בננות - בלוגים / / אמאבא – החיים הם במקום אחר. על אסתי ג. חיים
רן יגיל

אמאבא – החיים הם במקום אחר. על אסתי ג. חיים

 

אִמָּאַבָּא – החיים הם במקום אחר. על סיפוריה של אסתי ג. חיים

 

את המשפט היפה הזה, שמעורר בי ריגוש בכל פעם שאני חושב עליו, כתב בשיריו המשורר ארתור רֶמְבּוֹ – ילד הפלא של השירה הצרפתית בכל הזמנים, הגאון היוצר והמקולל של המאה ה-19, שהרחיק עד לאפריקה כדי לחיות חיים אחרים מאלה שלהם הורגל בפריז, במרכז אירופה, חיים תרבותיים ובוהמיים עאלק. כל זאת רק כדי לחזור חזרה למרסיי, כשהוא חולה בסרטן ולמות בה. האם החיים הם באמת במקום אחר? אולי מישהו מטלפן משם?

   את המשפט הזה מאמצות אל תוך ההקשר המשפחתי הסבוך שלהן הדמויות של הסופרת אסתי ג. חיים בקובץ הסיפורים הראשון והקסום שלה "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" (הספריה החדשה, 1997). מישהו נסע רחוק. לא כל כך ברור לאן, ועכשיו ההורים דואגים; או מישהם נסעו רחוק, לא כל כך ברור להיכן, ועכשיו הבנים מודאגים, או האחים, או הנכדים. זה בכלל לא משנה. אחד מבני המשפחה תמיד יחפש בסיפורים האלה את החיים במקום אחר, וזה ישפיע על הדמויות האחרות במשפחה.

   הנה דוגמה. בסיפור הראשון בקובץ "הגברת אדלה מילר", נסגרת הגברת שנראית כאחת אירופית, לא מעכשיו ולא מכאן, תלושה, בתוך תא טלפון ציבורי ומחייגת לבִתה שלא ברור היכן היא ולא ברור בכלל אם היא חיה, אולי בכלל נספתה בשואה. גברת אדלה מילר מחייגת אליה בעיקשות ושום דבר לא יוציא אותה מתא הטלפון, למרות שכל דרי השכונה, מבוגרים וילדים כאחד, קמים עליה לגרשה. לבסוף:

   "וכשהתפנתה הרחבה ליד הטלפון הציבורי, נכנס האיש למשאית המוזרה שלו ועלה אִתה על המדרכה באלכסון, כך שחנתה ממש ליד התא. גברת אדלה לא הפסיקה לחייג, כמו נסיכה שמוכרחה להסיר כישוף ואסור לה לחדול ממלאכתה. תיקי ראתה איך מפעיל הטכנאי את זוג המלקחיים הגדולים שבאחורי משאיתו, והם נפתחים כמו פה גדול, מוכנים לבלוע ('כולם זזו אחורה מרוב פחד,' אמרה חגיתי), ותופסים את תא הטלפון מלמעלה ('ישלחו לכם תא אחר, עם דלתות שאי אפשר לנעול,' אמר הטכנאי), ומחזיקים אותו בַּלוע שלהם, גבוה באוויר. תיקי פערה את פיה, ושכחה לגמרי מהקרטיב תות שנזל לה על הגופייה ונראה כמו דם. הזקנים בחלונות צקצקו, 'נצ, נצ,' ואמרו שהכי רעים ליהודים זה היהודים עצמם. תיקי הרימה את ראשה, ואף על פי שראייתה היטשטשה מבלי שתבין למה, הצליחה להבחין בגברת אדלה הסגורה במרומי התא, לגמרי לא מבוהלת, אצבעותיה המסותרות בכפפה מכניסות שוב את האסימון לחריץ.

   "הערב ירד, והפנסים החדשים שהמועצה הציבה ברחוב נדלקו, ולאורם ראו כולם איך מעלים המלקחיים את התא עם הגברת אדלה, ואחר כך יורדים קצת ומניחים אותם באחורי המשאית כמעט בעדינות, ואיך הטכנאי מתניע את רכבו ונעלם בתוך ענן קטן של אבק מעבר לפינה. במקום תא הטלפון נותר על המדרכה ריבוע בהיר וריק." (עמ' 15).

   הנה דוגמה נוספת לכך שפריטים מתוך התא המשפחתי המחניק והמעיק מחפשים את החיים שלהם במקום אחר. בסיפור יפהפה בקובץ הנקרא "נופש", יוצא זוג צעיר לחופשה בקיבוץ ומשאיר את תינוקם בידי הדוד, האח של האם, בחור מוכה הֶלֶם קרב שלא מתפקד לפרקים ואמור להיות בייביסיטר של הילד. האח-דוד מבקש מן השניים למסור ד"ש לחבר שלו בקיבוץ, אריה זהבי, אחד שבמלחמה שם את הראש של חבר שלישי שהתפוצץ בתוך קופסת קרטון של "פרומין" כמו מתנה או מזכרת. האח מספר כל זאת בנוכחות הילד, וההורים כבר כמעט מתחרטים על כך שהם משאירים את הילד עם הדוד ויוצאים לחופשה. אני לא הייתי משאיר את הילדים שלי דקה עם הדוד הזה לבד. אבל הזוג בסיפור של ג. חיים כן עושה זאת, כי בשביל הדמויות הנעות בתזזית בתוך הגרעין המשפחתי בסיפורים האלה – החיים הם במקום אחר, האושר, ההבטחה. אט אט מתגנבת החרדה ללבם של ההורים.

   האֵם בסיפור, האחות, לא פוגשת את אריה זהבי, היא רק מדמיינת אותו כאופציה. היא לא שואלת עליו בקיבוץ בהווה הסיפורי, אבל מדמיינת איך הוא נראה, מה הוא חושב, על מה הוא חולם. בכלל, הדמויות בסיפורים הללו אוהבות לדמיין מציאות אלטרנטיבית, אסקפיסטית, ולתאר לנו אותה באופן ריאליסטי מובהק כאילו הן ראו את הדברים, עד שלרגע אתה שוכח כי לפניך פרי דמיון קודח ולא דיווח על שקרה ונראה במציאות. גם כאן, כמו בסיפור הראשון בקובץ, שיאה של הדרמה מתרחש בשיחת טלפון.

   כך גם בסיפור המרגש הנושא את שם הקובץ "רקדנית שחורה בלהקת יחיד". מתוארת בו אישה חרדתית המרבה בבליעת כדורים שונים. האינוונטר שלה שווה ציטוט: "כשחיכיתי לאריקסון, החלטתי לזרוק את כל התרופות. ארזתי אותן בשקית זבל שקופה וירדתי לפחים בידיים מלאות סדיסטל, היסמנל, אסיוול, פניברין, פפאוורין, קודאין, ואבּן, אופטלגין (בטיפות ובכדורים) ודרלין. הכול זרקתי. שיהיה לחתולים מה לאכול, חשבתי, כשהיצורים החנפנים האלה הסתובבו לי בין הרגליים, מלאים תקווה לבשר או לשאריות פרודוקטיביות אחרות." (עמ' 98).

   כן כן, אריקסון ההולנדי הוא הבטחה שהחיים הם במקום אחר. למרות שאַבָּאִמָּא הזהירו אותה שאמסטרדם מסוכנת ומושחתת, היא עושה שם חיים ובפעם הראשונה לא צריכה להשתמש בכדורים. בלילה עם אריקסון שהכירה, טוב לה. היא שוכבת ברחוב החלונות האדומים עם אריקסון ועם זונה מלוכסנת עיניים בשלישייה, ולמרות שזה אמור להיות משהו זול וגם עלוב, הוא מקרין פתאום המון רוך ואהבה. היא קובעת עם אריקסון שיבוא ארצה בתאריך זה וזה וממשיכה הלאה. היא מחכה לבואו. אין טעם שאסתיר זאת, זה לא סיפור מתח ואין כאן שום ספּוילר, הוא לא בא. אפילו את שם משפחתו אין היא יודעת.

   יופי של סיום יש לסיפור הזה. הכי בנאלי היה שתתאבד, אך היא, תחת זאת בוחרת לזרוק את כל הכדורים, להפעיל את הטייפ בחדרה, לבד, ולרקוד, כשהיא מדמיינת את הבלתי אפשרי כדבר ממשי, שהיא רקדנית שחורה בלהקת יחיד. לא די שאין היא יכולה להיות שחורה, זה לא צבע עורה, היא גם מדמיינת אוקסימורון מוחלט שכזה, אישה אחת שהיא להקה שלמה.

   "הוצאתי עוד בירה מהמקרר (הכנתי לי ולאריקסון די הרבה שתייה), וגמרתי אותה ואת הפחד סופית. אני לא הולכת להתאבד עם כדורים נגד כאב ראש, אמרתי לעצמי בקול רם, ודחפתי את כל הכדורים והקופסאות הריקות לפח הזבל. אחר כך שמתי בטייפ הקטן, שכמעט אף פעם לא השתמשתי בו, קסטה של אריתה פרנקלין, בפול ווליום, נעמדתי באמצע החדר, והתחלתי לרקוד." (עמ' 109-108).

   ההקשר של הטון הנשי העולה מהסיפורים הוא בית אשכנזי: יֶקי, הונגרי, פולני, הנוטע – לאור גלגולינו כעם במאה ה-20 אל ארץ ישראל – הרבה מאוד פחדים וחרדות. על תלישות המהגרים היֶקים כתבו עוד לפני קום המדינה אשר ברש בסיפורו הנפלא "נכר" וישראל זרחי בנובלה החזקה שלו "מלון אורחים".

   מלבד סיפורים קצרים, יש בספר הזה שתי נובלות החובקות את הסיפורים והמבניות שלהן מרתקת. האחת "היא אוהבת אותך, כן, כן, כן", שכותרתה, הנראית קצת מוזרה, לקוחה מן השיר הידוע של החיפושיות, רק תַּרגמו אותה לעצמכם לאנגלית והכול יסתדר, ואילו האחרת "שיעור בפנטומימה שימושית" בנויה פרגמנטים רגשיים קצרים, חוזרים ומתפתחים, ונוגעת בעולם התיאטרון.

   "היא אוהבת אותך, כן, כן, כן" היא נובלה הנחלקת בבת אחת, באופן פתאומי, לשתי זירות התרחשות המצויות זו מול זו. האחת היא בֵּיתָם של השטיינים, שבִּתם העיוורת, יוליה, זכתה לאורך השנים ליחס מחפיר מצד אמה האירופאית והמנותקת, שגרסה כי הבת בחרה בעיוורון. הבת נוסעת מן הבית, כי החיים הם במקום אחר, כפי שאמר המשורר, והיא אפילו לא מטלפנת ולא כותבת משם. היא בבחינת נוכחת נפקדת, וההעדר שלה מכה בהורים וחזק עוד יותר מנוכחותה.

   כך בחסרונה נחשפת עֶריית ההורים הרגשית ותלישותם. בעיקר של האֵם, גברת שטיין, המרבה להתקלח באופן אובססיבי בארץ הלבנטינית, הים תיכונית, חסרת הנימוסים, אליה נקלעה בעל כורחה.

   הרצון שלה להתקלח, להסתגר באמבטיה ולהפעיל את מולי, העוזרת שלה (שם מאוד סמלי בהקשר האינטרטקסטואלי; כולנו זוכרים את המונולג "פנלופי" של מולי בלום בסוף "יוליסס" לג'יימס ג'ויס, שבו חוזרת כל הזמן המילה "כן" כקטליזטור של החיים בכלל ושל הזוגיות בפרט, ולנובלה של ג. חיים קוראים הרי "אני אוהבת אותך, כן, כן, כן"), בניקיון יסודי של גופה ושל בֵּיתָהּ, מעיד על מידה טוטאלית של אסקפיזם, כלומר בריחה מהמציאות והדחקת העיוורון של בִּתָּהּ, עד כדי כך שהיא עצמה הופכת עיוורת למציאות הסובבת אותה.

   אפשר למתוח קו אנלוגי בין האֵם הזאת לבין המתרחצת האובססיבית, מֶג, בסיפור "זמן אמבטיה" של הסופרת האנגלייה העכשווית ג'ני דיסקי ("הנסיכה הנעלמת", גוונים, 1997). אצל דיסקי הגיבורה עוברת בין חדרי אמבטיה שונים לאורך חייה בניסיון למצוא מרגוע, מזור לפצע הנשי הפתוח, כלומר החיים הם במקום אחר, בחדר האמבטיה, בהתגלות הנבואית הנושאת אמת, שתעלה מתוך האֵדים המהבּילים וקֶצֶף הסבון.

   אבל יש כאן גם מסר פמיניסטי חזק, המתקשר למוטיב האגדה המודרנית במודרניזם של המאה ה-20 – שימוש בארכיטיפים של אגדות כדי להעיד על מצוקה אישית של הגיבורה בתוך העולם המודרני והפוסט-מודרני המשתנה, קשיי היומיום והמטלות הכפולות בעבודה ובבית. האמבטיה היא מעין מגדל שֵׁן שבו כּלואה הנסיכה ורק היא תצליח לגאול את עצמה מתוכו או להינמק בו, כי בכל מקרה שום נסיך לא יבוא. מוטיב האגדה המודרנית ההופכת למעין אנטי-אגדה מצוי גם אצל סופרות מעולות כמו לאה איני ויעל ישראל.

   החלק השני של הנובלה נצמד לתודעת "ילדת מפתח" רגישה, דבורי, שגרה מול השטיינים ונתפסת בעיני גברת שטיין כגורם מפריע וחסר נימוס. אמה של הילדה אדישה כלפיה, אביה נעדר מהבית בשל עבודתו ואחיה רב עִמה כל הזמן. היא מתיידדת עם העוזרת של גברת שטיין, מולי, שמערסלת אותה, רוחצת אותה – שוב מוטיב האמבטיה – ומרגיעה אותה. בדרך אל מולי בוראת הילדה מיקרוקוסמוס של עולם שלם בחצר האחורית של הבית, בגינה. המלכה של אותו עולם היא אאמא, בשתי אל"פין, זו החתולה שהילדה עוקבת אחריה, מלכת ארמון-המחסן; החיים הם כאמור במקום אחר, כנראה במחסן הכלים.

   הילדה הזאת היא דמות דומיננטית מאוד והיא מאירה ומעשירה את הנובלה. הסיפור מסתיים במונולוג תודעתי מחאתי-ילדותי חזק שלה. היא נוהגת להתאפק ולא לעשות צרכים, ואביה עושה לה חוקנים טראומתיים המשפילים אותה ופוגעים בנפשה. קו אנלוגי דק נמתח, בעיניי כקורא, בין הילדה של אסתי ג. חיים לילד, גדי, שהשתן בורח לו והוא מחביא זאת מהוריו, במונולוג המעולה הראשון ב"גירושים מאוחרים" לאברהם ב. יהושע. אצל שני הסופרים האלה זירת ההתרחשות היא חיפה, והעיר דומיננטית ביצירותיהם.

   רוח של גירל פאוור מנשבת בסיפורים של אסתי ג. חיים. הסיפור "אֵילָת", למשל, מתאר אהבה לסבית שלא יכולה להתממש בין שתי נשים החיות את העולם הנורמטיבי הגברי עם כל הבעיות הכרוכות בו. הן אינן מצליחות להשתחרר ממנו ולממש את אהבתן עד הסוף, וגם החופשה שהן יוצאות אליה, כביכול כדי לממש את החיים האמיתיים שבמקום אחר, מועדת לכישלון, בין השאר בגלל העולם הגברי הסובב אותן.

   מתברר לנו אט אט כי השתיים הן דמויות המוכרות לנו מן הסיפורים הקודמים. האחת, גלגל (גליה), היא המספרת בסיפור הראשון "הגברת אדלר מילר" והיא גם אותה בחורה שלא התאבדה מהסיפור הקצר המעולה "רקדנית שחורה בלהקת יחיד". השנייה, ליאורה, מוכרת לנו מסיפור אחר בשם You should eat something, המצוי כמה דפים לפני כן בספר ומתאר בחורה עם הפרעות אכילה קשות, המחפשת עצמה בתפוח הגדול – ניו יורק. הרבה ישראלים חשבו שהחיים מצויים שם.

   שתיהן אגב מופיעות גם בסיפור אקספוזיציוני הנקרא "בובות". ככלל, נראה כי הסיפורים בקובץ הזה מבקשים להתרחב נושאית, להתחבר ולהסתדר תֶמטית. כאילו לא נוח לסופרת במרחב הצר והנקודתי-פסגתי של הסיפור הקצר והיא מבקש להרחיב את גבולותיו. ללכת אל מחרוזת הסיפורים, אל הנובלה, אל הרומן.

   בנובלה השנייה בספר "שיעור בפנטומימה שימושית" מתמקדת המספרת בעולם האמנים הצעירים הבאים לתל אביב לממש את חלומם כרקדנים וכשחקנים. הגיבורה הבאה מחיפה צריכה להשלים בגרות במתמטיקה – מה שאביה השמרן-משהו מכנה "חשבון" – וחולמת להיות רקדנית; אבל בשל פגישה מקרית או לא מקרית היא נקלעת ללימודי מכינה למשחק באוניברסיטה. למה מכינה? כי אין לה בגרות, וכדי ללמוד ריקוד היא צריכה לנסוע לירושלים, והיא אינה ששה לזה כי שם קר לה.

   בנובלה הזאת מפתחת ג. חיים דיאלוג חי ופורה בין אמנות הכתיבה הליניארית, הקווית, ואמנות התיאטרון החזותית. כדי להמחיש את רגשותיה של שירלי, הגיבורה שלה, המאוהבת ביאיר, השותף שלה לדירה ההומוסקסואל, היא מגייסת סצינות שהשניים עושים מתוך "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס (זוכרים את מרלון ברנדו הצועק "סטלה… סטלה!!!!"). זהו מחזה ששחקנים צעירים דרמטיים אוהבים להתאמן עליו והוא נכס צאן ברזל בכל כיתת משחק. כך, באמצעות מחזה מוכר, היא מתארת את מערכת היחסים בין גיבוריה. מקורי שבחרה המספרת בדמות כל כך שובינסטית וגברית כמו סטנלי קובלסקי של טנסי וויליאמס במחזה כדי לתאר תשוקה של צעירה להומוסקסואל.

   גם השימוש שלה בפנטומימה, שהיא במידה מסוימת ההפך מן הפרוזה, המרבה לתאר את העולם במילים, היא קסומה. היא מנסה לתאר פעולות של פנטומימאים ותרגילים דרמטיים במילים. משימה קשה שגדולים וטובים ניסו לעשותה. לתאר את הלא אמור במילים באמצעות משפטים ופסקאות, כמו תומאס מאן הגאוני, המיטיב לתאר מוזיקה במילים עד אשר אתה ממש רואה לנגד עיניך את המוזיקה ברומן "ד"ר פאוסטוס".

   "שיעור בפנטומימה:

   ידיים על קיר: כף יד נוגעת, כף יד מרפה. כף יד נוגעת, כף יד מרפה.

   צעידה במקום: כמו על סרט נע. רגל קדימה, ב'פלקס' חזק, נעה באוויר לאחור, ולרצפה.

   רגל שנייה, 'פלקס' חזק, נעה באוויר לאחור, ולרצפה.

   חיוך אדום בתוך פנים לבנות.

   שפתיים מופשלות מטה, בכי אילם. לבן." (עמ' 173-172)

   "שיעור בפנטומימה שימושית:

   נמרוד עשה תרגיל יפה. הוא נולד, התמתח מתוך עֻבָּרִיּוּת מכווצת וגילה לאט את העולם סביבו, נוגע בפרחים מדומים, נוגס מפירות מדומים, צועד לאורך קיר מדומה. כשסיים מחאנו לו כפיים, אבל הוא התיישב במקומו. 'איך אתה יכול להשתמש בפנטומימה בחיי יומיום?' הוא שאל את המורה שלנו. 'מה זאת אומרת?' המורה לא הבין. 'כמו חשבון למשל', הסביר, 'אתה לומד לקבל עודף נכון, להרוויח כמה שמגיע לך…' – 'כן,' השיב המורה, מגרד את ראשו. 'אם תיתקע בצפון סין, למשל, בלי לדעת את השפה, פנטומימה ודאי תעזור. וזה יעבוד גם בשטוקהולם, אני בטוח.' לרגע פגשו עיניו השועליוֹת של נמרוד את עיניי. השועליוּת נעלמה מתוכן, נותרה רק מבוכה." (עמ' 212).

   אגב, גם בנובלה זו, בדומה לידידות הנרקמת בין רחל הגדולה ורחל הקטנה ברומן המקסים של יעל ישראל "רואות מכאן את כל העולם", קיימות דמויות של בנות, צעירות, חברות – לא ילדות כמו ברומן של יעל – הגרות ביחד כסטודנטיות בנות אותו השם: שירלי הגדולה ושירלי הקטנה, המספרת את הסיפור. השותף של השתיים הוא כמובן יאיר, אותו בחור "שלא סגור על עצמו מבחינה מינית" והופך בעצם לאהבה הנכזבת של שירלי הקטנה.

   ובכן הקובץ הזה מבקש להתרחב לעבר הנובלה, והסיפורים הנשזרים זה בזה רוצים להיות כבר עולם רחב יותר, כלומר רומן. ואכן, גם ברומן הראשון שלה "חיינו השניים" (הספריה החדשה, 1999) תחפש הגיבורה דפנה את החיים שלה ואת חיי אביה, לאצי לימן, במקום אחר. רומן יפה זה, שפתח את רצף הרומנים של אסתי ג. חיים –  עד כה פרסמה בנוסף לזה עוד שניים – זכה למאמר מאלף של אורצריון ברתנא ("מאזנים", כרך ע"ד, גיליון 5, 2000), אשר השווה את הדקדנטיות והתלישות של היחיד בחברה הישראלית החיפאית עם הדקדנס האירופי המז'ורי ברומן "חיי נישואים" לדוד פוגל. ברתנא מבקש להתמקד בהעדר מרכז הכובד היהודי של הפרט ברומן.

   אבל לפני שאסתי ג. חיים עוברת אל המבנים הגדולים ומתחילה להעמיד לנו, הקוראים, רומנים ברצף, בסוף ספר הסיפורים שלה, שהוא ספר ביכוריה, היא מעניקה לנו טקסט אחד, שירי, ניסיוני, מוטרף ומקסים, סיפור בשורות קצוצות הקרוי: "לדבר בקול של הארנב" (עמ' 230-222). סיפור פמיניסטי זה מתאר אישה יְגֵעָה בשל מטלות היומיום שעוצרת ברצף הפעולות מדי פעם כדי להרהר על כך שהחיים הם בעצם במקום אחר. ככל שהולך השיר הסיפורי הזה ומאריך, תכופות יותר ויותר ההפסקות האלה לצורך הרהור רגעי ורגיעה. הנה דוגמה:

   "לקום בבוקר/ לפרוס שתי פרוסות לחם שחור/ ולמרוח גבינה/ לחתוך מלפפון ועגבנייה/ לשים בשקית ניילון/ לצחצח שיניים/ לחמם מים לקפה, להעיר את הילדים" – עד כאן רצף שגרת פעולות של אישה בעולם מודרני דכאני בנוסח קמתי-רחצתי-הִלבשתי. ואז מגיעה השורה של הדמיון, רגע ההרהור "לחשוב על שתי חברות, שני קשים, גביע מילק-שייק אחד" – חלום בהקיץ בורגני למדי. נמשיך.

   "לשים כפית סוכר בספל/ להסיר את הפיג'מה/ ללגום לגימה חפוזה/ ללבוש מכנסיים קרים (איזה יופי של משפט, ר"י)/ להצטמרר מהקור/ להעיר את הילדים/ לשבור ביצה בקערית/" ועכשיו, שימו לב: "לחשוב על שלושה גברים ואישה בתא שירותי רכבת/ בין תל אביב לחיפה" הופה! זאת כבר לא פנטזיה בורגנית על כוס מילק-שייק, זאת פנטזיה מינית פרועה בנוסח שניצלר וקובריק ב"עיניים עצומות לרווחה".

   ועוד דבר, מחשבת החלום הקוטעת את רצף הפעולות מתארכת בכל פעם מבחינה טקסטואלית. בהתחלה משפט, אחר כך שניים ולבסוף שלושה. בעל כורחה תיאלץ האישה לפנות מקום להרהור, לחלום בהקיץ.

   מכאן, ככל שירבו פעולות היומיום של האישה בעידן המודרני, כך יהפכו ההרהורים הקוטעים את רצף הפעולות (הנה אחת הפעולות המתוארת בצורה מקורית ומקסימה: "לאסוף את הפיג'מות המוטלות כמו דחלילים מרוקנים") תכופים יותר אך רחוקים וקסומים, כאילו באו מעולם אחר, עולם האגדות, עד שנדמה לך שהאימא העייפה הזאת שמספרת לילדים את הסיפור "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן ועושה את הקול של הארנב, הייתה פעם אליסה בארץ הפלאות שטבעה לה לא במנהרת זמן ובממד אחר, אלא בשגרת היומיום, והיא כעת הארנב הממהר ולא אליסה. כן, נשכחה המטרה ואפילו הדרך. והחיים? החיים הם תמיד במקום אחר.

           

      

 

 

 

 

 

 

 

31 תגובות

  1. רני היקר, אני שם לב שאתה מפרסם כאן רשימות על הספרות בעבר כמו גם על הספרות בהווה. מה לגבי רשימה על הספרות בעתיד? כך נדמה זה יוכל לכסות פחות או יותר את רוב הטווח…

    יישר כוח

    • רעיון מעניין, אחשוב על כך. זה לא עניין פשוט. בכל אופן, תודה על ההצעה. רני.

  2. אני מפרסם כאן מסה קצרה על סופרת אהובה שהיא גם חברה פעילה ומוכרת בבלוגייה שלנו – אסתי ג. חיים. המסה לא פורסמה בעבר בשום מקום ונכתבה במיוחד לבלוגייה. היא מתמקדת בסיפוריה הקצרים של ג. חיים, אך משליכה מסקנותיה גם הרחק מזה אל עבר הרומנים שלה. מקווה שתיהנו ותידיינו עמי. רני.

  3. מירי פליישר

    אני התחלתי עם הספר האחרון שלה . לאור כתיבתך עושה רושם שאלך אחורה. כתוב מקסים על כתיבה נהדרת וישראלית.

    העתקתי משפט אצלך שנדמה לי שאולי יש טעות ואם לא אז סליחה
    "האמבטיה היא מעין מגדל שֵׁן שבו קלועה הנסיכה ורק היא תצליח לגאול את עצמה מתוכו או להינמק בו"

    • מירי, תודה לך על התגובה החמה ועוד יותר תודה לך על טעות שתפסת. כל הכבוד! זה רק מראה כיצד קראת בשימת לב את המסה. היתרון של האינטרנט הוא שאפשר לתקן גם אחרי פרסום. הנה אני עושה זאת ושוב תודה. אכן, לנסיכה צמה קלועה, אבל במגדל היא כלואה.

  4. טובה גרטנר

    היי רני
    זה נפלא שאתה כותב על אסתי בגלל שהיא מוכרת, זה מאפשר לקרא ולהבין אותה מאוד דיעה.
    גם אני אוהבת את הכתיבה שלה, יש בה משהו שמעיץ לקרא, לסיים, זה האנרגיות, שיוצאות מהכתיבה
    להתראות טובה

    • זה מאוד נכון, היא סופרת מאוד קריאה, למען הקורא ירוץ בה, ביצירותיה. ניסיתי לאבחן מוטיב מרכזי החוזר אצלה. ואם בתיקונים עסקינן, אנא, אל תכעסי טובה, אבל מאיץ באל"ף ולא בעי"ן. תודה רבה על התגובה החמה. רני.

      • כל הכבוד על המאמר. רקדנית שחורה הוא אחד הספרים הטובים שנכתבו כאן.

        • דפנה, זה באמת ספר ביכורים מרתק כי הוא טומן בחובו כבר את זרעי הסופרת הבּשלה קדימה ויש בו גם כמה סיפורי פנינה. רני.

          • כתיבה מקסימה, רני, ביקורת יסודית (הדגמה טובה מסיפורי הקובץ) מעמיקה, מרתקת וכתובה באהבה, תודה

          • חנה, תודה רבה לך. עמלתי על מסה קצרה זו לא מעט ושימחת אותי בתגובה שלך. זה כזה כיף שיש כותבת-קוראת כמוך. פשוט יש עם מי לדבר.

          • אסתי ג' חיים

            רני,
            ריגשת אותי עד מאוד. מסה מעניינת, כתובה היטב ומעמיקה. גילית לי כמה דברים חדשים… אכתוב לך עוד למייל הפרטי. שוב תודה

          • אסתי, תודה לך על התגובה. זאת הייתה הזדמנות לכתוב על ספר שאתה מאוד אוהב בלי כל הבלגן הזה שמאפיין את העיתונות היומית-שבועית: דד ליין, לעמוד בזמנים, מגבלה של מקום, רק על ספר שהופיע עד לפני חודשיים וכו' וכו'. אחכה לאי-מייל שלך. כתבת כאן כמדומני בעבר הלא רחוק שאת כותבת משהו חדש. שיהיה בהצלחה, אני סקרן. להשתמע, רני.

          • טוב שיש מבקרי ספרות רגישים כמוך ,רני שקריאתם יסודית ומעמיקה ויודעים לכתוב מאהבה וכבוד, זה נדיר במקומותנו

      • טובה גרטנר

        היי רני גם אם היו מעלים אותי לגרדום הייתי כותבת בע'
        אבל זהבסדר כי התרגלתי, שאני טיפה נכה… עד שאני חוזרת לעצמי.
        להתראוטובה

  5. נהניתי מאד לקרוא.

  6. מעניין ש"החיים הם במקום אחר" מזכיר לי ניחוח של פנטזיה, אבל מה שקוראים ריאליזם פנטסטי או שמא פנטזיה ריאליסטית. עכ"פ, הקריאה ברשימתך עוררה בי יצר מסתורין מתוק, לאו דווקא אסקפיזם מלווה את התנועות הנפשיות המתוארות, כי אם באמת ובתמים החיים במקום אחר, שהוא שם אבל גם ממש כאן.
    מרגישים שכתבת רשימה יפה זו לא רק ברגישות ובחכמה, כי אם גם ברוחב לב. חן.

    • חן, תודה לך. זה נכון. במה נמתיק ימים? זך ששלושת כרכיו – 1,200 עמודי שיר – יצאו עכשיו, טוען כי בשירים; אבל לא כל אחד כותב שירים מנחמים. נמתיק אותם בחלומות. האזכור שלך לפנטזיה כאופציה הוא מאוד יפה ומתחבר נאה גם לבית המדרשה של אורציון ברתנא. זה כבר צעד אחד לעולם טוב יותר בשביל הפרט. אבא שלי גדי תמיד אומר שהוא רוצה לקנות קאדילק חדשה, אבל אין לו כסף לזה. אז אני אומר לו אולי תיקח הלוואה, אולי ליסינג, אני יודע מה, אז הוא עונה לי תמיד: "טוב, ואז על מה אני אחלום?" רני.

      • אמרו לך פעם שאבא שלך איש מצחיק? 😉 אני בעד להמתיק את הימים בהומור.
        ונכון, אני חושב שעניין הפנטזיה עלה לי גם בגלל האזכור של אורציון ברתנא בדבריך.
        עג"פ, אני בעד לומר שחלומות בהקיץ (ובוודאי הומור) יש בהם מן השירה, אולי לא פואטיקה, אבל כן מן השירה כהוויה אחרת. אני מאמין לא מעט בכך שכולם משוררים, בהגדרה הרחבה והעמוקה של המושג שירה. חן.

        • זה רעיון יפה. אין אני יודע לגבי כולם, מה שבטוח הוא שאתה משורר. באשר לאבא שלי, כן, הוא איש מצחיק מאוד. הרבה אמנים מצחיקים על הבמה ובחיים הם אנשים רציניים, אבל יעידו המכירים אותו, ויש הרבה כאלה, כי הוא איש רעים להתרועע ואדם מצחיק מאוד ביומיום. אגב, גם אסתי ג. חיים שיחקה בתיאטרון, ואני מניח שזאת אהבתה השנייה. הדבר בולט כמובן בקובץ הסיפורים הזה. רני.

          • נו, זה מאוד מתחבר לי. קומיקאים טובים הם פעמים רבות רציניים לא פחות ממשוררים ואמנים אחרים, מה שמצביע על אותו מרכז כובד משותף (תרתי משמע). ללא ספק יש בהומור את אותה יציאה, הַזָּרָה אפילו מן החיים שיש בשירה.
            ובאמת יפה לראות אצל אסתי ג. חיים כיצד התיאטרון מעורה בכתיבה, עושה רושם שזה מוסיף דוק מאוד חושי וחי לכתוּב.
            וכמובן תודה על מחמאת הסוֹפר. חן.

  7. איי איי איי רני. הסקירה שלך מעוררת תיאבון, אבל יותר מזה משאירה אותי הבוקר עם ההרהור על הטרנספורמציה שלנו מאליסה לשפן הממהר 🙁
    כמעט בא לי לכתוב איזו אלגיה על הנושא.

    • אמיר, אדרבה. אני מחכה לקרוא את האלגיה הזו. בדידי הווה עובדא – הטקסט הזה של אסתי ג. חיים כל כך חזק שהוא בעבר הפעיל גם אותי ככותב. להשתמע, רני.

  8. נהדר. תוססים בכתיבתה גם ההומור והמרדנות. כלבבי. נהניתי לקרוא. תודה

    • לאה, תודה לך. אני מאוד מסכים איתך לגבי התֶסֶס והמֶרֶד בכתיבה של ג. חיים. אני גם מאוד אוהב את העובדה – כולם יודעים שאת סופרת מאוד אהובה עליי ומאוד מעורכת במילייה – מפרגנת לסופרות וסופרים אחרים שהופיעו כאן בשנות ה-90 ולא רק לקולות חשובים מן העבר; זאת כמובן בתנאי שהן/ם מוציאים חן בעינייך. אתקשר בקרוב, לא התראינו זמן רב. ד"ש. רני.

  9. סקירה מרתקת, רני.
    מעניין שאסתי.ג.חיים כותבת על "גירל פאוור" ומפקיעה את ה"פאוור" משום שהחיים במקום אחר. ושם גם הכח, כנראה.

    ולכן אדלה מסתגרת בתא הטלפון וזאת שלוקה בהפרעות אכילה מחפשת ישועה בביג אפל.

    ומעניין שיש קונקרטיזציה של הנסיעה אל "מקום אחר" בדמות ניו יורק או אילת או תל אביב ואפילו ירושלים. איזו הבטחה משיחית כמעט (חילונית או דתית)מגולמת במקומות הללו.

    ובאשר ל"מתרחצת האובססיבית", אפשר לעשות הקבלה לא רק לדיסקי האנגלייה אלא גם לעוז שלנו. "בסיפור על אהבה וחושך" עוז מתאר (ואני שולה מזכרוני, ומקווה שאיני חוטא לטקסט) את סבתו, שבקשה לנקות ולהבריש ולצחצח ולשטוף ולרחוץ יום יום, שעה שעה משום ש"הלבנט" מלוכלך.

    ולסיום, ציטוט: "'לחשוב על שלושה גברים ואישה בתא שירותי רכבת/ בין תל אביב לחיפה'. הופה!"

    סקירה שיש בה הופה לא יכולה להיות רעה.

    • שחר-מריו, תודה רבה על התגובה החמה, הפרטנית, המדויקת, נו… כהרגלך. מעניין האזכור לעמוס עוז. אני לא זכרתי זאת, אבל זה נשמע מאוד הגיוני ומעשיר. הקונקרטיזציה בסיפורים של ג. חיים נובעת מניסיון נואש לממש את חלום הארץ המובטחת, האושר. רק כשאתה גדל את מבין אט אט את פשר המשפט העצוב שסבי נהג לומר "תקוות גדולות לא התגשמו, חלומות מתוקים נגוזו". מה שלומך? מה עם פגישתנו ההיסטורית? ייקבע תאריך או שאתה לא מנהל משא ומתן בלי שיחות ישירות? רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל