בננות - בלוגים / / מעשה הבורגני הדחיין
רן יגיל

מעשה הבורגני הדחיין

מעשה הבורגני הדחיין

 

שמי דוד שדה-אור. אני מנהל חשבונות במשרד "גוֹטְלִיבּ ואֶרְלִיךְ רואי-חשבון" וזה עולה לי בבריאות. למרות שאני מאוד משתדל וזאת השנה השנייה שלי שם, אני לא מוצא את עצמי. הניירת הזאת עושה לי כאב ראש. ועד שלא דיברתי עם חברי הווטרינר, לא הבנתי את סיבת הדברים. דווקא הוא היה הראשון שעמד על תכונת האופי המרכזית שלי – אני דחיין. אני סובל מדחיינות כרונית. בחמישה עשר בחודש, יום המע"מ, אני בדרך כלל נשכב במיטה חולה, וגוטליב או ארליך מחליפים אותי. אי אפשר לפטר אותי. זאת בעיה. אני קרוב משפחה: אימא שלי אחות של גוטליב. מאז שדנה עזבה אותי אני נוטה להזנחה עצמית: לא מתגלח, מתרחץ פחות, לא מחליף בגדים בזמן, שוכח לצחצח שיניים. ארליך רוצה להרוג את גוטליב. הוא מסנן מבין שיניו: "לא די שהוא לא מספיק שום דבר, עכשיו הוא גם רטוב, לח ורכיכתי."

   "רכיכתי?!" תמה גוטליב, "מאיפה הוצאת את המילה הזאת?"

   כמוני – הקיר שלנו בסלון.

   את דנה הכרתי לפני ארבע שנים במסיבה על הגג אצל חבר שלי, אלון. חגגנו כולנו את התקבלותו לבית ספר לווטרינריה באנגלייה. מוזיקת ריקודים קצבית נשמעה ברקע, וכולם הצמידו ידיים למותניים: זה של זו וזו של זה, זו של זה וזה של זו וכך יצרו רכבת. ברקע התנגן בקצב השיר "הרכבת האחרונה ללונדון". אלון היה הקטר והבחורה בעלת העיניים הירוקות הייתה הקרון המאסף. בוא, היא סימנה לי בידה, "בוא, עוד מעט השיר נגמר," היא אמרה. הבטתי סביבי, כולם ברכבת ללונדון ואני יושב כמו קלוֹץ עם פחית סיידר מוגז ביד. התחברתי לרכבת. הטור כולו התפתל לאורך קירות הגג לקצב אורגן האורות. ריכזתי את מבטי בעכוז הבשרני המתנודד של הבחורה שלפניי, שהביטה בי מדי פעם בחיוך. כשהשיר נפסק התחלנו לְדַבֵּר. קראו לה דנה, נעשה לי קר, והיא נתנה לי את המעיל שלה. נתתי לה את מספר הטלפון שלי, והיא, כזאת רומנטית, השאירה לי את הכתובת והמיקוד שלה ואמרה: "תכתוב לי משהו נחמד." דחיתי את העניין בשבוע.

   עבר שבוע. דחיתי אותו בחודש. בסוף היא התקשרה ושאלה אם אני רוצה להיפגש. אמרתי שבסדר, אבל אתקשר מחר ונתאם. אמרה בסדר וניתקה. פשפשתי במגרות השונות ובכיסי הבגדים אחר הפתק שנתנה לי ולבסוף מצאתי אותו. הוא היה מהוה. למחרת צלצלתי אך איש לא ענה, ככה חמישה ימים. שקרנית, ודאי לא היה לה נעים להיפטר ממני מילולית, נתנה מספר שגוי. אחרי שבוע היא התקשרה ואמרה שהיא בכלל לא נתנה לי את מספר הטלפון שלה, אבל היא חשבה שאני אשיג אותו בעצמי.

   "זה לא משנה, ממילא הייתי עסוקה."

   "אבל צלצלתי לאיזשהו מספר," התעקשתי, מתברר שחייגתי את המיקוד. סוף לסיפור, נהיינו חברים.

   יום אחד דנה באה ואמרה שהיא רוצה להתחתן.

   אמרתי לה: "מה בוער, נחכה קצת."

   אמרה: "אצלך לחכות זה אומר חצי שנה לפחות, ואז אולי אתה מתחיל לחשוב."

   "מה פתאום," אמרתי. עברה חצי שנה ועוד חודשיים. היא לחצה מאוד. התחתנו.

   עברנו לגור ברחוב מלצ'ט סמוך לשינקין. היא למדה ארכיטקטורה ועיצוב פנים, ואני דחיתי את הלימודים בחצי שנה. לבסוף, עם לא מעט לחץ משפחתי, החלטתי ללמוד הנהלת חשבונות. היא עזרה לי מאוד. סיימתי את הלימודים בקושי, ובחוסר חשק התחלתי לעבוד אצל הדוד. אין לנו כמעט חברים משותפים. תחילה היו לנו יחסים של שכנות טובה וידידות עם משפחת פרחי שיש לה איתנו קיר משותף, אך מאז שנתגלע ריב ביני ובין מר אביתר פרחי, נותק הקשר. מכאן ולהלן לכל אחד היו החברים שלו, לדנה שלה ולי שלי.

   אשתי הייתה מסוגלת לבהות בטלוויזיה שעות, אבל לחשוב במהירות. אותי הטלוויזיה מדכאת. אבל יום אחד היא הסיטה את מבטה מן המרקע. מבטה פגע בקיר המשותף שלנו עם משפחת פרחי.

   היא אמרה: "הקיר מתקלף, יש אִתו בעיה,"

   אמרתי: "אין שום בעיה, אולי קצת רטיבות."

   היא נתנה בי את עיניה הירוקות, עיני הארכיטקטית שלה, ואמרה: "הקיר מתקלף, יש אִתו בעיה. אתה לא מבין בזה שום דבר."  קמה, ניגשה לקיר ומיששה אותו. "תן ת'יד," היא אמרה. נתתי. נגעתי בכתם הקט והלח.

   "אולי זה בגלל מירונה פרחי הקטנה והצרחות הנוראות שלה," סיננתי מבין שיניי, ודנה ביטלה אותי בהינף זרוע.

   "אתה סתם נטפל לילדה. בסך הכול אתה מקנא בו כי הוא טוב במקצוע שלך. כל כך צעיר, שכיר, ויש לו כבר אוטו חדש, דירה משופצת וילדה."

   בלילה חלמתי שזכיתי בלוטו. את הצ'ק העניק לי אביתר פרחי על סכום של 6,000000 ₪. כל העניין הזה קלקל את השמחה הגדולה, ואביתר פרחי לפני המצלמות והכתבים וכל הקהל הגדול התחיל שוב את הריב ההיסטורי. "אתה, אתה שונא את הילדה שלי," הוא צרח עליי.

   "אתה," אמרתי, "אתה, מה אתה עושה פה בכלל. הילדה שלך לא נותנת לי לישון בלילות. הקיר דק והיא צורחת כמו כְּרוּכְיָה שחוטה שבלעה אזעקה מקולקלת של אוטו. לך תטפל בה אצל מישהו, או שאני אתחיל לחשוב מחשבות לא טובות, שיותר טוב לא להגיד אותן."

   "שמעתם, שמעתם! הוא מאיים עליי שהוא ירצח את הילדה שלי, את הנשמה שלי, הזבל הזה." התעוררתי מזיע כולי בחשיכה והתיישבתי במיטה. הצעקות של התינוקת מעבר לקיר היו חזקות מאוד, חדות, אך מקוטעות.

   אשתי פלטה מתוך שינה: "דוד, שלא תגיד אף מילה. עשית לי כבר מספיק בושות אִתם," והסתובבה לצד השני. הבכי מעבר לקיר רק גבר. מחר אדבר אִתו, חשבתי.

   עבר חודש, לא אמרתי לו מילה. עברו עוד שבועיים והצעקות נמשכו. חשתי שאני לא יכול לשאת זאת יותר. הכתם על הקיר המשותף שלנו הלך והתפשט. בכל פעם שהייתי עובר בסלון, לא הייתי יכול להתיק את עיניי מן הכתם. חשתי שאני חייב לעשות משהו. פעם או פעמיים ראיתי את אביתר פרחי ברחוב, נושא את הילדה החיוורת שלו על כפיים. השתדלתי לא להביט בו וחציתי את הכביש אל המדרכה השנייה. אבל ביומיים האחרונים הצעקות רק הלכו וגברו.

   בחמישה עשר בחודש, יום המע"מ, לא הלכתי למשרד. ארליך רצה להרוג את גוטליבּ, כרגיל. יומיים קודם הוא סינן מבין שיניו: "לא די שהוא לא הספיק שום דבר, עכשיו ודאי ישכב במיטה כאַסְקֻפָּה נדרסת."

   "אסקופה?" תמה גוטליבּ, "מאיפה הוצאת את המילה הזאת?"

   "אצלנו במשפחה יודעים עברית," אמר ארליך.

   בבוקר חמישה עשר בחודש, אחרי שאשתי הלכה ללימודים, לקחתי את הפח הגדוש מן המטבח ושפכתי את כולו לפני הדלת של אביתר פרחי – על האסקופה. למחרת בבוקר, אשתי יצאה לפניי. כשפתחה את הדלת, נדהמה לראות את הפח שלנו שפוך על האסקופה בתוספת הפח של אביתר פרחי שהכיל חיתולים מלאי צואה של תינוקת.

   "מה זה?" צרחה דנה ופנתה אליי, "דוד, מה שוב עשית?"

   "את, אל תתערבי," צרחתי ודחפתי אותה כדי לראות את היצירה שעל המפתן. "בן זונה!" צרחתי.

   דנה צרחה: "תעשה מה שאתה רוצה." והלכה ללימודים. צלצלתי ואמרתי לארליך שאני אאחר.

   ארליך אמר לי: "תגיד לי משהו חדש." וטרק את הטלפון.

   אספתי את תכולת הפח שלי וכן את תכולת הפח של אביתר פרחי. טיפסתי לקומה השנייה ואספתי גם את הפח של גברת רז, התתרנית המסריחה שיכולה להשאיר פח בחדר המדרגות אפילו שלושה ימים. לפני שיצאתי מהדירה, הבטתי בקיר שלנו המשותף בסלון. הוא היה רטוב, לח ורכיכתי. הכתם התפשט.

   עם השלל הזה, שלושת הפחים, התייצבתי לפני הדלת של אביתר פרחי. שמתי אוזני על דלת העץ כדי לוודא שאיש אינו נמצא בבית. רחש לא נשמע מעבר לדלת. שפכתי בחיוך את שלושת הפחים על האסקופה של משפחת פרחי. הר של זבל נערם בכניסה לדירה. מיהרתי להסתלק משם. אחרי הצהריים כשחזרתי הביתה, ציפיתי לראות בכניסה את הפח שלי ושל אביתר פרחי ושל גברת רז ואולי אפילו עוד פח – אך האסקופה הייתה נקייה, ואשתי כבר הייתה בבית. היא ישבה ליד שולחן האוכל במטבח ולידה אביתר פרחי. נכנסתי לסלון, סגרתי את הדלת והתבצרתי שם.

   אחרי שאביתר פרחי הלך, הסבירה לי דנה את מה שכבר ידעתי בערך: "חסר לה סידן בגוף. היא קצת לא בסדר," אמרה והבריגה את האצבע שלה על רקה, "חוץ מזה היא בת שנתיים וחצי ועוד לא הוציאה מילה מהפה, אפילו 'אבּאימא' היא לא אומרת. הוא ביקש שנגלה התחשבות. אם אני יכולה, גם אתה יכול," פסקה אשתי. ישבתי על הכורסה המגושמת בסלון, נזוף כולי.

   "דוד שדה-אור," אמרה אשתי, "מחר אתה ניגש להתנצל לפני אביתר פרחי." עברו שבועיים לא אמרתי לו מילה.

   עוד שבוע עבר, הכתם רק הלך והתפשט. הוא הטריד את אשתי מאוד. בכל פעם שהייתה מביטה בטלוויזיה היו עיניה משוטטות מן המרקע אל הכתם ומן הכתם למרקע.

   "אני לא מסוגלת להתרכז ככה," אמרה. אותי הכתם סתם דיכא. החלטנו לפעול בעניין. אשתי הזמינה את יענקל'ה האינסטלטור אלינו הביתה. הוא הגיע מצויד היטיב, הביט על הקיר בכיווץ גבות, התקרב אליו ונגע בו בידו העבה ברגישות רבה.

   "הקיר חולה," הוא אמר, כשהוא משחרר ומכווץ את הגבות בשנית. הבטתי בו והתיישבתי על הכורסה בייאוש.

   "כנראה צינור התפוצץ," אמרה דנה.

   "לא עובר כאן שום צינור," התעקש יענקל'ה, ועל פניו נצטיירה תמיהה על כך שאישה מתערבת בענייניו.

   "יענקל'ה, אל תבלבל כאן ת'מוח, עובר פה הצינור שמוביל למטבח. אני מכירה את התוכניות של הבניין. זה צינור מים. תפתח ונראה, אולי הוא רקוב." יענקל'ה עיקם פרצוף. "דבר חדש, תראו אותו," הוסיפה, "אם הייתי יודעת שאתה בעל מקצוע נהדר כזה, אולי הייתי מבקשת מבעלי שמבין באינסטלציה כמו חמור במרק פירות, שיתקן ת'קיר."

   יענקל'ה לקח את הפטיש ליד. אומנם בתוך הקיר נתגלה צינור, אבל הוא היה תקין ויבש לחלוטין, ורק הסיד שנשר מן הקיר עקב מכות הפטיש היה לח, רטוב ורכיכתי.

   "אמרתי לך שזה לא הצינור," אמר יענקל'ה בגאווה.

   "זה לא מה שאמרת," אמרה אשתי.

   "אז מה עושים?" שאל האינסטלטור.

   "לא יודעת," ענתה אשתי.

   "למה הוא שואל מה עושים?" שאלתי, "הרי הוא האינסטלטור."

   "אוי, דוד עזוב. אנחנו לא צריכים כאן עכשיו מנהל חשבונות שהחליט להתחפש לפועל זבל. הוא ואני לא יודעים, בדיוק כמוך, את סיבת הרטיבות. יענקל'ה, סגור ת'קיר ונחכה." פסקה. עברו עוד שלושה שבועות, אבל הרטיבות לא פסקה, והכתם – גדל.

 

בלילה חלמתי: אני עומד ליד דוכן של מפעל הפיס ומגרד כרטיס חיש-גד, והנה, המספר הנושא את הכותרת, "התוצאה שלך" גדול מן המספר הנושא את הכותרת, "תוצאת היריב". ותחת שני המספרים כתוב סכום הזכייה, 50,000 ₪.

   אני צורח לזקנה בתוך הבּוּטְקֶה: "זהו. עשיתי את זה. יש!" כשלפתע מגיח מאחור אביתר פרחי בפיג'מה מפוספסת, חוטף את הכרטיס ובורח. "פרחי," אני צורח, "פרחי, יא מניאק!" פקחתי את עיניי. מעבר לקיר נשמעה צעקה: פרחי, אתה תקשיב לי עד הסוף. גם אשתי התעוררה. התיישבנו שנינו במיטה הזוגית באחת – שני גבּים קמורים בחושך ובלחות – הקשבנו למה שמתרחש מעבר לקיר.

   "מתפתח שם ריב," מלמלה אשתי אחוזת חבלי שינה. כן. הנהנתי. פי התמלא ברוק.

   "אביתר, אני לא יכולה ככה יותר. אני חייבת לעזוב," היא צעקה.

   "יש לך מישהו?" נשמעה טריקה של דלת עץ.

   "זה לא זה אביתר. אין לי אף אחד."

   "אני לא מוכן להקשיב."

   "אתה חייב להקשיב. אני לא מסוגלת יותר לחיות ככה עם הילדה הזאת." נשמעה מכה של דלת עץ בקיר. כנראה מישהו מביניהם התעקש שתישאר פתוחה. אני ואשתי הבטנו זה בזו.

   "אני לא מוכן להקשיב. מה, את לא אוהבת את הילדה?"

   "אני אוהבת אותה מאוד, בעצם לא!"

   "אל תרימי את הקול. הקיר מנייר."

   "נמאס לי. נמאס לי ללכת בבית על ביצים, כי לך לא נעים מכל העולם. ונמאס לי שהילדה הזאת, שהיא עוד מעט כבר בת שלוש, לא אומרת מילה. אפילו 'אימא' או 'מאמא' היא לא אומרת."

   "גם 'אבא' היא לא אומרת."

   "זה אותו דבר, אביתר, אתה לא מבין."

   "אל תרימי את הקול."

   "אני אצרח." והיא צרחה. "די! זה נמאס כבר. הילדה הזאת שלך שותקת כמו דג, ורק מלקקת את הקיר הזה כל הזמן." היא הכּתה בכוח בקיר הסלון, אבל הרעש העמום הגיע עד חדר השינה. אשתי ואני הבטנו זה בזו קשׁוּתי גבות.

   "תירגעי."

   "לא. אני לא אירגע."

   "את הרי יודעת שהרופא מטפל בה, יש לה בעיית סידן."

   "להרבה ילדים יש בעיית סידן והם מלקקים קירות, אבל זאת פשוט זוללת אותו." ואז התינוקת בדיוק התחילה לצרוח. שמתי את הכר על הראש. אשתי אמרה: "תפסיק!"

   זהו. אביתר, אני לא ניגשת אליה. אני מותשת. אני מרגישה שאני יכולה לחנוק אותה. נמאס לי מהצרחות שלה."

   "לאן את הולכת?"

   "להורים שלי," היא צעקה. שמענו טריקת דלת.

   בחמישה עשר בחודש, יום המע"מ, הרמתי את עצמי והגעתי למשרד. במשך הימים שלפני חמישה עשר ואפילו ביום המע"מ, היה נדמה שאני עומד בלחץ, ואפילו ארליך עבר ליד השולחן שלי וטפח לי על השכם מדושן כולו. אבל כשחזרתי הביתה אחרי העבודה, ברחוב קינג ג'ורג', קרה לי דבר מוזר. קניתי שווארמה בפינת הרחוב ופחית סיידר מוגז והתקרבתי אל מעבר החציה. והנה לפני המעבר, סמוך ל"גן מאיר" – עץ השקמה הזקן שבר את קרני השמש ישר אל תוך עיניי – חשתי מעין חרדה והגרון שלי נסדק. פי התמלא טעם תפל כאילו בלעתי טיח, ובשום אופן לא יכולתי לחצות את הכביש במעבר החציה. חשבתי שאני אשאר שם לעולם.

 

חלפו חודשיים, את אביתר פרחי ובתו מירונה ראיתי פעמיים ואולי שלוש, הוא היה נושא את הילדה החיוורת על כפותיו וחולף על פניי. את אשתו לא ראיתי בכלל. יום אחד, קצת לפני אמצע החודש כמדומני, חזרתי הביתה מן המשרד. אשתי כבר הייתה בבית. היא ישבה על כיסא בסלון והרקידה את רגלה הימנית בעצבנות.

   "אני רוצה לדבר אִתך," אמרה.

   "בסדר," התיישבתי על הכורסה רפוי איברים.

   "הגיע הזמן שיהיה לנו ילד," היא אמרה, "או ילדה."

   שתקתי.

   "מה, אתה לא רוצה?" שאלה.

   בלעתי את רוקי: "כן, אני רוצה, אבל אולי כדאי לחכות קצת."

   "אתה שוב מתחיל עם הלחַכּות הזה? תגיד שאתה לא רוצה וזהו."

   "אבל אני רוצה." אמרתי, ונבהלתי מן ההחלטיות שבקול שלי. היא שתקה.

   "יש בעיה," אמרה.

   "מה הבעיה" שאלתי.

   "אתה לא מתפלא למה לא נכנסתי להיריון עד עכשיו? זה נראה לך עניין של מקרה?" שתקתי. "הייתי אצל גינקולוג, והוא לא מצא מה אצלי לא בסדר. בכל אופן, הוא רוצה שתעשה בדיקת זרע. יכול להיות שיש לך זרע חלש ובגלל זה אני לא נתפסת." הייתי המום. היא עשתה שיעורי בית.

   אמרתי: "בסדר," בטון רפה, וחשבתי עוד שבוע-שבועיים וכו'.

   "ביום חמישי הזה!" פסקה.

   אבל ביום חמישי פספסנו את התור כי הייתי חייב באופן פתאומי להיות במשרד. קבעו לנו תור בעוד עשרה ימים. אמרתי לאשתי שאבוא ישר מן העבודה לקופת חולים. היא חיכתה לי שמה, אבל אני לא הגעתי. שכחתי מן העניין, אני מוכן להישבע ששכחתי. היא באה עצבנית הביתה, ישבה בסלון על הכיסא נַדנדה ונִדנדה את הרגל.

   כשנכנסתי היא אמרה: "אל תגיד לי כלום. קבעתי לך תור בעוד שבועיים, ואתה הולך."

   חלפו שבועיים, ביום הבדיקה, קצת לפני חמישה עשר בחודש, הלכתי לקופת חולים, אבל בדרך פגשתי את אלון. הוא שב מאנגליה והתחיל לעבוד קצת כאן. בינתיים הוא מטפל בסוסים באילת, עבודה זמנית, הרי יש לו עוד כמה שנים ללמוד. נזכרנו במסיבה ההיא, איך הכרתי את דנה וכל זה, ושרנו יחד כשאנחנו צוחקים: "לאסט טריין טוּ לונדון, ג'אסט ליווינג טאון."

   "לאן אתה הולך?" הוא שאל אותי מחייך. קפאתי על מקומי.

   כשחזרתי הביתה אמרתי שפגשתי את אלון והוא מוסר לך ד"ש. הלכנו למסעדה והיה נהדר.

   אשתי פרצה בבכי, רצה לחדר השינה ונסגרה שם. שבוע אחר כך היא חיכתה לי בסלון, ישובה זקופה על הכיסא ומרעידה את רגלה בעצבנות. התיישבתי מיואש על הכורסה לידה.

   "קח," היא אמרה והושיטה לי קופסונת שקופה מפלסטיק, "לך תעשה את זה באמבטיה. אני מחכה!" לקחתי את הקופסה ביד רועדת והלכתי לאמבטיה. עמדתי באמבטיה משולשל מכנסיים והבטתי באיברִי הצמוק. בא לי לבכות. הלשון נסדקה וכל חלל הגרון. חשתי שאני עומד להתעלף ונשענתי על הקיר.

   "נו!" שמעתי את קולה של אשתי מעבר לדלת.

   "לא יוצא," צעקתי עצבני.

   "אתה לא יוצא משם בלי זה," היא צרחה. אבל בשום אופן לא יכולתי.

   "אני לא יכול," צעקתי אל מעבר לדלת.

   "תתרכז."

   "לא יכול."

   "תפנטז."

   "לא יכול."

   "אימפוטנט!" היא צרחה. שמעתי את דלת הכניסה נטרקת, רק אז יצאתי מן האמבטיה והקופסונת השקופה בידי, ריקה. כשנכנסתי לסלון, שמתי לב, שבמקום הכתם הלח והגדול שעל הקיר, הופיעה עכשיו מעין שקערורית טיח מחוספסת, כאילו מישהו חפר או חצב במיומנות בקיר.

   אשתי לא חזרה. כעבור יומיים צלצלה מחברתה איריס ואמרה שהיא נשארת אצלה עד שאני אתעשת. אמרתי עניין של שבוע עד עשרה ימים והיא תחזור. אשתי לא חזרה. חלפו שבועיים, היא לא חזרה. חלף חודש – לא חזרה. רק פעם בשבוע הייתה מרימה טלפון לשאול מה שלומי. עברו עוד שבועיים, מצבי הידרדר. הזנחתי את הבית: הרצפה הייתה מוכתמת וכל הרהיטים כוסו באבק. ריח רע החל פושה בדירה, והשקע בקיר העמיק.

   לעבודה הלכתי בחוסר חשק. הייתי יושב מול טבלאות הלקוחות של תוכנת "חשבשבת" ובוהה שעות מול המסך. חלומות בהקיץ: ראיתי את דמותה של התינוקת מירונה פרחי כנערת הלוטו עירית ענבי. היא הכריזה על המספרים הזוכים: חמש, שלושים וחמש, שבע עשרה, ארבעים ושתיים, ארבע, שלושים ושבע והמספר הנוסף, תשע.

   "יש!" צרחתי, וכל משרד רואי החשבון קפץ על רגליו. ואז דימיתי כי המספרים מתחלפים על פני הטופס, נורא! החמש הפך שבע, שלושים וחמש לשלושים ושמונה, שבע עשרה לשמונה עשרה וכו',

   "לא!" צרחתי, וכל משרד רואי החשבון, ששומעים בו לכל היותר את רעש מקשי המחשב ואת המזגן, קפץ בשנית על רגליו.

   ארליך שעבר לידי מִצמץ בעצבנות, וגוטליב קרא: "מה יש לבחור הזה?"

   "אָלֶס פִין קוֹפּ," פסק ארליך וניגש לשולחנו.

   "איך אתה יודע?" צעק גוטליב משולחנו.

   "אני מבין קצת בפסיכולוגיה," ענה ארליך.

   "הלכת לפסיכולוג?" שאל גוטליב משולחנו, הָלוּם.

   "חס וחלילה, אני הפסיכולוג של עצמי."

   הפסקתי ללכת לעבודה, והתחלתי להזניח את עצמי. לא ישנתי. לא התרחצתי. לא התגלחתי. התחלתי לעשן, אני? הייתי יושב שעות ובוהה בחור שבקיר ברפיון איברים, ומין טעם של אדמה יבשה מילא את פי. יום בא ויום הולך ודנה לא חזרה. עברו שלושה חודשים. היא הייתה מצלצלת עכשיו פעם בעשרה ימים.

   "זה מספיק," היא אמרה, "כשתתעשת תקרא לי."

   חשבתי לעצמי בסוף השבוע הזה, אני מתקשר אליה ומבקש שהיא תחזור, אבל עברו עשרים וחמישה יום והנה נגמר החודש ולא צלצלתי.

 

יום אחד יצאתי לקנות סיגריות. בקינג ג'ורג', בצד של "מצודת זאב", מול "גן מאיר", קרה לי דבר מוזר. פתאום לא יכולתי לחצות את הכביש. פחדתי וקפאתי על מקומי. ידיי נתקעו בכיסי המכנסיים ורגליי במשבצת המדרכה. בשום אופן לא יכולתי לזוז מן המקום – עץ השקמה הזקן פיזר בין עליו אור מאובק כמו זהב – ואז מישהו טפח לי בכוח על הכתף: "לאסט טריין טוּ לונדון, ג'אסט ליווינג טאון; לאסט טריין טוּ לונדון, ג'אסט ליווינג נאו. איי רילי וונט טוּ ספנד דה נייט טוגדר, איי רילי וונט טוּ בּי ווית' יוּ."

   "אלון," אמרתי, "מה אתה עושה פה?"

   "אתה נראה רע," הוא אמר. קפאתי לחלוטין על מקומי.

   "דנה עזבה אותי," אמרתי.

   "מה קרה?"

   סיפרתי.

   "אתה דחיין!" הוא אמר. "אתה אבא של הדחיינים!"

   "מה?" שאלתי.

   "זאת הבעיה שלך, אתה דחיין. אתה לא רוצה ילד, אבל אתה מפחד להגיד את זה לעצמך, ואז אתה דוחה את העניין ובעצם מרמה רק את עצמך כי כולם רואים את הרמייה."

   שתקתי לרגע.

   "איך אתה יודע מה אני רוצה?"

   "אני לא יודע, אני רק משער."

   "אהה," אמרתי.

   "לאיזה כיוון אתה הולך?" אלון שאל.

   "אני לשם." הצבעתי אל מעבר לכביש.

   "בוא," הוא אמר, "אני לאותו כיוון," הוא החל לחצות את הכביש במעבר החציה כשהוא ממשיך לדבר אליי.

   אני נשארתי לעמוד באותו הצד של המדרכה ולא הלכתי אחריו. משהגיע אל אמצע הכביש נעצר. הוא הסב את ראשו במהירות – נדהם מעצם העניין שלא הלכתי אחריו – וקרא לי לבוא, אבל בשום אופן לא יכולתי לחצות את הכביש. חשתי פחד נורא. העברתי את הלשון על החך והוא היה יבש וסדוק. מכונית שנסעה במהירות עצרה בחריקת בלמים לפני אלון.

   "חמור!" צעק לו הנהג.

   "אבא שלך!" צעק אלון וחזר על עקביו אל סף המדרכה עליה עמדתי.

   "מה קרה לך?" שאל אלון.

   "אני לא יכול לזוז," אמרתי.

   "אתה מרגיש לא טוב?"

   "לא יודע. אני מפחד."

   "בוא, אני אעזור לך." אלון ניסה להישמע רגוע, אבל קולו רעד. הוא הניח את מרפקי בכף ידו ואת היד השנייה כרך סביב למותניי. וכך חצינו את רחוב קינג ג'ורג' לאט לאט, קודם עד עץ השקמה באמצע הכביש ואחר כך עד הסוף אל העבר השני. כשהגענו אל הקצה השני של המדרכה, נרגעתי קצת. חשתי לחלוחית בפי ופניי האדימו.

   "אתה תסתדר מכאן?" שאל.

   "כן," אמרתי, "אני מרגיש יותר טוב."

   "אתה צריך לטפל בעצמך אצל מישהו מקצועי. אתה דַחְיָן, דוד, דחיין עם תעודות. אני מכיר אותך קצת. אתה תמיד עשית את הדברים ליד, והיה לך תמיד התענוג בבית הספר לדחות ולדחות כי ציפית שהדבר הגדול יגיע בסוף, הפרס הגדול. לא פעם אמרת לי במזנון של בית הספר שאתה מאוד אוהב קולה, אבל אתה לא קונה קולה, רק סיידר, כי סיידר אתה פחות אוהב, הוא חמצמץ ועושה שיניים קהות, ואתה אוהב לשתות את הפחית לאט לאט עד שתיגמר ההפסקה הגדולה ונחזור לכיתות." זכרתי את זה. עכשיו שהוא אמר את זה, זכרתי את זה.

   "טוב, דוד, אני מוכרח ללכת. אני אתקשר אליך בערב. כדאי שתראה מישהו מקצועי, לא מספיקה חוות דעת מווטרינר לעתיד. העניין עם הילד עבר עליך קשה. אתה צריך לנוח קצת ולהתחיל במשהו קל יותר, אולי תאמץ כלב?" פתאום חשתי צורך עז לעשות זאת. "קח כלב, מה כבר יכול לקרות. זה יחזיר אותך קצת למסלול. בכלל, אתה עכשיו לבד, כלב זה טוב." והוא שלף כרטיס חום שעליו היו כתובים הכתובת ומספרי הטלפון של "תנו לחַיות לִחְיוֹת".

   "באתי ל"תנו לחַיות לִחְיוֹת". אמרתי להם: "תנו לי את הכלב הכי מסכן."

   אמרו: "יש לנו כלב בלי רגל אחורית וכלב בלי רגל קדמית, ושניים שאנשים טובים חתכו להם חתיכה מן האוזן, אבל זה הכי מסכן למרות שיש לו בלי עין הרע את כל החלקים." הסתכלתי לתוך הכלוב והחיה המוזנחת הסתכלה עליי. היא ישבה שם גאה מבלי לייבב.

   "איזה כלב זה?" שאלתי.

   "תשאל אותו," ענו. "לא, אבל ברצינות, זה כנראה לברדור מעורב עם קוֹקֶר סְפַּנְיֶל. תראה, הוא מתוק נורא. נראה בדיוק כמו מיני לברדור."

   "למה הוא יותר מסכן מכולם?"

   "כי הוא הכי ותיק כאן. הוא צריך להיות בערך בן שש, והוא הגיע אלינו בערך לפני ארבע שנים. אף אחד לא רצה אותו."

   "תנו לי אותו," אמרתי.

   "בסדר," אמרו.

   "איך קוראים לו?" שאלתי.

   "למתנדבת שבאה פעם בשבוע כדי להאכיל אותו קוראים מירונה. היא ממש נקשרה אליו, אז קראנו לו מירון."

   "מירון?!" אמרתי. עיניי אורו. "אמרתם שקוראים לכלב מירון?" לנגד עיניי צף פרצופו הגא של אביתר פרחי נושא את ילדתו החיוורת על כפיים בחדר המדרגות. "אני אקח אותו."

   הוציאו לי את הכלב. הוא היה שחור כולו ורק תחת הסנטר וברגליים בצבצו כמה שערות לבנות. בערב אלון השאיר לי הודעה על המזכירה, אבל לא החזרתי לו תשובה. מחר, אמרתי לעצמי. הייתי עסוק עם מירון.

   הוצאתי אותו לשעה של טיול ב"גן מאיר". ולמרות שנתתי לו לאכול הרבה בונזו, הוא התעכב ליד כל פח שבדרך, מרעיד את נחיריו בחפשו אחר מזון. דנה לא התקשרה. כשחזרתי הביתה מן הטיול, הדלקתי את הטלוויזיה וחטפתי דיכאון נורא. כל הפה שלי היה חָרֵב כמו מִדְבָּר. כהרגלי, רציתי לקום ולסגור אותה, אבל התעכבתי כשעה משחק בידי עם השלט. תֵּכף אקום, אמרתי לעצמי, תֵּכף אקום.

   מירון שרבץ בפינה התקרב אליי וליטפתי אותו. כמוני – הוא הסריח נורא, אבל היה משהו אינטימי בריח שלו. אחרי שראה שאני בוהה במרקע, התרחק ממני והתקרב לבור החלק שבקיר. הוא השתהה לרגע מולו, רואה לא רואה את אשר לפניו, רחרח באוויר כאילו חיפש דבר מה והחל ללקק את הקיר.

   חלפה כחצי שעה. הבטתי בו. הוא המשיך ללקק את הקיר. מדי פעם היה שולח את כפו השחורה והגדולה ומגרד את הטיח שבחור הגדול, מגרד – וממשיך ללקק. הבטתי בו. לבסוף קמתי והלכתי לישון. בלילה חלמתי שאביתר פרחי מופיע לפניי. הוא ממלא חללו של עולם ואומר: "דוד שדה-אור היקר, זכיתָ! הראה לנו את כרטיס הפיס שלך." הראיתי לו. "רבותיי, הנה הפרס הגדול!" והוא הושיט לי מאחורי גבו פחית קרה של סיידר הגליל מוגז.

   התעוררתי בבהלה. מעבר לקיר נשמעו צעקות.

   "מירונה, איפה את? מירונה, איפה את? מירונה!!" הבטתי בשעון, ארבע לפנות בוקר. רעש של דלת עץ נשמע מעבר לקיר ואחריו צעקה. "הנה את אוצר שלי. מה את עושה כאן באמצע הלילה? איך זחלת לשם? שוב את מלקקת את הקיר. זה לא נורמלי. מירונה, תפסיקי ללקק את הקיר. בואי לאבא, בואי." ואחר כך נשמע בכי צרחני של תינוקת, חזק ומורט עצבים.

   "תפסיקי לבכות אפרוח שלי." שמעתי אותו נוהם בקול נמוך, "תפסיקי לבכות. לא צריך ללקק את הקיר. זה אסור. בואי, אבא ייתן לך כדור." אחר כך הוא התרחק כנראה לכיוון המטבח ולא שמעתי אותו יותר. יצאתי מחדר השינה, והדלקתי את האור הצהבהב בסלון. הוא עמד שם. מירון הכלבון השחור עמד שם, סמוך לבור שבקיר. משנדלק האור הסב לרגע את ראשו המוארך לכיוון שלי ובהה באוויר, אחר כך הסב אותו בחזרה ושב ללקק, לחפור וללקק. את מירונה פרחי שמעתי בוכה עד שמונה בבוקר, מתהפך במיטתי.

   למחרת החלטתי ללכת לעבודה. צחצחתי שיניים והתגלחתי. הוצאתי את מירון לסיבוב וחזרתי. התלבשתי ונעמדתי ליד דלת הכניסה. מירוניק הביט בי בעיניו הטרוטות, עצוב כל כך.

   "אין ברירה," אמרתי לו, "אני צריך ללכת לעבודה." הוא הרגיש שאני משקר לו והביט בי במבט מתנשא. "טוב, ניקח אותך איתי." קשרתי אותו והלכתי ברגל עד המשרד. הוא לא פִספס אף פח או ערימת זבל. טיול של עשרים דקות הפך עינוי של שעה. בדרך אמרתי לו: "מירוניק, נצטרך להיפטר מכמה הרגלים מגונים, כמו למשל ניקוי העיר במקום עובדי העירייה, או שיפוץ הדירה שלי." הוא שוב הביט בי, מרים את האף המוארך שלו – קרן שמש נשברה על אישון החרוז השחור שלו – ואני קפאתי לרגע על מקומי.

   במשרד איך שארליך ראה אותו הוא צעק "אוי, אוי, אוי," ורץ להתחבא בשירותים. "אה הוּנְט?"

   "השתגעת?" אמר לי גוטליב, "דוד, מה קרה לך?"

   "הוא דווקא נחמד," התעקשתי.

   "מה הוא אוכל?" התעניין גוטליב.

   "קירות," עניתי לגוטליב, "וארליכים," צעקתי לעבר השירותים.

   "אני לא יוצא מכאן," נשמע הקול מהשירותים, "עד שלא תיקח את החיה. במשפחה שלנו כולם ננשכו על ידי כלבים בילדותם ורק אני חמקתי מזה. עכשיו הגיע התור שלי. הכלב שלך בוודאי ינשך אותי."

   מירוניק עשה סיבוב בכל המשרד, מרחרח את המקום החדש, ולבסוף התיישב סמוך לדלת השירותים. הייתי במשרד כחצי שעה ועזבתי, כי גוטליב אמר: "תן קצת לארליך לעבוד."

   בבית חזר מירון ללקק ולחפור בקיר.

   "נמאס לי!" צעקתי עליו, הרחקתי אותו – כלום לא עזר. סגרתי לו את הדלת לסלון, אבל הוא ייבב באופן מציק כל כך שהייתי חייב לפתוח אותה. מילא, שילקק בינתיים את הקיר. בחזרה מהטיול של אחר הצהריים, פגשתי את אביתר פרחי נושא על כפיו את מירונה בחדר המדרגות. לא החלפנו מילה. רק הנהנתי לו לשלום וחייכתי חיוך עָרוּם בזוויות פי. זה לא היה בכוונה תחילה, פתאום יצא לי מין הנהון שכזה וחיוך ממזרי. הוא הרים את גבותיו, הביט בכלב והסתלק עם התינוקת אל תוך הדירה. מירוניק נעצר נטוע במקומו וסירב לזוז. ניסיתי למשוך אותו אל תוך הדירה, אבל הוא סירב להיכנס, הִקְשָׁה את עורפו והרצין את המבט. נאלצתי לשאת אותו על כפיים אל תוך הדירה.

   כל אחר הצהריים הוא ליקק את הקיר. בערב דנה התקשרה: "כשתעשה צעד לכיוון הנכון, אז, ורק אז, אני אחזור."

   "טוב," אמרתי. כבר רציתי לנתק את הטלפון, אבל משהו עצר אותי. "אימצתי כלב חמוד," אמרתי. הייתה שתיקה מאחורי הקו, ציפיתי להתפרצות.

   "זה טוב," אמרה, "זה צעד בכיוון הנכון." וניתקה. מירוניק לא נלאה, כל הערב ליקק את הקיר. בשעה אחת עשרה וחצי חטפתי קריזה מזה, וגם התינוקת מעבר לקיר התחילה לצרוח כמו כְּרוּכְיָה. צלצלתי ליענקל'ה האינסטלטור. הוא היה מנומנם.

   "שמע," אמרתי, "אתה חייב לבוא לסתום לי את הבור שבקיר. החור הקטן שאז ראית נהיה כבר בור."

   "טוב, מחר בעשר אני אהיה אצלך. בור אתה אומר? אני אבוא, למרות שאשתך העליבה אותי בפעם האחרונה שהייתי אצלכם."

   "הפעם היא לא תעליב אותך." אמרתי, וכבר הצטערתי שהתקשרתי.

 

בלילה לא חלמתי על כלום

 

למחרת בעשר יענקל'ה הופיע ובידיו שני דליים. בא ובעיניו תר אחרי אשתי. "היא לא נמצאת?" הוא שאל בהססנות ונכנס לסלון. באותה שעה בדיוק מירוניק אכל מן הקערה במטבח. "איזה בור נהיה לכם פה, חבל שהזנחתם מר שדה-אור, באמת חבל."

   "חבל מאוד," אמרתי ונכנסתי למטבח, נכנסתי ויצאתי. "אני יוצא לרגע עם הפח, טוב?"

   "טוב, טוב," הוא ענה לי מן הסלון מרוכז כבר בעבודתו. כבר רציתי לשים את שקית הניילון שימים לא זרקתי לתוך הפח הממוספר והירוק בחוץ, כשלפתע נשמעה צעקה גדולה מן הדירה שלי. עזבתי את השקית ורצתי. נכנסתי לסלון ומחזה מחריד נגלה לעיניי. על הרצפה, סמוך לקיר, שכב יענקל'ה על גבו; שתי זרועותיו צמודות לרצפה ומכוסות סיד לבן, כך שהוא נראה ממש כגברת שעטתה כסיות לנשף, ועל בטנו הגדולה עמד בפישׂוק רגליים קדמיות – מירוניק, כשהוא מחרחר בשנאה כלפיו וחושף את שיניו העליונות ואת החניכיים הוורודים.

   "תי..קח… את המפלצת!" הוא צרח.

   "תירגע יענקל'ה," אמרתי, אבל לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.

   "אני מגיש תביעה על התקפה…" מלמל יענקל'ה תחת הכלב המגרגר. "תי..קח אותו, את המפלצת!"

   "מירוניק, בוא!" צרחתי חצי-צוחק, "רד מייד!" שרקתי לו. הכלב ירד לאט ובחוסר רצון מיענקל'ה עטוי כסיות הנשף הלבנות. יענקל'ה מיהר להתרחק מן הכלב, ומירוניק התקרב לקיר ורבץ צמוד אליו. ניסיתי להתקרב אליו, אבל הוא גִרגר גם כלפיי וחשף שיניים.

   "הוא שומר על הקיר," אמר יענקל'ה בקול רועד, "מה יש לכלב הזה עם הקיר?"

   "לא יודע," אמרתי.

   "יש לך מזל שאני לא מגיש תביעה נגדך. אתה יודע איך דופק לי הלב. אני לא בן אדם צעיר… אני רוצה ללכת מפה. פעם קודמת אשתך העליבה אותי ועכשיו הכלב שלך תקף אותי. לא רוצה כסף, רק ללכת מפה…"

   כל אחר הצהריים מירוניק ליקק את הקיר וחפר בו. אני חשתי רע מאוד. שפתיי היו יבשות ובקועות והחך גם הוא כאילו סדוק. השתדלתי לשתות הרבה מים, אבל לא היה לי חשק אפילו לקום אל הברז. ישבתי בוהה בטלוויזיה ובמירון שחפר וליקק. בערב דנה צלצלה. היא דיברה מהר, רק רצתה לדעת איך אני והכלב.

   יומיים אחר כך צלצלתי לאלון. סיפרתי לו את כל סיפור הקיר, כולל המעשה ביענקל'ה. הוא אמר שהוא יהיה ביום רביעי הבא בתל אביב ברחוב לוריא אצל ההורים שלו ושאני אביא איתי את הכלב, אז הוא יציץ עליו, וגם עליי.

   במשך כל השבוע לא הלכתי לעבודה, בעצם כמעט לא יצאתי מן הבית. זיפי הזקן שלי רק גדלו וגדלו ואולי פעם אחת התרחצתי. כל הזמן הייתי בוהה בטלוויזיה ובמירון שליקק וחפר ללא לֵאוּת. בלילות לא יכולתי לישון כי מירונה פרחי הייתה פותחת את קונצרט הבכי שלה בערך בשעה שתיים.  תחת עיניי התגלו עיגולים שחורים. הבית היה מסריח ומלא אבק. לא יודע מניין באו לי הכוחות להרים את עצמי וללכת עד אלון עם הכלב.

   "איפה מצאת את המציאה הזאת?" הוא שאל אותי.

   "מה זאת אומרת, מ'תנו לחַיות לִחְיות'," אמרתי.

   "איזה מציאה. רק לך אפשר לתת כלב כזה."

   "למה?"

   "אתה יודע בן כמה הכלב הזה?"

   "שש?"

   "שש?!" הוא פרץ בצחוק. "שש?! הוא לא זוכר מתי הוא היה בן שש. דוד שדה-אור, זה כלב מאוד זקן. אולי בן שתים עשרה."

   "לא ידעתי," אמרתי. "באתי לשם ואמרתי להם תנו לי את הכלב הכי מסכן. זהו."

   "הם באמת נתנו לך את הכלב הכי מסכן." אמר אלון. "טוב, בוא נראה מה יש לו." הוא בחן את הכלב. "איך קוראים לו?"

   "מירון," אמרתי.

   "מירון, סְקַבְּיָאס בטוח יש לך, אני כבר רואה. תעמוד בשקט מתוק." הוא ליטף את הכלב. "הוא צריך לקבל זריקה. וחוץ מזה," הוא אחז את הכלב בפרצופו. "יש לו עפעפיים הפוכים שגורמים לדלקות, עפעף אחד קרוע כנראה כתוצאה מקרב, קָטָרַקְט בשתי העיניים, ולפי הסיפור שלך גם בריחה של סידן. אבל זה מעניין כי הוא דווקא נראה לי כלב חזק לגילו, הוא לא עושה רושם של אחד שחסר לו סידן."

   "הוא חמוד," אמרתי.

   "כן," אלון אמר, "הוא כלבון חמוד, קל להתאהב בו. אני לא מאמין לשטויות שסיפרת לי עם הקיר והבת הקטנה של השכן ממול, זאת שלא מדברת. אין שום קשר. אני רושם לך כדורי סידן, משחה לעיניים, אפשר להעביר גם תה על העפעפיים, ואני נותן לו עכשיו זריקה. אתה רוצה להישאר לראות?" שתקתי. "איזה דחיין. טוב, אני אחליט בשבילך. צא." יצאתי. כשחזרתי מירון ירד מן השולחן ורץ אליי. "דוד," אלון אמר, "נעזוב לרגע את הכלב, אתה נראה רע."

   "אני יודע," אמרתי.

   "דנה עוד לא חזרה?"

   "עוד לא," אמרתי.

   "מה עושים?"

   "נראֶה," אמרתי.

   "עם הנראֶה הזה אתה לא תגיע רחוק, לאסט טריין טו לונדון, ג'אסט ליווינג טאון," הוא התחיל לשיר. "אתה עשית משהו עם עצמך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו?"

   "מה זאת אומרת?"

   "או, אני רואה שזכרת רק את הסיפא של העצה שלי ולא את הרישא."

   "כן," אמרתי.

   "דוד, לא מספיק לאמץ את מירוניק, צריך גם ללכת לטיפול שבועי אצל פסיכולוג. לא צריך להתבייש, לאסוף את הכוחות ופשוט לקום ולעשות את זה."

   מאוחר בלילה דנה התקשרה. היא אמרה שיכול להיות שהיא תבוא לשישישבת הביתה. היא שאלה מה שלום מירוניק. אמרתי שבסדר. לא סיפרתי לה שהוא מלקק את הקיר. בלילה התינוקת לא צרחה וישנתי היטב. בבוקר קמתי מוקדם, הוצאתי את הכלב, ראיתי את אביתר פרחי לוקח את מירונה לגן במכונית המפוארת. חזרתי הביתה, התקלחתי, התלבשתי ויצאתי לעבודה.

   ארליך אמר: "תן לי להיזכר, מי אתה? מי אתה? אה, דוד שדה-אור האיש האבוד." וכולם צחקו. כשחזרתי הביתה נכנסתי לחדר השינה. לא מצאתי שם את מירוניק. נכנסתי לסלון. חלל בקוטר של מטר נפער בקיר ודרכו אפשר היה לראות את רצפת דירתו של אביתר פרחי.

   "הוא כאן," נשמע קולו של אביתר פרחי מעבר לקיר. "הכלב שלך כאן. בוא ותיקח אותו." ניצלתי את ההזדמנות ולקחתי את שקית הפח. אמרתי בלבי, היום אנקה את הבית לכבוד דנה. ויצאתי. השלכתי את השקית והתייצבתי למול דלתו של אביתר פרחי. עמדתי על המפתן מהסס, ואז בנשיפה מאומצת פתחתי את הדלת. בסלון הם ישבו זה ליד זה על השטיח: מירון ומירונה. היא משכה לו באוזן הארוכה והשחורה, והוא התחכך בה בהנאה.

   "הם מסתדרים מצוין," אמר אביתר פרחי שישב על כיסא גבוה במעבר מן המטבח לסלון.

   "נראה ככה," אמרתי בשקט.

   "איך קוראים לכלב?" הוא שאל.

   היססתי לרגע.

   "מירון," אמרתי, "קוראים לו מירון."

   הוא שתק לרגע ונחיריו התרחבו.

   "אתה עושה צחוק ממני. אתה קורא לכלב שלך בשם של הבת שלי." מצחו כוסה בזיעה.

   "זה מקרי לחלוטין…" אמרתי מתנצל. אבל כאן קרה דבר מפתיע. הכלב החל לנבוח נביחות שדמו יותר לנעירות חמור. ואחריו הילדה, כשהיא מנסה לחקות אותו.

   "האו, האו," היא חזרה אחריו.

   "שמעת?" אביתר פרחי קפץ מן הכיסא לעברי. נרתעתי לאחור.

   "שמעת?" הוא חזר.

   "מה שמעתי?"

   "הילדה מדברת. היא מחקה את הכלב," הוא אמר, כולו התרגשות, וכבר רצה לחבק אותי, אבל התחרט.

   "האו," נבח מירון.

   "האו," נבחה מירונה.

   "היא לא מדברת היא נובחת," אמרתי, ופניו הרצינו. התינוקת שוב חיבקה את הכלב בכוח והוא נבח. אביתר פרחי שב למקומו על הכיסא הגבוה מרוחק מן הילדה והכלב. הוא מולל את אצבעותיו.

   "אשתך כבר חזרה?" הוא שאל אותי.

   "עוד לא," אמרתי, "אולי ביום שישי. ככה אמרה."

   "טוב," הוא נאנח, ולפתע פרץ בבכי.

   "אתה מבין דוד…" הוא מירר, "אתה מבין שרציתי שיהיה לאשתי רק טוב. אני בניתי על זה, משפחה, ילדים, חיים שלווים, הכול היה מתוכנן כל כך טוב. ידעתי מה אני עושה בעוד שעה, בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד חמש שנים. מה יצא מזה?" הוא ניגב את הדמעות ומשך באפו כדי לעצור אותן, "מה יצא מזה? בּלגן שלם יצא מזה. התינוקת לא דיברה, אשתי עזבה, אני קורס תחת הנטל ובעבודה רק רוצים ממני יותר ויותר, תיתן יותר, תתקדם. חרא. הכול חרא." הוא נשם עמוקות.

   לא ידעתי מה לעשות. עמדתי כמו קלוֹץ באמצע הסלון של אביתר פרחי ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף התיישבתי בחוסר אונים על הכורסה החומה שהייתה קרובה אליי, כולי רפוי איברים.

   "אתה רוצה שאעשה לנו קפה?" הוא שאל. שתקתי. "אני מכין לי ולך קפה. נירגע קצת." הוא נכנס למטבח הפתוח, שהיה מן חלק של הסלון, ומילא מים בקומקום.

   "באמת לא צריך," מלמלתי, אך הוא לא שמע אותי, "באמת, אני צריך כבר ללכת." אמרתי בקול חלוש כשרק אני יכול לשמוע את עצמי.

   "כמה סוכר?" הוא שאל. שתקתי. "כמה סוכר אמרת?" הוא חזר מן המטבח ובידיו שני ספלי הקפה. "לא שמתי לך סוכר. הנה, תוסיף בעצמך… מה קורה לך, אתה חיוור נורא."

   "אני חייב ללכת," מלמלתי, אבל לא יכולתי לזוז ממקומי. חשתי איך הלשון והחך נסדקים והשפתיים מתבקעות.

   "מה אתה אומר?" הוא שאל אותי, "מה אתה אומר? אני לא מבין אותך. אתה מרגיש לא טוב?" רציתי לחזור ולומר לו: 'באמת תודה, אבל אני חייב ללכת, ממש חייב.' אבל במקום זה לחשתי בקושי: "אני לא יכול לזוז. פרחי, אני לא מסוגל לזוז." הפכתי מאובן.                         

 

 

    

 

  

 

      

 

  

 

 

24 תגובות

  1. אני מפרסם כאן סיפור שפורסם בסוף שנות ה-90 ב"עתון 77" בעריכת יעקב בסר ואחר כך כונס בספרי "סוף הקומדיה". מקווה שתיהנו מן הקריאה. רני.

    • כבר מהכותרת נהניתי. אני חייב לרוץ, אז ברשותך אקרא כבר אחרי הצהריים או לכל המאוחר בערב. גג מחר. שלך

      • אתה יודע רני, לא באמת דחיתי, ואולי דווקא בגלל הכותרת. קראתי ונהניתי.
        דחיין דחיין, אבל כשצריך לשים את הפח על המפתן של השכן זה עכשיו ומייד. זה יפה. וגם הפנטזיה על הזכייה המהירה, אחת ולתמיד, וגם שני צדדיו של הקיר. הסיפור הזה מעלה הרבה מחשבות. יש בו הרבה מאוד במישור של החומרים וה"העולם", באמת יופי של חומרים. אני תוהה איך היית מעצב את זה היום אחרי הרביניסט ואחרי אני ואפסי. אני לא בטוח כלל שזה מושך אותך באף, אבל עם ההתפתחות שלך מאז שלהי שנות התשעים הרחוקות, יש כאן בסיס לרומן קטן ומעניין המשלב מציאות וסמלים בצורה מעניינת.

        • תודה רבה על התגובה. זה סיפור שיש בו יסוד למשהו ארוך יותר. גם "אני ואפסי" היה סיפור קצר בתחילה ובהמלצתו של עזריאל קאופמן ז"ל, משורר ועורך "מאזנים", החלטתי להרחיבו לרומן קצר. יורם ברונובסקי המנוח ציין את הסיפור לטובה ברשימה שכתב על חוברת "עתון 77" בשנות ה-90ב"הארץ". אחר כך כשפגשתי אותו באיזושהי הזדמנות גם הוא המליץ לפתח את הסיפור הזה למשהו ארוך יותר, אולי נובלה. בכל אופן, תודה שלא דחית כמעשה הבורגני, דוד שדה-אור, את הקריאה, ושוב תודה על התגובה המהירה. רני.

  2. היי רני, אני זוכרת את הסיפור ועכשיו נסחפתי בו וקראתי אותו שוב בהנאה. גם מצחיק וגם לופת את הגרון.
    [וחוץ מזה אפשר לקרוא אותו לתלמידי תיכון כדי ללמד אותם מה זו אסקופה ומה זו כרוכיה… :)]

    • לי, תודה רבה על התגובה החמה. מה שלומך? הרבה זמן שלא שוחחנו, עָקוֹת החיים. כמובן, אנו מרימים ראשנו מלשון המקומונים הרזה של שנות ה-90 אליה אנו משתייכים, אל עבר ספרות מרובּדת יותר מבחינה לשונית, אבל לא מוותרים על קריצה, אירוניה והומור. להשתמע, רני.

      • רני היקר, רזים אף פעם לא היינו… 😉
        ושלומי טוב, מה שלומך?

        • לי, הצחקת אותי. אני בדיוק הצטרפתי לתוכנית הרזיה של "מעריב", מעין פרויקט שבו העובדים השמנים של העיתון יבחרו דיאטה מתאימה או טיפול מתאים וידווחו על התקדמותם לאורך זמן ב"סגנון". אשמח להיות בקשר ולהיפגש. 0522-777289.

  3. פעם ראשונה שאני קוראת. נהניתי מאוד.

  4. רני, עוד סיפור מרתק, מן החיים, חשבתי לרגע שזה כמו מין קישון מעמיק 🙂
    רק הסוף קצת מאולץ. הרי יכולת להמשיך

    • אמיר, זה מאוד נכון. הגדרה יפה – קישון מעמיק. הטון של קישון קיים שם, למרות שאין זה סיפור סאטירי או מלודרמטי כמו "השוטר אזולאי". אני מעריץ גדול של אפרים קישון. פעם עשיתי הגהה על ספר שהוא כתב עם אשתו, שרה קישון. הייתי בא אליהם הביתה. הוא נהג לקרוא לי בשם האירוני: איש היו"דין והוי"וין, כי בזה התרכזה עיקר עבודת העריכה שלי – כתיב מלא. אני מסכים איתך, בדומה למה שכתב יחזקאל רחמים, שאפשר היה לפתח את היצירה הזו ולהמשיך הלאה. עם זאת, הרגיש לי נכון בשעתו לפַייד את הגיבור או יותר נכון לאבּן אותו או להקפיא אותו ואז להעלימו. דבר אחר: איך היה בפסטיבל שדה-בוקר? רני.

      • טוב, אולי עוד תשנה את דעתך ותמשיך אותו.
        שדה בוקר היה מעניין ביותר (כרגיל בלי קשר לתכנית הכתובה). הייתה לי שיחה מרתקת עם שולמן מהודו ועד מוזיאון הזמן, ראיתי בעניין רב את הסרט על נידאא ח'ורי, שמעתי שירה צעירה,ועוד כהנה וכהנה, אבל השיא היה מסביב מדורה, עם הבן שלי 🙂

        • אני שמח שהיה יפה ופורה. אני גם מאוד מבין ללבך. פסטיבלים, ספרי שירה, תרגומים – זה הכול טוב ויפה, אבל מבחינתי, המשפחה תמיד קודמת לכול. אינני מסכים עם הקביעה של אבידן באחד משיריו ב"משהו בשביל מישהו", מעין פרפראזה על קוהלת, משהו בנוסח, אולי איני מדייק אך זו רוח הדברים: "לאסוף את כל פיסות הנייר כי זה כלהאדם". קביעה כזאת מעוררת בי אי-נחת, כאילו העולם עשוי רק ממילים. רני.

  5. רני, איזה סיפור מצוין!

    איזו הקבלה זוחלת, מסתפחת וחכמה בין אביתר פרחי לדוד שדה-אור, בין שתי נשותיהן ובין מירון למירונה.

    דומה שמירונה נזקקה למירון, פרחי והדחיין היו צריכים זה את זה ושתי הנשים היו חייבות לעזוב.

    הקיר, הקיר היה מחסום-סידן, שהיה צריך להפיל.

    סיפור מצחיק (כאילו בלעה אזעקה מקולקלת של אוטו, התקשרתי למיקוד) ועצוב (נוגעת ללב הילדה ונוגעת ללב התפרקות הזוגיות משני צדי הקיר).

    אבל ההקבלה איננה אך ורק בין דוד (שדה-אור) לאביתר פרחי. יש גם הקבלה בין דוד (שדה-אור) לדוד (אבידן).
    הכתם! הכתם נשאר על הקיר?

    מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר
    אבל הכתם היה כהה מדי (או להפך- בהיר מדי). אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר.

    אז שלחתי את הצבע, שימשח את הקיר בירוק. אבל הכתם היה בהיר מדי.
    ושכרתי את הסייד, שיסייד את הקיר למשעי. אבל הכתם היה כהה מדי.
    אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

    אז לקחתי סכין מטבח וניסיתי לקרצף את הכתם מעל הקיר. והסכין הייתה חדה עד כאב. רק אתמול השחיזו אותה.
    ובכל זאת…

    ואיגרפתי גרזן והלמתי בקיר, אך הפסקתי בעוד מועד. אינניודע מדוע עלה לפתע על דעתי, שהקיר עלוליפול, אבל הכתם בכל זאת ישאר. אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר.

    וכשהעמידו אותי אל הקיר ביקשתי לעמוד בסמוך לו. וחיפיתו עליו בחזה רחב (מי יודע:אולי).וכשהתיזו את גבי, ניגר דם רב, אבל רק מצד הגב. יורים.

    ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם. מטח יריות שני.
    ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם. אם אך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

    • שחר-מריו, מה נאמר, שוב קלעת בול. חשבתי על השיר של אבידן כשכתבתי את הסיפור. אמיר הזכיר בצדק את אפרים קישון ואני רואה בזה מחמאה גדולה, אבל ירון אביטוב אמר לי פעם שזה הסיפור הכי אורפזי שלי. משהו בנוסח "הזיית יום קיץ" של אורפז או "ניסוי בחומרים קשים". אני מניח שהוא התכוון לכך שבסיפור יש הרבה מקבילות כפי שציינת בניתוח המדויק שלך וגם הרבה סמלים או ארכיטיפים. אני מודה לך על התגובה הזאת, ומה עם הפגישה ההיסטורית שלנו? אבקש להיפגש עוד לפני הבחירות שבפתח. רני.

    • תגובה יפה שחר מריו גם אצלי עלו אותן הקונוטציות מאבידן

    • מסכימה עם ההתכתבות עם אבידן בסמלים והדימויים
      אך גם עם אתגר קרת בסגנון וההומור, הדמויות
      הגבריות חסרות האונים בתחומים רבים.
      בורגני דחיין חנוך לויני טיפוסי
      רני, כבר כתבתי לך שסיפוריך מתאימים בעיני כבסיס לתסריטים של סרטים קצרים
      סינמטקיים או לערוץ 8. חומרים אמיתיים מהחיים. תנסה ותצליח !
      עדיין סקרנית לקרוא את ספרך הקומדיה
      תוכל לשלוח לעיון?

      • מיכל, תודה רבה לך. אשמח לתת לך ספר או לשלוח לך. נדמה לי שהתכתבנו בעניין, ואת שלחת לי את הכתובת ובשל צוק העתים – אכן בורגני דחיין – לא שלחתי את הספר. התוכלי לשלוח לי שוב את הכתובת והפעם לא אכזיב? רני.

    • איציק, תודה על התגובה. אני שמח מאוד שנהנית. רני.

      • סיפור יפה ,רני, מצחיק ועצוב בו זמנית. אהבתי את האנלוגיה בין שני הזוגות משני עבריו של הקיר. כה דקה המחיצה המפרידה בין האנשים, שהרי בסופו של דבר שני הזוגות כל כך דומים בכמיהתם לאהבה. הקיר הופך למעין מטפורה למערכות היחסים בתוך הבית ,הוא חי ונושם כמותם ואף חולה כמותם. מאוד מכמירת לב תמונת הילדה הבוכה המלקקת את הקיר , כשאין אהבה אין חוסן לקירות הבית ,ואין חוסן לבית עצמו במשמעות הסמלית העמוקה שלו ,והכתם הלח הוא מעין סימן וכתובת מטפורית לכך, אהבתי את הספור

        • חנה, את כדרכך מדייקת מאוד בתיאור סמלֵי הסיפור. הכול סב סביב הקיר והכתם. וכשאין אהבה בבית, אפילו הקירות לא עומדים, וכבר ראינו מטפורה גדולה ויפה מעין זו בנובלה המופתית של אוֶרבּוך-אורפז – "נמלים". תודה לך על הקריאה והאינטרפרטציה ושבוע טוב. רני.

השאר תגובה ל איציק אביב ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל