רן יגיל סופר ועורך
לחלק ג' של הנובלה
לחלק ד' של הנובלה
לחלק ה' של הנובלה
"אימא, הלו אימא."
(שקט)
"לא, הכול בסדר אנחנו מרגישים…"
"מה בסדר שום דבר לא בסדר" אני רוטן.
"שקט שקט אני לא שומע אותה."
אני מסתובב עצבניקו, ידי אוחזת בסוודר והיד השנייה תומכת בה. אם הייתה סיבה לצחוק אולי הייתי אומר שזו סצנה מסרט של וודי אלן בשחור-לבן.
"האיש הצולע הוא די נחמד קצת קשה איתו."
"הרבה קשה איתו." סיננתי.
אלון אוטם את השפופרת בידו ולוחש –
"אתה רוצה להדאיג אותה, תגיד?"
ולעבר האפרכסת אחרי שכפו הוסרה –
"כן…לא. דיברתי פה."
אלון אוטם שוב את האפרכסת –
"היא שואלת מה שלומך?"
"חרא. תגיד לה שחרא."
"הוא אומר שבסדר, יש לך ד"ש ממנה."
"שתישק לי."
"הוא מוסר גם נשיקה."
אלון צוחק גם אני.
"כן חיים אימא, רצוי שתשלחי כסף. אני מנגן פה באיזה פאב מקומי, אקזוטי? כן, מאוד אקזוטי."
מה את מקשקשת אימא איידס, איזה איידס בוודאי שאנחנו לא מתעסקים עם אף אחת מלוכלכת."
"תגיד לה שאני הצטרפתי למסדר הנזירים הקדוש של סביליה, יש לי כובע עם משולש כזה."
"תשתוק אני לא יכול לשמוע אותה."
"אתה לא תהיה זה שיסתום לי את הפה, תן לי אותה, נו תן לי אותה."
"אימא, רק רגע."
"תגיד לי מה אתה רוצה שהיא תתחיל לדאוג ותשלח לכאן שליחים?"
"אה, יש לה כבר שליחים למאמא שלך, ודאי, היא תשלח אלינו איזה שגריר בשבועיים הקרובים בכדי לוודא שהכול כשורה". אני מסתובב בעצבנות מהמיטה לקיר וחוזר חלילה.
דפיקה בדלת. אל החדר נכנס אחר כבוד צולע, זורק בי מבט מלא שנאה ומחייך בצביעות לאלון. אחריו נשרך פועל משופם עם שפכטל, כלי עבודה ודלי. הוא מסביר לו במהירות מעצבנת מה עליו לעשות וטורק אחריו את הדלת בהפגנתיות.
"טוב, אימא, להתראות, שלום,"
"זהו," אלון מוסיף, "בסך הכול צריך לתת לגברת צ'אנס, היא דואגת לך. אני אשם שאתה לא בקשרים משפחתיים?"
"מי אמר לך שאני לא בקשרים משפחתיים?" אני מתיישב על כיסא בפינה ומסתכל בבבואתו של אלון במראה.
"אני אומר לך שהקשרים המשפחתיים שלך דפוקים יותר משלי ואתה יודע את זה יפה."
"אוליבר טוויסט. ממש פתחנו בית תמחוי לילדים ממשפחות הרוסות, יתומים מוזנחים. מה העניין אלון? וחוץ מזה אל תדבר אליי דרך המראה כמו איזו גברת מהודרת המורידה ענק פנינים ותוך כדי כך שולחת מבט מזלזל בבעלה."
"אני אשם שאתה כתבת את החוברת המחורבנת ההיא ובזבזת עליה אלף דולר? בסופו של דבר אפילו מאה עותקים לא הופצו, אני אשם שאספת כל מיני חלכאים ונדכאים שכותבים בכל מיני ביטאונים מצחינים וחברתם יחד להוציא חוברת – 'אוונגרד IN'? רק מהשם בא לי להקיא."
"טוב, זה שייך לעבר," אני אומר, מרגיע את האווירה בחיוך בוגר.
"אני אשם שהאמנות של היום, גם שלי, אתה יודע מה, גם שלי, גם המוזיקה צועדת בנחת מצעד דמוקרטי ברחובות ניו-יורק אל עצמה במקום שתצעד לקהל, והקהל המטומטם יותר מהאמנות קונה כל מה שהעיתון מוכר לו? שמשרדי היחצנים הם הבמות האמיתיות של האמנות ויחסי הציבור הופכים אותו לקריא או לא? אני אשם שהמוזיקה זה קוקה קולה והספרות זה מקדונלד'ס והמזל זה התבלין שביניהם או החסה? תגיד לי, אתה שמטיח את כל תסכוליך הנפשיים בי כאילו הייתי כרית צבעונית סלונית, תגיד אתה, נו! (רגע של שקט) אני גמרתי לנאום (הוא אומר בחיוך מבויש כאילו תפס את עצמו באמצע הנבואה פולט דברי חוכמה שיפה להם השתיקה.)
"יחסי ציבור, תגיד לי (שוב מתחדש הנאום) איך מגיעים לקו הזה שמעבר ליחסי ציבור, מעבר לזמניות ולמזל שאיזה עורך ימצא לנכון להדפיס אותך בעוד שלושים שנה, או לשים תקליט שלך, או לא משנה, לארגן תערוכה, צריך בכל מקום שליחים כמו לישו, איך הופכים נצחיים? בעזרת תלמידים שאתה לגביהם אורים ותומים? רק המזל קובע? מה הנוסחה האמיתית של רצון ההנצחה? יש בכלל נוסחה כזאת? אתה טוען שהיא ישנה, שכל אמן רץ אליה וכל אחד נעצר ברגע שאמנותו נפסקת, כל אחד מקבל את היחס המגיע, מה אתה רוצה להיות דנטה? ורגיליוס? (בשלב הזה אני יושב רפוי, גבי כפוף ופניי עייפות בוהות בדמות המסתובבת ומדברת.) שייקספיר? גתה? ובעוד מאתיים שנה נדע? לפי התזה שלך, כל מי שגדול בעיני העולם נשאר, שורד, ויש הירארכיה, הירארכיה – זין! אין שום הירארכיה, יש מזל אחד גדול, וזה שלא גילו עוד היינריך בל או טולסטוי או הומרוס או לא חשוב, זה כי להומרוס השני לא היה מזל, זה כי לטולסטוי השני לא היה עיתוי היסטורי מתאים, זה כול הסיפור, זה המשחק הפשוט, מקריות, צריך לנסות לעשות את מה שאנחנו יכולים, או להיות מתוסכלים כמוך לעד, מחפשים את הנוסחה, את הדרך, נכשלים בכל שביל אפשרי. רצון ההנצחה – בולשיט אחד גדול."
"דיוקנו של האמן המודרני, נאומו של האמן המודרני," אני לוחש בנחת ויוצא. לפני צאתי אני מסתובב לאלון – "זה היה טוב מה שאמרת, זה משרת מטרה," אני לוחש.
"זה גם מעניין," מוסיף אלון, מחייך ובתנועות ביטול נכנס למרפסת להתאמן בנחת על הסקסופון. אני אוסף אליי את הדלת בעדינות ויורד במדרגות.
"נאום חוצב להבות," לחשתי. פשוט. כובש לבבות. איזה כושר ביטוי הוא קיבל פתאום.
נזכרתי לפתע שכל הוויכוח הזה התנהל כשבחדר שלושה אנשים: האיש עם השפכטל, הוא לא יצא את החדר לאורך כל השיחה שלנו. טיפסתי בנחת מדרגה מדרגה ופתחתי את הדלת בשקט.
הוא עמד שם, גירד בנחת את הפטריות מהקיר, ראשו היה מוטה לאחור, גופו על סולם קטן, ניכר חוסר הרצון לעבוד והאיטיות שבעבודה. גירוד ועוד גירוד. עכשיו נזכרתי שפניו בוויכוח הראו השתוממות, מדי פעם נתקלתי בעיניו והוא הביט בי במבט של 'תגידו מה שתגידו, אני מחוץ לעסק'. עיניים גדולות ושחורות. שוב אספתי את הדלת אליי בנחת. "זה, אין לו בעיות זה" מלמלתי. ירדתי במדרגות ויצאתי לסמטה. קניתי לי סנגריה, ישבתי ושתיתי. אני לא ברטולד ברכט! אין לי חובה לאדם הקטן וההגון, שהחברה המתועשת קברה אותו תחת עול הניצול וההתעשרות, אולי אני האדם הקטן שעליו דיבר ברכט ואולי אני סתם אמן מתוסכל, כמו שאלון אמר, ואולי לא לשתות. שתיתי עוד סנגריה והלכתי.
זהו, שסנגריה די דופקת את הראש. הסתובבתי ברחובות, הייתי מרוצה מאוד מעצמי, ביצעתי התבוננות למרחקים, חיפשתי טיפוסים.
נעצרתי ליד חנות ספרים גדולה, פינתית, בסמטה צדדית, ונכנסתי אליה. חנות של עץ חורק וישן. הרצפה החומה כוסתה בשטיח לבן לכבוד האורחים. מוכרת שמנמונת בקבקבים לבנים, סריג לבן, חצאית לבד ומשקפי שרשרת קיבלה אותי בספרדית חמימה. עניתי שאני דובר אנגלית טוב יותר מספרדית והיא שאלה אותי באנגלית, אם ברצוני לקנות ספר ספציפי. עניתי שלא. רציתי לעיין. "בבקשה, בבקשה," היא חייכה וחשפה גומות עמוקות בלחייה שנתנו לה צביון של אישה עם חן עגלגל.
הבטתי בספרים. מבחר גדול.
אנתוני ברג'ס תורגם לספרדית ונמצא על המדף הראשון.
קושינסקי שלט בכיפה בתרגומים לספרדית מאנגלית.
חיפשתי יוצרים ישראלים.
נברתי מעט בין הספרים, העברתי אצבעותיי על המדפים, שום דבר, לישראלים נציגות חלשה מאוד בספרות הספרדית המתורגמת, לפי החנות הזאת.
היה משהו של עגנון שהעלה אבק ושני ספרים של עמוס עוז שנראו די חדשים. חיפשתי במדור השירה משוררים ישראלים, לא נמצא שם אף משורר ישראלי אחד לרפואה. יש לציין שגם משוררים אמריקאים רבים לא נמצאו שם. קצת אליוט, פאונד והרבה מהקלאסיקונים הבריטים, הצרפתים. הרבה – כּולה מדף וחצי.
"יש לכם ספרי שירה ומחזות של פדריקו גרסיה לורקה?"
"כן, ודאי, ודאי," הובילה אותי הגברת בצעדים טפופים אל מדף גדול והראתה באצבעה מכאן ועד למטה, "זה פדריקו גרסיה לורקה, בספרדית כמובן."
"באנגלית?" שאלתי.
באנגלית היה ספר מחזות אחד שיצא בהוצאת "פינגווין" ועוד אלבום מתנתי כזה עם תמונות ספרדיות לתיירים, שבו הופיעו מספר שירי אהבה שלו שזיהיתי בקלות.
"ספרדית, שיהיה ספרדית."
שפת המקום, הלוקאליות של המשורר. קניתי שני ספרים שלא הכרתי, לא הצלחתי לקרוא את הכתוב על עטיפת הספר. אבל קניתי, שיהיה. לקרוא ספרדית ועוד שירה, נטרפה דעתי?
כעסתי על עצמי.
המוכרת חייכה בעבור קניית שני הספרים, אף הצביעה על אחד באצבע צבועת לק אדום. דפקה על העטיפה הקשיחה פעמיים וציינה באנגלית, שזה טוב מאוד, טוב מאוד.
זרקה את שניהם לשקית בידיה עטורות הצמידים, והעניקה לי אחר כבוד את השקית, פלוס עודף.
הכול נחתם. יצאתי החוצה. נעצרתי. הוצאתי מהשקית את פדריקו גרסיה לורקה בכדי להביט בעירום האישי שלי במלואו, כדי להרגיש באמת אנאלפבית שלא יכול לקרוא ספר. עם רצון חזק מבפנים, עמדתי והבטתי בספרים, עד שמאסתי בסצנה.
הסמטאות האלה יש בהן משהו שמושך אותך להביט רחוק יותר אל הנוף.
המרצפות האלה שנראות מרחק כדרך לבנים, ציוריות מאוד. קראתי פעם שעניין הטיול חשוב מאוד אצל האמן, ויש בזה משהו.
"אמנים אחרי לחץ כתיבתי, יוצאים החוצה למרחב. זאת יכולה להיות סמטה, רחוב סואן או גן ציבורי. העיקר ללכת ללכת."
התֶזה הזאת קופסְאָה על ידי איזה כותב מאמרים מפורסם, שאינני זוכר את שמו כעת, אבל כשקראתי שירים ועיינתי בהם היטב, יכולתי לומר שרבים מהם נכתבו במצב הליכה, הועלו ממצב הליכה, התבוננות בתנועה שלך ושל הסובב אותך. יצאתי לרחוב הראשי. גן הפריד בין הכביש הסואן לסמטאות הצרות של הרובע היהודי, גן מוארך, עצום, בצִדי הדרך כביש אספלט.
פתאום במרחב, ממרחק, ראיתי קבוצה של אנשים מתקרבת אליי. בהתחלה הם נראו בליל קבוצתי. גוש גדול עם שלטים בספרדית. רק הצבע האדום בלט מאוד מעליהם. משהתקרבו גיליתי ביניהם הרבה מזוקנים עם ג'ינסים. נשים במכנסי בד לבנים ונעלי עץ שקשקשו בספרדית, הם קראו סיסמאות. כמה מאות. שלטים גדולים נשאו הראשונים. גם מאחור נראו שלטים יותר קטנים, ומגפון עם זָקָן, צעק בקול צורמני-משהו על חופש, שוויון, אמנות, קומוניזם.
חציתי את השדרה ובעטתי באבני חצץ לבנות. גם סבא של אלון היה קומוניסט. ובזכות זאת, אני נמצא בחור הזה. בהשראת כתבי מרקס ולנין יצא לספרד להילחם בפרנקו. אחוזי טירוף קומוניסטי ואידיאלים של שוויון, הם התכנסו מכל העולם, בכדי להפסיד לפרנקו. וכך קרה שסבא של אלון יצר קשרי ידידות עם ספרדים רבים לאורך כל מלחמת האזרחים והפך לידיד אמת של כמה מהם. ידיד האמת הכי אמיתי שהיה לו הוא 'צולע' – שיערתי בלִבי עד כמה נרגנים היו האחרים…
נכנסתי הביתה, התרגלתי בקריאת המקום כבית, זה מלון בן שני כוכבים שהיום עליי לקרוא לו בית, אין עונש גדול מזה. הוצאתי מילון כיס ספרדי שהיה לי והתיישבתי לשולחן הכתיבה, פתחתי לרווחה את לורקה ועיינתי בכתוב, מילה מילה תצטרפנה לרומנסה אחת גדולה, כך חשבתי. הגעתי עד השורה הרביעית וכבר היו עשרים וחמש מילים מילוניות להטות. פעלים ידעתי מעט. כאב הראש הלך והתפתח ממילה למילה. קמתי לעשות לי קפה. הצמדתי את התקע לשקע והתיישבתי לקרוא בפעם המי יודע כמה את פרנץ קפקא בעברית כדי לנקות את הראש מהספרדית.
יצאתי למרפסת. הסקסופון עמד בצד נשען על הקיר, הביט בי בנצנוץ, כך השתזף. סובבתי את ראשי בתנועה חדה לעברו ולחשתי, "יהיה בסדר." חזרתי והפניתי ראשי אל קיר הבניין ממול.
ראש שמן וחלקלק הופיע מאחורי קיר לבנים, חיוך שהתרחב. דניאל, הילד של שכנינו הספרדים. אני ואלון אהבנו לשחק איתו, להקניטו.
"אמיגוס, אמיגוס," הוא היה תמיד צועק. כעת הוא עמד שם במכנסי ג'ינס שהיו קצרים וצמודים לעורו השמנמן שהזיע, הרוכסן במכנסיו נפתח למחצה והחולצת הטי הכחולה נדבקה לקפלי השומן ויצרה מראה של גלים עבים. בידו האחת הוא אחז סוף של סנדוויץ' וביד השנייה צלחת מעופפת גדולה.
"אמיגוס, אמיגוס" הוא צעק. אלון ואני תמיד היינו מאכילים אותו מיני מתיקה על אף האיסור המפורש של אימו.
"FATO FATO NOT EAT,"
ואחר כך היינו מרביצים לו קצת והוא היה מרביץ לנו בשיעמום הנורא.
הוא התקרב ונעמד תחת חלוני.
"מומנטיטו," זרקתי אליו וירדתי למטה. הסמטה הצרה הייתה מגרש אידיאלי שהיה מסוכן ונעים למשחק מסוג זה. בכל פעם שהצלחת המעופפת התקרבה לחלון ספרדי, נדמה היה שמשהו עומד להישבר ואני והשמנמן נרוץ לאיזו פינה להתחבא.
נשתעממתי. הייתי חייב לעשות דבר-מה. התחלתי להעיף בחוזקה את הצלחת. פגעתי. פגעתי חזק והוא החל לבכות. ניגשתי אליו ובדקתי אותו. הוא שכב על הרצפה, פגעתי בו ברגל, הרגל הכחילה מעט באזור הקרסול שום דבר רציני. לא רציתי להרביץ כמה משפטי התנצלות. גררתי אותו איתי והוא נגרר אחריי בפחד כמובל לשחיטה. קניתי לו גלידה בשדרה והוא חייך אליי, שכח מהסימן הכחול ונעלם בין הסמטאות.