בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 11
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 11

 

רמז אור 11
 
המבקר מנחם בראון משוחח עם דוד עמית על שירת שטרן –
 
"דוד היקר, באת עד לגן-יבנה כדי לשבת איתי כאן בגינה ולדבר על נֹח שטרן? אתה כל כך ספרותי, שלפעמים זה מדאיג אותי. אני רוצה לומר שאתה מביט דרך חור צר – סדק שבמציאות. לא הכול סִפרות, דוד, לא הכול רק שירה וספרות; אבל אם בשטרן עסקינן, שיהיה. כתבתי לפני שנים מאמר על נח שטרן. זה היה באחת מחוברות 'עכשיו'."
   באלף תשע מאות שישים ושבע, 'עכשיו' שבע עשרה-שמונה עשרה, אני מעיר.
   "נאמנים עליי דבריך. הוא שאמרתי, אתה נוקדן וכאן טמון מקום קבורתך."
   בגינה המוזנחת יושב לו מנחם בראון תחת עץ האשכולית. בידו האחת הוא מחזיק כוס משקה, ובידו האחרת את 'בין ערפילים' לנח שטרן, כינוס יצירותיו של המשורר לאחר מותו.
   "בחייו לא הוציא שטרן שום ספר," הוא מעיר תוך הרהור, "והעבודה שעשה כאן אברהם ברוידס כעורך, שאלוהים ישמור."
   המבקר שיושב בתוכו כבר מתחיל לעבוד. על פניו נסוך חיוך של שמש. כולו זורח בזחיחות. הוא לבוש קיצי: גופיית משבצות, מכנסי התעמלות רחבים וסנדלי-ים. ישוב – בפישוק.
   "שטרן-שטרן-שטרן," הוא אומר ומזיע את ראש הביצה ימין ושמאל; שפתיו מתהדקות קמעה, מצטודדות, ושרירי הצוואר נמתחים. "תבין דוד, שטרן היה עב"ם. הוא בא לכאן עם השירה האמריקאית המודרנית מקנדה ומארצות הברית, וזה לא כל כך הלך. האווירה בארץ בתקופה ההיא הייתה אווירת 'שְׁלוֹנְסְקָיָה', אתה מבין את כוונתי? אווירה רוסית," – בראון הוגה זאת במלעיל ולא במלרע – "הוא חשב למכור כאן את 'ארץ השממה' לאליוט ולהתפרנס מזה, חה, נו באמת! כן כן, שטרן היה עב"ם מקסים."
   אבל גם אתה תרגמת את הפואמה הזו לעברית, מאוחר יותר, אני מעיר, בוא נגיד בעדינות ששאלת הרבה מהתרגום של שטרן.
   "גם את זה אתה זוכר? נפלא! רק פרטים-פרטים-פרטים. נכון, אני תרגמתי את השיר הזה מאוחר יותר לעברית ונעזרתי בתרגום של שטרן. זה הופיע כספרון. כל המהדורה נמכרה ואפילו יותר. כבר אז טעמתי את טעם הרב-מכריות, הטעם המשכר של הסופרים דהיום, יפה שאתה זוכר. אבל אם לחזור לשטרן, העב"ם שלנו, הוא לא היה משורר שלם, רחוק מאוד מזה. לדידי, נח שטרן הוא משורר של שורות. הנה, סתם פתחתי פה במקרה, שמע:
   אִמּוֹ אֲהֵבַתּוּ, כָּל עוֹלַם הָאָדָם
   הִרְחִיק חַיָּיו מִמֶּנּוּ וְאִמּוֹ אֲהֵבַתּוּ".
   בראון סוגר את הספר וממשיך בעל-פה את הציטוט:
   "וּבְמוֹת אִמּוֹ הִשְׁאִירָה סָבִיב גְּוִיָּתוֹ
   מַטְוֵה עֲנָפִים, עַנְפֵי אַהֲבָה, וְלֵחָם – דָּמָהּ הַחַם.
   נו, לא יפה? אבל בשורות הבאות שטרן מתחיל לנוע בכבדות, יש ריתמוס, זה נכון, אבל זה לא זה. הקשב:
   וַיְהִי כִּי כָּבְדָה הַבְּדִידוּת וּבְנוֹת חַוָּה מִסָּבִיב גֵּרוּהוּ –
   וַיִּפְרֹץ מֵחַדְרוֹ וּבְחֹד-סַכִּין גָּדַע אֶת כָּל שִׁרְיוֹן עֲנָפָיו.
   הֵם נָפְלוּ, נָבְלוּ, וְאָז חָפְשִׁי מִסֵּבֶל וּמִפַּחַד-אָב,
   נִעֵר נַפְשׁוֹ הַמְאֻבָּקָה, וּלְאֲשֶׁר תִּנְהֶה נָתַן לָהּ נוּעַ.
   כבד, כבד ומסורבל. חסרה כאן אוזן כּרויה לקצב של העברית.
שים לב לחריזה המקרית, האגבית, ממש מקדים את נתן זך בחריזה הזאת של המשחק בין השורות, אבל זה כבד, זאת משקולת, והצירוף הזה 'בנות חוָה' תקוע כמו עצם בגרון."
   לא מסכים איתך, אני מעיר
   "ודאי שלא תסכים איתי. זאת הצרה איתך. אתה כולך: או שאתה אוהב משהו עד הסוף, או שאתה לא אוהב אותו בכלל. זאת בעיה. אבל לא יעזור כלום, שטרן הוא משורר של שורות. יותר שורות טובות – השיר טוב; פחות שורות טובות – השיר לא טוב. זה די ברור. חוק פשוט. בכלל, אתה הרי יודע שאני מאמין כי שירה היא דבר פשוט. צריך לפתוח ולקרוא ברצף כמו סיפור, בלי הרבה פּלסף. הרולד שימל, המשורר, אמר לי פעם ש'יש יופי בפּגימוּת הזאת,' אבל לדידי זאת עדיין פּגימוּת ותוּ-לא. אני זוכר שורה נפלאה אחת של שטרן בעל פה שמתאימה לאווירה כאן, בערך:
   אֶל קִיר הָרֶפֶת שׁוֹשַׁנּוֹת אוֹר נִצְמָדוֹת."
   הוא מניח את הספר על השולחן שמולו. "זה יפה, לא? מעבר לעניין השורות, יש אצלו רווח אוורירי נפלא בשיר, ולא אני אמרתי את זה, אלא המבקר שלמה גרודזנסקי בזמנו. אני רק מביא דבר בשם אומרו. תקרא, תקרא דברים משלו, אתה הרי כותב ב'דבר', גם הוא כתב שם. שטרן מגלה קִרבה בשיריו לאידיליות של טשרניחובסקי. מה אתה מרים גבות? אינך מסכים? אה? נו אז מה תאמר על שורות מעין אלו:
   "בָּתֵּי דַּיָּגִים
   יְדוּעֵי חַיֵּי נָהָר.
   זה לא נשמע לך אידילי? מה? אינך אוהב את הצירוף: 'ידועי חיי נהר', נו טוב. מלבד כל זה שטרן היה חייל, ולי זה קוסם מאוד הצד הזה, שירי חיילים, חוויות חיילים. הרי היה מתנדב והתגייס לבריגדה."
   יש קשר בין העובדה הזאת לביוגרפיה שלך, אני מעיר.
   "צודק, צודק. אני שחררתי את עצמי מצה"ל על ידי הפסיכיאטר הצבאי. קיבלתי מייד פרופיל עשרים וארבע. זה היה הרבה לפני שכל אחד שראה את עצמו קצת מיוחד, רץ והוציא את הפרופיל הזה כדי להשתחרר מהצבא. אז, בזמנים ההם, זאת הייתה בושה נוראה; ואני כדרכי בקודש, לא הסתרתי את זה כלל. אחר כך בגלל הארה שהייתה לי בתוך מסע ל.ס.ד החלטתי לחזור ולהתגייס. כבן עשרים וארבע התחיילתי מחדש ושירתִּי שלוש שנים בחיל קרבי בתפקיד פיקודי, כמדריך תותח בבית הספר לנ.מ ובסוללה בסיני. דווקא בשל דעותיך הנפסדות והשמאלניות ידידי, דוד עמית, אני שמח לומר לך, שאני גאה על כך. אבל בשטרן עסקינן ולא בי."
   שוב זע הראש הבּיצתי על צירו לכאן ולכאן, ובנחת מדושנת עונג יורה את השורות מתוך פיו בזווית:
   "בַּחוֹל וּבַמַּיִם
   עוֹד תִּשְּׂאוּ עֵינַיִם מְצַפּוֹת,
   אוֹ עֵינַיִם
   אֲדִישׁוֹת כַּמָּוֶת לְכַדּוּרֵי מְכוֹנוֹת-יְרִיָּה וּגְבוּלוֹת בְּמַפּוֹת.
 
   אִתְּכֶם
   בִּקֵּשׁ עוֹד מִישֶׁהוּ לִבְרֹחַ
   (סוֹף סוֹף לִבְרֹחַ)
   מֵהַחַיּוֹת הַמְּכֹעָרוֹת,
   עוֹד מִי הִרְגִּישׁ כִּי פָּרַס מֵעֹבֶשׁ פִּתְּכֶם
   (אוֹ לֹא פָּרַס, וְגָוַע כְּתִינוֹק אֵין-כֹּחַ)
   וְהִבִּיט בְּלִי תִּקְוָה עַל יַמִּים וּנְהָרוֹת.
 
   בְּעוֹלָם כָּזֶה אֵין מִתְבַּיְּשִׁים לָמוּת,
   אַךְ לֹא יֶחְדַּל בְּעוֹלָם כָּזֶה הַפֶּלֶא:
   אֵיךְ יָכֹל לִהְיוֹת?
   וְהַאִם עוֹד לֹא יָמוּט?
   (מְצִיאוּת תְּמוּהָה כָּזֹאת,
   חַיּוֹת מְכֹעָרוֹת כָּאֵלֶּה!)
 
   אַךְ כָּל שֶׁקֶט שֶׁיֶּשְׁנוֹ הוּא שֶׁקֶר,
   לֹא נִשְׁלְמָה עוֹד הָעֲוִית.
   עוֹד לֹא נִרְאוֹת, אַךְ תָּבֹאנָה, רוּחוֹת לֹא-יְדוּעוֹת,
   אֶת הָרָקָב כֻּלּוֹ לְהַכְרִית,
   דָּבָר חָדָשׁ לָצֶקֶת.
   נו, יפה לא? אני מרגיש כאן את קצב הצבא, לאו דווקא מארש, אלא משהו מדוד ואיטי ששונא מאוד את האדם הקיים ורוצה כל הזמן בשינוי תמידי, גם אתה חש בזה? אתה שכל אידיאולוגיה שרוצה לשנות את ההווה, אתה קופץ עליה כמוצא שלל רב.
   אתה יודע," הוא אומר ואוחז בספר בשנית, "בשירי הסתיו שלו, הוא מזכיר לי במשהו את גבריאל פרייל, גם הארעיות הזאת: ארץ-ישראל, אמריקה, קנדה, חדרי שינה מקריים, בתי קפה, הכרך והצבעים, כן, הצבעים. אתה מבין אותי, כן? אתה שוב מעקם פרצוף, אינך אוהב את פרייל?"
   שפתו של בראון מתבטבטת מטה וגידי הצוואר נמתחים-נמתחים כלטאה בחצר לפני גשם קרב.
   "זה פחות או יותר מה שיש לי לומר על שטרן."
   הוא מכה על הספר הישן בכף ידו, וחֶרֶג חמה פוגע באצבעותיו.
   "לא הכרתי אותו. הוא נעלם כמה שנים לפני שאני הופעתי בקריית-ספר. באשר להערה שלך כשצלצלת אליי, לגבי הצד המיסטי אצל שטרן, יכול מאוד להיות שהיה צד כזה. אם אתה אומר שהוא מצוי בעדויות כתובות ובדברים שאמר, אני מאמין לך. הוא מאוד הוקסם מהצד החולני של הארץ, מן הפרי האסור – החום, הפרדסים. אני לא בחרתי מעולם להתמקד בזה, כי לא ראיתי זאת כעיקר שירתו של שטרן. שטרן לא רצה לקשור את הישראלי והנוף בקו ישר אל ההיסטוריה היהודית. כך נראה לי. ודאי לא לזוהר, אגב גם לא תנ"ך; אחרת איך תסביר את השורות המקסימות הללו."
   הוא מניח בהפגנתיות את הספר על השולחן, סגור ומצטט:
   "אַךְ חָיִינוּ בְּמַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ, הַחֲלוֹם הַגָּדוֹל
שֶׁל אֲנָשִׁים קְטַנִּים נִפְנֵף לִפְנֵי עֵינֵינוּ,
לֹא הִנִּיחַ לִרְאוֹת. עֵץ-הָדָר קָטָן, לֹא תַּנָּ"כִי,
חוֹל חִוֵּר בַּחוֹף, חַמְרָה כִּשְׂדֵה-קְרָב נוֹשָׁן,
יָם – בִּמְקוֹמוֹת 'תִּיכוֹנִי'ֿכָּחֹל, וְלִפְעָמִים -
יָם הַנִּדָּח, מַהְבִּיל לִרְחוֹבוֹת שֶׁצָּנְחוּ עַד שְׂפָתוֹ,
צְרִיף וְעָצִיץ הַמַּחֲלִיד מְיֹאָשׁ מִפִּרְחוֹ הַיָּחִיד,
עֲבוֹדָה לְלֹא שִׁלְטוֹן בְּחֹם נָח כְּשַׂק עַל הָעוֹר,
עָמָל – בֵּן-חוֹרֵג לַשָּׁרָב, וְהַרְצָאָה נְבוּבָה בְּשַׁבָּת,
רִיצַת-סַנְוֵרִים שֶׁל הָעִיר, וּרְחִיצָה בֶּהָמוֹן הַיַּמִּי.
 
עִיר לֹא-נֻחָמָה!

 

2 תגובות

  1. רני שלום!
    הדיון על שירתו של נוח שטרן, מעניין וחי ונשמע מאד אותנטי באיפיון המשתתפים. השיחה על כתיבת שירה וספרות בכלל והקשר בין אירועי החיים הפרוזאים של הכותב לבין חיי הנפש והיצירה שלו, משקפת בבהירות את עמדתך שלך כסופר, ונקודת הראות שלך על אופן הביטוי של מושאי הדיון,(מנחם בראון ונוח שטרן), ובכך נותנת ערך מוסף אישי, לסיפור הנושא של הספר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל