בננות - בלוגים / / בעל הטור
רן יגיל

בעל הטור

 

 

רן יגיל

בעל הטור

 

הגרפומנים עטים עליי, הם מקיפים אותי מכל עבר. כל אחד מהם דוחף לי ערימת גיליונות בשורות קצוצות, מלאה בכתב ידו הלא קריא או מוקלדת במחשב עם תיקונים לאלפים. הם מרשרשים בדפים. ערימה של דפים עומדת אותי לכסות. להיות או להיות. אני מתעורר.

   אבל אין זה הוגן להתחיל כך את הסיפור. לא מדובר בגרפומנים, מדובר במשוררים, אנשים עם לב, רגישות וכישרון כתיבה לא מבוטל. הצרה היא שהם אורבים לך בכל מיני פינות בחיים. בלובי של "מעריב", מתחת לבית, בבתי הקפה, בסופרמרקטים, על קו הטלפון, על קו הפלאפון, נייר הפקס במשרד ובבית נגמר, הם שולחים חמשירים ב-SMS, גדודים-גדודים של משוררים.

   אני אשם בזה. מאז שקיבלתי על עצמי את טור השירה בעיתון "מעריב" חיי אינם חיים. ספרים נשלחים, כתבי עת משוגרים, אין לזה סוף. מה שמטריד אותי יותר מכול זה למה אני צריך להיות שייך למשפחה הזו של מוכי הגורל האלה. באיזה אובססיה אני קורא את השירים ובוחר אותם, שוקל ביני לביני מה טוב, מה עוד לא אמרתי מבחינת הקומנטציה, האם השיר ארוך מדי ולא ייכנס לטור.

   בכל בוקר אחד מהם מחכה לי למטה. הנה הבוקר נכנס למשרדי משורר שמן בעל קול בס, עמד בפתח הדלת על גרם המעלות, כנראה עניין זה נתן לו תחושה עזה של להיות על במה, להופיע. מיד פצח בקול עמוק ואמר: "בוקר טוב," ומיד לעניין, "הופיע ספרי "רכבת רככת הרוך", זה מצלול. הייתי רוצה שתשמע שיר מתוכו, אולי תיאות לפרסם." לא עזרה הבקשה שישאיר את הספר כי עוד לא שתיתי קפה הבוקר, לא הועילה התחינה שיש לי הרבה עבודה ואני מבטיח לקרוא. האיש כחכח בגרונו ופרץ בביצוע עמוק שאפילו איב מונטן עליו השלום בדקלמו את "ברברה" לז"אק פרוור לא היה מתבייש בו:

   "מה קורה אבי/ רב-שיח בתוכי/ רב-שיח הכרחי/ רב שיח חיוני/ מה קורה אבי/ רב שיח בתוכי/ רב-שיח אנושי/" ופה בא הצימוד הנועל שאי אפשר בלעדיו, הפורטה, "יקר לי כל אדם." עד כאן. גם לי יש גבולות. קמתי לעשות לי קפה. את הקרואסונים שקניתי במאפיית "פרלין" אכל המשורר ביחד איתי. אין קץ לעליבות.

   במקרה אחר התייצבה משוררת בגיל העמידה בפתח חדרי ובידה ספר שיריה "פרחי הרע". אמרתי לה שיש כבר ספר בשם הזה, די מפורסם, וחבל שהיא לא התייעצה במישהו מקצועי לפני הפרסום. חבל על הכסף, קבעתי. היא הביאה שירים חדשים. אמרתי שאני לא מפרסם שירים למערכת בכלל, אלא רק מכתבי עת וספרים חדשים. המשוררת עמדה במִרְיָהּ. רק תשמע את השיר הבא:

   "יום יבוא ובוא תבוא ה-מל-ח-מה/ הערבים יוכו בתד-ה-מה/ חסרי בינה ואף חוכמה/ הכה אותם אלי במל-ח-מה…" בכל פעם שחזרה המילה מלחמה היא גנחה וצעקה, רק בבית השני הבנתי למה. בית שני: "אני רוצה להזדווג לאיטי/ עם שלמה ארצי/ דחוף גם אתה לי את השמוק הממלכתי/…" כאן כבר רצתי לסגור את הדלת כמו משוגע. רק חסר לי שהקולגות שלי ישמעו את זה.

   היום בבוקר הגעתי לעבודה ונאמר לי שהמשורר יעקב גֵר מחפש אותי. התיישבתי בייאוש על הכיסא שלי. גֵר הוא משורר לא רע, אבל נודניק קולוסאלי. בעבר הוא ערך סדרת ספרי-כיס ידועה באחת ההוצאות שזכתה למעמד מיתולוגי, אבל מאז שפוטר לפני שנים הוא מהלך כסהרורי בינינו. הוא מתנחל מדי פעם בביתו של עורך ספרותי זה או אחר, שרק מגלה כלפיו קצת סבלנות וחיבה. זה מסוכן. תוכל למצוא אותו אצלך במרפסת, או מציץ מתוך עציץ בסלון. "רק עברתי להגיד שלום," הוא יגיד ויישאר לסופשבוע. "מה יש, אני יכול להיות גם בייביסיטר לילדים." בקיצור, משורר מודולרי.

   פעם הייתי עֵד לרגע משפיל, אך משעשע, בקריירה הספרותית של יעקב גֵר. זה היה בשבוע הספר. גר בא לדוכן השירה של הוצאת "תכונה" כדי לבדוק כמה עותקים נמכרו מספרו. אני עמדתי ועלעלתי בספר של מאיה בז"רנו. העורך שהבחין בו החל לנוע באי נוחות מאחורי הדוכן, מעביר משקל מרגל אחת לרעותה.

   "שלום גדעון," אמר גר.

   "רוב שלומות, יעקב, הרבה זמן לא ראיתי אותך."

   "האמת, אני מחפש אותך בטלפון ואתה אינך עונה לי."

   (עם נימוס אי אפשר לחמוק מגר.)

   "כנראה הייתי עסוק," פלט העורך שהחל לאבד סבלנות ולמשמש את דפי החוברות כמעמיד פני טרוד.

   "אדוני, אין לי עניין דווקא בך, רק רציתי לדעת כמה ספרים מכרתי מספרי האחרון. זה הכול."

   מבט של אימה השתרר על פני העורך גדעון מרץ, או כפי שקישון היה כותב: החושך המוחלט קנה את מושבו בעיניו. הוא ידע שזה יבוא, ובכל זאת, זה הפתיע. הוא החל להעביר את ידיו על החליפה בפשפוש אחר הפנקס המהוה שבו היה אוגר נתוני מכירות ספרים. לבסוף נמצאה האבדה בכיס הפנימי של החליפה: פנקס ורדרד שהשחיר בקצותיו.

   "אדוני מכר ארבעה ספרים," החזיר לו העורך הוותיק באותה לשון מנומסת, דהיינו בגוף שלישי.

   "גדעון, ידידי, איך זה יכול להיות. רק אני קניתי בשבוע הספר בשנה שעברה, כעת חיה, שני עותקים."

   העורך פשפש שוב בפנקס, ניכר בפניו שהוא עצבני, "רגע, רגע," האצבע עברה על פני הפנקס והפנים היו קרובות לדף הקטן. העורך רחק-רואי. "יעקב, אני חוזר בי," הוא אמר ברשעות, "נמכרו שני עותקים בלבד, את השניים האחרונים אתה קנית בשבוע הספר, הנה תראה," הוא הושיט לו את הפנקס:

2 

2 (שבוע הספר)

   "גדעון, מה יהיה?", אמר יעקב גר בטון מאיים, "אני קיוויתי," שתיקה, "אני ציפיתי."

   העורך חשב לרגע. סגר את הפנקס, גנב זמן. לפתע ברקו עיניו: "רק רגע יעקב, מה אתה עושה מזה עניין? כמה ספרים הדפסנו?"

   "חמש מאות."

   "יפה. חשבון קצר. חמש מאות ספרים, כל שנה נמכרים שני עותקים. מאתיים חמישים שנה גמרנו את המהדורה. אני אופטימי. אני אהיה פה בעוד רבע מילניום, מה איתך? נקבע ונראה. אולי נוציא אפילו מהדורה שנייה. מקווה לראות אותך, סֶרְווּס יעקב."

   הסתכלתי בייאוש על הצעטלע שעל שולחני וחייגתי את המספר. לא הספיקו להתנגן להם שני צלצולים ומישהו התנפל על השפופרת מעבר לקו, זו כנראה נפלה מידו כי נשמע קול רעש מוזר ואז התנגן מעין "הללללו" ארוך כזה. יכולתי להישבע שגר ישב כל אותו הבוקר למול הטלפון בבית וחיכה לצלצול שלי. מישהו פה מאוד לחוץ.

   "יעקב גר?"

   "מי מחפש?"

   "זה רן יגיל, מעיתון "מעריב" בעל הטור לשירה, העורך של כתב העת "עמדה", כותב פרוזה. נפגשנו פעם אצל רפי…"

   "כן כן כן, אני זוכר. לא צריך כאן את כל הביוגרפיה," אמר גר ממורמר, "שמע חביבי, למה אתה לא מפרסם שיר משלי בטור שלך?"

   "אם קראת פעם את הטור…"

   "אני לא קורא עיתונים."

   פה כדאי לעצור ולהעיר הערה. המשוררים, שהם נרקיסיסטים לא קטנים, וגם הסופרים כמובן, אינם מודים אף פעם שהם קוראים עיתונים. הקריאה בעיתון נתפשת כמשהו נחות בעיניהם. אשר ביתן המו"ל סיפר לי פעם, שהוא בא לבקר את פנחס שדה ז"ל וסיפר לו דבר מה שהיה כתוב עליו בעיתון. "אינני קורא עיתונים," אמר שדה,  "חבל על הזמן." אשר ביתן היה צריך ללכת לשירותים. הוא שאל היכן ופסע לכיוון. בדרך חלף על פני חדר השינה של שדה ועיניו צדו לצד המיטה, על שידה: "ידיעות", "מעריב", "הארץ" (שבו, אגב, פורסמו הדברים על פנחס שדה), ו"דבר" ו"על המשמר" אללה ירחמם.

   "אני לא קורא עיתונים, אתה יודע, חבל על הזמן."

   "אז לוּ היית קורא, יעקב, היית רואה שאני מפרסם רק מתוך ספרים חדשים, כתבי עת חדשים, או יורצייט של מישהו. נגיד, שלושים שנה למותו של אלתרמן, עשר שנים למותם של אבידן או פנחס שדה."

   "שמע חביבי, אתה רוצה או לא רוצה לפרסם אותי בטור הפריודי שלך?" את המילה פריודי תיבל יעקב גר בזלזול רב, כאילו ביקש להדגיש שעם המדור שלי ביום שישי עוטפים ביום ראשון על הבוקר דגים בשוק. "לפני שנתיים נתן לך רפי וייכרט ספר שלי. מה עשית איתו? כתבת עליו? גורנישט. זה הזמן לעשות, חביבי."

   "אינני יכול, יעקב, באמת שאינני יכול. זה לא נופל בקריטריונים."

   "קריטריונים שמיטריונים, זה לא עניין לספרות טובה. אתה מנסה לחמוק."

   "באמת שלא."

   "אם כך, החזר לי את הספר שוייכרט נתן לך, מנוול!"

   "זאת כבר באמת חוצפה, יעקב. ניתן לי ספר במתנה וכעת אחרי שנתיים אתה מבקש אותו בחזרה?"

   "החזר לי את הספר וָלא – אתבע אותך."

   "אבל…" הקו נותק.

   ישבתי המום, אבל וחפוי ראש. הגברת הזאת, הספרות, אין בה חמלה. האמת, ריחמתי על יעקב גר שהוא משורר לא רע ואיש ספרות אמיתי שכבר בחייו נשתכח מלב. כנראה בסופו של תהליך גם אני אהיה יעקב גר. אי אפשר לחמוק מזה. ריחמתי עכשיו גם על עצמי, על כל בני האדם.

   הטלפון שוב צלצל.

   "ואם אינך חושב להחזיר לי את ספרי, גנב! אתבע אותך, האמן לי, אתבע אותך, עד בג"ץ אגיע, וזה יהיה סופך. כאן יהיה מקום קבורתך, רצנזנט עלוב וחמקן שכמותך. כתובתי: רחוב רופין שש תל אביב, מיקוד, מיקוד, אינני זוכר עכשיו מרוב עצבים את המיקוד, אבל כל דבר דואר מגיע אליי גם בלי ניקוד, לכל הרוחות, מיקוד. אני חוזר, אל תדבר, אל תענה לי. רחוב רופין שש תל אביב. אם לא תחזיר את הספר, אכתוב לממונים עליך וגם אתבע אותך." והטלפון נטרק בשנית.

   האמת שלא ידעתי איפה הנחתי בספרייתי את הספר של יעקב גר. הוא מסוג המשוררים האנינים שמוציאים ספר פעם בעשרים שנה, ולכל אורך עשרים השנה מבלבלים את המוח על שבר שיר שכתבו. את שני הספרים הראשונים שלו אהבתי ואילו את האחרון פחות, לכן לא כתבתי. גם לא מצאתי עורך שיעודד רצנזיה עליו, והספר נשטף בזרם. איפה שמתי אותו, חשבתי. איפה לעזאזל שמתי אותו.

   חלפו שבועיים, חלפו שלושה, ולא עשיתי עם העימות הזה דבר חוץ מלספר עליו לכל חבריי למילייה. והנה אני פוגש ברחוב בן-יהודה את העורך הראשי של "מעריב".

   "מה שלומך?"

   "מה שלומך?"

   "לאן אתה?"

   "אני ל"מעריב"."

   "גם אני לאותה כתובת. בוא, אקח אותך טרמפ. תגיד, מה יעקב גר רוצה ממך?"

   חוורתי. "הוא לא מפסיק להתקשר למזכירה שלי ומנאץ אותך. הוא שלח מכתב שאתה חייב לו איזשהו ספר."

   סיפרתי לו את כל הסיפור.

   "תחזיר לו כבר את הספר ונגמור עם הפרשייה הסבוכה הזו."

   "האמת היא," אמרתי, "שאני לא מוצא את הספר."

   העורך הראשי חשב לרגע, הושיט את היד לכיס, שלף את הארנק, הוציא שטר של מאה שקל והגיש לי אותו. "קח. לך ל"רוביזון", או לכל חנות יד שנייה, תקנה את הספר ותשלח לו. אחרת הוא לא יעזוב אותך וגרוע מזה, הוא לא יעזוב אותי."

   קניתי את הספר אצל אליאסף רובינזון ברחוב נחלת בנימין בשישים שקל. הוא היה מעט מהוה בקצותיו ועל גב העטיפה היה מעין קשקוש בעט שמישהו טרח למחוק לפני שמכר את הספר. בדף הראשון הייתה הקדשה מחוקה של יעקב גר עצמו למשורר אחר, דומה לו ומעט שכוח, שכנראה מכר את הספר לרובינזון ומתוך אי נעימות הצליח באופן חלקי למחוק את ההקדשה. לבסוף כנראה נואש ומכר את הספר ככה. בבית מחקתי את ההקדשה ושלחתי את הספר למחרת בדואר רשום למר יעקב גר המשורר.

   כעבור שבועיים הגיע מכתב חצי זועם חצי מפויס למשרדי ב"מעריב", שבו גר מודה על הספר, אבל מתלונן מאוד על מצבו הפיזי ועל כך שהשחתתי את העטיפה וגם קצת את הפנים. "אם לא קראת בו, מיודעי," כך כתב, "מדוע אם כן הוא כל כך מהוה? בכל אופן, עניין הספר כבר מאחורינו, אבל עניין פרסום השיר לא. לדעתי, עדיין עליך לפרסם שיר משלי. כתבתי שיר עליך אגואיסט קטן, ואשמח אם תפרסם אותו בפינתך בקרוב. השיר יפורסם בכתב העת "מאזנים" בעריכת משה בן-שאול, כך שהפעם אין לך שום תירוץ, חביבי. אצלצל בקרוב."

   ישבתי וכתבתי מכתב ליעקב גר.

   לכבוד מר יעקב גר, שלום!

   צר לי, אך אינני מבין את פשר התנהגותך. המנדט שלי במדור השירה שבאמתחתי כולל: פרסום מספר חדש, כתב עת חדש, הומאז" למשורר מת, או, בחריגות מסוימות, תגובה לענייני אקטואליה בשיר. לצערי, הספר האחרון שלך, זה שיצא לאור לפני שנתיים, לא נופל באחת מן הקטגוריות הללו, ולכן לא אוכל לפרסם שיר מתוכו.

   אין נוהגים בקולגה כפי שאתה נהגת בי. אין לי דבר וחצי דבר נגדך. גם לא דורשים ספר שניתן במתנה, זהו מעשה מכוער ונלוז, אבל שלחתי לך את הספר. אם אתה רוצה לדעת, חשבתי בעבר לכתוב עליו ופניתי בשעתו לעורכת המוסף דאז. לבסוף הדבר לא נסתייע וגם חזרתי בי.

   האמת, אינני מתחבר לספר הזה שלך עד הסוף. אהבתי שירים אחדים בספרך המוקדם, בעיקר את השיר על אביך, ובעיניי ספרך החזק הוא דווקא השני, שיש בו סמליות פשוטה והוא נוקב ועשוי במידה. כינוס חשוב.

   שוב, הספר האחרון לא צלצל לי. אינני יודע מדוע, אולי הוא נראה לי מוקשה מדי, כתוב בשפה פרטית יתר על המידה. עם זאת, אני מעריך אותך כיוצר וכעורך, ואולי תהיה לי עוד הזדמנות בעתיד לפרסם משיריך.

   העולם לא עשוי רק ממילים, וכלל אחד למדתי מזמן: אי אפשר להכריח אנשים לאהוב ספרים. חיה בטוב, יעקב.

                                                                  שלך,

                                                                  רן יגיל

כעבור שבועיים צלצל הטלפון במשרדי.

   "רן, זה לא מספיק טוב," נשמע קולו הנמוך והצרוד של יעקב גר, "זה לא מספק אותי. אני ציפיתי. אני חיכיתי. לא יאה. פגוש אותי בקפה "תמר" ביום שישי בשעה אחת עשרה."

   "ואולי לא נוח לי," העזתי.

   "עשה מאמץ, זה לטובתך." וניתק.

   ביום שישי הגעתי לקפה "תמר". יעקב גר כבר היה שם, ישוב בפינה ופניו אל המכוניות הנוסעות ברחוב אחד העם. הוא שתה אספרסו קצר וחייך לעברי. "שב בבקשה. מה שלומך?"

   "עד עכשיו בסדר," אמרתי ונאנחתי.

   "הנה ה"מאזנים" החדש בעריכת בֶּ"ש עם השיר שלי. קרא, קרא אותו, הוא עליי ועליך." פתחתי את החוברת בידיים רועדות. "עמוד שלושים ושש," פסק גר. "בֶּ"ש לא חמל עליי ושם אותי במקום טוב באמצע. תמיד אהב להלביש אותי בתחתונים צרים מדי. אתה יודע מה אמר פעם אבות ישורון? אני מקווה שלפחות הוא משורר בעיניך."

   "כן, ודאי," מלמלתי והשתוקקתי כבר להזמין קפה הפוך, "מה הוא אמר?"

   "כאשר הצעירים ויזלטיר והורביץ התלוננו לעורך שהוא, ישורון, פותח בכל פעם את החוברת והעורך בא וסיפר לו את זה, הוא אמר: יותר טוב שיכעסו עליי מאשר יכסו עליי בדפים. אבל בֶּ"ש תקע אותי בעמוד שלושים ושש."

   הצצתי בחוברת, עוד חוברת של "מאזנים", כל השמות היו מוכרים לי לפניי ולפנים. בעמוד שלושים ושש הופיעה כותרת השיר "פחדו של הרצנזנט" והוא הלך ככה:

   "בלילות פניו הקרות רודפות אותי

   הזיעה היא כתב כריתות

   באמת אני אומר לעצמי, חוזר ואומר

   הרי מי שגומר לחלום אינו מתעורר

   אפילו לחלוחית האינטלקט

   תתקשה לכסות על טמטום ההוויה…."

   זה המשיך לא רע על פני שמונה עשרה-עשרים שורות. באמת יכולתי לפרסם את השיר הזה וזהו, אבל משהו בי התקומם על הכפייה והלחץ האלה של גר והחלטתי למרוד. זו הייתה טעות.

   "תראה," אמרתי לאט, "זה לא רע, השיר הזה, כתוב יפה למדי, קצב טוב, אבל…"

   "שום אבל." הרגשתי פיסת מתכת קרה נלחצת לברכי מתחת לשולחן. "שום אבל, מה שאתה חש מתחת לשולחן, זהו אקדוח ברטה ישן שלי. לפעמים נפלט ממנו כדור ואז הוא יכול לרסק כל רגל, שמנה ככל שתהיה." הוא לחץ עוד יותר את המתכת הקרה לרגלי וזה קצת כאב. "לא אהסס להשתמש בו ולירות בך בו במקום. עכשיו הקשב. קח את המפית הראשונה במפיון וכתוב בזו הלשון. בזהירות! כל תנועה לא נכונה שלך תגרום לי ללחוץ על ההדק כאן ועכשיו. נמאס לי מכל לקקני התחת הקטנים האלה בעיתונות שחושבים שהם מבינים משהו בספרות או בשירה."   

   שלחתי את היד למפיון ושלפתי מפית. אחר כך שליתי בזהירות את העט מהכיס שלי וכתבתי: "אני, רן יגיל, מבקר השירה של עיתון "מעריב" ועורך כתב העת לספרות "עמדה", מספר תעודת זהות 023906134, מתחייב לפרסם בעיתון "מעריב" ביום שישי הקרוב בטור שלי "שיר אחד והערה" את שירו של יעקב גר שהופיע בכתב העת "מאזנים" זה עתה בעריכת משה בן-שאול. השיר קרוי "פחדו של הרצנזנט"."

   "עכשיו תחתום כאן למטה חתימה מלאה ובצד בראשי תיבות ליד כל שורה." עשיתי זאת. "תודה. עכשיו אני מתכוון לקום ולהסתלק מן המקום חיש קל. אני משאיר לך את החוברת על השולחן. לטובתך, עשה בה שימוש ומהר. אל תקום איתי, הישאר לשבת עוד כחמש דקות ואז תקום. ברור?"

   "ברור," אמרתי מיואש.

   יעקב גר זינק ממקומו, אבל הברטה בעלת החיים העצמאיים פגעה בטעות בתחתית השולחן וכדור אחד נפלט. רעש מחריד נשמע בחלל קפה "תמר" ומישהי פצחה בזעקות שבר. מתברר שיעקב גר ירה במלצרית. הכדור שנפלט חדר לכתפה וזו שכבה כעת מתבוססת בדמה. בא אמבולנס ולקח את המלצרית. באה המשטרה ולקחה אותנו לרחוב הרכבת, אל התחנה. ישבנו שם בתחנה האפורה, יעקב גר ואני, בשקט, וחיכינו לחקירה.

   התברר שהיומנאית כותבת שירה. את יהונתן גפן ואת אהוד מנור היא מכירה וגם על רוני סומק היא שמעה. עיניו של יעקב גר נצצו והוא החל להסביר לה על השירה לפני קום המדינה ולאחריה. התברר שביומן שלתוכו היא מכניסה עדויות באשר למקרים השונים, היא מטייטת בסופו בזמנה הפנוי שירים. דברים איומים בחרוזים על אהבה של נערת טיפש עשרה. אך יעקב גר לא נואש ושלח אותה לקרוא את אצ"ג, אבות ישורון, נח שטרן ואסתר ראב. "דווקא את הלא מוכרים והקשים אני רוצה שאת תכירי," אמר. לבסוף הוא מכר לה בשבעים וארבעה שקלים טבין ותקילין את העותק שאני שלחתי לו, זה המהוה שהוקדש בשעתו למשורר נידח אחר שנפטר מספרייתו באקט של עצבים. גלגולו של ספר, חשבתי. רק לפנות בוקר, לאחר שגבו ממנו וממני עדויות פרטניות, שוחררנו.

   חזרתי הביתה ובידי חוברת "מאזנים". למחרת גר בא לביתי כדי לקחת אותי לאיכילוב לביקור חולים אצל המלצרית. ברחוב שדרות ח"ן קנינו זר פרחים גדול וגר אמר: "תראה מה זה החיים, אנשים נעשים חברים ומחוברים זה לזה מבלי שבכלל התכוונו לכך."

   הלכנו ברגל עד איכילוב. האימא של המלצרית קיבלה את פנינו בקריאות "רוצחים, רוצחים!" והאבא ניסה להרגיע אותה. הנחנו את הפרחים בצד. למלצרית קראו סיגלית וגם היא, למרבה ההפתעה, בזמנה הפנוי כתבה שירים, ואף עכשיו במחלקה הייתה משרבטת על מחברת סנופי הגיגים גרפומניים בשורות קצרות. הכדור כבר הוצא מכתפה והיא אף כתבה שיר על המאורע הטראומתי. משהו בנוגע לכך שהיא נפצעה בפיגוע של אמנות ולא בפיגוע של לאומנות. זוועה. אבל נצטרכתי לומר שזה יפה ונחמד.  

   "תהיה בית הלל," אמר לי יעקב גר, כאילו הוא עצמו היה איש קל. "תהיה קצת בית הלל." התברר שסיגלית נורא אוהבת את יהודה עמיחי. מכאן הייתה הדרך קצרה להרצאה המאלפת של יעקב גר מאתמול שחזרה על עצמה בדיוק רב: שוב אצ"ג, אבות ישורון, נח שטרן ואסתר ראב, "אני ממליץ לך לקרוא דווקא את הקשים והלא מוכרים כאתגר," הוסיף, והמשפט נשמע לי כל כך מוכר וידוע.

   בבית שוב עיינתי בחוברת "מאזנים" החדשה. זהו, חשבתי לעצמי, מחר אני הולך לעורכת מוסף הספרות ואומר לה שאני רוצה להפסיק עם הטור, לא לפני שאפרסם את שירו של יעקב גר על המבקר, צלילים לסיומו של מדור, לה גראנד פינאלה.

   למחרת פסעתי במסדרונות "מעריב" עד לחדר של העורכת שבקצה המסדרון. באתי לפניה, לקחתי אוויר, אבל עוד לפני שהספקתי לומר שאני מבקש לפרסם שיר אחרון בטור עם קומנטציה כי נראה שחיי בסכנה, ומלבד זאת נראה לי שהטור מיצה את עצמו, היא הקדימה אותי ואמרה: "נראה לי שהטור מיצה את עצמו. בא לי לעשות משהו אחר, פרויקט חדש. השבוע עוד נפרסם אותו. מי יהיה השבוע?"

   "יעקב גר," אמרתי. עיניה אורו.

   "תודה לאל, הוא לא מפסיק לצלצל אליי. אבל אני מקווה שזה לא לחץ ושהשיר עומד וראוי."

   "מאוד ראוי," הוספתי.

   "עכשיו תקשיב מה הרעיון שלי. צלצל למנחם בן ולרפי וייכרט ולעמוס אדלהייט. אנחנו נעשה "משורר נולד"."

   "מה?" שאלתי.

   "מה מה. "משורר נולד". לא ראית אף פעם את התוכנית "כוכב נולד", או "נולד לרקוד"?"

   "כן, בוחרים שם זמר או רקדן באמצעות שופטים וקהל. רייטינג."

   "וזה מה שאנחנו נעשה כאן בעיתון, אבל למשוררים. אנחנו נגלה את המשורר הבא."

   "ואם אחד המועמדים ייפול בשלבים הסופיים, הקהל יוכל להחזיר אותו ב-SMS, או לספק לו חבר טלפוני?"

   "אל תצחק. זה רעיון מעולה. בתפקיד צביקה הדר – מנחם בן; בתפקיד ריקי גל – רפי וייכרט; בתפקיד צדי צרפתי – עמוס אדלהייט ובתפקיד צביקה פיק, המאסטרו – אתה."

   זהו זה. אני אבוד, חשבתי ביני לביני.

   "מה מספר הפלאפון של מנחם בן?" שאלתי.

 

 

 

40 תגובות

  1. יעל גלוברמן

    גדול!!

    • יעל, תודה לך. אגב, לא הספקנו לדבר, אבל ספר שירייך "אותו הנהר פעמיים" יפה להלל.

      • יעל גלוברמן

        המון תודה, ידידי הנדיב. ואני לא הספקתי להודות לך על פרסום "תמונות מחיי נישואים" במעריב — חצי דקה אחרי שהספר יצא לאור ועל הקומנטציה שלך, שהיתה יפה ליַּלל (מהנאה)

  2. חפש אותי בבמה חדשה…

  3. אוי צחקתי!!

  4. עם כל הכבוד, ויש –
    אתה בטוח שהתרגום הנכון הוא פרחי הרוע ולא פרחי הרַע?
    המממ.

  5. יפה מאוד. אהבתי את המשפט על כך שהמשורר ישב כשפניו לכיוון המכוניות הנוסעות באחד העם, אם התכוונת אליו או לאו.

    • צ"יקי, איני יודע למה אתה התכוונת או למה אני התכוונתי, העיקר שהסיפור מצא חן בעיניך.

  6. דפנה שחורי

    משכת את חוט האימה הזה עד עצם העצם

    ואיך אומר ידידנו(ובהיגוי השמור רק לו)?
    המציאות עולה על כל דמיון!

  7. רן, למרות שזה מצחיק כפי שזה אמור להצחיק, יש פה הרבה יותר. תפסת יפה את דמות המשורר ההזוי, הנרקיסיסט, האגו מניאקי הבודד להחריד, הרעב להכרה. תרכובת בלתי אפשרית של תכונות סותרות ונוגעות ללב. יותר מדי כאלה מסתובבים בתל אביב (לי מותר להגיד את זה, כי אני חלק מהעם הזה). לכן יותר משהצחקת אותי צבטת ועלו לי דמויות בשר ודם בראש.
    ודבר נוסף, הפרפקטיבה החמימה והמחוייכת באופן התייחסותך לדמויות ולעלילה קנתה אותי, הביקורת שלך מבטאת אפילו חיבה, וזה בהחלט ייחודי.

    • יודית, תודה על תגובתך המפורטת והחמה. זה נכון, הסיפור הזה הוא טראגי-קומי ולא סיפור סאטירי בלבד. מקווה לראותך בקרוב ב"נסיך הקטן".

      • מעניין שלא קבלתי הודעה על תשובתך, עוד לא ברור לי איך עובד כאן העסק. מה שכן, ראיתי מלא טיפוסים מוכרים, ואולי גם אני אבוא לשבת כאן. כבר חצי שנה שאני מתלבטת בין בלוג בקפה דה מרקר או שפה, כנראה שאני לא בשלה עדיין לבלוג בכלל.
        נתראה בשישי.

  8. צחקתי בקול רם (וזה לא קורה לי המון).

    • אליענה, תודה על התגובה. את כמובן מכירה את ההוויה הזאת של המיליה לפניי ולפנים.

      • אני מכירה אותה רק כצופה מהצד, וזה כנראה קצת פחות מטריד ולעתים מאד משעשע, אבל לפעמים גם קורע לב.

  9. צחקנו, אני והבת ביחד. כתוב נהדר. מציאות מוכרת, לא מצד העריכה, מצד כמה קולגות, אי-שם בסוף השמונים, שלא בטוח שהם, או שיריהם, עוד עמנו.

    • לאה, תודה על התגובה החמה ותודה על ההזמנה לערב שבו תמר גלעדי תשיר פזמונים שכתבת. אבוא ואביא את חוברות "עמדה" עימי. רני

  10. גם אם גיבור הפוסט שלך מטורלל לגמרי, זו לא חוכמה גדולה לבוז לו כך בצירוף כל הפרטים האישיים שלו הידועים לכל, לרבות כתובתו האמיתית המדוייקת.
    בעיקר כי, כידוע לך, הוא לא הראשון ולא היחיד הנוהג כך. הרבה מהמגיבות לך כאן נוהגות בדיוק כמוהו, כל אחת בדרכה הנלוזה שלה. גם עצם המענה הלא-חכם שלהן כאן, המעיד על אפס ערכיות, הוא סוג של התרפסות ורצון לחשיפה.

    ואפשר לחשוב שכל מי שהבאת למדור שלך הוא בהכרח מאור גדול… הצחקת אותי: הלוואי ויהיו לי שקלים בארנק כמספר המילים הגרפומניות שפרסמת מאת "משוררים" גרפומנים שאינם עולים במאומה על ההוא שצחקת לו. להיפך: הם עוד נחותים ממנו בהרבה.

    שאזכיר לך?

    טול קורה.

  11. צחקתי רני, והרבה.

  12. מיכל הירש-נוי

    כמה צחקתי (לא קל להצחיק אותי) אהבתי מאד את החיבה והחם המרחפים בין השורות הסטיריות שזה דבר לא קטן בימינו, עטירי העוקצנות והרשעות.
    רצה מהר לקרא גם את שאר סיפוריך.
    שבת שלום
    מיכל הירש-נוי.

    • מיכל, תודה על תגובתך ועל כוונתך לקרוא סיפורים נוספים שלי. אכן, אין זה סיפור מזלזל או מרושע. ודאי שלא. הוא כתוב עם המון חיבה ויותר מזה, גם אני קצת כזה כמו יעקב גר, כמה כבר יכול אדם להתרחק מעצמו. רני

  13. עמוס בירסטנר

    יפה כתבת, ויפה החיקוי של הדמות, והרי הכל מהחיים…

    ובאמת עצוב המקרה של גר (אני מבין למי הכוונה, לפי הרמז שנתת), עצוב בדיוק משום שכפי שאמרת, הוא לא סתם גרפומן, הוא איש ספרות, ולא בלי זכויות בערוגת הספרות העברית. ובכל זאת, אין ספק שדווקא אלו נופלים לא פעם לתהומות מרופשים של אגו ובדידות. עצוב.

    • עמוס, תודה על תגובתך. אכן, אני מכיר את המילייה הספרותי היטב כעורך וככותב סיפורים וביקורות. אני מבין מדבריך שגם אתה בקי בנפשות הפועלות. הגברת הזאת שנקראת "הספרות העברית" יכולה להיות מאוד מתסכלת ולא מתגמלת. עם זאת, אני וחבריי לכתב העת "עמדה" מנסים לגאול יוצרים נשכחים בסדרה הקלאסית שייסדנו. כך הוצאנו בשירה את יעקב פיכמן, נח שטרן ובקרוב נוציא את ב. מרדכי אביו של אורציון ברתנא, ובפרוזה הוצאנו את אשר ברש הנפלא, אליהו מידניק, יעקב שלום קצנלבוגן וכמובן ישראל זרחי אביה של נורית ועוד היד נטויה. אנו מנסים לגאול עד כמה שאפשר משוררים וסופרים שכוחים. מקווה לשמור על קשר, להשתמע, רני.

      • אני עונה רק עכשיו.
        כתבת שהדמות ישבה בקפה תמר כשפניה מופנות אל המכוניות הנוסעות באחד העם, וזו מטפורה יפה לגרפומניה. כי אחד העם היה "אחד העם" אבל הצטנע וכונה אחד העם. לעומת זאת הגרפומן הוא סתם אחד העם שרוצה להיות "אחד העם", אבל יעשה אשר יעשה, רק יוכל ללכת ברחוב אחד העם לכיוון התנועה.

השאר תגובה ל יעל גלוברמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל