בננות - בלוגים / / בלי גג מעל הראש
רן יגיל

בלי גג מעל הראש

בלי גג מעל הראש

 

סיפור אסור לו שיתחיל באמיתות מוחלטות, ולמרות זאת, בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, וזו הדרך הקצרה ביותר בין נקודה אחת לאחרת.

   "מה בשבילך?" שאל המוכר במזנון, צעיר בעל כיפה, את הבחורה המיוזעת בעלת הקסקט.

   "סיגריות פרלמנט-לייט, סופט, ארוך, אם אפשר," היא אמרה. הוא הגיש לה במהירות מהמדף את החפיסה ותלש מידה את השטר. הזרוע שלה התעכבה באוויר לשנייה ועיניה הביטו בחלל הצר של המזנון. לפתע התכרכמו פניה והיא פרצה בבכי. המוכר הצעיר החוויר. "מה קרה? הֵי גברת, את מרגישה לא טוב? עשיתי משהו לא בסדר? את רוצה את הכסף בחזרה?"

   לימור פדרמן-קליף גרה ברחוב הנביאים פינת אבן-גבירול, לב העניינים. היו לה זוג אופניים שחורים וישנים ששימשו אותה יפה. בהתחלה היה לה גם אוטו, פורד פיאסטה משלה, לא חדש אבל במצב טוב. אך מאז שבעלה הטיפש הזה, הפסיד את כל הכסף של החתונה על המזנון שפתח – הכול הלך: הכסף בבנק, המחשב, הווידיאו, הטלוויזיה. נשארו רק החובות והאופניים השחורים.

   ואז בעלה, הטיפש הזה, התחיל לעבוד על הטרקטור אצל "צ"רלי חומרי בניין" ביפו. הוא מביא חול וחצץ בעגלות לאתרי בנייה באזור תל אביב. בערב הוא מחנה את הטרקטור ליד הבית, ובלילה הם יוצאים לבלות עם הטרקטור במועדונים. למרות שהטרקטור נוח, יש מזגן בתוך התא השקוף ויש מערכת סטריאו שבעלה התקין – היא חשה בושה לצאת בערב מאופרת ולבושה היטב ולנסוע בכלי האִטי והמגושם הזה. היא יושבת צפוּדה בתא השקוף ומגניבה מבטים צדיים לכל העברים.

   כשבאה ההוצאה לפועל לקחת את כל הדברים מהדירה, הם השאירו רק את המיטה, הארון והמקרר. את אלה אסור היה להם לקחת. האופניים היו במקלט, אבל מי בכלל מעוניין לעקל אופני סבלים ישנים. וכך, לימור פדרמן התחילה להתנייד על האופניים השחורים בעיר, והיא קבעה לעצמה איסוּר-גבוּל שלישי.

   כשהייתה קטנה, אביה עסק במלאכות שונות. למרות שהיה מהנדס בניין מצליח, הכניס ראשו בעסקים מפוקפקים – לא לו. הוא פתח מפעל לקרואסונים, בית חרושת לנקניק, חברה למסחר בסחורות עתידיות בבורסה ורשת חנויות לכלֵי בית. מובן שכל העסקים הללו היו כישלון חרוץ. את ההפסדים הוא כיסה בעבודה קשה בתחום שבו היה מצוין, הנדסת בניין. תמיד היה שוכב במיטה, על הגב – הוא היה גבוה מאוד – ממתח את איבריו, ולבסוף היה מניח את הזרועות תחת הראש ואומר: "עוד מעט נישאר בלי גג מעל הראש," אחר כך היה קם, מצחצח שיניים ומהאמבט היה קורא: "את שומעת אותי, בּוּבָּלֶה, עוד מעט נישאר בלי גג מעל הראש," לימור פדרמן הייתה מתלבשת מהר לבית הספר ומכינה לעצמה סנדוויץ". אביה היה מכין לעצמו כוס קפה, יושב לשולחן לצִדה ואומר לה בַּפָּנִים: "בקצב כזה בובלה, עוד מעט נהיה בלי גג מעל הראש."

   בבית הספר היסודי, כאשר היו שואלים אותה בכיתה שאלה קשה ומכשילה, היא הייתה נועצת את עיניה בתקרת החדר. ופעם, בְּשֶׁל חורף קשה, תקרת הכיתה נסדקה וטיפות החלו נושרות בקצב. אחת מהן נחתה על קצה אפה של לימור פדרמן. היא קמה באחת באמצע שיעור מולדת, צווחה כאילו מישהו הִכָּה אותה מכות רצח ורצה כמטורפת אל מחוץ לכיתה. אביה בא, המנהל ניסה להתערב, היועצת הפדגוגית, אבל היא בְּשֶׁלָּהּ. שלושה ימים סירבה להיכנס לכיתה. משבגרה, היא אסרה על עצמה לעבור ברחוב הנביאים סמוך לבית הספר היסודי שבו למדה. כאז – כן עתה. כאשר היא מסתובבת על האופניים בתל אביב, היא מעולם לא נוסעת ברחוב הנביאים. מראה בית הספר מלפנים ומאחור מדכא אותה. ולכן היא לעולם לא תצא מאבן גבירול פינת הנביאים, תסב לאחור ותיסע בקו ישר ברחוב זה. היא תעדיף לעקוף דרך רחוב האלקושי, להמשיך ביוסף אליהו ומשם ישר לדיזנגוף. זהו איסור שהיא  גזרה על עצמה מזמן – איסוּר-גבוּל ראשון.

   "לא, אני לא צריכה את הכסף, תודה," היא אמרה והתיישבה חצי מעולפת על כיסא פלסטיק במזנון. הדמעות נשרו מעיניה, למרות שהתעקשה נואשות למחות אותן בתנועות עצבניות.

   "טוב, אז אני אביא לך כוס מים," הצעיר בעל הכיפה שחורה רץ למטבחון והביא כוס מים קרים. הוא הניח אותה על השולחן במהירות ופסע צעד אחד לאחור בהיסוס.

   "תודה, תודה," היא אמרה, "לא הייתָ צריך," הוא שתק. היא קינחה את אפה והסירה את הקסקט. "שב רגע, אתה כזה נחמד. כמה זמן אתה פה?"

   אחרי בית הספר היסודי באה תקופת הנדודים. אבא שלה שהסתבך בחובות נוראים נאלץ לברוח מהארץ. הוא נסע לניגריה ובנה שם סכרים, הוא נסע לדרום אפריקה ובנה שם גגות למבני ענק, הוא נסע לזִימְבַּבְּוֶה ובנה שם וילות גדולות ללבנים. בכל מקום הוא הסתבך בשל עסקאות מטופשות ונאלץ לגלות למקום אחר, אל התחנה הבאה. כשהוא גמר עם אפריקה, הוא בא והודיע ללימור שהוא נוסע לאירופה, לשווייץ, יש לו שם איזו הצעה. כאן לימור פדרמן עמדה בפעם הראשונה על רגליה האחוריות והתעקשה: "אני לא נגררת אחריך לשווייץ. גמרתי עם זה."

   אבא שלה אמר: "ומי ידאג לך, גברת? תישארי בלי גג מעל הראש." היא שתקה, אבל עשתה מעשה, ומכיוון שהגיעה לגיל שבו כל ישראלי מחויב לשרת, נסעה ארצה והתגייסה לצה"ל.

   בצה"ל היא שירתה בקריה. בבקרים ניסתה להדוף את המפקד שלה שניסה כל הזמן להתחיל אִתה, ובערבים שמרה, למרות שלא ידעה בדיוק על מה היא שומרת. בחורף הייתה מצטננת ואוחזת ביד אחת את ה"עוזי" הקצר והקר וביד השנייה גליל של נייר טואלט, וכך הייתה מהלכת בגשם מצוידת היטב לקראת התקפת המחבלים הגדולה. שווה היה לסבול הכול, רק לא לשמוע שוב את ה"בּוּבּלֶה, עוד מעט נישאר בלי גג מעל הראש". וכך קבעה לעצמה לאחר שהשתחררה מהצבא איסוּר-גבוּל שני. היא לעולם לא תגלגל את האופניים, תחצה את אבן גבירול ותמשיך בקו ישר ברחוב שאול המלך לכיוון הקריה, מראה הקריה מלפנים ומאחור מדכא אותה, ולכן היא תמשיך עד תחילת אבן גבירול ותיכנס לקרליבּך ומשם תמשיך הלאה. לא אכפת לה כלל שזה סיבוב גדול.

   "כמה זמן כבר יש לך את המזנון הזה?" היא שאלה את הבחור בעל הכיפה.

   "חצי שנה, למה?"

   היא סימנה לו באצבעה שיקרב אליה ולחשה לו על אוזנו: "זה מקום מקולל," ושוב הופיעו דמעות בעיניה.

   "למה גברת?" אמר הבחור הדתי בפליאה.

   "שמע לי!" היא דיברה לפתע בקול רם, "אני הפסדתי פה את המכנסיים שלי. אני מכירה את המקום ואת בעלי החנות, אין לך שום סיכוי להרוויח פה. תעבוד כמו חמור בשביל כלום, כמו בעלי הטיפש. אנחנו הפסדנו פה את כל הכסף שאין לנו. עד היום בעלי ואני מחזירים את החובות על ההלוואה, אלף חמש מאות שקל לחודש לחמש שנים. טירוף! תחשוב על זה, זה כמו משכנתא. רוב הקופה שלך זה סיגריות, תשים לב! ומקצת סיגריות לא עושים רווח. אתה אוכל את הקרן."

   "אבל גברת, אני לא לקחתי שום הלוואה כדי לפתוח את העסק. וחוץ מזה, מדובר רק בעסק, לא טוב – נסגור. אני בכלל לא מוכר כאן סיגריות, בקושי אני מוכר עיתונים."

   "אתה לא רוצה להקשיב לי, אתה עיוור כמו שאני הייתי. הנה, אני יושבת כאן כבר רבע שעה וכלב לא נכנס. תתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. יש כאן בעיות רישיון עם המקום."

   "זה אני יודע. אבל אני מנסה לקבל רישיון בעירייה. זה תהליך ארוך. את יודעת, בירוקרטיה."

   "לא תקבל מהם כלום. אני אומרת לך, רימו אותך, אתה עיוור. מכרו לך חתול בשק ואתה קנית. הם ייקחו ממך את כל הכסף, הזונות מעירייה, ורישיון לא ייתנו. אוּף, למה אני בכלל מדברת, יותר טוב שאני אשתוק. עשיתי טעות. איך בכלל הגעתי לכאן. אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אעבור באבן גבירול פינת השופטים עם האופניים, רק לפני חודשיים אמרתי את זה לעצמי. אני לא יכולה לראות את החנות הזאת," היא צרחה, "את המזנון הזה. זה עושה לי רע. מה עושה לי אלוהים, אני לא שמה לב, אני חולמת, וְאוּפְּס, אני מוצאת את עצמי באבן גבירול פינת השופטים במזנון המקולל שלעולם, אמרתי לעצמי, לעולם לא אעבור לידו, ובוודאי לא אכנס אליו, הרי קבעתי לעצמי איסוּר-גבוּל שלישי: לא רוכבים בקו ישר על האופניים באבן גבירול לכיוון העירייה, עוקפים דרך רחוב האלקושי, ליוסף אליהו, משם לדיזנגוף ולשדרות חן ונוסעים בקו מקביל לאבן גבירול, אבל הנה אני כאן אִתך." היא מחתה את אפה.

   "גברת, תירגעי, אני אתן לך עוגה על חשבוני. פאי לימון. אולי המקום הזה מקולל, אבל העוגות לא מורעלות. את האורחת שלי." הבחור הדתי קם מהשולחן וניגש אל מאחורי הדֶלְפֵּק. "איך קוראים לך?" הוא שאל משם.

   "לימור,"

   "לימור, בקצב כזה, אם בכל מקום שקרה לך מקרה לא נעים את לא תעברי – לא תוכלי לזוז כאן בתל אביב. תישארי כל הזמן בבית, ובבית לא קורים דברים לא נעימים?"

   היא השתתקה. עיניה התמקדו בַּשֶּׁלֶד של האופניים השחורים שכמו נמס בשמש הצהריים. היא נזכרה בחברים של בעלה שהתגודדו סביבו כשבא למועדון בפעם הראשונה עם הטרקטור. היא נשארה לשבת בתא הזכוכית, סמוקה בחושך, וראתה אותו ואותם עומדים סביב למפלצת הצהובה וצוחקים כמו קבוצה של בהמות, כשכף הטרקטור עלתה וירדה באופן אוטומטי. אחר כך הם נכנסו אחד אחד לפי התור לכף, עלו וירדו, כשהם מתפוצצים מצחוק ובעלה, הטיפש הזה, מנצח עליהם.

   "בבקשה, פאי לימון," אמר הבחור הדתי, "לימור, באמת, את מדברת על כסף כאילו זה היה הכול בחיים, כאילו אין לך מה לאכול, אין לך בעל או גג מעל הראש."

   לימור פדרמן נצפדה עוד יותר, ומתוך שמש הצהריים העולם חשך בעדה. היא הציתה לעצמה סיגריה ארוכה של פרלמנט-לייט וכמו מתוך חלום אמרה:

   "לפני הרבה שנים הייתי בצופים. הייתי בערך בת אחת עשרה והקפדתי לבוא לכל הפעולות. לקראת סוף השנה הגדוד יצא לא"ש לילה. היינו צריכות לקבל עניבה צהובה עם פס כחול במקום העניבה הצהובה הפשוטה. יעני התקדמות. זה היה לא כל כך רחוק מכאן, בקו ישר, מתחת לגשר הירקון, סמוך ל"ספורטק", בקצה אבן גבירול – אבל אז זה נראה לי כמו סוף העולם.

   "בהתחלה עוד היה בסדר. בשעה שש, שבע, עוד היינו בקבוצות; אבל לקראת השעה שמונה פרשו אותנו על פני השטח סמוך לקָנים הגבוהים וציוו עלינו להשתטח. היינו אמורים לזחול ישר בעשב. בבת אחת השתרר חושך מוחלט.

   "הבטתי למעלה ולא ראיתי שום כוכב, גם את הירח לא ראיתי. אמרתי לעצמי, הֲיִי נְכוֹנָה, הֲיִי נְכוֹנָה, והרמתי את השלוש אצבעות האמצעיות למעלה כמו שעושים תמיד בַּמסדר. ואז הבחנתי שאני לא רואה את האצבעות שלי. בחושך המוחלט הזה, נדמה היה לי שאני גם לא מרגישה אותן. ניסיתי לאמץ את העיניים שלי כדי לראות את האצבעות, אבל לא יכולתי, אפילו את היד שלי לא ראיתי. ניסיתי להביט לאחור ולראות את הרגליים שלי, אבל נראה היה שגם הן לא היו שם, בחושך, כאילו נהיה מין ריק מוחלט, כל הגוף שלי נבלע על ידי החושך.

   "נכנסתי ללחץ. קמתי על שתי הרגליים שלי וצרחתי בקול. אגרפתי את כפות הידיים שלי כדי לחוש אותן, וצרחתי צרחה כזאת שכל המדריכים והרשג"ד החלו להתרוצץ עם הפנסים כמו גחליליות, בין החניכים. ראיתי למה גרמתי ונכנסתי עוד יותר ללחץ.

   "הסתובבתי במהירות והתחלתי לרוץ לכיוון הכביש, לשיכון בבלי, אל האורות מסביב. שמעתי את הרשג"ד רץ אחריי וצועק, "תעצרי, תעצרי, ילדה תיזהרי, את תידרסי, תעצרי!" ואז נשמעה חריקה חזקה של בלמים ופתאום היה אור. שני פנסים של מכונית האירו עליי בבת אחת, ואני עמדתי קפואה לפניהם באמצע הכביש.

   "ומתוך המכונית מי יצא? נו, מי יכול היה לצאת משם עם המזל שלי? אבא שלי. מייד זיהיתי אותו, לפי הצללית. אבא שלי שכמעט דרס אותי יצא היסטרי מן המכונית ושאג לעברי: "ילדה השתגעת, יכולתי להרוג… לימור, מה את עושה פה? נפלת על הראש? בעוד רגע הייתי הורג אותך." הוא הביט בי במבט חמור מאוד, אור פנסי המכונית האריך את פרצופו כמו בסרטים הישנים. יכולתי לחוש שהוא היה חיוור. בינתיים כבר הדביק אותי הרשג"ד. הוא התקפל כולו והתנשף בגלל חוסר באוויר. "א-ני, א-ני, מת-נ-צל, אדוני," הוא אמר, "א-נחנו מקיימים כאן א"ש לילה, ו-והילדה הזאת כנראה נבהלה מהחושך ו-ורצה כמו מטורפת לכביש."

   "אבא הביט בי שוב במבט המחמיר ואחר כך הביט בזלזול ברשג"ד. "הילדה הזאת," הוא אמר, "בכלל לא פוחדת מהחושך, היא עצמאית לחלוטין, תאמין לי – אימא קטנה, ואל תבלבל לי את המוח. אם אתם בצופים תהיו קצת יותר עם יד על הדופק, אז דברים כאלה לא יִקרו לכם. בבית היא ישנה יפה מאוד בחושך, תשאל אותי איך אני יודע. נו תשאל. לא אל תשאל, זה רק יעצבן אותי. זאת הבת שלי, ואני יודע, תאמין לי, הדבר האחרון שהיא פוחדת ממנו זה חושך. הנה," והוא תפס את היד שלי בחוזקה מבלי לדבר אִתי וגרר אותי בכוח, כשהוא קורא לרשג"ד לבוא אחריו. הוא חצה את הכביש לעבר הקָנים השחורים, לכיוון גדות הירקון. "אני יודע מה זה, חַבִּיבִּי," הוא אמר, "גם אני הייתי פעם מדריך בַּצופים, מה חשבתם שאתם המצאתם את זה?" הוא הגיע אל אזור הקָנים, סמוך לגדה, והרשג"ד ההמום אחריו. הייתה במקום דממה מוחלטת. כנראה כבר כל הגדוד התקדם בזחילה. "הנה, תשכבי כאן, בּוּבָּלֶה," הוא אמר.

   "נשכבתי רועדת כולי על הדשא הלח סמוך לקנים הגבוהים. "אתה רואה," הוא פנה לרשג"ד שעמד כנראה בקִרבת מקום, אך לא יכולתי בשום פנים ואופן לראות אותו בחושך המוחלט. "נא, שום פחד. אנחנו במשפחה שלנו כמו צוענים. אין מי או מה שמפחיד אותנו, נוודים הרפתקנים שמוכנים לכול." הוא אמר, והסתלק משם.

   "שכבתי בתוך העשב הלח ולא יכולתי להרים את הראש מרוב בושה ופחד. הבטתי בשמיים – לא כוכב ולא ירח – חושך מוחלט. הסתכלתי בכפות ידיי ונדמה היה לי לרגע שאני רואה אותן. סובבתי את ראשי לאחור וראיתי את כל המִתאר של הגוף שלי. זה מילא אותי בשמחה גדולה. אך כשסובבתי את הראש בחזרה, כף היד שוב נעלמה ואִתה הזרוע ועִמה הזרוע השנייה. וכשסובבתי את הראש שלי לאחור פשוט לא הייתי שם, לא האגן, לא הירכיים, לא השוקיים, גם לא כפות הרגליים – שום דבר. החושך פשוט מחק אותי. רק את העיניים הרגשתי. מלאות במים. למטה חושך מוחלט ולמעלה, ללא גבוּל, בקו ישר ואינסופי, חושך. בלי שום גג מעל הראש."                            

   

 

21 תגובות

  1. אני מפרסם כאן סיפור קצר שלי שפורסם בשעתו ב"אפיריון" בעריכת המשורר ארז ביטון ואחר כך כונס בספרי "סוף הקומדיה". מקווה שתיהנו. רני.

    • רני,אהבתי לקרוא את הסיפור שלך
      "בלי גג מעל הראש"
      בדמיוני ראיתי אתכל המקומות התל אביביים המוכרים הנזכרים בסיפור, מאוד אותנטי.
      לטעמי הסיפור יכול להוות תסריט לסרט קצר טוב.
      ישראלי מאוד.הגג הוא הגנה אבל גם מגביל לראות
      את השמים באופן חופשי,על כל המשמעויות של חופש
      חופש מחובות,מקשר משפחתי מעיק כמו של לימור פ.
      אשמח להכיר את ספרך "סוף הקומדיה".
      כל טוב

      • מיכל, תודה לך. ניתחת יפה מאוד את המוטיב המרכזי בסיפור. אשמח לשלוח לך את "סוף הקומדיה" רק שלחי לי את כתובתך. יום שקט ורגוע. רני.

  2. רן, מאד אהבתי את הדמויות, אבל הרגיש לי לא גמור, כאילו חסר המשך.

  3. נורא צחקתי, כי נשאר בלי גג מעל הראש הוא סלנג שהורינו השתמשו בו ובמיוחד אבי, וכל ההוואי הצופי שרוף הזה עם היה נכון, נכון תמיד.
    אולי היה נכון לחזור בבסוף גם לנקודה של איבוד הבית, כי זה מה שקרה לה בעצם.
    ההורים" האופטימים " ההם בהחלט ניבאו נבואות שמגשימות את עצמן.

    דרך סיפורך הבנתי את הדור ההוא.

    הלוואי ויכתבו סיפורים שיכתבו על מנת שילדי יבינו אותי.

    הם העבירו אלינו המון פחדים מסתבר.

    אבל האם זה כבר זורם במחזור הדם?מאין גנטיקה משתלשלת?
    שאלה טובה.

    • אביטל, תודה לך על הקריאה ועל התגובה. אני חושב שזה לא עניין סוציולוגי של דור ספציפי. בכל מקום ובכל זמן, כנראה, ההורים נוטעים בלב ילדיהם את פחדיהם, מי יותר מי פחות. אף אחד הרי לא בא להיות הורה עם רצפט בדוק. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" – לא עניין פשוט הוא. שוב תודה, רני.

      • נראה לי שזה שייך למנטליות יהודית שעברה אסונות, סיפרתי לאחותי על הסיפור ונזכרנו בעוד ביטויים אופינים לאבי כמו: שלא תאבדי את הראש,אל תאמיני לאף אחד,שלא תספרי עוד לאף אחד( והיא מתחתנת בקרוב ) ועוד.
        צחקנו.
        בסיפוריך אתה קולט דור ומנטליות שלמה וזה חכם.

  4. היי רני. סיפור יפה, שובבי וגם טעון.
    לימור הזו, עושה רושם שהיא חיה בתוך גבולות חרדה מאוד חתוכים: מצד אחד המנעות ממקומות טעונים בקושי, כלומר הגבלה, מצד שני – המנעות מחוסר גבולות, כלומר לא להיות ללא גג, לא להעלם במרחב הפתוח, אולי העויין. וככה היא מצמצת את קיומה לתנועת בין הטיפות. אני חושב שכולנו עושים זאת כל הזמן בצורות כאלו ואחרות, בחיינו הגופניים, הנפשיים, הרוחניים והמחשבתיים.
    וזה תמיד משעשע לראות שאתה מכניס אנקדוטות ביוגרפיות בסיפורים שלך, במקרה זה עניין המזנון…
    חן

    • התיאור שלך של לימור פדרמן-קליף כמי שמהלכת בין הטיפות הוא כל כך מדויק. מחד גיסא, קושי רב בשל הגבולות; מאידך גיסא, פחד מהמרחב האינסופי. חן, אתה קורא כל כך עמקני ומיומן. אגב, המזנון הזה צץ לו בהרבה יצירות שלי. כנראה סוג של טראומה כלכלית, רֶבֶּע געלט, כמו שאבא שלי אומר. אם תוכל, תבוא ביום שישי למפגש בארבע ורבע. להשתמע, ואני עוקב אחר הפרסומים בבלוג, לא תמיד אני מספיק להגיב, אבל מאוד נהנה. רני.

      • רני, תודה רבה.
        וכן, גם אבא שלך עלה לי תוך כדי הסיפור, כי ללא ספק הפן ההומוריסטי דומיננטי בכתיבה שלך בכללה ולא יכולתי שלא לחשוב שהעניין עובר גם דרך הגנים וגם דרך הסביבה. וזה הומור יהודי, כזה המשלב את עובדות החיים הלא קלות בקריצה, בעיניים טובות. ותודה על ההזמנה, אשתדל להגיע בשישי. מקווה שהכל אצלך בטוב. חן.

        • אכן הומור יהודי. אין כמוהו. כולנו יצאנו מתחת אדרתו של שלום עליכם. אני בדיוק קורא עכשיו את "שמשון" של זאב ז"בוטינסקי לצורכי הרצאה. צוואתו של שמשון על פיו היא שלושה דברים: קיבצו ברזל, שימו עליכם מלך ולִמדו לצחוק. בראשון אנחנו בסדר, בשני גרועים (יש לנו בעיית הנהגה בשנים האחרונות), אבל בשלישי יש לנו בהחלט רקורד מרשים. להשתמע בשישי, רני.

          • סיפור יפה ומקורי, כל כך יפה שירטטת את עולמה החרדתי של לימור פדרמן הנע בין איסורי הגבול לבין האין גבול ,גם המוטיב של הגג מעל לראש מקבל משמעויות שונות : כשיש לה גג מעל לראש אין בטחון ושרשיות בחייה, כך היה בילדותה ,וכך גם בנישואיה, רק כשהיא חווה את המרחב האין סופי שמה בחושך בירקון , היא משתחררת ממחסומים וחווה חוויה של חירות

          • חנה, מה שלומך? תודה לך על הקריאה הנכונה והרגישה כתמיד. כן זה נכון, חווָה חוויה של חירות, אבל יש משהו מאוד מפחיד בחירות הזאת. בסוף הסיפור שלו "האורח" כותב אלבר קאמי: "דארי הסתכל בשמיים, במישור, והרחק מזה, באדמות הסמויות מן העין ונפרשות עד הים. בארץ הגדולה אשר אהב אותה כל כך, היה שרוי לבדו". (תרגום: צבי ארד) הלבד הזה בתוך המרחב שאליו מתוֹסֵף גם החושך על פני תהום, הוא משחרר באופן טוטאלי, אבל גם מפחיד. להתכתב ולהשתמע, רני.

          • תודה על הציטטה מקאמי, השחרור הזה באמת מפחיד יש בו קצת מוות, אגב גם ב"מלחמה ושלום" יש סצנה בה חווה אנדרי בשדה הקרב את חווית השמים הגבוהים, שמולם אפילו נפוליון בונפרטה מתגמד, אבל שם זה סוג של חירות אחרת, תפיסת הנצח בתוך החלופיות

          • חנה, נכון, זה בדיוק כך. ובספרות העברית זה מאוד בולט בטקסט הכביכול מאולתר, אבל בנוי לעילא ולעילא ומצמרר של יורם קניוק "העיטים". שם שוכב הגיבור בשדה הקטל ומחכה לחושך כדי להסתלק בין הגוויות הנותרות בשדה, נזכר בעברו הקצר, שהרי מדובר בבחור צעיר במלחמת השחרור. ואז כשהוא מביט למעלה הוא רואה בתחילה את הבזים ואחר כך את העיטים. שוב, סמל של חירות ושל איזה משהו עתיק, חוק קדום. רני.

  5. טובה גרטנר

    היי רני, אני אוהבת איך שאתה נכנס לראש של בנות, גם לראש של האבא… אין ספק.
    יש בסיפור הזה מהטעם- לכל אחד זה קרה הפער בן מה שחשבו עליו, לבין מי שהוא
    אני בטיולים הקפדתי ללכת ראשונה ,כי בעצם הייתי פחדנית… ככה הסתרתי את זה הייטב, עד היום אני תוהה למה בכלל יצאתי לטיולים ההזויים האלה
    להתראות טובה

    • טובה, תודה לך על התגובה. זאת באמת מחמאה בשביל כותב סיפורים שמישהו אומר לו שהוא יכול להיכנס לראש של מישהו אחר. באמת, למה לעזאזל יצאנו לטיולים ההם וא"שי הלילה שבהם לכל היותר היית רואה את גב זולתך ונצבע במשחת שיניים בסוף האיוונט. רק בשבילך, טובה, הנה המנון הצופים:

      המנון הצופים

      הצופים

      היה נכון למלא חובתך
      נאמן לעמך ולארצך
      בכל עת לזולת תעזור
      חוקתך הצופה שמור תשמור

      היה נכון נכון תמיד
      היה נכון נכון תמיד
      היה נכון חוקתך לשמור

      היה נכון נכון תמיד
      היה נכון נכון תמיד
      היה נכון חוקתך לשמור.

      בפעם הבאה אולי אנתח את עמקנות המילים. שבוע טוב, רני.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל