רן יגיל סופר ועורך
פרופ' אורציון ברתנא
הדמות, המחבר והקורא ביצירת קפקא כרב-מערכת חידתית
בין קריאה מטפיסית לבין קריאה אקזיסטנציאליסטית
ו. סיכום: נגד האלגוריה ובזכות הקומפלמנטריות
דברי אינם מתייחסים להיסטוריה של פרשנות קפקא בתחילתה. גם היום, לאחר עשרות שנים של פרשנות, נוצרות פרשנויות המציגות את יצירת קפקא בכללותה, או יצירות מפורסמות או אפיזודות מפורסמות מתוכה, כמו סיפור האדם שבא אל החוק, כמשל לישות או לכוח או לתופעה במציאות ההיסטורית המודרנית. גישות אלה מציגות פרשנות שיש לה בסיס ביצירת קפקא, ויוצרות התאמה בינה ובין רעיונות מקובלים במחשבת המערב. אבל הן חלקיות. כך, למשל, "האדם שבא אל החוק" בסיפור המפורסם, אינו רק אדם שצריך להתמודד על ישותו ולבחור בחירה קיומית, כמו שאינו רק אדם שבא אל ההוויה העליונה מתוך רצון ל"היכנס לתוכה" ולהתקבל בה. אי אפשר לראות אדם זה כמי שצריך לבחור בחירה חופשית ונכשל, כמי שצריך להיכנס אל החוק, תוך קביעת הנורמות בעצמו, ללא התייחסות אל שומר הסף, כפי שמציעות פרשנויות אקזיסטנציאליסטיות מסוימות אפילו היום. מרכיבים אלה קיימים בסיפור, אבל קיימת בו גם הישות המטפיסית של "החוק", נורא ההוד. לראות אדם זה כמשל למציאות הישראלית, שבה "התרפסות" בפני דת חוסמת את האדם מלנקוט עמדה קיומית חופשית, זו אפשרות קריאה לגיטימית ביצירתו, אך אפשרות חלקית שעלולה לזרות חול בעיני הקורא שאינו מורגל ביצירה זו.
נכון הוא שגם פירוש מטפיסי לסיפור האדם שבא אל החוק אינו מספיק. אישיותו של האדם בסיפור חשובה. כוח ההשגה שלו וכוח הרצון שלו נמדדים גם בפני עצמם, כקובעים לעצמם את ערכם, כפי שמקובל בראייה קיומית, ולא רק כנקבעים על ידי ישותו או מהותו של "החוק". אבל דחיית אסכולת הפירוש האחת אין משמעה קבלת האחרת. יתרה מזו, בעיקר בגלל אופייה הפרדוקסלי, נראות הפרשנויות ה"חילוניות" ליצירה זו מוגבלות יותר מן הפתוחות אל המופלא. ניתן לראות באפיזודה, בה מוצג סיפור האיש שבא אל החוק, משל על החילוני החדש שצריך להגדיר את הדת בעצמו, אבל תהא זו טעות להסתפק בפרשנות זו, אלא יש לראות אותה רק כאחד הפנים האפשריים ליצירת ענק זו, ולא כפן המרכזי בה, בגלל ריחוקה מהאופי העיקרי של יצירת קפקא, שהוא המופלא בבסיסו, כפי שהשתדלתי להראות כאן. כשם שתהא זו טעות לראות באפיזודה זו רק משל על דיקטטורה מודרנית כלשהי (לעצם העניין כאן, לא משנה אם זו תהא הנאצית או הקומוניסטית) החוסמת את דרכו של "האדם הקטן". לייחס ל"חוק" (לבית המשפט) כמו גם לטירה משמעות אקטואלית בעימות היסטורי זה או אחר, משמע להתייחס ליצירתו התייחסות אלגורית חד-חד-ערכית. זו חשיפת צד אחד שבה, רגישותו של גאון זה לכל הלך הרוח המודרני של המאה העשרים, אבל התעלמות לא רק מן הצדדים האחרים, אלא מעצם המבנה הרב-פני שבה, שמחייב התייחסות אל המורכבות שבה, ולא ראיית צד אחד כמייצגה הבלעדי.
על פי מה שהוצג כאן, אפשר להבין כי יצירת קפקא מיסודה בעלת אופי שאפשר לכנותו יותר "דתי", "מטפיסי", מאשר "חילוני". החידתיות, עליה מבוססת יצירתו, קרובה אל התמטיקה המפזרת שאפשרית בראייה מטפיסית ולא אפשרית בראייה חילונית. לכל הפחות יש לראות אותה בעיניים קנטיאניות: ההכרה מתקיימת בגבולות ה"קטגוריות" שלה בלבד, אבל מטבעה אין היא יכולה להתעלם ממושג ה"דבר כשהוא לעצמו". מושג זה קיים, גם אם אין ההכרה האנושית יכולה להתייחס אליו מעבר לעצם ההכרה בקיומו.
קפקא היה יהודי. קפקא נטה בסוף ימיו לציונות. הערך הדתי קיים ביצירתו ביסודה, כחלק מאופייה הפרדוכסלי, הקומפלמנטרי. לכן, יצירתו, עם שהיא יהודית, אינה נקיטת עמדה בוויכוח עכשווי לגבי הזהות היהודית, כשם שהוא נערך היום. כשם שאפשר לראות ביצירתו רמז לעליית הנאציזם, אבל לא במובן האקטואלי הנורא והאיום, שקרה שנים אחדות לאחר פטירתו של קפקא, אלא במובן העקרוני, במובן המופשט, הפילוסופי, כחלק מן המשחק הפנימי שבה המדבר על הרב גוני והמופלא שבהוויה האנושית הכוללת רצח וחסד גם יחד.
שמא יצירת קפקא מציגה בספרות מה שחלקים מן הציור הסוריאליסטי (אשר, מגריט) מציגים באמצעי ההמחשה הפלסטיים ותיאוריות בפיסיקה החלקיקית, כמו זו של פלאנק, טוענות במדע? המאה העשרים מכירה בהכרח לוותר על תמונה אחידה מבחינת הלוגיקה האנושית. אין כלי אחד של היגיון או של היגיון ורגש לתאר בו "מציאות". בית המשפט הוא, למשל, כמו בית ספר (מערכת חברתית) או כמו הגוף האנושי (מערכת אורגנית). הוא אוסף כל התלמידים, המורים, המזכירות, החדרים והמסדרונות ועם זאת הוא אינו זהה אף לא לאחד מהם. יש לו הוויה משלו. הוא אוסף כל התאים בכל הרקמות ועם זאת הוא בעל הוויה משלו שאינה זהה אף לא לאחד התאים או לאחת הרקמות.
שמא יצירת קפקא היא תופעה ייחודית, שהדומה לה, כאמור, יכול להיות רק אותו מערך יצירה ומחשבה השובר את גבולות המציאות ה"מקובלת" במאה העשרים? תבניתיותה אינה יכולה להתפרש אלא רק מתוך המחשבה, האופיינית לחשיבה קומפלמנטרית, במטפיסיקה כמו בחלקים מן המדע המודרני, שהיא קוראת לוויתור על הפרשנויות התבניתיות הקיימות, הרציפות. קשה לסיים קריאה ללא מסקנה תמטית כלשהי. אבל, האין זה מצבה של ההכרה האנושית, הפרטית כמו גם הקולקטיבית, הנמצאת תמיד במצב של תהייה דינמית? מצב שהסוף שלו הוא סוף טכני (כמו מוות) אבל אינו סיכום. מצב שקשה לתאר אותו גם כהתפתחות, כיוון שאין מתאר חיצוני מוסכם אליו אפשר להשוות אותו. זהו תהליך דינמי שמודה בכישלון ואינו מודה בו גם יחד. תהליך המצביע כל הזמן על חלקיותו, אבל גם על הצורך החיוני להמשיך בו. אולי אפשר לכנות זאת: צניעות? אולי אפשר לכנות זאת, צניעות אמיצה? אולי אפשר לדעת גם כי אין תקווה ובו בזמן גם כי יש תקווה, ובכך להמשיך לקוות?
ביבליוגרפיה:
ספרים:
ברוד, מכס, פראנץ קאפקא – ביאוגרפיה. תל-אביב, עם עובד, תשט"ו.
ברזל, הלל, בין עגנון לקפקא. רמת גן, הוצאת בר-אוריין, 1972.
וולטש, ברוך פליקס. פרנץ קפקא – דתיות והומור בחייו וביצירתו. מגרמנית: שמואל שיחור, ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט.
זנדבנק, שמעון, דרך ההיסוס (על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא. תל-אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה.
יאנוך, גוסטב, שיחות עם קפקא. מגרמנית: שלמה טנאי, תל-אביב, ספרית פועלים, 1987.
לייב, שרה, שאלה של זהות יהודית – פראנץ קאפקא בעיני מאקס ברוד ומארת רוברט. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ו.
צ'יטאטי, פייטרו, קפקא. מאיטלקית: דינה מילנו, תל-אביב, דביר, 1992.
קורצוייל, ברוך, מסכת הרומאן והסיפור האירופי. ירושלים ותל-אביב, שוקן, תשל"ג.
קראפט, וורנר, מלסינג עד קפקא, ערך והקדים מבוא: טוביה ריבנר. תל-אביב, ספרית פועלים, 1988.
סימפוזיון קפקא. אוניברסיטת חיפה, הוצאת ספרית פועלים, 1982.
מאמרים
בוסק, מאיר, "רבי נחמן מברצלב ופרנץ קאפקא: קווים לאנלוגיה של גורל ותחושות", מאזנים י"ג, ע' 439-433.
ברגמן, שמואל הוגו, "עולמו הדתי של קאפקא", שדמות, מ"ז, תשל"ב, ע' 108-104.
ברזל, הלל, "מיתוס הסף" (בקט, קאפקא, אונסקו – עיון משווה: מחכים לגודו, ליד שער החוק, הכסאות), גזית, תש"ל, 36-34.
ולטש, פליכס, "שליחותו של קפקא ומפרשיו", בחינות הביקורת הספרותית, תשי"ב, ע' 89-80.
אני רואה מאמר זה גם כהתדיינות עם התפישות המועלות במקורות הבאים:
שלו, מרדכי, "ביטול מושג הגורל ב'המשפט' לקפקא", הארץ, 9.1.53
——– "מעשה התאבדות הוא לא ללכת אל בית הכנסת", הארץ, ערב ראש השנה תשנ"ח.
——– "ובשערו הפתוח אינך חפץ לבא", הארץ, 29.5.98
——– "קפקא, ברגמן וסדר פסח", הארץ, 12.10.98
תודה רן על הכתבה ועל ההפנייה לקפקא.היום יותר מתמיד השאלות הקפקאיות נוקבות את חלל האויר,יותר מתמיד יצירות קפקא משקפות את הוויית האדם.
חודה לך
עפרה
עפרה, תודה לך שאת עוקבת. זו מסה מצוינת של ברתנא, בעיניי מן העידית שבעידית שלו.