בננות - בלוגים / / מוזיקה בסביליה, חלק ו' (נובלה)
רן יגיל

מוזיקה בסביליה, חלק ו' (נובלה)

 

 
חזרתי. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר, סולקתי בכדי שדיירי הבית לא יידעו שהייתי ובשל רצונה לישון מעט כי בשעה עשר "יש סידורים", כך אמרה, כמו גנב הסתובבתי ברחובות המסומטאים של סביליה. הרגשתי חזק ונכנסתי לפלמנקו מאחורי המלון בו גרנו. מועדון-לילה. מדי לילה היה מופיע בו רקדן שחור שיער, תלתלים ושרשרות זהב, חולצתו שחורה פתוחה, ולו מגפי בוקרים שאִתן היה מכה ברצפה במומחיות אדירה קצבים מדהימים. בכל פעם הייתה יורדת מהמדרגות נערה בריאת בשר בשמלה מתמשכת ופתלתולה והייתה מצטרפת בריקוד אינטנסיבי אל אותו בחור כשהיא מקישה בקסטנייטות. הקהל המקומי היה קם על רגליו ערב ערב ומוחא כפיים. התיירים, אחרי הסנגריה השנייה והשיזוף האינטנסיבי היו מעלים פיהוק על פיהם ושוקעים בכיסא.
 
 
   המתולתל שחור השיער התפתל וכיוון ידיו, הכה ברגליו בקצב ובמהירות מדהימים ולכל סיום הייתה לו פוזה דרמטית אחרת. לקראת סופו של הערב עלו רקדנים נוספים של הלהקה ורקדו עם המתולתל שחור השיער, ושרשרות הזהב התנופפו לכל עבר. הייתי אז כבר בסנגריה השלישית, התקדמתי מתנדנד אל הבמה ועליתי בזהירות על ארבע מדרגות העץ. שני שומרי המועדון ניסו לעצור אותי בכוח, אבל הרקדן המתולתל הזמין אותי לבמה בקריאות ושאגות. מחיאות הכפיים התגברו. הקהל והרקדנים שאגו כשפתחתי בריקוד פלמנקו לא ברור ומעוות כלפי הקהל על הרמפה הנוצצת, כך הכיתי ברגליי בקצב ובהיסטריה מוחלטת. הקהל מחא כפיים בסיום הקטע ואני הוּרדתי אחר כבוד בעזרת הרקדן ושני שומריו אל מקום מושבי באולם הקטן.
 
 
   רקדנית ותיקה רקדה ריקוד עקום מעט עם המתולתל וחיוך מקסים חושף שיניים צחורות נסתמן על פניה כשרקדה, כאילו כל מבוקשה היה לחזור לימיה הטובים. בסיום הריקוד האורות הודלקו.
 
 
   מחיאות כפיים סוערות ואיש איש פנה לביתו. אני נשארתי לשבת בפוזה רופפת של שיכור מוחלט. הבטתי ברקדנית הוותיקה שחצתה את הבמה וסידרה אביזרים של אותו מתולתל שחור שיער בעל השרשרת. לפתע נקטפה ביד חזקה אל מאחורי הקלעים. אני קמתי, האולם היה גדול, אדום ועגלגל, ברקע נשמעו צחקוקים, לחישות, ומיד לאחר-מכן צחקוק נוסף. כשעמדתי ליד הדלת כבר נשמעו מאחורי הקלעים גניחות ומילים שונות מלטפות בספרדית וקול אישה נאנח. התפרצפתי ויצאתי. אור בחוץ, פלא, בוקר.
 
 
   צעדתי בכוח פנימה אל תוך הדירה ומחזה איום נגלה לעיניי. כל הווילונות היו קרועים ומרוחים בצורה שטוחה על הרצפה. המיטה הוזזה מהמקום, דופנות הארונות הפוכות על הרצפה, מגירות נחו על המיטה, זו על זו, ובגדים פוזרו. אלון ישב במרכז הבלגן על מגירה מעץ שהונחה על המיטה ומלמל "איפה הפִּיה? איפה הפִּיה?"
 
 
   "מה קרה?" שאלתי בהיתממות.
 
 
   "לא מוצא את הפִּיה."
 
 
   "וזה מה שעשית לדירה בגלל הפִּיה? תסתכל איך הדירה נראית."
 
 
   "אין לי כוח אני לא יכול יותר. איפה הפִּיה לעזאזל?" והוא הִכּה בכוח רב באגרופו על המיטה. "די, די, אני לא יכול יותר, אני משתגע, פשוט משתגע, לא ישנתי כל הלילה."
 
 
   אלון קם והחל להסתובב בחדר הלוך ושוב, נעצר ליד הראי ומלמל "תִּראה, תִּראה איך שאני נראה, אה?"
 
 
   "מה אתה עושה עניין אפשר לחשוב שאתה קשור באלקטרודות לפִּיה הזאת, תֵּכף נמצא אותה. וִיש אחד כיפוף קל ואני מוצא. ואם אני מוצא אותה, אוי מה שאני אעשה לך על הבלגן כאן, אוי," התכופפתי ועשיתי את עצמי מחפש את הפִּיה באינטנסיביות תחת המיטה שזזה. שלחתי יד מכווצת לכיס והנחתי את הפִּיה על הרצפה. בזווית עיני ראיתי את הסקסופון מונח על הסטנד במרפסת הקטנה עליה ניגן אלון ערב ערב.
 
 
   הסקסופון הביט בי בשנאה גרונית גרוגרתית מופגנת כאילו אמר 'אני רואה את מעשיך, הכול יסופר, הכול ידווח.' ובכל תזוזה הוא הבהיק ונצנץ וסנוור בכעס מאיים.
 
 
   "הנה הפִּיה. נו מה, מתחת, למיטה. פה. השמיכה הסתירה אותה. בתוך הבלגן הזה איך אפשר למצוא משהו?"
 
 
   "תַּראה"
 
 
   שמחה מהולה באיבה ילדותית צצה על פניו והוא הביט באהבה וחיבה בבתו האובדת. "הפִּיה שלי," מלמל, "תודה, תודה, ידעתי שתגיע ותמצא אותה, באור היום, אבל לא הייתה לי סבלנות לחכות. איך אני שמח." והוא נשק לי במהירות על הראש כאילו היה איש קדוש ויצא מיד למרפסת לנגן. אך שמחתו לא ארכה זמן רב כשבפתח הופיע צולע, הביט סביבו וראה את הבלגן, עמד המום לזמן מה, השתהה בבדיקת אי-הסדר הסובב אותו ואז בכעס ממצמץ פצח בצריחות: "לוקו, לוקו, אמיגוס, לוקו!" עד שדיירי המלון יצאו לראות מה קורה והוא כמובן, בנימה התנצלותית מתחנפת, דחף את העכברים הסקרנים, מקור פרנסתו, חזרה לחוריהם ומיד חזר ללחוש קלות בספרדית על סף דלתנו כשבידו שפכטל ותכשירים להורדת פטריות מהקירות.

"WHEN YOU CLEAN YOUR ROOM I WILL COME TO FIX THE    CEILING"
  
 
   "מה שאני הכי שונא בעולם ובאמת, זה את צולע הוא רתחן כזה חסר מנוחה"
 
 
   "כן, הוא באמת כזה" יצאתי.
 
 
   אלון רץ אחריי.
 
 
   "חכה רגע. בא לך לנסוע בכרכרה כזאת של תיירים?"
 
 
  צחוק בקע מגרוני.
 
 
   "אתה לא נורמאלי אתה זקוק לאשפוז. הרי זה מה שעשינו ביומיים הראשונים כשהגענו לכאן."
 
 
   "כן, והגיע הזמן לעשות את זה שוב. עבר הרבה זמן והיחסים קצת מעומלנים בינינו. מה אתה אומר?"
 
 
   "נו, טוב. אם אתה מתעקש נעשה את זה. אולי זה רעיון לא רע. בוא."
 
 
   אלון דיבר עם רכב כבן שבעים, כבד שמיעה, כובע ברט תלוי ברישול על אוזניו החמוריות. אלון עיקם פרצוף, התווכח מעט, והמחיר ירד לאלף חמש-מאות.
 
 
   מה הטעם בדלת הקטנה כשהגג היה חשוף כולו והחום, ריח הזעם וטעם הנוזלים התערבבו בנו. ישבנו ונדבקנו לכורסאות השחורות ופה התחלתי להצטער על שיתוף הפעולה שלי עם אלון. הרעיון המחורבן הזה. הרכב שאג לסוס בשפה המקומית והוא החל מתנועע באיטיות ברחובות סביליה – הרחובות שהספקנו לראות ולהכיר: הקונסוליות והשגרירויות, נחיתות רכות במוזיאונים, לפניהם דשא רך, פוזות צילום לפני פסלים. שיחקנו את התיירים עד הסוף, אפילו הזמנו את הרכב לשתייה.
 
 
   לא הצלחתי להתקרב אל אלון. אף הוא הרגיש בהחמצה. הגולם הספרדי דיבר כל הזמן על צרותיו המשפחתיות במהירות כשרק מילים ספורות, כמו 'תינוקות', 'אוכל' ו-'כסף' נחרתו במוחי.
 
 
   תיירות אמריקאיות קולניות גדולות גוף צחקו צחוק קולני. גרמנים מסורקים לבושים בלבן ובנות הזוג שלהם מתנגבות במטליות לחות וריחניות צחקקו לנו, אף ספרדים ברחוב הביטו בנו בתימהון. הסוס המטופש הזה. לקחנו את הסוס הזקן ביותר והדפוק ביותר ואני התבשלתי בשמש לצִדו של אלון שכולו חיוך מזיע.
 
 
   "מה אתה מחייך, מה? אתה לא שמת לב לבד שדפקו אותנו? נתנו לנו את הסוס האיטי ביותר בספרד". הסוס הסתכל עליו. "זה סוס גרוטאה זה סוס בפנסיה"
 
 
   "נו מה אתה רוצה לרדת עכשיו"
 
 
   "ודאי שנרד. מה נמשיך בסְטִיקייה הזאת. תרד, נו" דחפתי אותו קלות.
 
 
   הוא לא איבד עשתונותיו, שילם בחוסר רצון ויצא.
 
 
   "אל תדחוף אותי שמעת, אל תאיים פה על אף אחד. אף אחד לא גרר אותך לפה, באת מרצון אז תשתוק."
 
 
   "מה קרה לך?" הנפתי את ידי וזאת פגעה במקרה בפניו. התחלנו מתקוטטים. הוא בעט בי, זרק אותי על הרצפה. רצתי אל עבר רצפת החצץ, אספתי מעט והשלכתי בפניו. דם החל נוזל מהם והוא החוויר, הִפנה גבו, והלך. נתתי לו להיעלם וליהפך לנקודה קטנה בתוך ההמון. הבטתי בו עד שראשו נעלם וזה לקח מעט זמן.
 
 
   עמדתי ורגליי רעדו. בעטתי בפח אשפה מלא שהתהפך. צעקות ספרדיות נשמעו מכל עבר כאילו העיר המסריחה משמן דגים הייתה כפר שוויצרי קטן בהרים. מצאתי את עצמי כורע ברך ואוסף את שאריות הביצים והסנדוויצ'ים, עיסות ורדרדות נזלו על ידיי, שברי בקבוקים נאספו ונזרקו, בעודי מתבונן אל המקום בו נעלם אלון.
 
 
   חזרתי אחר הסתובבות ממושכת ברחובות. ערב ירד. אלון עמד על המרפסת הקטנה וניגן מלודיות נעימות.
 
 
   ישבתי על מדרגה שבורה שהעלתה עשבים שוטים בפתחו של בית ישן והקשבתי. כלב עבר וליטפתי אותו, הוא התחכך בי. משהו מעורב ומכוער דרש ליטוף והסתתר בין רגליי. יש הרבה מן העצבות אצל אדם המחפש חיבה אנושית אצל כלב, בייחוד בשעות כאלה.
 

 

2 תגובות

  1. רוחה שפירא

    רני שלום!
    חזרתי לנובלה ואני מתיחחסת לשני הפרקים האחרונים.
    הסיפור ממשיך בכאן ועכשיו בנעימה מינורית. המספר מתאר את האקט המיני כאילו בדרך אגב דרך הדיבור המקוטע של הבחורה; "זהו, כן, ככה, תן ככה טוב, לאט עכשיו פה." ותוך כדי תיאור עליבותו של החדר שלה, כאילו לא הוא השותף לאקט.
    הדיבור בינו לבין הבחורה מתחיל להיות מעט יותר אינטימי וקרוב אך עדיין העצבות, הבדידות והכמיהה למגע הם הסיפור שלו. הדיבור על הכתיבה והשפה נוגע בו יותר מאשר המגע המיני ואעפ"י כן
    נוצרת ביניהם שיחה המאפשרת לו, לדבר על געגועיו לארץ "אני כמו מטורף מספר לך פה על גן-יעקב" ועל המציאות העלובה וחוסר הקשר שלו עם השפה הזרה והכתיבה שלו; "הרגשתי דוק של דמעות בקצה העיניים."
    כאשר הוא מדבר איתה על איך תיארו פעם יחסי מין בקולנוע " הכותנה, השיבולים, ואיבר המין של הסצנה הזו זה היד המתכווצת והנפתחת." הוא גם מרחיק את אפשרות הקשר ביניהם ע"י דיבור "על" ולא על מה שבאמת קורה (או לא) ביניהם.
    בפרק האחרון הכיעור והסבל של חיי היום-יום של המספר כבר אינם מתחפשים למשהו אחר. מתגנבת השאלה בשביל מה זה טוב – חיים כאלו? – "יש הרבה מן העצבות אצל אדם המחפש חיבה אנושית אצל כלב, בייחוד בשעות כאלה." אני מניחה ומקווה שתיאורי המצב של המספר במקום הכל כך נמוך יובילו אותו ליציאה מן הגלות אל הגאולה.
    בברכה, רוחה

    • רוחה היקרה, תודה לך על תגובתך המפורטת והיפה. נראה שאת עוקבת בדקדקנות אחרי פרסום הנובלה כאן בהמשכים וזה משמח את לבי מאוד. את באמת עומדת על הדקויות, על הניואנסים שלה. כל כותב שמח תמיד לראות שכוונתו הובנה ושהקורא צלל אל עומקה של היצירה ודלה משם את פניני מחשבות המחבר ואף יותר מכך; סוג של תקשורת עומק של הפונקציה הפואטית. מקריאת הערותייך המחכימות אני למד על היצירה שלי יותר. רני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל