בננות - בלוגים / / על "פשר המעשים" ליותם ראובני. מאמריאיון
רן יגיל

על "פשר המעשים" ליותם ראובני. מאמריאיון

על "פשר המעשים" ליותם ראובני. מאמריאיון

 

 

אתחיל מהסוף, כדאי מאוד לקרוא את הרצף הזה "פשר המעשים" של יותם ראובני. גם אם לא תסיימו אותו, כי הוא קשה לקריאה, וגם אם יש בו לא מעט נקודות חולשה, לא תמצאו רצף פרוזה מיוחד כל כך בקשת שבין רם אורן לעמוס עוז.

   "פשר המעשים" הוא חלק מפרויקט בן שבעה רומנים (עד כה נכתבו חמישה), רצף שראובני מנסה ליצור בעקבות הזמן האבוד שלו: הביוגרפיה האישית מצד אחד, ומצד אחר הביוגרפיה הנחלמת, האסוציאטיבית וההזויה. הספר מתאר את חתונתם של דיתה ומייקי, היא חשפנית במועדון שבתחנה המרכזית בתל אביב, הוא נרקומן. כל הדמויות שמתקשרות לביוגרפיה של המספר – שעלה מרומניה וגדל באשדוד – מתנקזות אל תוך החתונה הזאת, הן והחלומות שלהן. ראובני יודע לתאר אותן לעילא ולעילא, ובעיקר הוא יודע להעביר כמספר טבעי את עיסת החומר הזאת שנקראת חיים, שאין בה סדר ואנו מחפשים בה כל הזמן את הפשר, פשר המעשים.

   "המעשה של הנסיעה לחתונה באשדוד היה בעיניי אותו יום כמו היזכרות, כפי שהיא עכשיו, אם כי רק מעטים זוכרים עדיין את החתונה שהסעירה בזמנו את הארץ כולה. בחודשיים שעברו מהיום שבו נודע לי על החתונה של דיתה ומייקי והיא הייתה רק רעיון, הדמיון העביר אותה הלאה, וכאילו היא כבר הייתה, שהרי אין הבדל בין מעשה שתוכנן ובין מעשה שנעשה. ובזמן הנסיעה חשבתי שאכן יתברר לי כי החתונה כבר הייתה, ואמצא את עצמי ביקום שבו לא הייתי צריך להיות כלל. אבל ידעתי כי בלילה הנורא ההוא נעמוד כולנו מול חיינו, בקץ הזמן, האשדודים ובני דגון, הפועלים הזרים והמכורים, העשירים האבודים, וכך, מוּכנים או לא, נגיע אל פשר המעשים, או אל פיה השחור והפעור של ציפורה אדלר." (פשר המעשים א', הרואיקה, עמ' 5)

   אסון נורא עומד לפקוד את בָּאֵי החתונה. ראובני, שהעולם הפנימי של היחיד מעניין אותו יותר מכול, מושפע כנראה מאסון ורסאי ומקריסת הרצפה-תקרה ההיא. הוא מתייחס אל זה כאל סמל, מטאפורה למצב החיים. אם בקומדיה הקלאסית של מולייר הדמויות מתקבצות כולן לבסוף והמחזה נגמר בחתונה של הזוג שהסתבך, הרי שכאן זה ממש הפוך – החתונה העלובה היא ההתחלה, והסוף הוא מותם של שישים וארבעה מבָּאֵי החתונה.

   ראובני כאמור אינו נאמן למציאות הנראית, אלא לעולם הפנימי שלו. כוחו בפנטסמגוריה, אותה טרנספורמציה ההופכת את המציאות לחזון תעתועים, להזיה. הוא בעד ההזיה. המון דמויות הזויות יש ברצף הרומנים הזה, ושום קורא לא יוכל לזכור את כולן. כמה מהן נפגשות בחתונה בניגוד לכל היגיון, ומובן מכך שהחתונה היא מטאפורה גדולה לחיים.

   ראובני מנסה לתפוס את המציאות, לחוש אותה, באמצעות שבעה מושגים: "הרואיקה", "היפנוטיקה", "אקוסטיקה", "מיסטיקה", "ארוטיקה", "נרקוטיקה" ו"אופטיקה". כל מושג כזה הוא שם של כרך בתוך רומן-הנהר הזה. ראובני מצמיד את המונחים האלה לגיבוריו, גוזר מהם פעלים כמו הִתְאַקְסֵט, הִתְאַקְסְטוּת, לשון אקוסטיקה, ומיישם אותם הלכה למעשה במצבי הרומן. עם זאת, הוא הראשון שמודה בַּכּישלון – במפורש, בין דפי הספר – של כל יצירה המבקשת להכיל את הכול, כי החומר הבראשיתי הזה, החיים, לא מתעגן בשום יצירה.

   דמות אחת, מרכזית מאוד, היא "ז'ני קפטיין גיבורים", זונה של חיילים, קצינים גבוהים, שעכשיו מקבלת פרס ישראל על מפעל חיים. חלק גדול מן הכרך הראשון, "הרואיקה", הוא ראיונות ארוכים שערכה עיתונאית עם ז'ני, שאותם מסרה ז'ני למספר והוא מביא אותם כלשונם. ז'ני היא מעין אַלְטֶר-אגו של המספר עצמו, שהוא חריג חברתי מובהק, הומוסקסואל, המנהל דיאלוג תמידי עם הממסד, שונא אותו, אך קשור אליו בעבותות.

   אך כאמור גם הדמויות הצִדִּיות ברומן-הנהר הזה הן ייחודיות ומרתקות. קטע מ"הרואיקה", הכרך הראשון של "פשר המעשים", פורסם בגיליון 69-70 של כתב העת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד. במרכז הקטע דמות צדדית ברומן, דמות מצמררת של צייר מוחמץ שחי באשדוד, עוטה על עצמו פרוות דוב שהייתה במקורה של קבוצת צוענים, יושב מול מראה, לידו נר וּוֶרֶד – דימויים רומנטיים מורבידיים חזקים – וכל חייו הישראליים והאומללים חולפים לנגד עיניו:

   "ז'ני הסתכלה בגיבוריה ההולכים איתה במרחב הפנימי שלה, המומה ומשתאה נוכח האקוסטיקה שלהם, שהתלפפה עליה כמו היקום המסוכן של המִשאלות המתגשמות. ואז היא קמה והלכה, לא מסתכלת עליהם, כמו צעירה אסקימואית שאסור לה להסתכל בירח כדי שלא תיכנס להיריון… גבר בפרוות דוב עבר לידנו, השתהה רגע מול ז'ני, והתיישב. בחתונה שֶׁבָּה הכלה הסתובבה עירומה, והיה בה מופע אִגרוף, גם זה לא הפתיע אותי. ז'ני הקשיבה לאלביס הקטן ששר, כמו במרחק אלפי קילומטרים משם, על הבימה שמול רחבת הריקודים, את "אל קונדור פָּאסָה". אנשים רקדו.

   "האיש-הדוב הסיר קצת את ראש הדוב וכך התגלה הצייר אדם טולפין. אדם אמר כי ישב – מתי? באיזה מקום? לא משנה. זה היה ציור. המילים שלו יצרו שטיח קיר ענק, נפלא, מרתק, גם אם אי אפשר היה כמובן לקלוט את כל הפרטים שלא לדבר על כך שאי אפשר ואף אין צורך להבין אותם – על הרצפה מול הראי והסתכל בנר ובוורד שהניח שם. הוא משך את אוזני הדוב על אוזניו ואת פה הדוב על פיו הסמיך. נשאר בתוך הפרווה ריח רחוק של דם. הוא ראה את אדם-דוב בראי. ניצוצות של אור נתפסו בפרווה החומה-שחורה של הדוב והבזיקו בראי. הוא דפק את ראש הדוב על הרצפה. פעם דפק את הראש על הרצפה ואמרה לו עליזה, זה בסדר, עכשיו הסתדר אצלך הקרומניון. הוא חייך אליה ושמח. לא זכר עכשיו אם זה במציאות או בחלום…

   "טולפין קד לעבר ז'ני והלך. 'אז מה אתה אומר?' שאלה ז'ני, ואני אמרתי, 'מה אני יכול להגיד, זה האיש,' וז'ני מעכה בקוצר רוח את הסיגריה שלה ואמרה, 'על הראיונות שלי, זה מה ששאלתי.'

   "היא נראתה כמו אחד הזקנים הגולים שבאו מרוסיה, שבקושי יכולים ללכת, כורעים מכּובד המדליות של מלחמות שנשכחו מזמן ושל הישגים שכבר לא נחשבים, מדליות שניתנו על ידי שלטונות שנִמחו מן ההיסטוריה, אבל אין להם משהו אחר כדי להעיד על עברם המפואר. לרגע פניה היו פני אביה, לייבּל המטורף מדגון, צועק, חסלו את הנאצים, לא את הערבים.

   "'כל הגיבורים רוצחים,' אמרתי. 'הם גיבורים בגלל שהם משוללים כל יכולת הפשטה. והדברים שלך, כן. אם זה מה שרצית, אין ספק שזה מה שעלה בְּיָדֵךְ. את חלק מהתודעה הקיבוצית של המקום הזה. בני הדור הזה, שאחדים מהם היו איתך, זוכרים אותך. והם יספרו עלייך. הראיונות יהפכו אותך למיתוס. את תתערי בתודעה של המקום, כל עוד יהיה מקום, כל עוד תהיה תודעה. זה מה שרצית?'"

   ובכן אפוא היכן עקב האכילס של יצירה זו? הארכנות של ראובני היא בעוכריו. ראובני נוטה להיתקע בפינות ולהישאר שם על פני עמודים שלמים. כך נסבול מדיון פוליטי בחתונה, דיון המגדיש את הסאה, דיון הבנוי ממכניזם מוכר וידוע מראש של שיח, וכל זאת כדי שבסוף החלק הראשון, "הרואיקה", תוכל החומה הנבנית בינינו לבין הפלסטינים לשמש כאלמנט של הרואיקה וכסמל של הפרדה בין הפרט לכלל.

   ככלל, אפשר לחלק את המספר של ראובני לשני חלקים: האחד, המספר הביוגרפי, זה שמספר את הזיכרונות הקשים של הילד, שמספר על מות האֵם ברומניה, על הילדוּת הקשה באשדוד במקום מנוכר, על חברי הילדוּת שגדלו ובגדו, על המיתוסים המקומיים של דגון הטבועה השכנה לאשדוד, על איסדוד של הערבים שנמחקה. בחלקים אלה אין שני לראובני. אך ישנו המספר השני, שיש לו טון הרצאתי ממש, זה שמבקש לדבר על החיים במושגים מופשטים, שמבקש לפענח את המציאות ונכשל, זה שמגייס לטובתו את האינטלקט, את המיתוסים הקדומים של הדתות הקרובות והרחוקות. המספר הזה קצת מופרע, והוא אוהב להשתבּלל בתוך עצמו ולהגיח החוצה ושוב להיכנס, עד שהוא מאבד כל קשר עם הקורא. הוא מייצג את סיפור המסגרת של ראובני, ולכן הוא חשוב ברצף הכרכים, אך צריך היה לקצץ בו וגם להפריד בינו לבין המספר הביוגרפי המקסים, אולי באמצעים גרפיים, אם כי זה עלול להיות פתרון קל מדי.

   לראובני נמאס מההתנהלות הכרישית-מסחרית של המוציאים לאור, והוא מוציא מזה כמה שנים את ספריו בהוצאה עצמית, "נמרוד", (www.nymrod.info), מעשה אמיץ שראוי להערכה רבה. ולמרות הארכנות, למיטיבי קרוא ואוהבי ספרות כדאי לקרוא את "פשר המעשים". זה רומן-נהר אישי מאוד, ובדומה ל"ימי צקלג" של ס. יזהר, מטרת הכותב והקוראים אינה בהכרח להגיע אל סוף הדרך, אלא להשתאות על הצורה. במקרה של ס. יזהר מדובר בשימוש בעושר הלשוני ובמצלולים האמורים להעביר תחושה של מקום-מרחב, במקרה של ראובני – במונולג אישי חשוף, וידוי חזק מתוך הקרביים. בכל מחיר. לכתוב פירושו לנשום.

   את הדברים הללו על יותם ראובני כתבתי ב-2005. מאז כאמור הופיעו חמישה כרכים. עם צאת הכרך השני ב-2006 הסתקרנתי והלכתי לראיין אותו.

   יגיל: מה פתאום מתיישב סופר ולוקח על עצמו משימה לכאורה בלתי אפשרית, הן מבחינת היקף הכתיבה העצום והן מבחינת ההתקבלות בקהל? מה מהות החיפוש העיקש הזה אחר "פשר המעשים"?

   ראובני: לפני שנים נתבקשתי לראיין את המשורר האמרקני אלן גינסבּרג, שביקר אז בארץ. השיחה התקיימה, משום מה, על גג של בית בחיפה. אחרי השיחה הלכתי לשוטט קצת בעיר. התחיל לרדת גשם, ונכנסתי לחנות הראשונה שראיתי. זו הייתה חנות של "העידן החדש": אבנים, נרות, קרמיקות. משום מה מצאתי את עצמי עומד מול מדף ועליו כשלושים, אם לא יותר, מילונים של פשר החלומות, בשפות שונות. פשר המעשה של הריאיון עם גינסבּרג, ההליכה בגשם, הכניסה לחנות, התברר לי כהבזק עם תחילת העבודה על הרומן. כל כך הרבה ספרים על פשר החלומות, ואף לא אחד על פשר המעשים. והרי המעשים מופלאים וחידתיים באותה מידה.

   "הסתכלתי בז'ני קפטיין גיבורים רוקדת עם יוסף טייכמן אחרי שקראתי את 'הראיונות' שלה, וחשבתי לקום ולעבור לשולחן של אודי וריבה, שם ישבו גם דויד ורחל סספורטס, כולם חברינו מהתיכון, מה גם שאודי עשה לי סימנים שאבוא כבר, מנסה אולי, בלי לומר מילה, ביום האחרון לחייו, לפצות אותי על מה שעשה לפני שנים רבות, עם רגל שכבר לא הייתה קיימת. אהבות נעורינו לא נגמרות לעולם, וגם אם אין להן כל קיום במציאות, והן רק בזיכרון שלנו, הן ממשיכות להתקיים ביקום אחר, בממלכה מקבילה, ממלכה של רכּוּת כלפי מי שאהבנו, גם אם בזמנו לא הייתה כל היענות, ואולי אף הייתה אכזריות מצד אלה שאהבנו כל כך. אבל לפני שהלכו לרקוד, ניגש דויד אדלר, סגן שר הביטחון לשעבר, אל טייכמן ואמר, 'שמעתי שהסוף של הבחור ההוא שאיתו היית אצלי היה נורא.' וטייכמן, ששיחק בכנף עוף באלגנטיות של חתול, הניח את המזלג והסתכל סביבו במבט שידעתי שהיה מסוגל להקפיא את כל הנוכחים, בזכות שליטתו יוצאת הדופן בהיפנוזה, אמר, 'זה הכול מעשה ידיו של המנוול ההוא מדגון. תסלחי לי, ז'ני, שהוא היה אבא שלך, אבל בכל זאת.' ז'ני משכה בכתפיה ושאלה את אדלר, 'בשביל מה הם באו אליך?'

   "'אני יודע שהייתי צריך לדבר איתך קודם,' אמר אדלר. 'אבל חשבתי שלא ייצא מזה כלום.'

   "הם דיברו על הביקור של טייכמן ואמציה לכיש אצל אדלר שהיה אז סגן שר הביטחון, ביקור שבו הוחלט על שכירת הצוללת שבה ירד אמציה למקום שבו טבעה דגון, ואת פרטי הביקור אביא בהמשך…" (פשר המעשים ב', היפנוטיקה, עמ' 5)

   יגיל: ביצירתך ניכרת השפעה רבה של מרסל פרוסט, אפילו במבנֶיהָ (גם "בעקבות הזמן האבוד" מחולקת לשבעה כרכים). גם אלמנטים מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס מבצבצים לא מעט: רגלו הקטועה של אודי קציר, למשל, אחד מגיבורי היצירה, מזכירה את הצליעה של גרטי מקדאוול מ"יוליסס", שליאופולד בלום מביט בה. איך אתה רואה את ההשפעה הזאת?

   ראובני: שאלת ההשפעה בספרות, ובייחוד השפעתם של גאונים כפרוסט וכג'ויס, היא שאלה מורכבת. הואיל והכול נמצא בממלכת המילים, עצם הקריאה ב'יוליסס', 'בעקבות הזמן האבוד' או ב'אדיפוס המלך' היא השפעה מהם, השפעה במובן של חוויה, שעמוקה לפעמים מכל חוויה ב'מציאות'. ודאי, אני מושפע מספרים שקראתי בדיוק כפי שאני מושפע מאנשים שפגשתי, שאני פוגש. אשר לפרוסט, מדובר על חוויה מכוננת שחורגת בהרבה מתחום הספרות. הוא שינה את מושגי הזמן והמרחב, נקט חופש פעולה שכולנו עדיין נהנים ממנו. אודי קציר, שנשלח למלחמה 'יזומה' ובהתקפה של מטוסי חיל האוויר הישראלי נתלשו שני שלישים מרגלו הימנית, תובע בספר מאריאל שרון שיחזיר לו את רגלו. ואריאל שרון, צמח של מכונות ב'תל השומר', אולי מחזיר לו עכשיו את הרגל, בָּאֵינְזְמָן וּבָאֵינְמֶרְחָב של חוסר התודעה. אצל אודי לא הייתה שום נערה צולעת. הוא היה הנערה הצולעת.

   יגיל: המבקר ברוך קורצווייל, שהעריך את כישרונו של ס. יזהר, האשים אותו בהתאהבות במילים של עצמו, בכך שהוא שוכח את סיפור המעשה לטובת המצלול והלשון העשירה ולטובת האני הפרטי המכונס בתוך עצמו. ברבות מיצירותיך נטשת גם אתה את סיפור המעשה לטובת וידוי עירום ועֶרְיָה, למשל ב"יומני הלילה", שכתובים פרוזה אסוציאטיבית הגותית. האם ב"פשר המעשים" יש גם חזרה פואטית לסיפור המעשה?

   ראובני: מאז אריסטו ועד עכשיו אנחנו מתמודדים עם שאלת העלילה, הייצוג, הפואטיקה. סופר אמת הוא חוקר כפייתי של פשר המעשים, והוא מנסה לעשות זאת בכל האמצעים הספרותיים שעומדים לרשותו. אבל בסיס יצירתו של סופר אמת הוא מה שאתה מכנה סיפור המעשה, מה שקרה, או מה שזוכרים ממה שקרה. מטרתו של הסיפור היא להגיע לפשר המעשים, שהוא לא סיבת המעשים ולא עילת המעשים, אלא הצד השני של המראה. סופר אמת מסתכל כל חייו במראה של חייו למען רגע אחד של ראייה מן הצד השני. ואם צריך בשביל זה הזיה והתפכחות, ורומן, וספרות וידויית, ושירים ו'מחול הונגרי' או לא, אז זה מה שצריך. ועוד צריך להעיר כי כאשר סיפור המעשה ננטש לכאורה, כמו ב'יומני הלילה', נשאר מעשה הכתיבה, והכתיבה היא תמיד על מעשים, הדרך למעשים, אי עשייה של מעשים, חזרה על מעשים, וכמובן, היזכרות במעשים, כדי לבחון אותם בחיפוש אחר פִּשְׁרָם החמקמק. חוץ מזה, פשוט אין על מה לכתוב.

   יגיל: בספרֶיך יש תמות רבות שחוזרות שוב ושוב בווריאנטים שונים, למשל המיתוס של טביעת העיירה הדרומית דגון, או הדיון באפשרות הבריחה או ההתאבדות, וכן אלמנטים מהסיפור המשפחתי האישי, כמו האֵם החסרה, אשדוד, שנות הילדות.

   ראובני: אני מודה, כבר בפתיחה של הרומן, כי כל מה שכתבתי קודם לכן לא היה אלא הכנה לרומן הזה. ואכן, במשך זמן מה היה נדמה לי כי החֶסֶר הוא הנושא המרכזי, במובן זה שהוא כולל את יסודות החלום, שִׁבְרוֹנוֹ, ההיזכרות בו, הכתיבה עליו. ההתאבדות נבחנה מבחינת החֶסֶר, אבל לא הייתה ממשית. אחד הטריגֶרים לכתיבת היצירה היה ההתאבדות של מזכיר הגרעין שלנו בנח"ל, אדם מרכזי בחייהם של אנשים רבים, שלא ידענו לראות את החֶסֶר אצלו. ממצב של חֶסֶר יש רק שתי דרכי מוצא: התאבדות או כתיבה, קץ או ניסיון להבין.

   יגיל: מִנַּיִן צצה דמותה החזקה של ז'ני קפטיין גיבורים, הגיבורה הראשית של "הרואיקה", הכרך הראשון של "פשר המעשים", זו שהייתה זונה של חיילים וקצינים והפכה אחר כך ליקירת הממסד, כלת פרס ישראל וגיבורת תרבות? האם היא אַלְטֶר-אגו שלך כמספר?

   ראובני: הרי אתה יודע היטב שאחרי 'מאדאם בּובארי זה אני', שאמר גוסטב פלובּר בעת שעמד למשפט בשל ספרו הידוע, שום טיעון אחר לא יכול לבוא בחשבון. במשך ארבעים, חמישים שנה, זה היה מקום אולטרה צבאי, שבו שלטו הגיבורים, כלומר האלופים ואנשי הצבא. הם יכלו לעשות כל מה שהם עשו כי העריצו אותם, כמו שמעריצים שחקני כדורגל. הגיבורים לא קיבלו משכורת של מיליוני דולרים, אבל קיבלו לילה עם ז'ני קפטיין גיבורים. היא הארץ. היא בתו של הרב לייבל אונגרמן, והיא ידידתו הטובה של המיליונר-המהפנט יוסף טייכמן, גיבור 'היפנוטיקה', החלק השני של הרומן. היא הבינה, מרגע הנחת כף הבטון של הכותל המכונה גדר הביטחון, כי זה הסוף. גיבורים שמקימים סביבם חומה הם גיבורים ההולכים לְתַרְדֶּמֶת.

   עם הופעת הכרך השלישי של "פשר המעשים" – "אקוסטיקה", כתבתי ב"מעריב" את הדברים הבאים: במרכז הכרך הנוגע בחוש הַשֵּׁמַע, עומד זמר רוק צעיר ששמו יובל. אותו יובל שקע בעבר בקומה לשנים עשר יום בשל תאונה. הוא אומנם התעורר ממנה, אך גרם בכך לכל התודעות הסובבות אותו להדהד אליו בקולות ולהרהר במהות חייהן: אמו, אליאנה (באל"ף), שעזבה את אביו ואת אשדוד, פתחה חנות בתל אביב ושכבה עם גברים באופן מקרי, כדי להגביר את אוֹן בנה הישן. אביו, (שמואל), שדרס את אחיו הקטן של יובל, ליאור, וחי עם אשמה זו. חבריו, מקורביו ומעריציו וכן כל באי החתונה. אַלִּיבָּא דְּראובני, שום דבר מן החומר המדובר והמושמע אינו הולך לאיבוד. הוא חוזר אלינו גם אם אין אנו סכיזופרנים ששומעים קולות. הוא מרבה להשתמש בכרך זה בפועל מִתְאַקְסֵט או בשם הפעולה הִתְאַקְסְטוּת. הכול לשון גלי קול.

   יובל מפעיל גם את הסופר, והוא נזכר בהיותו ילד ברומניה, איך איבד את אמו ונשאר עם אביו שראה בו אשם במוֹת האֵם. ראובני כותב באמצע הכרך "אקוסטיקה" קטע וידוי כואב הקרוי "אבא מת", שבו הוא מנהל רב שיח עם אביו שנפטר, וז'אן-כוכב, כך נקרא יותם הילד ברומניה. כעת, בדומה לנסיך הקטן, הוא באמת גר על כוכב אחר, אותו ז'אן של הביוגרפיה האלטרנטיבית, וראובני מנסה לתקשר עִמו באמצעות הקול שנע במרחב הזמן.

   "עמד ז'אן-יותם ברמזור של רחוב אלנבי ובן יהודה בתל אביב וקרא לו הזיכרון שיירד באלנבי לכיוון הים. תמיד ירד בלי שום התנגדות, ואפילו מתוך שמחה מסוימת, עד הבית שבו גר אביו. עומד היה מול החלון שבו ראה את אביו לא פעם, מרחוק, מחכה לו שיבוא. נוגע שלוש פעמים במצחו ועושה שלום לעבר הבית, עושה שלום לאביו המת, שנקבר באשדוד, שנתן לו חיים, שנמצא עכשיו רחוק, בין הכוכבים, או ממש קרוב, אף כי כמובן מי יודע באיזה שם. ואחרי שהיה עומד שם רגע, מתוך שהיה בטוח שהמתים אוהבים שידברו בהם וייזכרו בהם, היה ממשיך לענייניו, שמח כמי שקיים חובת מת מצווה, קבורת יהודי שאין מי שיטפל בקבורתו.

   "אלא שאותו ערב עייף היה, בא ברגל משוק הכרמל שם קנה דברים ורצה ללכת הביתה. אמר לעצמו, אבא לא יכעס. אבוא פעם אחרת ואגע במצח פעמיים שלוש פעמים ואעשה שלום למת. פנה לעבר התחנה של קו 4 בבן יהודה. אמר לו הקול הפנימי, קול חייו, לא כדאי לך לא ללכת. חשב יותם על הקול הפנימי. זה קולו של ז'אן הנמצא על כוכב אחד. כשהיה קטן היו תאומים. הייתה הגרלה. הוא נשאר כאן והתאום עלה לכוכב אחר. משם הוא הסתכל לכאן, לפעמים הוא מחייך, לפעמים מדבר, לפעמים לבד, לפעמים תאומים.

   "המשיך ללכת לעבר התחנה, נחוש בדעתו שלא להיכנע הפעם. זה מתחיל בדברים קטנים, ואחר כך אדם אומר לעצמו שהוא שומע קולות כאילו יש לו אוזן שלישית מפח, והוא שׂם אותה תחילה על אוזן אחת ואחר כך על האוזן השנייה ולבסוף על כל האוזניים.

   "עמד בתחנה ושוב אמר הקול, יותר פשוט שתלך לשם. זה חמש דקות. תיגע במצח כמו תמיד, הוא יראה את זה, כולם יראו את זה, בעצם ישמעו כי המתים שומעים את האופטיקה, יגידו איזה ילד טוב יש לך שם, כפרת משכבך, כַּרְעֵיה דַּאֲבוּהַּ (חלק מגוף אבא), כמו שאמרו הילדים של האיש ששכב בחדר עם אבא בבית החולים. ילדיו של האיש ההוא, שעדיין היה חי, אמרו, איזה ילד טוב אתה, בא כל יום לאביו. ועכשיו איך לא תלך. אמר לקול, מה אתה מדבר ומה זה משנה. האיש מת, הילדים של האיש מתו. אבא מת ונקבר ונגמר. אבל, אולי לא.

   "אמר הקול, ובכל זאת אני מציע לך ללכת. ככל שהתעקש הקול, כך התבצר יותם בעמדתו. אמר, אני לא הולך לשום מקום, הכול סוּפֶּרְסְטִיצְיָה, אני צריך להיזהר מזה. זו דרך מסוכנת שאני היטב יודע לאן היא מובילה. וגם אתה בעצמך המצאה.

   "אמר ז'אן-כוכב, אז אתה לא הולך לשם, לגעת שלוש פעמים במצח ולגמור עם זה בשלום.

   "אמר יותם, לא הולך ולא הולך. מה תעשה לי. הסתכל בנחישות לעבר אלנבי, בכיוון השני, לעבר השוק, לראות אם בא אוטובוס או שירות בקו 4. ביקש להשביע ולזרז את האוטובוס במבטו. נחוש היה בדעתו. קוראים על כך כל הזמן, אמר, גולם שקם על יוצרו. הזיות שֵׁמַע של אנשים שמדברים עם המתים. ששומעים את המתים.

   "ובאותו רגע הייתה השתנות." (פשר המעשים ג', אקוסטיקה, עמ' 315-316)

   יגיל: מדוע בחרת לקרוא לכל חלק ביצירה בשם מופשט ולועזי: "הרואיקה", "היפנוטיקה", "אקוסטיקה", "מיסטיקה", "ארוטיקה", "נרקוטיקה" ו"אופטיקה"? לכמה מונחים אפילו המצאת פעלים, כמו להתאקסט מלשון אקוסטיקה. איך המונחים האלה משמשים כאמצעים אמנותיים ביצירה?

   ראובני: הרומן מתרחש מבחינת אחדות המקום, הזמן והעלילה ביום ולילה אחד, אם תרצה תוכל להזכיר כאן שוב את ג'יימס ג'ויס ו"יוליסס" שלו. גם אצלו הרומן העבה מתרחש ביממה אחת. היום ב"פשר המעשים" הוא יום חתונתם של דיתה ומייקי, והמספר עובר בין שבעה שולחנות האורחים. שמות חלקי היצירה מנסים להגדיר את המהות של כל "שולחן". מובן שזה רק ההווה הסיפורי, אבל היצירה גולשת לעבר, אל קורותיה של קבוצת מהגרים מרומניה וממרוקו על פני תקופה של כמאה שנה. אני חושב ששבעת המונחים האלה כוללים יפה למדי כמעט כל מעשה שאדם יעלה בדעתו לעשות. באשר להתאקסטות, זו מילה שנאלצתי להמציא כדי לנסות ולתאר את מעשה הריקוד, או ליתר דיוק התעטפות באקוסטיקה שכל אחד מאיתנו עושה בדרך קבע – הרינגטון ועד לְמה שאנחנו שומעים בשעות הפרטיות ביותר שלנו, ברגעי האהבה, אם כדי להימלט מאקוסטיקה אחרת ואם כטכניקה של מעבר  אל חירות ואל אלמוות. אין לי ספק כי התאקסטות – השילוב של האזנה והתגובה על ההאזנה, שלא לדבר על תעשיית האיי-פוד, הרמקולים, המחשבים הניידים שהם מכונות אקוסטיות משוכללות וכדומה – היא הסם הנפוץ ביותר של תקופתנו. וקרא בעיתונים מה מתרחש במועדונים, שהרי אי אפשר עוד ללכת אליהם, כי שומר אוזניו ירחק.

   יגיל: מה פִּשְׁרה של המשיכה – והייתי מסתכן ואפילו אומר האהבה – שאתה רוחש לדתי, לאמוני? הרי בחרת לתרגם את שלושת חלקי "תולדות האמונות והרעיונות הדתיים" מאת מירצ'ה אליאדה, וידועה אהבתך הגדולה לפרוזה של פנחס שדה, שהיה מעין גלגול של סופר דתי-נוצרי. ואיך מתיישבת המשיכה הזאת לדת עם השנאה היוקדת שלך לכל ממסד דתי? הרי הרב המתואר ב"פשר המעשים" הוא פשוט מפלצת.

   ראובני: בדרכי שלי אני אדם מאמין, ועל כן אני נמשך לְמה שהזכרת. הרב לייבל אונגרמן, אביה של ז'ני קפטיין גיבורים, רבּה של העיר הנידחת דגון, הוא אחת מדמויות המפתח של הרומן. הוא רחוק מאוד מלהיות מפלצת, וברור שאין כאן שום סטריאוטיפ מצדי. לאחר ששוחרר מאושוויץ, שם נרצחו הוריו, הוא עבר ברחבי רומניה ואסף אליו את כל האומללים והמסכנים, שלא היה להם כלום, והעיר בלבם תקווה בכך שהבטיח לקחת אותם לארץ ישראל, מקום שהיה עבורם משהו בדוי, הזוי, כמו ארץ הפלאות. את הקבוצה שלו הוא הביא לעיר דגון, שם הוא תִּכנן ניסוי נועז בקבלה מעשית, על פי הכלל המאגי של בו-זמניות הניגודים. הוא האמין שיוכל לבטל את בושת ההליכה כצאן לטבח בכך שאנשיו יהיו "נאצים ויהודים", ואחר כך יתחלפו, ואלה שהיו "נאצים" יהיו "יהודים". הוא האמין שבכך יהיה אפשר לחסוך תהליך דומה שתעבור הארץ כולה – המאגיה שמתרחשת עכשיו כאשר היהודים הם ה"נאצים" בשביל הערבים, שהם ה"יהודים". הרב לייבל אונגרמן הרחיק מאוד לכת בדרכו, דרך של מצווה הבאה בעבירה, ובכך הביא את המבול על עירו. וייתכן שעשה מה שעשה משום שידע שמהבול יבוא.

   בכרך הרביעי ב"פשר המעשים" – "מיסטיקה", מרחיק המספר עד אי הפסחא באוקיינוס השקט בחַפְּשוֹ אחר הצד הדתי-אמוני ב"פשר המעשים". הנה:

   "ורצתי אל המוֹאַי, בין שברי-סלעים שחורים, בבוץ, עם התרמיל. הפגישה בגשם שוטף, עם קבוצת המוֹאַי של אהוּ טנאי, ליד בית הקברות של העיר המרכזית הַנְגָּה רוֹאָה, הצדיקה מייד את הכול, את הגשם, המרחקים, האפור הכביר מסביב. עמדתי מול פסלי המואי הענקיים, רטוב לגמרי. הסתכלתי בחורי האבן הפעורים של העיניים העיוורות כפשר הראייה, ואמרתי תראו אותי, הנה, אני כאן. על נקודה זעירה בלב האוקיינוס. עמדתי מול המואי והיה ברור שזהו מסע בזמן. הגעתי אליהם, אל המַכָּרִים הוותיקים האלה, שקראו לי באשדוד, כשראיתי אותם לראשונה על נייר עיתון זול. נגעתי בהם ואמרתי, באתי, מאשדוד באתי. מתל אביב. מארץ המלחמה. אבק דרכים מירושלים אני מביא לכם. אני מביא לכם דרישת שלום מז'ני קפטיין גיבורים שחלמה עליכם. את שיבת סדום אני מניח לרגליכם. ועוד משהו אני מביא לכם: צילום שלכם על נייר זול, שהיה איתי מאז אשדוד ואיכשהו לא אבד בתהפוכות החיים, כי שמרתי עליו כאילו הודפס על ידי בומבֶּריני. הנחתי שם את הדף שעף כמו עשב מתעלעל שיָעוף לעד בבית הקברות של אימא. שוב ושוב צילמתי אותם, תמונות אפורות, חשוכות, חסרות שחר, כדי לקנות איזו תפיסה עליהם, שיהיו שלי. ולחשתי אל השמיים האפורים: ברוך מגשים החלומות. ממעמקי סִינַי הוצאתי את החיוך שהתגלה לי שם, עקבות ודיוקן ודמיון, ושמתי אותו כטוטפות בין עיניי ותליתי אותו על המואי והייתה שמש כטלאי צהוב על האי ועל הפסלים. וידעתי שנקשרה החוליה ואפשר לנוח ימים אחדים." (פשר המעשים ד', מיסטיקה, עמ' 5)

   יגיל: המספר ב"פשר המעשים" הוא איש בן שבעים וחמש בשנת 2025, הומוסקסואל שגר במדינה או ביֵשׁוּת הקרויה "סדום". עד כמה "פשר המעשים" היא "יצירה הומוסקסואלית"?

   ראובני: אכן כך. המספר ביצירה חי בעיר-מדינה סדום, שעתידה לקום בסופו של דבר. הנה, לא מזמן קראנו שבפנטגון – בפנטגון! – הומוסקסואליות נחשבת לסטייה, למחלת נפש.  והרי זו העמדה המוצהרת של הכנסייה הקתולית, של האִסלאם, של היהדות. בני העם ההומוסקסואלי יכולים להשתעשע כאוות נפשם במצעדי הגאווה, אבל המצב לא טוב, והוא יורע. הבשורה הטובה היא שזה יוביל להקמת מדינה, עיר, יֵשׁוּת של הומוסקסואלים. ואחר כך נראה.

   יגיל: האם אתה מתחרט על התפקיד הציבורי שלקחת על עצמך כמוביל דרך בנושא ההומוסקסואלים? האם אתה חושב שהמיתוג כסופר-הומוסקסואל הֵרַע לך?

   ראובני: אני בן לשלושה עמים, ובסדר הכרונולוגי  של חיי אלה העם הרומני, העם היהודי-ישראלי, העם ההומוסקסואלי. כל מה שעשיתי, כבן לאחד העמים האלה, עשיתי מרצוני ולפי שהייתי מוכרח לעשות זאת. עכשיו, כמובן, הגיע חיפוש פשר המעשים, והאמן לי שמיתוג, כדבריך, כזה או אחר, הוא האחרון ברשימת המעשים שפִּשְׁרם מעסיק אותי.

   בכרך החמישי של פשר המעשים, עוסק המספר בצעירים. הוא מגיע לשולחן ממנו מנשבת רוח הנעורים – ה"ארוטיקה". במרכז הכרך עומדת דמותו של איגי – האליל של גרעין הנח"ל בו היה המספר בנעוריו. איגי, המזכיר, התאבד בגיל חמישים, במיטתו, בעת שיחת טלפון עם אשתו. ממש כמו בשיר המכונן שלמדנו בתיכון של אדווין ארלינגטון רובינסון (1869-1935) האמריקאי על "ריצ'רד קוֹרי" שנראה לכולם סביב שהוא בסדר ומצבו מעולה עד כדי עוֹרְרוּת קנאה, ולבסוף יום אחד תוקע לעצמו כדור בראש; או הגיבור של "יום נפלא לדגי בננה" בסיפור הקצר והאלמוֹתי של ג'רום דיוויד סלינג'ר. מותו של איגי מביא את המספר לבדיקה נכאבת של רעיון "הקיבוץ שלנו שבסוף הגליל", שקרס ונטרף בהפרטה.

   "ערב אחד, באמצע השיפוץ בדירה, התקשרה שרה ודיברה על כל מיני דברים, כהרגלה, ואז, לקראת סוף השיחה, היא אמרה, אתה יודע, איגי התאבד. ואני, המום עדיין מהופעתו של דניאל, מותש מהפועלים והשיש והארונות, כמעט שאלתי, למה, האם השאיר מכתב, כל זה. שרה, שמתה גם היא זמן לא רב אחר כך, אמרה בלי שאשאל, לא יודעים למה, הוא לא השאיר מכתב. דרך אגב, הוא עשה את זה במיטה שלו, ירה לעצמו בראש כדור אחד מהאקדח, היה לו אקדח ברישיון.

   "אמרתי, נאחז בדברים של אחרים, כמו תמיד כשאני כמעט נופל, קם וכותב, יש מקרים שבהם לאף אחד לא חסרה סיבה לתקוע לעצמו כדור בראש. ואז יבוא המוות ופניו יהיו פניך ועיניו יהיו עיניך ואתה תגיד למוות בוא." (פשר המעשים ה', ארוטיקה, עמ' 165)

   "איגי" הוא גם השם שמאמץ המספר, אותו הומוסקסואל בן שבעים וחמש הגר בסדום, במסעו ההזוי בקרב הניאו-נאצים בגרמניה, אחרי הופעתו המסתורית של מי שהוא מכנה "הגרמני שלי", דניאל,  בנו של המספר מאישה שבאה לביקור כפרות בישראל של סוף שנות השבעים, והסתירה מן המספר כל השנים האלה את דניאל שבינתיים גדל ונישא.

   "ב-22 באוקטובר 2000 הייתי אמור לנסוע לתאילנד בטיסה דרך עמאן. היה זה בשיאם של אירועי הדמים בשטחים, אינתיפאדת אל-אקצה, שסמליהם אשר ייחרטו בזיכרון הם הלינץ' שבו נרצחו שני חיילים ישראלים ברמאללה וג'מאל א-דורה שבנו מוחמד נהרג לידו כשהם השתוחחו סמוך לגדר-אבן. מובן שעכשיו איש לא זוכר כלום מכל זה.  בכל אופן, ביטלתי את הנסיעה, אבל כנראה שהייתי חייב בכל זאת להגיע באותו יום לנמל התעופה. בתשע ועשרים בערב, באמצע מהדורת החדשות, שבה צפיתי בשל האירועים, למרות התיעוב שלי מכל השתתפות בפולחן המוני, היה טלפון וקול של אישה לא מוכרת אמר את שמי ושאל אם זה אני. חשבתי שזאת שוב אישה שהתקשרה קודם לכן בעניין סקר כלשהו, ועמדתי להגיד משהו על הַטְרָדָה. אלא שהאישה אמרה, אני מדברת ממשטרת הגבולות בנתב"ג. הבן שלך רוצה אותך. אמרתי שזאת כנראה טעות ושהדבר בלתי אפשרי. קול של גבר, שנשמע שיכור, אמר באנגלית, תגידי לו, רמת גן, 1 בדצמבר 1972, אינגריד….

   "בינתיים מגלגל קדימה את המריצה, את הערפל, את הזיכרון הכאוטי, את השבועות והכשפים נגד הזיכרון הכאוטי, בעד פשר המעשים, הגעתי לנמל התעופה. הוא הוחזק בחדר קטן, בלי חלונות, בקומה השנייה של בית הנתיבות. נכנסתי לחדר והסתכלתי בגבר הצעיר שישב שם, גלוח ראש, בג'ינס קרועים ועליהם ציורים בעט כדורי, מעיל בד עשוי טלאים צבעוניים. לידו היה תרמיל קטן. הוא הסתכל בי בעיניים כחולות וחותכות, קורעות, עיניים מלאות חרמנות של נסיעות ושל מקומות רחוקים ושל חשש ושל עייפות ושל בדידות, כן, מה גדולה הייתה הבדידות, ואמר, קודם בגרמנית ואחר כך, נזכר, באנגלית, אולי אתה רוצה גם פוסטר. הייתה טינה של ילד עצבני, על סף שינה, שמצא את עצמו במקום לא מוכר. כן, כבר התייחסתי אליו כאל ילד. התיישבתי לידו, מסתכל בעיניו, בעיניו הכחולות שמהן עלו עיניה של אינגריד ומעיניה עלתה אינגריד עצמה, עיניו שהיו כהיסטוריה שעדיין לא החלה אף שכמובן הוא היה סופה. הסתכלתי בו ואמרתי לעצמי כי כל השנים האלה לא חשבתי על אינגריד אפילו פעם אחת. לא. חשבתי עליה פעם. נזכרתי בה כשראיתי את הסרט 'נישואיה של מריה בראון'. זאת, אמרתי לעצמי על מריה בראון, אינגריד".

   "אז אתה לוקח אותו? שאל השוטר שבא איתי. עוד לא הספקתי להוציא שום לחש ושום כישוף, היד הייתה עדיין עמוק במריצה. אמרתי, כן. אני לוקח אותו…." (פשר המעשים ה',  ארוטיקה, עמ' 450-453)  

      אפשר לדעתי לאחר חמישה כרכים להתחיל לנסח את חוקיות המבנה של כל כרך ב"פשר המעשים". בתחילה נקלע המספר אל השולחן המיועד ומשוחח עם הדמויות אשר יושבות סביבו ונזכר במעשים. אחר כך אנחנו מכירים את הדמות הראשית של אותו כרך על כל המקיף אותה לפניי ולפנים, ב"הירואיקה" זאת כמובן ז'ני קפטיין גיבורים; ב"היפנוטיקה", למשל, זה יוסף טייכמן המיליונר המהפנט הרוצח; ב"אקוסטיקה", זה כאמור יובל זמר הרוק הצעיר שנקלע לתאונה ונכנס לְקומה, וכן הלאה. ואז באים הפרקים האישיים מאוד שבהם נחשף כיצד אותה דמות השפיע על המספר, ולבסוף בפרקים האחרונים, כל זאת מתחבר אל האלמנט החברתי-פוליטי הכולי דרך אותו מושג שהוא כמובן כותרת הכרך, דהיינו: "הירואיקה", "היפנוטיקה", "אקוסטיקה" וכו'. לא די שיש שבעה שולחנות בחתונה, שבעה כרכים ליצירה, גם כל כרך מתחלק לשבעה פרקים, כאשר הפרק האחרון בכל כרך קרוי על שם הכרך, דהיינו: "הירואיקה", "היפנוטיקה", "אקוסטיקה" וכו'.

   יגיל: מה עמדתך באשר למתרחש בספרות כיום – סופרים, מו"לים וקהל – בתור מי שבעליל הרחיק את עצמו מן המרכז? הרי פעם היית במרכז הסצינה העיתונאית והספרותית, וכיום אתה מקיים לבדך את הוצאתך "נמרוד".

   ראובני: בתקופה שבה הייתי במרכז הסצינה, קיבלתי הצעה שאני לא יכול לומר עליה שלא הייתה מפתה. מו"ל מסוים הציע לי משכורת חודשית ("אלף דולר ואחוזים", מה שהיה אז, ועדיין, לא רע בכלל), משכורת "פתוחה", כפי שהוא אמר. לא אצטרך, כמובן, לכתוב מה שהוא יגיד לי, הרי זה לא יעלה על הדעת. לכל היותר הוא "ירשה לעצמו", לפעמים, "להציע" לי מה כדאי לכתוב. ואני הבנתי שאני חייב לברוח, לברוח רחוק, אל האלמוניות, אל הדממה, אל החדר הקטן שלי ליד הים. כי אם לא, אולי יהיו לי אלף דולר לחודש, אבל חוץ מזה לא יהיה לי עוד שום דבר. 

 

       

                        

 

        

   

 

52 תגובות

  1. הדברים הנכתבים כאן על יצירתו של הסופר יותם ראובני הם תוצר של כמה מאמרים שפרסמתי עליו לאורך השנים ב"מעריב" בתוספת דברים חדשים. מקווה שתיהנו מן הקריאה ושבוע טוב ושקט לכולנו. רני.

    • הי רני, בהחלט משתמע מהציטוטים ש"לכתוב פירושו לנשום" בספר. ונהיתי לקרוא את המאמראיון הזה. תודה.

      • סיגל, תודה לך. אם להמשיך את האִפיון ליצירתו של יותם ראובני ש"לכתוב פירושו לנשום", אומַר, שצריך אוויר כדי לקרוא את כל המאמריאיון הזה, אך אני שמח שמבחינתך זה השתלם. שבוע טוב. רני.

    • יוסף עוזר

      הו רן! רן!
      כמה כאוב. כמה חזק.
      עלה בדעתי ש "המפעל הארכיטקטוני" שבנה שלמה בירושלים פירנס את היהדות בכל כיוון והעניק כוח עמידה מןל מעצמות.

      ובאמת "הכותל" אותה חומת-גדר שהקמנו, היום מעידה על חולשתנו האיומה.

      ואין לנו טקסט מכונן עוצמה.

      ועוד נעט ט' באב והרבה יהודים יבכו על העבר
      אחרים יבכו על האקזיסט.
      אחרים יצחקו כל הדרך.

      • יוסף, תודה לך על התגובה. דווקא אלה שיצחקו כל הדרך, הם שמדאיגים אותי. האחרים נראים אמינים ואמוניים הרבה יותר. ובעניין בית המקדש, יש לנו עוד כמה? כמדומני למעלה משבוע. זה הזמן להתחיל לבנות. רני.

  2. משה יצחקי

    רני, רשימה מרתקת, מוריד את הכובע, על התמדתך להגיע אל יוצרים טובים שאינם זוכים לחשיפה הראויה להם. תמהתי על הצבתו של ראובני על הרצף שבין רם אורן לעמוס עוז – איני רואה בעמוס עוז, במיוחד לא בשנים האחרונות, מלבד סיפור על אהבה וחושך, את הסמן האיכותי ביותר של הספרות העברית. ובעניין פשר המעשים עלה בדעתי ההבדל בין שם זה ותכניו ל'ספר המעשים' של עגנון שרבים מסיפוריו שם נוגעים דווקא בפשר החלומות, ואילו ראובני מציב את פשר המעשים כתגובה לריבוי העיסוק בפשר החלומות.
    יישר כוח. גם על כך שהבאת סופר ממוצא רומני:)

    • משה, תודה על תגובה. ציינתי את עמוס עוז כמי שנתפס בעיני הציבור כאיכותי. לא בהכרח כאיכותי מאמעש. אני מבין אותך מאוד בהיותך ביקורתי כלפיו. אני מסכים עימך כי להוציא את "סיפור על אהבה וחושך" הוא כבר שנים מפגין חולשה כמספר ביחס לספריו הראשונים, ואם להודות באמת ועל האמת כיהודי טוב, אני גם לא מעריץ גדול של עוז בשיאו. להוציא כמובן את הנובלה "עד מוות" שהיא דבר נפלא וחריג בקורפוס שלו. בעצם, התכוונתי לקשת של הסופרים שהציבור מכיר ושמע עליהם. מאוד אהבתי את היחסים ששרטטת (ההשוואה) בין "פשר המעשים", "ספר המעשים" ו"פשר החלומות". ראובני כמובן מתייחס ל"פשר החלומות" בריאיון. בעניין הרומנים – אני בהחלט שמח להביא סופר ממוצא רומני, אבל צריך להיזהר כאן כי גם אמנון נבות הוא ממוצא רומני, שלא ניפול פה לפח יקוש. אני כמובן צוחק. (: להשתמע, רני.

  3. תַּלְמָה פרויד

    רני, שוב יישר כויח על רשימה מעמיקה, שאלות מעניינות כמראיין, תשובות מעניינות של המרואיין. אהבתי את סיפורו בסיפא איך ברח מהמו"ל שהציע לו 'משכורת פלוס אחוזים' – ואת הנימוק!
    קריאת הרשימה שטפה אותי בגל נוסטלגיה, כי לפני לא מעט שנים ראיינתי את יותם ראובני בדירתו שליד הים עבור מוסף הספרות של 'מעריב' שלך :), שערך אותו (את המוסף) באותה עת חיים נגיד. זוכרת שהיה לי מאוד מעניין.

    עקבתי גם אחר הדברים שנאמרו על עמוס עוז בהתכתבות בינך למשה, ואני מסכימה בכל פה. 'לא נעים להודות', אבל בימים אלה קראתי את ספרו של עוז'סיפורים מן הכפר' – ונשברתי בשני שליש הדרך. וצר לי מאוד, כי מאוד אהבתי אותו בכמה מספריו המוקדמים. הנובלה 'עד מוות' שהזכרת, רני, היא יצירת מופת בעיניי, שיא בספרות העברית בכלל. ואת 'סיפור על אהבה וחושך' אהבתי עד כלות.
    ושוב, יישר כויח על מפעלותיך ושבוע טוב.

    • תלמה, איזו תגובה יפה. אנא כִּתבי לי אם את זוכרת מה הייתה הסיבה שהלכת לראיין את יותם ראובני. זה היה בעקבות איזשהו ספר חדש שהוציא באותה העת? אשמח לשמוע. אני גם מאוד מעריך את הדברים שלך הכּנים והאמיצים באשר לפרוזה של עוז, כי גם אני התאכזבתי מספרו האחרון. עם זאת, בספרו הראשון "ארצות התן" – את ודאי זוכרת – יש כמה סיפורים אפלים קצת ברדיצ'בסקאיים-לייט כאלה, מאוד פתוחים בסופם ומאוד יפים. כנראה אי אפשר כל הזמן. בסוף אתה כבר מייצר ולא יוצר. ואני כל כך אוהב שאת כותבת לי את ה"יישר כויח" הזה עם היו"ד הסוררת הזאת. ואם משה יצחקי בענייני רומנים עסקינן – הרי שגם חיים נגיד הוא במוצאו – רומני. שבוע טוב, רני.

      • תַּלְמָה פרויד

        רני, כיף לשמוע ממך!
        הלכתי אז לראיין את ראובני בעקבות צאת ספרו. בעוונותיי, לא זוכרת כרגע איזה… בארכיונים המעלים אבק (מן הסתם לא הממוחשבים, אלא בתיקי קרטון מאובקים, או מעטפות מצהיבות של גזרי עיתונים – יש שם עדיין?), אולי מתחבא לו הראיון. אני זוכרת שניתן לי עמוד שלם (כבוד!:) בעיתון שבת. ראיינתי איזה 4-5 סופרים (כל ראיון היה טור לאורך העמוד, מקבילים זה לזה). אחד מהם היה דוד שחר, שבספריו לא מעט מוטיבים קבליים.
        ממש עשית לי חשק להציץ בעמוד ההוא… אולי אפילו זה מתחבא אצלי בבית באיזה קופסת קרטון ישנה בבוידעם.. ואם כבר חיים נגיד (אכן, רומני:), אז אחרי פרסום אותן כתבות, ליד חדרו ב'מעריב', פגשה אותי זיוה שמיר (אז עדיין לא פרופ') ואמרה מלים טובות על הראיונות – והשמנתי מנחת (אני עולה בכפולות של 100 גרם לשנה).
        את 'ארצות התן' מאוד אהבתי! חשבתי לעצמי שלמרות המגרעות, ניכר בו כשרון גדול וציפיתי לספריו הבאים. גם העיסוק בקיבוץ כפי שהוא עשה, היה מרתק וחדשני (ולא שלא כתבו על הקיבוץ לפניו). זה היה ספר מרתק. יש לעמוס עוז גם ספר פחות ידוע 'סומכי', "ספר לבני הנעורים", שמאוד אהבתי. וגם את ספר המאמרים 'באור התכלת העזה' (אני לא טועה בשם, נכון? הכל מהזיכרון) אהבתי.
        ותודה על המילים החמות. ואת ה'יישר כויח' הרי לקחתי ממך 🙂

        • תלמה, אז ככה. מחר אני נכנס לארכיון "מעריב", לוקח אוויר ונובר בגזירי העיתונים תוך תקווה למצוא את הכתבה. יש כאן עקב אכילס – מדובר בארבעה-חמישה סופרים ומי יודע אם בכל מעטפה בארכיון שמור עותק. אולי יש רק עותק אחד שנדד מדוד שחר הנפלא מן הסאגה הלוריאנית, אל יותם ראובני ומשם אל האחרים ולך חפש לך בארבע-חמש תיקיות. אבל נבדוק. לגבי עוז, שוב, דברייך מדויקים להפליא וכמובן שמות הספרים שמנית ואפיינת. אודיעך דבר מחר, רני.

          • תַּלְמָה פרויד

            רני, שתהיה לי בריא. איזה הפתעות באמצע הלילה… בשרי נעשה חידודין חידודין. ממש פיסת היסטוריה ונוסטלגיה. ומן הסתם זו הייתה כפולה, לא 'עמוד' כמו שכתבתי (נו, 4-5 סופרים על עמוד? ועוד בטורים? לא נראה לי).
            בהצלחה במבצע. וקח איתך שואב אבק להסרת אבק השנים מעליך אחרי שתתחפר עמוק בארכיון.
            לילה טוב 🙂 ותודה ע-נ-קית!! תבורך!

          • תַּלְמָה פרויד

            עוד דבר, רני, ייתכן שזה חתום בשמי הקודם: תלמה גלבוע. זו אנוכי.
            תלמה פרויד, הוא שמי מלידה, אגב, ושבתי אליו כבר לפני שנים.

          • תלמה, טוב, שאמרת לי זאת. אגב, ברור שזאת הייתה כפולה. לפחות כפולה. אלוהים ישמור, עוד נגיע למצב שחמישה סופרים יהיו על עמוד אחד. אבוי! אבל בשנים ההן זה לא יעלה על הדעת דבר כזה. מה זאת אומרת! נשיג את הכתבה גם אם אצטרך להביא את יעקב ארז ואת אמנון דנקנר מהבית. את יודעת מה, גם אם נצטרך להביא את עזריאל קרליבך המנוח בעצמו ובכבודו – אני אוחז בכתבה הזאת מחר ויהי-מה! רני.

          • תַּלְמָה פרויד

            עוד נגיע למצב שחמישה סופרים יהיו על בול…

            ויהיה מעניין לראות את ארז, דנקנר וקרליבך בכפיפה אחת. ובל נקפח גם את שניצר ואת רוזנפלד ודיסנצ'יק, אם כבר. פגישת מחזור. ולא לשכוח להזמין גם אותי הקטנה. (ואורח כבוד: משה ז"ק).
            כל הכבוד על ההתגייסות למשימה, ועל הדבקות. מה 'כל הכבוד', יישר כויח!

          • תלמה, מעשה שטן. נכנסתי היום לארכיון "מעריב". מנהל הארכיון שמו "נמרוד" כשם ההוצאה של יותם ראובני. בדקנו בשתי המעטפות השמנות של יותם ראובני הריאיון לא נמצא. הלכנו לשתי המעטפות של דוד שחר – הריאיון לא נמצא. נזכר ברק, סגנו של נמרוד מנהל הארכיון, שאולי במרתף יש עוד מעטפה שמנה של דוד שחר. כמו במערכונים של קישון, ירדנו למרתף. המעטפה אומנם נמצאה, אבל הריאיון לא. אולי טלנסקי לקח אותו עם כל המעטפות לאולמרט. אבל אנחנו לא נאמר נואש, כאן כבר מדובר בכבודו של נמרוד מנהל הארכיון. ובכן אפוא אני צריך את עזרתך. נסי להיזכר באיזו שנה זה היה ובערך באיזה חודש. אנחנו יודעים שעורך המוסף הספרותי דאז היה חיים נגיד, אבל הוא היה עורך כשנתיים-שלוש, אולי פחות. בכל אופן, אם תיתני לנו שנה וחודש לא בהכרח מדויק, נצעד בגאון אלי כרכים ונאתר את הראיונות הללו ויהי-מה. מחכה לתגובתך. את יכולה, אם את זוכרת, להוסיף מי היו הסופרים הנוספים מלבד ראובני ושחר שראיינת. רני.

          • תַּלְמָה פרויד

            רני, תודה על ההשתדלות.
            אינני יכולה לומר חודש. אולי שנה? 79?
            78' ?
            אולי אפילו אנדנד לחיים נגיד ואנסה לפענח ביחד איתו. הסופרים האחרים, אני מפשפשת בזיכרוני: אולי עמליה כהנא-כרמון? אולי אף אהרון אפלפלד. נדמה לי שראייניתי רק את אלו שהיו זמינים, על האחרים כתבתי, מבלי לראיינם.
            מי יודע, אולי יותם ראובני מחזיק ארכיון פרטי ויש לו? אני צריכה לרוץ עכשיו, אז אכתוב לך בהמשך הערב – לא מוקדם. בסוף נמצא. יהיה טוב. הכנסת אותי לאמביציה 🙂
            ושוב, תודות מקרב לב.

          • תַּלְמָה פרויד

            היי רני,
            מה נשמע בארכיון? שלא תבין מזה שאני שולחת אותך לשם. ממש לא. אפנה מתישהו בימים הקרובים לחיים, אני חושבת, ואנסה לדלות פרטים ממנו. אולי הוא זוכר או יוכל להושיע.
            אני כבר מסרתי לך כל פרט שהעלה זיכרוני. ושוב, תודה על הרצון הטוב וההשתדלות. אודיע אם יהיה חדש בנידון.

          • תלמה, שלום. מה שלומך? 78' 79', זה לא מספיק בשבילי, כי אלה שני כרכים עבים. אם היית זוכרת אולי בערך את, החודש (קיץ? חורף?) ואת השנה המדויקת, היינו מייד עולים על זה. אם יהיה לי מעט פנאי, אעיין בכרכים לפי סדר התאריכים ואולי אדוג את הראיונות. רני.

  4. אהבתי בזמנו (1984) מאוד את "חסר/מחול הונגרי", במיוחד את "מחול הונגרי".

    • נוני, רוויתי נחת מתגובתך הקצרה. גם אני מאוד אוהב את הספר היפה הזה שהופיע בשעתו בהוצאה קטנה בשם "כדים" ואחר כך יותם ראובני הוציאו שוב כעבור שנים בהוצאת "נמרוד". "מחול הונגרי", נובלה נפלאה על נילי שבאה לעיר הגדולה ומחפשת ותמיד תחפש את האהוב החלומי שלה – תדאוש, בכל הגברים הישראלים שתפגוש. אני לוקח על עצמי לכתוב מאמר גם על "מחול הונגרי" בעתיד בעקבות תגובה זו. רני.

      • יעל ישראל

        עוד אקרא רני.
        בינתיים שלחתי לך מייל למעריב.

        • יעל, קחי את הזמן. לאט-לאט. עכשיו אני סקרן לדעת מה כתבת. אם את רוצה את יכולה לשלוח לי זאת
          ל matan-3@zahav.net.il זה האי-מייל בבית. אני עדיין ער. עוד קצת. שבוע טוב, רני.

  5. בספרים שלו, קראתי רק שניים מתוך "פשר המעשים",באמת מתוארים עולם ומלואו לצד עושר רב שלף דמויות.
    באיזשהו מקום חנק אותי הדיבור שלו במושגים המופשטים כמו שאתה קורא לזה. ההסמלים והשימוש בסמלים שקוף שמה להחריד וצורם לי, וגם הארכנות והנטיה להרצות העיקו עלי. מה שפוגם ומחליש סיפורים אישיים בעלי עוצמה. יחד עם זאת הוא קול חשוב בספרות העברית, והראיון איתו רק מדגים זאת.
    מה שמוביל אותי לעניין ההשקה שבה דיברת לכבוד ספרה החדש של לאה איני. האבחנה שלך לגבי הכתיבה שלה – "אסובב אותך הקורא…" היתה מאוד מקורית, וכבר לפני זה מצאתי לזה סימוכין ברשימה שלך על "אשתורת" ("מאלתרת כמו נגן ג'ז…) . הרומן החדש בנוי בצורה לגמרי אחרת ולטעמי עוד יותר מיוחדת (אישית אני חושבת שזה מהספרים היפים וחשובים שיצאו בארץ בשנים האחרונות!),והקול שלה כתמיד נועז. מבטה חסר פשרות על מציאויותת מפורקות/דמויות מפורקות-שקופות, והכוח שלה להחזיק את הכל ועוד להעמיק ולחדש, מרשים ביותר. קראית גם את הרשימה של נבות על "ורד הלבנון" שהציעה קריאה של הגירה.
    הדברים שהיא נשאה בסוף הערב היו ממש מרתקים ויוצאים מן הלב, גם הסיבות להולדת הספר, צורת הכתיבה – (היא אמרה שהיא כתבה אותו כאילו עמדה על צוק… וגם התגובות שהוא מעורר, ואין זה פלא. הרומן הזה באמת צועק מתוך פצעינו הכלל ישראליים (לא רק פוליטים כמובן), וכל יחסי הגומלין בין הקבוצות בחברה מקבלים פנים חדשות. אני חושבת שהיה מאוד מענין לראייןאותה על הרומן המונומנטלי הזה. בחיפוש חומרים שערכתי עליה (כותבת עבודה סימנריונית) לא מצאתי ראיון ספרותי של ממש, ולדעתי זה חסר.
    סליחה שניצלתי את הבמה הזאת למה שלא ממין הענין. אם כי הייחודיות שבכתיבתם של איני וראובני, זהות לדעתי. מה דעתך? ותודה.

      • סמדר איזו תגובה יפה. אני שמח כל כך על רצף התגובות בפוסט הזה עד עתה. ראשית אתייחס לביקורת שלך על "פשר המעשים". אני נוטה להסכים איתך בנקודות מסוימות באשר ליצירה זו. נתתי לדבר ביטוי כמובן בתוך המאמריאיון ואף ניסיתי לאפיין שני קולות של מספר או שני טונים של מספר אצל ראובני "האישי" מאוד מחד גיסא, ו"המסקנתי", זה שאת קוראת לו מרצֶה, מאידך גיסא. שימח אותי שקראת שני כרכים מתוך רומן-הנהר הזה. אומר כך, יכול להיות שמעבר לעשיית מפתח לדמויות בסוף היצירה היה רצוי שעוד עין תעבור על כל כרך וכרך ותעיר הערות עריכה. כאן צצות לפתע כמה בעיות מהותיות: אינני משוכנע שיותם ראובני כסופר – והוא טוב מאוד-מאוד בעיניי – מקבל את הדיקטאט של העורכות והעורכים בהוצאות הספרים העכשוויות. כאן היה צריך לבוא מישהו שראובני סומך עליו, אקטוריטאס. נגיד, פנחס שדה ז"ל, אבל זה כמובן בלתי אפשרי, או גבריאל מוקד יבל"א, וזה גם כמובן בלתי אפשרי, כי מוקד עוסק כיום בדברים אחרים. ובכלל, כדי לערוך ולהעיר יצירה כזו צריך להיות מתוגמל. מדובר ביצירה בת אלפי עמודים. עסק לא פשוט. בענייו לאה איני. נורא בעיניי שככותבת עבודה לא מצאת ריאיון מעמיק על הפרוזה של לאה עם סופרת כל כך טובה וחשובה שהתראיינה בעבר. זה אומר עלינו משהו כאנשים העובדים בעיתונות הישראלית. אני בהחלט מוכן להרים את הכפפה, אבל בעוד זמן מה. בינתיים ברצוני לכתוב את המאמר ההשוואתי בין לאה ליורם קניוק, אשר ייקרה "אסחרר אותך הקורא" כפי שציינת בערך בתגובתך. בכל אופן, ספרה של איני חשוב מאוד בעיניי ומרגש וגם מה שכתב עליו נבות מאוד יפה בהקשר של ספרות הגירה הכרוכה בכאב נורא המובע בצורה כל כך מקורית. שמחתי מאוד שקראת את הרשימה על "אשתורת" של לאה איני ושקישרת – זה כל כך נכון – את הפסקה העוסקת באלתור עם התחושה הזאת שהעליתי בערב לכבודה "אסחרר אותך הקורא". דבריה של איני בסוף הערב אכן היום יפים. בהצלחה בעבודה הסמינריונית. עם תגובה כמו זו, מבחינתי את יכולה לעבור כבר לרפראט הבא, הציון הרי גבוה מאוד ממילא, אבל לא אני קובע. רני.

        • מרתק מה שכתבת בעניין העריכה של ראובני… זה כבר עולם שהוא מחוץ לידיעתי, כל אחורי הקלעים של הספרות, ועל כל אלה כמובן לא חשבתי :))
          ההשואה לקניוק בהחט מעוררת ענין. שניהם סופרים שעומדים מחוץ למחנה, והדוגמאות שהבאת באמת היו רבות. גם יפה לבחון את השפעת השואה על שניהם כשהם מתייחסים אליה לא כאל משהו עם קדושה, אלא כן קוראים עליה תגר, ולאה איני היא גם ממש דור שני וזה כרוך מצדה באומץ רב ובזה היא מקורית מאוד. תודה על השבחים/עדוד, דרך ארוכה לפני. אבל בחרתי בשדה מתגמל מאוד נפשית.

          • סמדר, בעניין כתיבה על השואה, דייקת מאוד בדברים. בחרת בדרך קשה, אבל כל כך מהנה. בדידי הווה עובדא. אני מאחל לך הצלחה ואשמח מאוד-מאוד לקרוא את העבודה הסמינריונית על לאה איני לכשתסתיים. אם תרצי לשלוח לי, כתובתי: חובבי ציון 15, תל אביב. רן יגיל "עמדה". רני.

  6. תולעת משי

    רואים ממש את ההבדל בין הסופרת הכי טובה בארץ לבין שאר הכותבים.

    • תולעת שני נחבאת שלי. אני מבין שאת מעריצה את גבריאלה אביגור-רותם מכף רגל ועד ראש, וזה בהחלט נפלא, כי היא סופרת ממש טובה. אבל מה לעשות שיש עוד כמה סופרים טובים מאוד בארצנו הקטנטונת ואחד מהם הוא יותם ראובני. קביעות לא מנומקות מסוג זה עלולות להעמידך באור החסידה השוטה. רני.

  7. רני, אחרי ברש (הזמנתי את "שיח העתים", ואין. בינתיים), ואביגור-רותם – עכשיו ראובני. אני לומד ומחכים.

    לא קראתי את יותם ראובני. עכשיו אני גם בספק אם אקראנו. סביר שלא זו היתה כוונתך, אבל מאחר ותיארת את ה"ארכנות" ו"היתקעות" כעקב אכילס של יצירת ראובני, אני שומע את צעדי הנסיגה שלי. יסוד ארכני שכזה, בדומה למה שמצאתי אצל סמילנסקי יזהר, זכור לי שלא לטובה. הנסיונות שלי לצלוח את "ימי צקלג" עלו בתוהו (אם כי קראתי את "גילוי אליהו", ואף שאבתי ממנו הנאה).

    אבל אני שמח שקראתי את הפוסט הזה שלך. מאד מעניין לקרוא על דגון (הפלשתית) שקורמת עור וגידים בדמות עיר נידחת, שמנהיג רב ניצול שואה, ה"מטרנספר" נאצים ליהודים בזמן שנבנית חומת הפרדה בין היהודים לפסלטינים ומשמשת כאלמנט של הרואיקה וכסמל של הפרדה בין הפרט לכלל.
    אלה גלגולים פוליטיים מרתקים. וקשים.

    הראיון עם ראובני, אגב, מרתק. השאלות והתשובות על ה(אין)גבולות בין חיי היוצר ליצירתו – גורמות לי לרצות לקרוא את הראיון שוב. פניני חכמה אצורות בו. תודה.

    • שחר-מריו, תודה לך על התגובה. לא לקרוא את יותם בכלל, זה פשוט חבל, כי הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. אני מבין ש"פשר המעשים" מרתיע בהיקפו וזה עלה כאן בדיון. לראובני שלושה קובצי סיפורים נפלאים בתחילת דרכו "בעד ההזיה", "התפכחות" ו"מגמה מעורבת". כל אחד מהם יפה. לראובני שתי נובלות שהוזכרו כאן משנות השמונים "חסר/מחול הונגרי" – מאוד כדאי לקרוא. הספרים שמניתי כאן כוללים יצירות הרבה יותר קצרות והרמטיות. האמן לי שתאהב את הסיפורים שלו. ובעניין יזהר, לא חייבים לקרוא דווקא את "ימי צקלג", גם הקובץ "ארבעה סיפורים" נותן תמונת עולם עשירה על הפרוזה של ס. יזהר. רני.

      • יעל ישראל

        מאמר/ראיון מצוין ומעמיק רני. שמחתי גם לקרוא את דעותיו של יותם לשאלותיך.

        אני את יותם ראובני אוהבת עוד משנות השבעים, משיריו המרגשים ואהובים עלי כל כך, ואחר כך מהקובץ הראשון והמרתק שלו, ההוא שעשה הרבה רעש ופרסם אותו בשנות השבעים, ובטח הוא זה שהביא למה שיותם מספר בסוף, הצעת האלף הדולר "שלא יוכל לסרב לב", חחחח.
        טוב שלא נענה לה…

        ושוב שאפו על כך שאתה מציג ומנתח סופרים שאינם במיין סטרים שלנו. זו עבודת קודש בעיני, שהתחילה אצלך לדעתי עוד בימים שעבדת בארכיון של אגודת הסופרים, והוצאת סופרים עבריים ותיקים מתהום הנשייה.

        ולגבי כל מיני תולעי ותולעות משי: תנו דעתכם תולעים יקרות, לכך שחיבה לסופר מסוים אינה אלא סובייקטיבית. יש מי שחושב שאביגור רותם היא גדולת סופרות ימינו, יש מי שחושב שלאה איני, או רונית מטלון, וכו' וכו'. אז מה? לא הכול טעם אישי אחרי ככלות הכול? למה להכתיר מלכים? בשביל מה זה טוב? איזה כיוון זה משרת בספרות? למה דיון ספרותי תמיד מגיע לנקודה הכי לא רלוונטית הזו: טעם אישי?

        • יעל, תודה על התגובה. את ודאי מתכוונת לקובץ הראשון של יותם ראובני שהופיע נדמה לי ב-1978 "בעד ההזיה" עם מבוא של פנחס שדה בהוצאת "עכשיו". כן, זה הכה אז את המערכת הספרותית. לפי כל העדויות היא הייתה בהלם. הייתי אז רק בן עשר, לא יכולתי לחוות זאת. תודה על המחמאות. אם מעקרים את הטעם האישי מהספרות היא מאבדת כל טעם ושווי בנפשך בימי עריצות הסטרוקטורליזם וסגידה למדע הספרות ביקשו חוקרי ספרות גדולים כמו איתמר אבן-זֹהר להשליך גם את האסתטיקה מהחלון בדיון הספרותי. אבסורד, פשוט אבסורד!
          בקשר לאנתולוגיה, אגב באיזו מסגרת היא יוצאת? באיזו הוצאה? ישנתי על זה בלילה ואני חושב שיש לי מה להציע לך. רני.

        • יעל, ועוד משהו. את הזכרת גם את יותם המשורר. יש לו באמת שירים מרגשים שכונסו בשעתו בספר בהוצאת "שוקן", ואחר כך יותם הוציאם שוב בהוצאת "נמרוד" והוסיף עליהם חדשים. השם של הספר כל כך יפה: "עצב שנאגר בחלום". רני.

          • יעל ישראל

            כן, זה היה "בעד ההזיה". יותם הפך בעקבותיו לממש גיבור תרבות, עם התמונה שלו, יפה כמו אלוהים. כמעט התאהבתי בו אז. בו ובדוד שיץ. חחח. ואותי כנערה הספר של יותם כל כך הרשים.

            ואולי זו הזדמנות להזמין שוב את יותם לפתוח כאן בלוג. הצעתי לו כשפתחנו לפני שנתיים, והוא לא רצה. אולי עכשיו…

            ואגב, יותם הוציא לחברתי עפרה ישועה ליית את הספר הפובסליצסטי החשוב והמאוד שמאלני, "ארץ ברית" (שאותו גם ערכתי), ספר חד וקיצוני מאוד שאחרים לא רצו להתעסק איתו.

            ועוד אגב, רני, אני לא יודעת אם אתה מכיר ואוהב את ספריו של שמעון צימר, אבל הוא בעיני סופר מצוין, וגם הוא בצד, לא במיין סטרים, לא מוכר. אם אתה מכיר ואוהב, אולי תכתוב עליו פעם.

            ולגבי טעם אישי וכו'. מובן שהכוונה אינה לנטרל את הדיון הספרותי מטעמים אישיים, שהרי זה בלתי אפשרי, בין השאר מפני שהתודעה האנושית היא סובייקטיבית. בהכרה כזו אתה מבין שאין דבר כזה תורת ספרות מעוקרת מטעם אישי. אבל הכוונה לנסות לא להמליך אנשים לפי טעם אישי, כי הרי מה ההבדל בין זה שאני אגיד "אני אוהבת וניל", ואתה תגיד "אני אוהב שוקו", לבין זה שאני אגיד "אני אוהבת את אביגור רותם", ואתה תגיד "אני אוהב את לאה איני" וכו'. זו רמה דיונית שהיה רצוי להימנע ממנה. היא לא רצינית ולא משרתת את הספרות לדעתי.

            עם זאת, מאחר שכבר די הרבה שנים אני חוששת שבלתי אפשרי להימנע מזה, והתחלתי להרהר רבות בסוגיה, די הגעתי למסקנה שעמדה כזו, שמנסה לנטרל מעט את הטעם האישי ואת הנטייה הטבעית שדלחנמו להמליך, היא כנראה בלתי אפשרית בשל המבנה דל הפסיכיקה האנושית, שהוא סובייקטיבי לגמרי, כאמור. אי לכך, אני מנסחת לי כל מיני רעיונות, שכבר זמן די ארוך אני רוצה להביא לידי מסה, על מותה של הביקורת, בין השאר מאז שאני ברשת ומבינה לאן הדברים פונים, שהרי הולכת ונוצרת כאן מהפכה סמויה, שלא רבים ערים לה – אז את המסה הזו אני עדיין מתכננת, ולא מגיעה אליה מקוצר זמן כמובן.

  8. מאמריאיון הכתוב נפלא עשיר, דעתני ומגרה לקריאה. הידע שלך, רני,מעורר התפעלות אתה מבקר מזן אחר מלא אהבה לסופרים עליהם אתה בוחר לכתוב. אהבתי את מבנה הרשימה המשלבת מאמר עיוני ודברי רקע על יצירתו וכתיבתו של ראובני עם הראיון איתו ,והכל בשילוב ציטטות מענינות מהיצירה המורכבת הזאת. מרתק ,רני, אוהבת לקרוא אותך.

    • רב עניין, רני.

    • חנה, תודה רבה לך על התגובה החמה. תמיד כיף לקבל תגובה מקוראת כמוך. אם יעל הזכירה את שירי יותם ראובני. הנה אני מצרף לך שניים מתאימים:

      כמובן בשיריו אפשר להרגיש את נתן זך ואת דוד אבידן.

      השעה הכי יפה

      יָשַׁבְנוּ בְּשֶּׁקֶט וְיָדַעְנוּ
      כִּי זֹאת הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁיָּדַעְנוּ
      הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁנֵּדַע.
      יָשַׁבְנוּ וְרָאִינוּ אֵיךְ חוֹמֶקֶת לָנוּ
      הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁיָּדַעְנוּ
      הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁנֵּדַע.
      יָשַׁבְנוּ וְרָאִינוּ וְיָדַעְנוּ.

      הימים מתים על עיניי

      רָצִינוּ לֶאֱהֹב אוֹתְךָ אוֹמְרִים הַיָּמִים
      רָצִינוּ לִהְיוֹת אִתְּךָ אוֹמְרִים הַיָּמִים
      אֲבָל לֹא יָדַעְנוּ שֶׁכְּבָר אַתָּה כָּל-כָּךְ
      מָה, אֲנִי שׁוֹאֵל וְהֵם שׁוֹתְקִים
      וּמַעֲלִים עָשָׁן וּמֵתִים
      עַל עֵינַי הַיָּמִים.

      • אפשר בבקשה עוד שירים?
        (ועוד ז'אק ? …ניסיתי להתאפק אבל יצא לי)

        • נוני שלום. תודה לך. אני מכין כעת עוד חלק בנובלה הביוגרפית "ז'אק", חלק שביעי. בקרוב אעלה אותו בפוסט. זה לוקח לי זמן כי אני יושב ומקליד. הנובלה אינה קיימת אצלי במחשב. עוד שירים של יותם ראובני, בבקשה, הנה:

          ידו הרכה של אלוהים

          פַּעַם הָאֱלֹהִים הָיָה נוֹגֵעַ בִּי
          מַשְׁהֶה אֶת יָדוֹ עַל רֹאשִׁי
          אֶת יָדוֹ הָרַכָּה הָיָה מַשְׁהֶה עַל רֹאשִׁי.
          עַכְשָׁו הָרוּחַ נוֹגַעַת בִּי.
          עַכְשָׁו הַשֶּׁקֶט נוֹגֵעַ בִּי.
          עַכְשָׁו הָאֱלֹהִים כְּבָר לֹא נוֹגֵעַ בִּי.

          אי אפשר לומר

          אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ
          אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאַתָּה נִשְׁאַר
          זֶה כְּמוֹ שֶׁלִּפְעָמִים אֲנִי יָגֵעַ
          וְלִפְעָמִים אֲנִי מְאֻשָּׁר
          וְהַבְּעָיָה הִיא לָדַעַת בִּמְדֻיָּק
          אִם אֲנִי יָגֵעַ
          אוֹ שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר
          אִם אַתָּה נוֹסֵעַ
          אוֹ שֶׁאַתָּה נִשְׁאַר.

          • רני, תודה רבה רבה. אתה באמת איש מתנות מחמם לב.
            אני מנסה לחשוב על דרך בה אוכל לסייע לך בהקלדה. אולי אם תסרוק ותשלח לי?
            אני בהחלט מוכנה לנסות.

          • נוני, תודה על ההצעה. העניין הוא שתוך כדי הקלדה אני גם עושה הגהה ומלטש את הטקסט, לא חלילה משנה, אבל בכל ספר אפשר ללטש עוד קצת. אני נהנה מזה, למרות שזה לוקח לי זמן. זה מזכיר לי שפעם אחת ראיתי מבקר וחוקר ספרות אחד שלא אנקוב בשמו, איש רציני, יושב בבית קפה. משהתקרבתי, ראיתי שהוא אוחז בספר, וכאשר הייתי ממש קרוב, ראיתי שזה ספר שלו. הוא ישב בבית קפה בניחותא וקרא את ספרו בהנאה. אגב, זה לא היה ספר חדש. כשהבעתי תמיהה הוא אמר: "סליחה, מה אתה רוצה, אני קרוב אצל כתביי". בכל אופן, תודה על ההצעה. והנה עוד שיר קצר של יותם ראובני, שיר מאוד יפה. רני.

            עם שחר ינחמו אותי

            עִם שַׁחַר יְנַחֲמוּ אוֹתִי הַנְּעָרִים
            עַל זֶה שֶׁקַּר עַכְשָׁו
            עַל שֶׁצָּרִיךְ לָקוּם מִתּוֹךְ הַחֲלוֹמוֹת
            עַל מַה שֶּׁמִּשְׁתַּכֵּחַ וְגוֹוֵּעַ
            וְעַל אִמִּי
            וְעַל הַנְּעוּרִים
            עַל זֶה שֶׁיּוֹם נוֹסָף פּוֹשֵׁט אֶת בְּגָדָיו
            וּמְחַכֶּה בְּשֶּׁקֶט לְבוֹאִי
            עַל זֶה שֶׁעוֹד מְעַט אֵלֵךְ לָעֲבוֹדָה
            וְלֹא אַפְלִיג בַּיָּם
            וְלֹא אֶסַּע לְאֶרֶץ רְחוֹקָה
            עִם שַׁחַר יְנַחֲמוּ אוֹתִי הַנְּעָרִים.

          • אמתין בהבנה וסבלנות.
            (..ואיזה כיף זה לקום מתוך החלומות ולראות ילד לובש את חלומותיו הקטנים..)

          • אכן כך. נוני, תודה. חיממת את לבי. רני

          • רני, השירים של יותם ראובני, שהבאת כאן, מקסימים. על כולם שורה תוגת החלוף, העדר היכולת לתפוס את האושר ולהיאחז בו יותר מרגע תמים-לא-תמים. וגם ציינת הלך רוח זכי. ואכן כך. ("השעה הכי יפה". "אי אפשר לומר"). מתי ראו אור שירים אלה? כלומר: מה היה מרחק ההשפעה (בזמן), אם בכלל, מ"שירים שונים"?

          • שחר-מריו. אני שמח שאהבת. "שירים שונים" של נתן זך הופיע לראושנה ב-1960, לא תאמין, בהוצאת המחבר, כלומר זך, המשורר המוכר ביותר החי כיום, הוציא את הספר הזה בעצמו מכספו. זה אומר שיש עוד תקווה. אבל היו לו כמה גלגולים, ובכל גלגול הספר הפך יותר ויותר קאנוני. ב-1962 הוא הופיע שנית בהוצאת אל"ף וב-1974 הוא הופיע סופית בקיבוץ המאוחד. זאת הגרסה שכולנו מכירים. ראוי לציין שבשנים האלה זך שורט את תודעתנו השירית, מחליף לנו את הדיסק וכולם בספרות העברית מתחילים לחשוב "זכית", בתמיכת משוררי התקופה האחרים, שאגב ראו ורואים, אלה שעוד חיים מביניהם, את זך כסמכות, אוטוריטה אסתטית ודובר של דור. מכאן אתה יכול להבין איזו השפעה עצומה הייתה, לדעתי, על יותם ראובני הצעיר יחסית שספר שיריו "עצב שנאגר בחלום" הופיע בשנת 1982 בהוצאת שוקן, אבל השירים הראשונים נכתבו ב-1979. כשראובני מוציא את ספר שיריו הוא בן שלושים ושלוש ומאחוריו כבר כמה וכמה קובצי סיפורים. לדעתי, ההשפעה ברורה, אבל השירים מקסימים. זה מזכיר לי שדוד שיץ פעם אמר לי פעם. "אני התחלתי לכתוב רק בשנות השבעים, עד שנות השבעים לא כתבתי, עִגננתי." (לשון עגנון).

  9. גיורא פישר

    לרני תודה על הראיון.
    לא קראתי את הספרים בהם מדובר ,אבל אני לא יכול לשכוח את התדהמה והענין של קריאת אחד הספרים הראשונים שלו שם נחשפתי לראשונה בקריאה לחויה ההומוסקסואלית בישראל.
    אכן ,איש אמיץ.

    • גיורא, תודה לך על שקראת. אתה ודאי מתכוון לאחד משלושת קובצי הסיפורים של ראובני אשר בהם החל את הקריירה שלו כסופר בסוף שנות השבעים, אף כי סיפורים משלו החל לפרסם עוד בתחילתן, אולי ב-72', 73'. הקבצים הם: "בעד ההזיה" (עכשיו), הקובץ השני האנטיתטי לו בשמו "התפכּחות" (תרשיש) ו"מגמה מעורבת" (עם עובד). אכן סופר חלוצי, אמיץ ופורץ דרך. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל