתית, שעירות קפואה, שעירות שבורה, אבל ...

* גוּף מִתְ – עוֹ – רֵר מ – גַ – שֵש מעוניין ! מניח יד מ – פַ – שֵֹק מ – מַש – מֵש רירררר…. דוֹחֵק ! נִקְבָּה מִס – תַח – רֵ – רת שַבּ – לוּ – לית חליל מ – נַ – גֵן מ – פַ – לֵ – ח צועק: תשמיש ! תשמיש ! ...

      *       ברחוב של מלכים   אשה שמנה – נַ – נַחְ – נַחְמָ   בּוּס – בּוּס – בּוּס  קפה   כאילו פאריז   פְּססס…  זוֹז – זוֹז   מַפלט עשֵן   נַ – נַחְ – נַחְמָ – נַחְנָחִית – עיר – נַ –   אבל זה   קינג   ג"ורג"   בּוּש   ...

                                             עקיצת האקנתוס                                                    פרק 2   השעון מעל ראשה של הספרנית נקש רבע, נקש חצי. סוף סוף! חשבתי באושר ודפדפתי במחברת. דף ראשון, דף שני, כתב היד סגלגל, הנה הוא נמתח ומתקמר כגבו של חתול. לפתע מאיץ, מיטלטל בסערה, ושוב מתגלגל באהבה או ננעץ בחקירה. ואז נשמט מן השורות הישרות, האותיות גדלו, כביכול פערו את פיהן כאילו אימה אחזתן, ...